מיהו פטריוט?
המשורר רוני סומק – הוא פטריוט.
על סמך מה אני מבסס את ההגדרה?
על סמך העובדה שהוא הגדיר את עצמו כפטריוט. שירו "שיר פטריוטי" נפתח במילה "אני", והשיר הוא הכרזת הפטריוטיות שלו.
כאשר אדם מגדיר עצמו כפטריוט – מן הסתם, הוא פטריוט. לא כל שכן בעידן שבו לא הכול רואים בפטריוטיות ערך ראוי. ובוודאי ובוודאי, כאשר הכותב שייך למִילְיֶה התרבותי שבו, לדאבון הלב, הפטריוטיות היא תכונה מגונה. וכאשר מי ששייך לאותו מיליה מכריז על פטריוטיותו, יש להתייחס לכך בכל הכבוד, ההערכה ובעיקר – להקדיש תשומת לב לאמירה הזאת.
המעניין בשיר, יותר מעצם הכרזת הפטריוטיות, היא הגדרת הפטריוטיות. המילה פטריוט אינה מופיעה בשיר. היא מופיעה רק בכותרת. אולם הכותרת חשובה לא פחות מהשיר. היא המציבה אותו בקונטקסט שאליו חותר המשורר. כלומר אילו אותו שיר בדיוק, לא היה מקבל את הכותרת הזאת, היה זה שיר אחר לגמרי.

אֲנִי עִירָקִי פִּיגָ'מָה, אִשְׁתִּי רוֹמָנִיָּה
וְהַבַּת שֶׁלָּנוּ הִיא הַגַּנָּב מִבַּגְדָד.
אִמָּא שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה לְהַרְתִּיחַ אֶת הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל,
אֲחוֹתִי לָמְדָה לְהָכִין פִּירוּשְׁקִי מֵאִמּוֹ הָרוּסִיָּה
שֶׁל בַּעֲלָהּ.
הֶחָבֵר שֶׁלָּנוּ, מָרוֹקוֹ-סַכִּין, תּוֹקֵעַ מַזְלֵג
מִפְּלָדָה אַנְגְלִית בְּדָג שֶׁנּוֹלַד בְּחוֹפֵי נוֹרְבֶגְיָה.
כֻּלָּנוּ פּוֹעֲלִים מְפֻטָּרִים שֶׁהוּרְדוּ מִפִּגּוּמֵי הַמִּגְדָּל
שֶׁרָצִינוּ לִבְנוֹת בְּבָבֶל.
כֻּלָּנוּ חֲנִיתוֹת חֲלֻדּוֹת שֶׁדּוֹן קִישׁוֹט הֵעִיף.

