ב-12 בנובמבר 1940 התכנס הפרלמנט הבריטי לישיבת אבל לזכרו של ראש הממשלה לשעבר נוויל צ'מברליין, ששלושה ימים קודם לכן הלך לעולמו. ראש הממשלה צ'רצ'יל, חברו להנהגת המפלגה השמרנית ויריבו המר, שהחליף אותו עקב הכישלון החרוץ של מדיניות הפייסנות שלו כלפי גרמניה, ספד לו ואמר:
"נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה היתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי."
דברים אלה מיטיבים לסכם את שמונה שנות נשיאותו של ברק אובמה, נשיא ארה"ב היוצא. הם מיטיבים לתאר את אובמה הן מבחינת היסתרות דעותיו על ידי המאורעות והן מבחינת מהות תקוותיו שהנחילו אכזבה.
ברק אובמה הפך מושא להסתה ושק חבטות של הימין הרפובליקאי הקיצוני בארה"ב, שאין עלילה שלא העליל עליו, אין קונספירציה שלא הדביק לו ואין השמצה שלא הטיח בו. ולמרבה הצער, יש בתוכנו, בימין הישראלי, מי שאימצו כל דבר בלע והסתה, הזוי ומטורף ככל שיהיה, והציגו את אובמה כהתגלמות השטן.
במו אוזניי שמעתי את הביטוי המצמרר "הכלב הכושי הזה." לשמוע אמירה כזאת מפי יהודי (!) זה דבר נורא. ומה לא שמענו על המוסלמי, האסלמיסט, האנטישמי, אוייב ישראל, איש האחים המוסלמים באראכ חוסיין. להיות מוסלמי זה לא חטא, אולם מי שמלביש איסלם על מי שאינו מוסלמי, הוא מי שכן רואה במושג מוסלמי כשלעצמו פגם וגנאי, וכשהוא מלביש אותו על מי שאינו מוסלמי, הוא נוהג כמו אנטישמים שהלבישו אימא יהודיה על פוליטיקאי שנוא.
כן, קראתי שהוא לא באמת חיסל את בן לאדן – עובדה, אין גופה. כלומר, הוא ביים את חיסולו, כביכול, כדי להגן עליו, הרי הם שותפים. קראתי זאת בעברית. קראתי גם שסמנתה פאוור, שגרירת ארה"ב באו"ם, מונתה לתפקידה כיוון שהציעה להפציץ את ישראל. לא פחות. וכל שטות כזאת מופצת ברשת עם "מסמכים" מרשיעים, "ראיות" חותכות, שהסיבה היחידה שאי אפשר להפליל באמצעותם את הנוגעים בדבר היא שהססמולנים שולטים בבתי המשפט, גם בארה"ב והתקשורת מעלימה את הראיות ומשת"פית, גם שם... והמונים המונים מאמינים לזה...
כמובן שהכול הבל ורעות רוח. אובמה הוא פטריוט אמריקאי, המחויב לארצו, הדבק בערכיה. והוא גם ידיד ישראל. הסיוע הביטחוני לישראל בתקופתו היה גדול יותר משל כל אחד מקודמיו. גישתו לישראל היא פרו ציונית מובהקת – תמיכה נחרצת בישראל כמדינת לאום יהודית חזקה ובטוחה, אמירות חיוביות מאוד על הרעיון הציוני וההיסטוריה הציונית. עמדותיו הפוליטיות הן עמדות החלק היוני בשמאל הציוני. מי שטוען שהוא אנטי ישראלי, כמוהו כמי שמגדיר את השמאל הציוני כאנטי ישראלי. מי שמזהה רק את ההזדהות עם עמדות הימין כפטריוטיות.
השקפותיו המדיניות של אובמה אינן עמדותיה של ישראל, אך הן עמדותיה של ארה"ב מאז מלחמת ששת הימים. כל נשיאי ארה"ב בחמישים השנים האחרונות, מג'ונסון ועד אובמה, למעט בוש הבן, דגלו בנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 בכל הגזרות, למעט תיקוני גבול מזעריים וכולם התנגדו לחלוטין לכל התיישבות ישראלית באזורים אלה.
אפילו החלטתו השערורייתית של אובמה, להימנע מהטלת וטו במועצת הביטחון, לא היתה חריגה. כך נהגו כל הנשיאים זולת בוש הבן וזולת... אובמה עצמו, עד אותה החלטה אומללה. הנשיא רייגן הרפובליקאי, שנחשב אחד הנשיאים הידידותיים לישראל, לא רק שלא הטיל וטו, אלא הצביע בעד החלטות גינוי לישראל, כמו בעקבות הפצצת הכור העיראקי ובעקבות סיפוח הגולן לישראל, החלטה שבעקבותיה הוא אף הטיל סנקציות על ישראל.
