סיפור חיים
הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990
הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק ו
ליל סדר אחרון ברוסיה

מוסקבה היתה מחוץ ל"תחום המושב" ליהודים לפני המהפכה, תחום שבו חי רוב-רובו של העם היהודי התוסס והיוצר במזרח-אירופה, ואשר אוקראינה היוותה חלק ניכר משטחו. לאחר המהפכה נזקק כל אזרח בברית-המועצות, וכמובן גם יהודים, לרישיון-ישיבה לשם מגורים במוסקבה או באחת הערים הגדולות האחרות. הוריה של דבורה השיגו רישיון-מגורים במוסקבה ואילו דבורה, לאחר המאסר בסנובסק, הגיעה העירה כבלתי-ליגאלית, בעקבות בנה הקטן, והתגוררה עימם.
תנועת "החלוץ" הקימה במוסקבה סמינר-למורים, שהיה ליגאלי, בהנהלתו של דן פינס, כדי להכיר קאדר של מורים לתנועה החלוצית העומדת להקים מדינה סוציאליסטית בארץ-ישראל. מטרה זו נראתה עדיין כשרה בעיני השלטונות הסובייטיים. בסמינר לימד יהושע אלטשולר, ממנהיגי הצ"ס, שאחריתו היתה בסיביר, ולימדו פעילים ופרופסורים יהודיים. עברית נלמדה בו בהברה ספרדית. התלמידים ביקרו בכפר פידאגוגי סובייטי שנוסו בו אז שיטות חינוך עמלניות חדשניות. דבורה, שכבר היתה מורה בגימנסיה בסוסניצה, השלימה כאן את לימודיה בהוראה. שרגא היה בא לבקר מדי פעם במוסקבה, ואולם רוב הזמן שהה בנסיעות.

במוסקבה התיישבה משפחתה של דבורה בטַאגַאנְקַה, איזור גדול שהיה מקום מגורים ל"עמך". האב, ר' שמעון דיסקין, פתח בית-מלאכה להתקנת כפתורים. הבית הפך מוקד לפעילות ציונית, על אף שהאב לא ראה עצמו ציוני אלא סתם יהודי שרוצה לחיות קרוב לירושלים.
אווירה של חשדנות והלשנות הורגשה בעיר. המתח ניכר כנראה גם בחוג המשפחה. לא פעם, כשדבורה היתה יוצאת ללימודיה, היה מישה בן השלוש בוכה ואומר שאימא שלו נפלה לנהר שבאמצע העיר. אביה של דבורה נהג לומר:
"הילד מרגיש שאימו בסכנה."
ואכן, חבר שהיה דייר אצל הוריה, ולא פעם תיקנה את מכנסיו, מסר עליה לשלטונות שאינה "רשומה" כחוק, והיה עליה להסתתר פרק-זמן. הוא גם הלשין על אחיה ברוך שהוא ציוני, וכתוצאה מכך נאסר האח ונשלח לסיביר, משם לא שב.

נוסביצקי וֵרָה (דבורה) ונוסוביצקי פַייבֵל (שרגא) עברו מאסרים רבים. האב מיאן להשלים שכך עולה בגורלם.
"אתם אשם!" – אמרה לו דבורה.
"מדוע?"
"לולא חינכת את בניך לאהבת ירושלים, לא היו נאסרים!"
האם, פסיה, הפטירה: "לפחות הם נאסרים על ציונותם ולא בתור גנבים!"

הרבנית פסיה דיסקין היתה דמות מרכזית ורבת משמעות עבור ילדיה ועבור שרגא, שנעשה בן-בית. עמלנית ויוזמת היתה מטבעה, דאגה לחינוך ילדיה, קירבה את שרגא וממש אימצה אותו כבן, הן ברוסיה, ולימים, בעת שגרו תחת קורת-גג אחת בתל-אביב. יחסיה עם שרגא היו כה לבביים עד שרבים מצאו דמיון בפניהם והיו משוכנעים שהיא בעצם אימו.