השיר הזה הוא בליל של דעות קדומות על העדות השונות. עיראקי פיג'מה – "העיראקים" יושבים כל היום על המרפסת עם פיג'מה, שותים ערק, מגלגלים מסבחה ולא עובדים. "הרומנים" הם גנבים. בילדותי, רווחה הבדיחה על כך שאם רומני יתחתן עם עיראקית ייצא "הגנב מבגדד" – שם של סרט פופולרי באותם ימים. "המרוקאים" הם כמובן "מרוקו סכין" וכו' וכו'.
לכל הסטיגמות הללו, מסביר רוני סומק, ניתן כבר להתייחס בהומור. כבר אין צורך להילחם נגדן, כבר אין צורך להגדיר אותן כגזענות – אף שהן גזעניות בעליל, וגם אין טעם להיעלב מהן. זאת בשל העובדה הפשוטה, שכל העדתיות הזאת, היא שריד של הגלותיות, שקיבוץ הגלויות כבר ניצח אותה. הוא ניצח אותה דרך חדר המיטות. הוא ניצח אותה דרך האהבה, דרך הזוגיות, דרך הנישואין, דרך המשפחה. הרי בעוד דור או שניים כבר לא יימצא ילד שיידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".
אמחיש את הדברים באמצעות הודעתו בפייסבוק של חברי דני זמיר, מייסד המכינה הקדם צבאית ע"ש רבין ויו"ר מועצת המכינות הקד"צ, ביום שבו הוא שינה את מצב הצבירה שלו לסבא, בשעה טובה. בהודעה, הוא הציג את ההרכב הגנטי של נכדו: "רבע טוניסאי, שמינית בגדדית, שמינית יקית, רבע פולני ורבע ארגנטינאי (שאף הוא מחולק לחצי פולני וחצי רוסי)."
אז האם הילד הזה הוא "אשכנזי" או "מזרחי"? יותר ויותר ילדים יהודים ישראלים מורכבים באופן דומה, ומיספרם ילך ויגדל. זה הקוד הגנטי של הישראליות, פרי הניצחון הגדול של הציונות, של קיבוץ הגלויות.
אלה חדשות רעות וטובות. הן רעות לעסקני הגלותיות, מנציחי העדתיות בפוליטיקה ובספרות, המנהלים מלחמת מאסף נגד קיבוץ הגלויות. החדשות הללו טובות לעם ישראל.
"שיר פטריוטי" הכתיר רוני סומק את שירו, והעניק בכך הגדרה מחודשת לפטריוטיות. הפטריוטיות היא בניית הזהות הלאומית הנוצרת מהחיבור בין המוצאים השונים, ליצירת סינרגיה יהודית ישראלית המבוססת על העושר התרבותי הבלתי נדלה שנוצר בשבעים הגלויות. אין כאן, חלילה, ניסיון למחוק תרבויות, אלא להעשיר את התרבות הנוצרת כאן מהטוב והיפה שנוצר בכל הגלויות, כאשר הכול מתמזג ליצירה יהודית ישראלית גדולה ומגוונת. ומה שרוני סומק ממחיש דרך המגוון הגסטרונומי, ויצירת מטבח עשיר הכולל בתוכו את הטעמים והריחות של מוצאים שונים, נכון גם ליצירה התרבותית והספרותית.
אכן, זו פטריוטיות אמתית.

2. צרור הערות 8.1.17
* לא יכלו להחליט אחרת – למה הכריעו השופטים כפי שהכריעו? כיוון שכאשר החוק ברור כל כך, כאשר הפקודות ברורות כל כך, כאשר הראיות חד-משמעיות כל כך והשקרים של גרסת ההגנה שקופים ובוטים כל כך, אף שופט ראוי לשמו לא יכול להחליט אחרת.

* יכולת עמידה – אף שהכרעת הדין ממש מובנת מאליה, יש להעריך את יכולת העמידה של השופטים מול הזרם העכור של דעת הקהל וההסתה של תומכי אזריה, כולל האיומים הישירים על השופטים, ואת דבקותם בחובתם המקצועית להכרעת אמת על פי הראיות. הניסיון להלך אימים על בית המשפט כשל.

* האם יכבדו את הכרעת הדין? – האמירה הברורה של ראש הממשלה (שלמרבה הצער כעבור יומיים נסחף בזרם העכור של דעת הקהל, בגילוי של חוסר מנהיגות), שר הביטחון לשעבר והרמטכ"ל לאחר הירי, לא עסקה כלל בהיבט המשפטי והפלילי של הפרשה, אלא היתה אמירה מנהיגותית, פיקודית, שהבהירה את המסר הערכי באשר לאירוע.
לכן, הטענה כאילו הם השפיעו על מהלך המשפט אינה נכונה.
אולם כל אלה שטענו נגדם על כך שהביעו דעה לפני משפט – ניתן לצפות מהם שכעת, כאשר אנו כבר אחרי הכרעת הדין, הם יכבדו את תוצאות המשפט.
האם כך הם ינהגו? שאלה רטורית, לצערי.