אנו הקפדנו כל השנים להסכין עם המצב שבו הברית בין המדינות איתנה חרף חילוקי הדעות. כך היו גם היחסים בין המדינות בעידן אובמה.
ובכל זאת, יש הבדל בינו לבין הנשיאים הקודמים – סוגיית ההתנחלויות. כולם התנגדו להן, חלקם, כמו בוש האב, פגעו בישראל בעטיין, אך איש מהם לא היה אובססיבי לנושא כמו אובמה. אובמה היה הראשון שהעלה דרישה שעד אז אפילו הפלשתינאים כלל לא דרשו – הקפאת הבנייה בהתנחלויות כתנאי למו"מ. נתניהו טעה כשהסכים לתביעה. אך הפלשתינאים לא חזרו לשולחן הדיונים. מי שניזוק מהצעד יותר מכל היה תהליך השלום, כיוון שאובמה העלה את הפלשתינאים על עץ שעד היום הם אינם יודעים כיצד לרדת ממנו, ועובדה זו תקעה את התהליך.
דומני שהמקרה הזה מעיד על הבעיה העיקרית של אובמה – האיש לא הצליח להבין את מהות המזרח התיכון, כפי שהוא לא הבין את מהות האיום של האסלאם הקיצוני על האנושות ועל ארה"ב.
הישגו הבסיסי של אובמה הוא עצם היותו האדם השחור הראשון שנבחר לנשיא ארה"ב. קשה להסביר את גודל ההישג. רק אדם שניחן בכושר מנהיגות ובכריזמה נדירים, יכול היה לשבור את תקרת הזכוכית הזאת. בכך הוא היה לסמל ומופת לכל אדם נאור בעולם.
הוא קיבל כלכלה מרוסקת, בשיאו של המשבר הכלכלי החריף ביותר בארה"ב, מאז המשבר של ראשית שנות השלושים של המאה שעברה. הוא הבריא את הכלכלה, צימצם באופן דרמטי את האבטלה והגדיל את הצמיחה. הישגו החשוב ביותר היה ביטוח הבריאות לכול – מהפכה חברתית אדירה, שהוא הצליח להעביר כנגד מלחמה עיקשת של הימין הליברטיאני, השולל כל מדיניות רווחה. וגם יוזמות שלו שכשלו, מעידות יותר על מכשיליהם, כדוגמת ניסיונו לשים קץ לנשק האוטומטי הנקנה כמו לחם וחמאה בחנויות, וגובה חייהם של אזרחים רבים כדרך שגרה.
היו לו הישגים נאים גם במדיניות החוץ, כמו הפשרת היחסים עם קובה, באיחור ניכר, ששמה קץ לחרם אנכרוניסטי שלא היה לו כל טעם וכל הצדקה מאז נפילת בריה"מ. וכמובן – חיסולו של הארכי-טרוריסט בן לאדן, האחראי למתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר.
אולם בחשבון הכולל, מדיניות החוץ של אובמה היתה כישלון חרוץ. הוא לא הבין את העולם ואת סכנותיו, ושבוי בחלומות שלום נפלאים, ניסה לפייס את האיסלאם הקיצוני, וגרם בכך לעולם להיות מקום הרבה יותר מסוכן ומאיים מכפי שהיה מאז מלחמת העולם השניה.
ב-11 בספטמבר 2001, העולם הזדעזע ממתקפת הטרור האיומה בהיסטוריה. קומץ מחבלים חמושים בסכינים (!) פוצצו את מטוסיהם על הסמלים המובהקים ביותר של המערב, של העולם החופשי, של הדמוקרטיה, של הליברליזם, של הקפיטליזם; של כל מה שמאפיין, בראש ובראשונה, את ארה"ב. היתה זו הכרזת מלחמה דוגמת פרל הארבור.
הנשיא הטרי בוש הבן נבחר על נושאי פנים. הוא היה בדלן, גילה בורות מביכה בראיון שבו נשאל על ענייני חוץ והפגין חוסר היכרות עם העולם שמעבר לגבולות ארה"ב. אולם כאשר המגדלים קרסו, הוא הבין בחושיו המחודדים שמה שהיה לא יהיה, שאנו נמצאים בעולם חדש. הוא הבין שמבחן מנהיגותו הוא להוביל את העולם החופשי להשיב מלחמה שערה של בני אור נגד בני חושך.