*
זיאמה אהרונוביץ ומרדכי נמירובסקי, היו מראשי הצ"ס ברוסיה, שניהם חבריה של דבורה, בת מפלגתם, אשר הפכו ברבות הימים לחבריו הקרובים של שרגא. את זיאמה פגש שרגא רק פעם אחת, במוסקבה, בטרם עלותו ארצה. עם נמירובסקי נפגש בחארסון, שם, יחד עם ד"ר יקותיאל אהרנשטם ממרכז 'פועלי-ציון', הושג הסכם האיחוד בין מנהיגי מפלגות צ"ס ו'ראדיקל-פועלי-ציון'. לימים, כשהחליף נמירובסקי את שמו לנמיר, התלוצץ שרגא:
"אם אתה נמיר (באידיש – אני לוקח), אזיי עליי להחליף את שמי לנדיר (קח אתה)."

דבורה באה לזיאמה, שהיה מזכיר המפלה, בדרישה לזרז את מועד עלייתה ארצה. הפגישה התנהלה במרתף המפלגה במוסקבה, במחתרת. דבורה סיפרה על הילד, ששר שירים על לנין, ואם יישאר ברוסיה סופו שיגדל קומוניסט, חבר בקומסומול. נוסף לכך הביאה נימוק: תמיכה מטעם מוסד טיפת חלב הרוסית, שנקרא בשם אַחְמַדְיֵיט. אלה אישרו לה שהתינוק חולה-כביכול וזקוק לאקלים אחר, דבר שעזר לה לקבל רישיון-עלייה מהשלטונות הסובייטיים, וכך הובטחה יציאתם מהארץ.
זיאמה ביקש ממנה תחילה שתישאר ותמשיך בפעילות הציונית, לבסוף הסכים ונתן לה אישור נסיעה לארץ-ישראל מטעם הצ"ס. אף הוא עזב לאחר זמן לא רב את רוסיה בצורה בלתי-ליגאלית, תוך תלאות רבות שהותירו בנפשו צלקות כל ימיו.
על אותה פגישה סיפר ארן: "יום אחד פנתה אליי במוסקבה חברת המפלגה, דבורה נצר, וביקשה 'היתר יציאה' לארץ-ישראל. נימוקה – ילד קטן לה שלא רצתה לסכנו בחינוך קומוניסטי ברוסיה. הותר לה לצאת עם ילדהּ ועם בעלה, שרגא נצר." (זלמן ארן: "עלים שנשרו", מתוך: "ספר צ"ס", עמ' 231).

*
את תפקיד זיאמה כמזכיר המפלגה מילא מעתה אדם בשם הרץ, או הרציג. לאחר שקיבלו שרגא ודבורה את הסרטיפיקאטים להיכנס לארץ-ישראל, בא הרץ והודיע לדבורה, בשם מפלגת צ"ס, כי הוחלט שעליה להישאר ברוסיה ולעבוד במחתרת, ומבחינתם – ששרגא ייסע, עם הילד, לארץ-ישראל.
דבורה הודיעה שבשום אופן לא תישאר ברוסיה.
לא עבר זמן רב והחלו מאסרים, שתי מזכירויות של המפלגה חוסלו. הרץ נלקח לחקירות, ומאוחר יותר מת במאסר. במקומו בא יצחק גורביץ שהיה ממלא-מקום אחרון של זיאמה, והוא שחזר ואישר לדבורה, מטעם מפלגתה צ"ס, את הרשות לעלות. גורביץ נאסר אף הוא באותה שנה, בכנס מחתרתי של צ"ס בלנינגראד, וכמעט נגזר דינו למוות בכלא במוסקבה. בהשפעת פּשְׁקוֹבָה, אשתו של גורקי (ששהה אותה תקופה באיטליה), המירו את פסק-דינו של גורביץ בשליחה לסיביר. לאחר שלוש שנים, שוחרר על תנאי שיגורש מיד לארץ-ישראל. בארץ היו הוא ומשפחתו שכניה וידידיה של משפחת שרגא ודבורה נצר במשך עשרות-בשנים. כשהגרילו את המגרשים לבנייה בשכונת אז"ר בתל-אביב, כיום רחוב לוי יצחק, ביקש שרגא שלא להשתתף בהגרלה אלא לקבל מגרש ליד זה שיעלה גורביץ בגורל, וכך היה.