* כבוד ללוחמים – כאבא ללוחם בצה"ל וללוחם בדרך, אני חותם בשתי ידיי על אמירתו המדויקת של הרמטכ"ל: "גבר בן 18 שמתגייס לצה"ל הוא לא תינוק שנשבה והוא לא עבר ליד קו הגבול ומישהו חטף אותו – הוא לוחם, הוא חייל, הוא נדרש לחרף את החיים שלו כדי לבצע את המשימות שאנחנו מטילים עליו. והבלבול שחל בשיח בחברה הישראלית בין גבר בן 18, אישה בת 18, לבין הילדון של כולנו, שהתבלבל ונחטף או התבלבל וזה... זה שיח שפוגע באושיות הדרישה שלנו מחיילי צה"ל."
דברים ברוח זו כתבתי פעמים רבות בתקופת הקמפיין למען גלעד שליט. הדברים נכונים גם היום, בהקשר של אלאור אזריה.
דבריו של הרמטכ"ל מבטאים כבוד ללוחמי צה"ל. זו אמירה מנהיגותית חשובה, כנגד תרבות ההתבכיינות ההרסנית, ההולכת ומשתלטת על השיח הישראלי.

* כבית הלל – חשיבותו של פסק הדין הוא באמירה הערכית הברורה על המותר והאסור, ועל הדבקות בערכי צה"ל. פסק הדין חשוב יותר מגזר הדין. אני מקווה מאוד שאחרי האמירה הערכית הברורה, ינהגו השופטים באזריה כבית הלל, תוך התחשבות בכך שהמעשה שעשה, עם כל חומרתו, נעשה בידי לוחם בזירת פיגוע רצחני, בעיצומה של מתקפת טרור.
אולם לשם כך, כדאי שאזריה ומשפחתו יחליפו לאלתר את הסניגורים שכה הזיקו לאלאור, כאשר דחפו אותו למסכת השקרים ולהשתלחות במפקדיו. מן הראוי שימנו עורך דין שיבקש את מידת החסד וההתחשבות בנסיבות שבהן אזריה עשה את מעשהו ובסערת הנפש בה היה, ושינחה את אזריה להביע חרטה על מעשהו.

* מבחן המנהיגות – אילו נתניהו היה מנהיג אמת, הוא היה מתייצב באמירה ברורה וחד משמעית של כיבוד הכרעת הדין, של גיבוי לרמטכ"ל ולפיקוד העליון של צה"ל ושל גינוי חד-משמעי להשתלחות נגד בית המשפט מצד שרים בממשלתו, ח"כים בסיעתו והחוליגנים שהתפרעו מחוץ לבית המשפט.

* המקפצה של ליברמן – שר הביטחון ליברמן דיבר על הפוליטיקאים שתופסים טרמפ על אזריה, כשכל מה שמעניין אותם הוא לדאוג לעצמם. מי כמוהו יודע עד כמה הוא צודק. הרי הוא הראשון, יחד עם המאור הגדול אורן חזן והמאור הקטן שרון גל היו הראשונים לתפוס טרמפ על הגל הפופוליסטי הדמגוגי הזה, על גבו של אזריה. הוא המרוויח היחיד מהפרשה – אזריה היה המקפצה שלו למשרת שר הביטחון, בצעד הפחדני והפופוליסטי של נתניהו.

* תעשיית השקרים – האם אדם שהיה מגדיר את מדינת ישראל דיקטטורה טוטליטרית הרודפת את מתנגדי המשטר, ראוי היה לייצג אותה בעולם? ראוי היה לנהל מטעמה מגעים מדיניים? היה מופקד על הסברתה?
כמובן שלא.
סגנית שר החוץ חוטובלי הגדירה בפרץ של עזות מצח ובורות את משפט אזריה כ"משפט ראווה". משפטי ראווה הם כלי לרדיפת מתנגדי המשטר בדיקטטורות טוטליטריות.
אם חוטובלי החליטה להצטרף למסע הדה-לגיטימציה ותעשיית השקרים נגד ישראל, עליה לפרוש לאלתר מתפקידה.

* נאמנים למדינה – על אף ההסתה נגד צה"ל, ההתלהמות נגד מפקדיו וההשתלחות ברמטכ"ל, אני בטוח שלא תהיה פגיעה במוטיבציה של הנוער הישראלי להתגייס לשירות משמעותי בצה"ל. הנוער הישראלי הוא נוער טוב, נאמן למדינה ולמולדת, מחויב להגנת המדינה ואזרחיה, ולא ייתן לכל מיני אנרכיסטים חוליגנים לשטוף את מוחם. לכל היותר, יהיה עכשיו תירוץ נבוב לכל מיני נמושות ומשתמטים.
ואם מישהו לא יתגייס או לא יילך לקרבי, כי הוא מאוכזב מכך שצה"ל נשאר צה"ל ולא מאמץ את נורמות "לה-פמיליה", עדיף שלא יתגייס.

* דמוקרטיה מתגוננת – התפרעות הכנופיה החוליגנית של "לה-פמיליה" מחוץ לבית המשפט, מצביעה מפני אילו איומים הדמוקרטיה הישראלית חייבת להתגונן.

* אותה סוגה – הקריאות "גדי גדי תיזהר, רבין מחפש חבר" ותמונתו של נתניהו עם חבל תליה, הם שני ביטויים של אותה סוגה (ז'אנר), שיש המגדירים אותה, משום מה, "חופש הביטוי", אך נכון להגדיר אותה – הסתה לרצח.

* מתנות – החיבור המשחית בין הון ושלטון, משחית הן את השלטון והן את ההון.

* ראש הממשלה מושחת – על פי האמירות של עו"ד וינרוט ועל פי דבריהם של שליחי נתניהו (כמו ח"כ אמסלם, באותו ראיון פרוע בגל"צ שבו השתלח בראש אגף החקירות) ניתן להסיק שאין מחלוקת על כך שנתניהו קיבל מתנות עתק, בדמות סיגרים ושמפניות במאות אלפי שקלים. האם הוא עבר את הסף הפלילי? על כך יכריע בשלב הראשון היועץ המשפטי לממשלה ואם נגיע לשם – בית המשפט. כנראה שהסוגיה הזאת גבולית. אולם כאזרחים, אל לנו להסתפק בסף הפלילי בציפיות שלנו מראש הממשלה. המעשה עצמו הוא מושחת. זוהי השחתת המידות המוסריות והערכיות. כן פלילי או לא פלילי – האיש המושחת הזה אינו ראוי לעמוד בראש ממשלת ישראל. זה לא עניין של "שמאל" או "ימין" – הראשונים שצריכים לפעול להפלתו הם בוחריו.

[אהוד: כמה טוב לך בצדקנותך המופלאה! הנה מצאת לך מושחת חדש להוקיע אותו, ולא רק את המושחת אולמרט!]

* הדיבר שאיני מכיר – בעשרת הדברות שאני מכיר, לא כתוב "לימין שור" ולא "לשמאל שור", ולכן אני שוקל ומגבש את עמדותיי בסוגיות השונות באופן עצמוני, ולא כאוטומט.

* תקרת הזכוכית – בעיתון הקיבוצי "הזמן הירוק", התפרסם השבוע מכתב משותף של חמישה עיתונאים ותיקים ומרכזיים בתנועה הקיבוצית, שיצאו נגד פיטוריו מן העיתון "ידיעות הקיבוץ" של ארנון לפיד, אחד העיתונאים הוותיקים, המוערכים והמוכשרים בעיתונות הקיבוצית, ושברזומה שלו גם עריכת העיתון "הדף הירוק" (שמו הקודם של "הזמן הירוק"). המחאה היא על פיטורים לא מוצדקים, בטענת גיל הפרישה, ולמעשה כנקמנות על קול ביקורתי שהשמיע.
על המכתב חתומים איצי ברתנא, אורה ערמוני, דודו פלמה, רונית יהל ואני.
בדבר אחד אני חריג בין החותמים. אני היחיד שלא ערכתי עיתון קיבוצי. זה לא כיוון שאני פחות מוכשר ככותב וכעורך, וגם לא כי אני פחות מוערך ככותב וכעורך. אדרבא, זה למרות ההערכה המקצועית אליי. פשוט, אין מצב שאבחר לתפקיד מרכזי כלשהו בתנועה הקיבוצית, לא כל שכן עורך עיתון קיבוצי, בשל דעותיי הפוליטיות, ה"ימניות", כביכול.
וכיוון שלא ניחנתי בסגולת הענווה הראויה, אני מרשה לעצמי לומר שיותר משההפסד הוא שלי, זהו הפסד של התנועה הקיבוצית.
ואם זה המחיר שעליי לשלם על דבקותי בעקרונותיי ואי רצוני להתקרנף, אני משלם אותו באהבה.