*
התהליך שעבר על שרגא, דבורה וחבריהם לקבוצות העולים, שעזבו את ברית-המועצות מאז 1922 והצטרפו בארץ למפלגות-הפועלים, תחילתו, לדעת הסוציולוג יונתן שפירא, בכך שהיו ברובם ציונים וסוציאליסטים, תמכו במהפכה הקומוניסטית והשתייכו באותו זמן לארגונים יהודיים לאומיים וציוניים.
"בשנים הראשונות לאחר המהפכה לא ראו כל סתירה בין השניים, אלא שהנאמנות לשני האידיאלים לא היתה יותר אפשרית כתוצאה מההתפתחויות שהגיעו לשיאן ב-1922. אותה תקופה נהפכו הקומוניסטים לאנטי-ציונים קיצוניים ובעקבותיהם הלכו המפלגות הקומוניסטיות האחרות במזרח-אירופה. בברית-המועצות נאסרה פעילות ציונית, והמפלגות הציוניות הוצאו מחוץ לחוק. התפתחות זו חייבה ציונים-סוציאליסטים בעלי הכרה לוותר על ציוניותם או (במידה שהדבר היה אפשרי) לעזוב את ברית-המועצות. רבים מאלה שהצליחו לעזוב את ברית-המועצות ועלו ארצה המשיכו לתמוך ברעיון המהפכה הסוציאליסטית, אך סירבו לוותר על ציוניותם. אחדות-העבודה כמפלגה סוציאליסטית משכה רבים מעולים אלה אל שורותיה." ("אחדות-העבודה ההיסטורית", עם עובד, תל-אביב, 1975, עמ' 128).
לדעתו, אנשי צ"ס תמכו באוריינטאציה הציונית-סוציאליסטית של אחדות-העבודה וברעיונו של בן-גוריון על דימוקראטיה מעמדית בהסתדרות. ייתכן שאף תרמו לגיבושם של רעיונות אלה באותה תקופה, 1925 לערך. בברית-המועצות הצליחה מפלגתם להתחזק ולהתפתח כל עוד נשמר בה העיקרון של דימוקראטיה מעמדית, שאיפשר את התארגנותם ופעילותם הפוליטית. כאשר הבולשביקים ביטלו את הדימוקראטיה המעמדית הוציאו את כל מפלגות הפועלים, לרבות מפלגת צ"ס, מחוץ לחוק. אז נאסרו רבים מפעיליה, הוגלו לסיביר ונפטרו במחנות-הסגר. עם ביטול הדימוקראטיה המעמדית בברית-המועצות נוצר הקרע בין צ"ס לבין הבולשביקים. מפלגת צ"ס תמכה במהפכה ובמשטר הסובייטי, אך לא השלימה עם הדיקטאטורה של המפלגה הבולשביקית ונשארה נאמנה לדימוקראטיה המעמדית.

*
כשנה שהתה דבורה עם הילד אצל הוריה במוסקבה, ובניסן תרפ"ה, אפריל 1925, התאספה כל המשפחה יחד לליל-סדר ראשון, שהיה גם האחרון ברוסיה, בחוגגם את הפרידה משרגא, דבורה ומישה, העומדים לעלות לארץ-ישראל.
למחרת בבוקר הופיע דן פינס, מזכיר "החלוץ", להיפרד מהם, ונתן להם אישור שהם חברי "החלוץ". לעלייה ארצה כבר היה להם רישיון, וערכו של האישור היה באפשרות להשיג עבודה בארץ-ישראל. ליתר ביטחון נשאו עימם, מאת הרציג, כתובה על פיסת בד, הפנייה וברכה לעיתון "דבר", שעל היווסדו בקרוב התבשרו באותם ימים ממש.