* הסיפור הבכייני – בפרק האחרון בסדרת הכתבות של חדשות ערוץ 2 "מאבדים את הצפון", ניצב ראש המועצה האזורית מבואות חרמון בני בן מובחר מול המצלמות, הציג את אולם התרבות בן 90 המושבים, וסיפר שהמועצה שלו היא מהכינרת עד מרגליות בגבול לבנון – ובכל השטח הזה אין אף אולם תרבות אחד, מלבד האולם הזה עם 90 המקומות.
אולם בשטח שבין הכינרת לגבול לבנון יש אולמות רציניים חלקם גדולים יותר חלקם פחות, בקריית שמונה, בחצור הגלילית, בקצרין, באיילת השחר, בברעם, שני אולמות בכפר בלום, אולם במכללה האקדמית תל-חי, ולבטח לא זכרתי את כולם. ואין כמעט מופע או הצגה שאינה מגיעה לכאן. ויש מקומות נפלאים כמו אמפיגולן, שהוא מעין קיסריה של הצפון, ואמפי קצרין ואמפיצמח ועוד מקומות למופעים גדולים בחוץ. וקצת דרומה משם יש אולם מפואר בבית גבריאל, ואולמות בטבריה באפיקים ועוד.
מה יוצא לראש המועצה מזה שהוא מספר לעם ישראל את הסיפור הזה, שהוא מציג את מצג השווא הזה?
לא הכול ורוד בצפון. יש כאן בעיות. יש דברים לתקן. וראוי לעמוד על כך, להציג את הפערים, לדרוש מענה. אבל הצגת השחור משחור הזה היא שקר. ומאבק צודק לא מנהלים בבכיינות ובמסכנות.
האם כך נמשוך לצפון אנשים? במסכנות הזאת?
רק אנחנו יכולים לחולל שינוי, אך לא מתוך מסכנות, אלא מתוך גאווה והכרה בערך עצמנו וערך המקום שבו אנו חיים.
אני תושב גאה בצפון, אני בטוח שאני חי במקום הטוב ביותר בארץ, ולא אמיר אותו בשום מקום אחר, תמורות כל סכום שבעולם.

* נשיא מעצמה – בוש האב, קלינטון ובוש הבן הם אחדים מנשיאי ארה"ב, שבהיותם מועמדים לנשיאות התחייבו להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים והפרו את התחייבותם. ב-23.10.95, בתקופת קלינטון, בתי הנבחרים בארה"ב קיבלו חוק המחייב את העברת השגרירות לירושלים, והנשיאים מאז דחו בכל פעם בחצי שנה את מימוש החוק.
איני חושב שהנשיאים רימו בתקופת מועמדותם מטעמים אלקטורליים. הרי בסך הכול מדובר בצעד מובן מאליו – הצבת שגרירות בבירתה של ידידתם הקרובה. ודוק – מדובר בירושלים, לאו דווקא במזרח ירושלים, ואין בצעד זה אפילו הכרה בסיפוח מזרח ירושלים לישראל.
אני מאמין שהמועמדים לנשיאות התכוונו למה שאמרו. ולמה הם הפרו את התחייבויותיהם וצפצפו על חוק מדינתם? כי נשיאי המעצמה הגדולה והחזקה בעולם נבהלו מהאיומים של הערבים.
כרבים מקודמיו, גם טראמפ התחייב להעביר את השגרירות לירושלים, והערבים שוב מאיימים. האם טראמפ, בניגוד לקודמיו, ינהג כמנהיג של מעצמת על, או כקודמיו שוב יהיה עלה נידף בפני העכבר ששאג?
זה יהיה המבחן הראשון להצהרותיו שהוא יחזיר את ארה"ב לגדולתה.

* האומה – "האומה", כתב העת הוותיק של המסדר ע"ש ז'בוטינסקי, שיוצא בהתמדה, כמו שעון, כבר למעלה מחמישים שנה, הוא כתב עת איכותי ומעניין, בעריכת יוסי אחימאיר. אני נוהג לקרוא את גיליונות "האומה" מכריכה לכריכה, והחומר מעניין מאוד (גילוי נאות – ברבים מן הגיליונות גם אני מפרסם מאמרים).
אחד הדברים שאני אוהב ב"האומה", הוא שלמרות היותו כתב עת של הזרם הרוויזיוניסטי בציונות, הוא פתוח ופלורליסטי ונותן ביטוי גם להיסטוריה ולהגות של תנועת העבודה. כך בכמה מסות שאני פרסמתי בו בעבר, אך גם במסות ומחקרים של כותבים אחרים.
בגיליון האחרון, גיליון 204, שיצא לקראת חנוכה, פורסם מאמר של ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה, על ערך הגבורה. כן התפרסם מחקר של ניצה פרילוק על גיליונות חנוכה של "דבר לילדים" בשנות מלחמת העולם השנייה. יש לציין, שגדולי הסופרים, המשוררים והמסאים הארצישראליים כתבו בעיתון לילדים. וניתן לומר שהטקסטים הללו, הן המאמר של ברל והן המאמרים ב"דבר לילדים", היו מוגדרים היום בפי חוגים מסוימים... "לאומנים", רחמנא לצלן.
המחקר על "דבר לילדים" מוכיח עד כמה מופרך ה"נראטיב" על התעלמות היישוב בארץ ישראל מהשואה. עוד בטרם נודעו היקפי האסון, היה זה הנושא המרכזי בעיתון, הנושא המרכזי שהעסיק את היישוב וגם את ילדיו. כיוון שבאמת לא היה ליישוב היהודי בא"י דרך מעשית לעזור ליהודים בגולה בתקופה, והרי טרם קמה מדינה יהודית ריבונית, ספרות הילדים הסתפקה בפנטזיות על הילד גיבור-העל שמצליח להגיע לאחיו בגולה ולהצילם.

* מנוחה נכונה – יחד עם אלפי אנשים ליוויתי לדרכו האחרונה, בבית העלמין בחספין, את רס"ן חגי בן ארי, מפקד סיירת צנחנים, שנפצע אנושות במלחמת "צוק איתן", והלך השבוע לעולמו. חגי בן ארי היה התגלמות המושג מלח הארץ – תבנית נוף משפחתו, תבנית נוף מושב נוב, תבנית נוף הגולן, תבנית נוף המולדת.
לאחר שנתיים וחצי של סבל נורא למשפחת בן ארי, המושג "המצא מנוחה נכונה" מקבל משמעות אחרת.

* ביד הלשון: כלום – המנטרה הקבועה שבה מגיב נתניהו על החקירות נגדו, "לא יהיה כלום כי אין כלום," מעלה את השאלה: מה זה כלום?
כתב ב"גלובס" מתי גולן: "כשראש הממשלה אומר ש'לא היה כלום ואין כלום ולכן לא יהיה כלום' למה הוא מתכוון? מבחינת השפה, כאשר אין כלום זה אומר שיש משהו. אבל ברור שנתניהו מתכוון שיש כלום ואין משהו."
ובכן, "מבחינת השפה" – מתי גולן טועה ונתניהו צודק. כלום, פירושו – משהו. ולכן, כשהוא אומר "אין כלום" הוא מתכוון שאין משהו.
טעותו של גולן נובעת מהשימוש המקובל בסלנג, ב"כלום" כאפס, כהיפוכו של משהו, כלומר כהיפוכו של... כלום.
איך נוצרה הטעות השגורה? איני יודע, אך השערתי היא שזה קיצור של "לא כלום".