בבית משפחת נצר שמורים עד היום האישורים הללו, נושאי חותמת "החלוץ":

החברה דבורה נוֹסוֹבִיצְקִית (סְנוֹבְסְק-מוסקבה) כי היא עולה לארץ אחרי מלאה את חובותיה החלוציים בהכשרה, הסתדרות, תרבות. הח' נוסוביצקית לפי מקצועה – מורה-מחנכת בעלת הכשרה עיונית וניסיון של שש (6) שנים, מסורה לעבודתה ולתנועתנו. בקשתנו הנמרצת אל כל חברינו ונאמני-דגלנו למקומותיהם לסייע בידי החברה נוסוביצקית סיוע-חברים נאמן.
חתימת ידה של הח' [דבורה נוסוביצקי] אנו מעידים להכירה.
בשם הוועד המרכזי
של הסתדרות "החלוץ"
בארצות-הברית המועצתית
[פינס]
[א. זיכלין]

החבר שרגא נוסוביצקי (סְנוֹבְסְק-מוסקבה) כי הוא עולה עכשיו לארץ אחרי מלאו את חובותיו החלוציים בהכשרה, הסתדרות, תרבות. הח' נוסוביצקי לפי מקצועו – סדרן קואופראטיבי-משקי בעל ניסיון הגון של שמונה (8) שנים במוסדות הממשלתיים-הציבוריים. מסור למקצועו ולתנועתו. בקשתנו הנמרצה אל כל חברינו ונאמני דגלנו למקומותיהם לסייע בידי החבר נוסוביצקי סיוע-חברים נאמן.
חתימת ידו של הח' [נוסובצקי] אנו מעידים להכיר.
בשם הוועד המרכזי
של הסתדרות "החלוץ"
בארצות-הברית המועצתית
[פינס]
[א. זיכלין]

*
בעצם יום החג, ומבלי להישאר לסדר שני, יצאו השלושה לתחנת הרכבת במוסקבה כשהם מלווים על-ידי הסב, הסבתא, ואחיה של דבורה, ישראל, עם אשתו ברוניה. הסב, ר' שמעון, שעודד את דבורה לנסוע לארץ-ישראל, נפרד ממנה במילים:
"סעי בתי, והיי השליחה שלי."
ואילו מישה הקטן, שהתקשר מאוד אל סבתו מאז עבר לגור אצלה במוסקבה, הוציא ראשו מחלון הקרון, נישא על-ידי הוריו, וצעק אליה, הרצה אחריהם לאורך הרציף בעוד הרכבת מתחילה לנסוע:
"סבתא, תסעי איתנו!"

*
הדרך הקצרה היתה לנסוע ממוסקבה לאודיסה, שם עמדו לעלות על האונייה "צֶ'צֶ'רִין", שהיתה מפליגה מרוסיה לארץ-ישראל כל שבועיים. ואולם נסיעתם התארכה כי רצו להיפרד מאביו של שרגא בסוסניצה ולעלות על קבר אחותה של דבורה, מניה, בקייב.
כשעברו את סנובסק חששה דבורה לרדת מן הרכבת, פן תיאסר, אבל רבים מיהודי העיר, שידעו כי הם נמצאים בקרון, באו לתחנה, להיפרד מהם. ואחדים אף התעלפו מרוב התרגשות.
הם ירדו מן הרכבת בתחנת מֶנָה, ומשום שהדרכים עדיין היו בחזקת סכנה באוקראינה, עשה רק שרגא את הדרך, כארבעה קילומטר, בערב, בעגלה, כדי להיפרד מאביו, ואילו דבורה ומישה נשארו במנה אצל חברתה רוזה.

השיחה שהתקיימה בין שרגא לאביו, באותו לילה, היתה פגישתם האחרונה. ר' חיים נוסוביצקי נשאר איתן בדעתו למרות תהפוכות החיים ברוסיה. הוא לא האמין בציונות, לא רצה לעלות לארץ-ישראל, והתנגד לעליית שרגא ומשפחתו.
"אתה נוסע להביא את המשיח? – אתה את המשיח לא תביא!" חזר האב על עמדתו משכבר. "משיח יבוא כאשר אנחנו [הדתיים] נדע. דע לך שאתה נוסע לפלסטינה בניגוד לדעתי."
ובכל זאת הוסיף ואמר:
"אבל, אם אתה כבר נוסע, יש לי בקשה אחת אליך – אל תלמדו שם את הערבים קרוא וכתוב. אם תלמדו אותם – לא יהיו לכם חיים קלים. אנחנו עשינו את השגיאה הזו ברוסיה, וראה מה מעוללים לנו.
"ועוד דבר אחד הגד לי – איך אתם תחיו שם, אוֹנְגוֹרוֹדוֹבוֹי, בלי שוטר?"