3. שקרנותם – אומנותם
פרשת אזריה מפריכה מכל וכל את מסכת עלילת הדם הקולקטיבית רבת השנים על מדינת ישראל, על צה"ל, על חיילי צה"ל ומפקדיו, על האופן שבו ישראל מממשת את זכותה להגנה עצמית. כל תעשיית השקרים של קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל והדמוניזציה לצה"ל, בידי גורמים בארץ ובחו"ל, התנפץ אל סלע המציאות. כל התעמולה של הגדעון לוים, העמירה הסים, "שוברים שתיקה" וחבר מרעיהם הוכחה כשקר אחד גדול.
במשך שנים הם מלעיטים עלינו את הסיפורים על צבא קלגסים המבצע פשעי מלחמה, מוציא להורג ללא משפט, רוצח אזרחים וילדים, מחפה על פושעים, מערכת המשפט היא משרתת הכיבוש וכו' וכו' וכו'. ומה קרה בפרשת אזריה? במקרה חריג שבו חייל עשה דין לעצמו ונהג בניגוד לערכי מוסר הלחימה וטוהר הנשק של צה"ל, ולא מדובר ב"רצח של חף מפשע", אלא בהריגת מחבל בזירת הפיגוע, דקות אחדות אחרי שניסה לרצוח – התגובה הייתה מיידית, חד משמעית ונחושה. כל שרשרת הפיקוד מהמ"כ עד הרמטכ"ל הייתה חד משמעית. מיד נערך תחקיר מבצעי ובעקבותיו נפתחה חקירת מצ"ח. הפיקוד העליון, שנמנע מלהתייחס לצד המשפטי-פלילי, אמר מיד, עוד באותו ערב, את האמירה הפיקודית, המנהיגות, הערכית באופן נחרץ, שאינו יכול להשתמע לשני פנים. נערך משפט צדק והחייל הורשע. בית הדין פעל במקצועיות ובנחישות ולא נרתע מדעת הקהל וממשפט הרחוב.
זה צה"ל – הצבא המוסרי ביותר בעולם. אף צבא בעולם (וכמובן שאני מתייחס רק לצבאות של דמוקרטיות, כי צבאות של מדינות לא דמוקרטיות, לא כל שכן – ערביות, אינם נמצאים על מישור של השוואה) לא היה נוהג כך.
כל ההתנהלות הפיקודית והמשפטית מעידה עד כמה המקרה הזה חריג שבחריגים, מנוגד לחלוטין לפקודות צה"ל ולאופן פעולתו. זהו יוצא מן הכלל המעיד על הכלל – צבא הדבק בערכי טוהר הנשק.
האם "שוברים שתיקה", דבוקת שוקן וחבר מרעיהם יכרעו ברך ויבקשו סליחה ומחילה מהחברה הישראלית ומצה"ל? התשובה בפייסבוקית היא: חחחחח. ב"גששית" היא: "הצחקת אותו."
תעשיית השקרים לא תנוח ולא תשקוט אפילו יום אחד. הנה, כבר למחרת פסק הדין כתבה עמירה הס ב"הארץ" ש"אזריה פעל על פי הנורמה" וש"אזריה אינו שונה מעשרות חיילים ושוטרים אחרים שירו בפלסטינים אף שלא נשקפה סכנה לחייהם." אז איך הם מסבירים את המשפט והכרעת הדין? יש להם תירוץ: "ההבדל הוא שבמקרה של אזריה יש סרטון המתעד את התקרית, ולא רק עדויות שמהן ניתן להתעלם." תירוץ עלוב, אולם כל התעמולה שלהם מבוססת על השיטה ש"ככל שתחזור יותר על שקר הוא יהפוך לאמת."
ולכן, אנו צפויים לשמוע עכשיו את השקר הזה בעוצמה רבה.
אולם העובדות, כפי שהוכחו בפסק הדין, שונות. נאמר בפירוש שהתחקיר המבצעי והעברתו של אזריה לחקירת מצ"ח נעשו כאשר איש לא ידע שיש סרטון.
יתר על כן, לאורך עשרות שנים, "בצלם" מספק אלפי מצלמות והפלשתינאים לא רק מתעדים את פעילות צה"ל יום ולילה, אלא אף עושים פרובוקציות רבות כדי לגרור את החיילים לרקוד על פי התסריט של "בצלם". וכל אותו ניסיון אובססיבי "להוכיח" הצליח פעם אחת למצוא איזה "אקדח מעשן".
ואף שכל העובדות מוכיחות שזהו יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, הם יציגו את החריג כנורמה, ככלל. למה? כי זו דרכם. שקרנותם – אומנותם.