*
ר' חיים הושפע כנראה מאמונתם של שרגא ודבורה כי בארץ-ישראל הם עתידים לחיות חיים חופשיים, לא יהא צורך בשוטרים וגם לא בצבא. והיתה עוד עצה שהשמיע האב בפני בנו, זה היה שנים אחדות קודם, ב-1914, בסוסניצה. שרגא בא אל אביו, נרגש: "אבא, התחילה מלחמת העולם! אני רואה פצועים מועברים ברחובות!"
"שטויות," ענה האב, "הגויים משתכרים ביום ראשון ומכים זה את זה."
שרגא עמד על דעתו: "אבל קראתי על כך היום בשני עיתונים גדולים!"
ענה לו האב: "אל תקרא עיתונים ואל תאמין לעיתונאים. הם יכולים לברוא מלחמות כל יום."

ארבע שנים לאחר-מכן, ב-1918, כאשר התחילו חיילי הצבא הלבן להפגיז את סוסניצה, העיר ר' חיים את משפחתו באמצע הלילה, זה היה שבועיים בדיוק לפני תום המלחמה, וקרא:
"ילדים, לקום ולברוח! התחילה המלחמה!"

לימים, בארץ-ישראל, שאל פעם ברל כצנלסון את שרגא מדוע הוא בורח מעיתונאים, ובתשובה סיפר שרגא על עצת אביו בקשר לעיתונים ולעיתונאים, והודה שכנראה ירש ממנו את היחס הזה. ואכן, פרט לעיתונאים אחדים, להם האמין, קיבל כנראה שרגא את עצתו זו של אביו.

*
באודיסה שהתה המשפחה כשנים-עשר יום. הם התגוררו בבית-מלון. ביקרו במקום שהיה קרוי "פּוֹלָארוֹ שֵנְיָיה", שפירושו, "שדות השקאה", ואשר שימש להכשרה חקלאית של חברי "החלוץ" העומדים לעלות ארצה. תנועת "החלוץ" היתה עדיין ליגאלית באודיסה, ובחווה הזו, בפאתי העיר, שהתה הכשרתה של יהודית שמחוני (לימים חברת קיבוץ גבע וממנהיגות תנועת העבודה). את המקום ניהל רעו של שרגא מנוער, שמואל פייגין מסוסניצה, אשר לימים נעצר ונשלח לעשר שנות מאסר בכלא הסובייטי.

שנתיים קודם לכן, בדרכו לתערוכה החקלאית הבינלאומית במוסקבה, עבר בן-גוריון באודיסה. במכתב לוועד-הפועל של ההסתדרות סיפר כי "באודיסה נפגשתי את שני חברי 'החלוץ' העובדים בשדה-השקאה. במשק זה עובדים כשישים חברים, מגדלים ירקות. יש ל'החלוץ' באודיסה גם בית אריגת צמר המעסיק כארבעים חבר. בכלל נמצאים באודיסה כמאתיים חבר. בחבל אודיסה יש עוד שורה שלמה של קיבוצי 'החלוץ'." הוא הדגיש כי "הרושם הכללי של מראה העיר מדכא: עניות, עזובה, דילדול, קיפאון על כל צעד ושעל. הנמל מת. הרחובות ריקים-למחצה. רוב העוברים היו יחפי גרביים, ולעיתים קרובות גם בלי סנדלים. אדם מלובש כהוגן כמעט שלא נראה. שרר חוסר עבודה בעיר וכשליש הפועלים מובטל."
לעומת זאת עשתה עליו מוסקבה רושם אחר לגמרי. עיר חיה, רבת תנועה, והומה.

תור של חלוצים נאבק על הזכות להיכלל בהפלגת האונייה "צֶ'צֶ'רִין", מדי שבועיים, מאודיסה ליפו. אצל קבוצת החלוצים שעימה עמדו לנסוע, הפקידו שרגא ודבורה לשעות אחדות את מישה הקטן, והספיקו לקיים פגישת פרידה עם יהודי אודיסה. באביב ההוא, בעיר השוכנת אמנם בלב איזור חקלאי עשיר, בעיקר בפירות, אך סובלת מתלאות השלטון הסובייטי והמצב הכלכלי – נראתה ארץ-ישראל כמחוז-חפץ נכסף.
יציאתם מרוסיה היתה ליגאלית. ממשלת המנדאט העניקה מיכסות (קווטות) של רישיונות-עלייה (סרטיפיקאטים), לפי סקציות שונות. שרגא ודבורה נכללו בסקציה של גדוד העבודה. אביה של דבורה קיבל, לאחר זמן, רשות לעלות עם משפחתו על פי מכסת הסקציה של רבנים, שנודעה לימים כ"עליית הרבנים". כאמור, השלטון הסובייטי נקט אז בגישה פוליטית שגרסה כי הצעירים היהודים מ"גדוד העבודה" נוסעים לבנות את המדינה הסוציאליסטית בפלשתינה.
לפני עלותם לאונייה "צ'צ'רין", בנמל אודיסה, היה על שרגא ודבורה להיפרד מחפצים שונים ובהם ספרים רבים שלא הורשו לקחתם לארץ. נערכו חיפושים במזוודות, חלקם בידי שוטרות סובייטיות, שביקשו לגלות ניירות ומסמכים אסורים. אצל דבורה גילו את הברכה ששלח הרציג מטעם הצ"ס, לקראת ייסודו של עיתון "דבר", וקרעו אותה אך דבורה הקפידה, עוד קודם לכן, לשנן בעל-פה את הברכה.
כל אלה לא היה בהם כדי להעיב על שמחת ההפלגה. האונייה היתה מלאה יהודים ציונים, משפחות רבות ועשרות חלוצים צעירים, ומטרת פני כולם היתה ארץ-ישראל.

*
למרות הקשיים והמגבלות שהוטלו על אוהדי הציונות ופעיליה תחת המשטר הקומוניסטי, הצליחו יהודים רבים להגיע מרוסיה לארץ-ישראל בדרכים-לא-דרכים ולאחר תלאות. בין אלה שעלו ושאותם הכירו שרגא ודבורה מפעילותם הציונית ברוסיה, היו ד"ר מרשוב, שעימו פעל שרגא בקונוטופ ב-1914, ואשר בארץ התגורר ברחובות. רות ושלום הקטין, בני-עירו, שהיו חברים בקיבוץ יגור ולאחר מכן עברו לעין-חרוד. ישראל אידלסון (בר-יהודה) ממנהיגי הצ"ס ברוסיה וחבר קיבוץ יגור (שהיה שר התחבורה ושר הפנים). זיאמה אהרונוביץ (זלמן ארן), מראש הצ"ס ברוסיה (שהיה שר החינוך והתרבות). אליהו אפשטיין (אילת), שהשתייך לארגון הנוער הציוני בסנובסק (והיה לשגריר ישראל באו"ם). מיטיה קריצ'מן, חבר קיבוץ אפיקים, שנהרג בתאונה באחת מארצות אסיה, בשליחות המדינה. יעקב פרמן, ממייסדי "ראדיקל-פועלי-ציון", איש ספר והוגה דיעות שעסק בארץ-ישראל בענייני ציבור רבים. דן פינס, מזכיר "החלוץ" במוסקבה, מהדמויות הבולטות בעיתון "דבר". הלל לנדסמן, עימו למד שרגא ב"חדר", שהיה מבוני הגליל וחבר קיבוץ איילת-השחר.
"אלה הם אחדים מתוך חבורה גדולה של יהודים ילידי רוסיה," כותב שרגא, "שלחמו וסבלו למען הגשמת שאיפות ואידאות ציוניות בארץ-ישראל. חלק היו מבאי ביתנו ברוסיה, וערבים שלמים היינו יושבים, חולמים ושרים יחד [שרגא פרט בצעירותו על בַּאלַלַיְיקַה, ואהב וידע לשיר]. לעיתים תוך אכילת בלינצ'ס שאימהּ של דבורה, הרבנית פסיה דיסקין, היתה מכינה לנו. בערבים אלה ובפעולות משותפות גובשה הזדהותנו עם הציונות ועם ארץ-ישראל."

המשך יבוא