רבות מההחלטות שהוא קיבל היו שגויות. הוא לא בהכרח היטיב להצביע על הסכנות המדויקות ועל האויבים הנכונים, וחלק מן העוצמה הופנה למקומות הפחות חשובים. לא כל התוצאות של מדיניותו הניבו הישגים, חלקם אף המיטו כישלונות. אך הוא הנהיג וסימן את הדרך המוסרית הראויה בעת כזאת; הנהגה המכירה במציאות הקשה, המזהה את הסכנה לשלום העולם ולשלום ארה"ב, הנהגה שהוליכה את העולם החופשי בדרך המוסרית, של אבחנה בין טוב ורע, בין טובים ורעים, של בחירה בטוב ומלחמת חורמה ברע.
הנשיא אובמה נקט מדיניות הפוכה. מדיניות שכולה נובעת מערכים של שלום וחירות, מהערכים הנעלים ביותר של האנושות, אך היא עיוורת למציאות הקשה, שבה מול העולם החופשי ניצב אוייב חדש, חסר עכבות, המקדש את המוות, והמוסר שלו הפוך למוסר המערבי.
הנשיא אובמה נכנס לתפקידו נושא חזון משיחי של פיוס העולם האיסלמי, מתוך אמונה כנה שבכך הוא ינחיל לאנושות שלום עולמי, ויביא חופש ושגשוג לסובלים ולמדוכאים. האמונה הזו הנחילה לו הערצת המונים ופרס נובל לשלום – על החשבון. היתה זו אמונה כנה אך נאיבית. היד המושטת שלו לא פגשה יד אחות.
אובמה ה"מוסלמי" כביכול, ה"איסלאמיסט" כביכול, התגלה כחסר הבנה מוחלטת בנוגע לעולם האיסלאמי ולמזרח התיכון. כל שיפוטו היה מערבי ליברלי נטו. הוא לא הצליח להבין שיש בעולם חלקים שלמים שאינם חולקים עם המערב אותו סל ערכים. הוא לא הבין שהקריאות "מוות לאמריקה" מבטאות שאיפה אותנטית ותוכנית עבודה. הוא התייחס למלחמה עם הקנאות האיסלאמית כאל סכסוך אינטרסים בין שני גורמים רציונליים במערב. וכך הוא עשה טעות אחר טעות, וחמור יותר – הוא דבק בדוגמה שלו, גם כאשר במשך שמונה שנים היא התפוצצה שוב ושוב אל סלעי המציאות, מותירה אחריה הררי גוויות, נהרות נחלי דם, הרס ושכול.
בתקופתו של חתן פרס נובל לשלום בתפקיד החשוב ביותר בעולם, המזרח התיכון קרס למלחמות אחים בין צדדים קנאיים של הפונדמנטליזם האיסלמי על כיתותיו השונות. המזרח התיכון הפך לזירת טבח המוני. ארה"ב איבדה מאחז אחר מאחז, ואיבדה את עולמה.
אובמה אינו אשם בקריסת המזרח התיכון. איתרע מזלו, שהקריסה הבלתי נמנעת, הנובעת מזרמי עומק שחתרו תחת מדינות הלאום הערביות המלאכותיות, היתה במשמרת שלו. ספק אם היה בידיו לשנות זאת. אולם הוא הקפיד לקבל את כל ההחלטות הלא נכונות.
נדגים זאת באמצעות הסוגייה המצרית. אובמה תמך בהפלת מובארק, אח"כ הוא תמך בשלטון האחים המוסלמים בהנהגת מורסי ולאחר מכן הוא יצא נגד שלטון א-סיסי. הפרשה הזאת היא, לכאורה, הראייה הניצחת של חובבי תאוריית אובמה – איש "האחים המוסלמים". אולם האמת היא, שאם בוחנים את מדיניותו, ניתן בהחלט להבין את הגיונה.
מובארק היה דיקטטור שרדה בעמו במשך 30 שנה. אך טבעי שנשיא הדמוקרטיה הגדולה בעולם ישלול אותו. הוא הופל במהפכה עממית בשם הדמוקרטיה. אך טבעי שנשיא ארה"ב יתמוך בה. מורסי נבחר בידי רוב העם בבחירות דמוקרטיות. אך טבעי שמנהיג העולם החופשי יתמוך בו. הוא הודח בהפיכה צבאית, ומובן מאליו שהוא ישלול אותה. בהיגיון מערבי, כל צעד בפני עצמו הגיוני ונכון, וכך גם הרציונל כולו. אלא שאובמה לא הבין, שמשמעות מדיניותו היא תמיכה בנפילת מצרים, החשובה במדינות ערב, לידי הקנאות האיסלמיסטית הג'יהאידסטית, החולמת "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל" ושעלולה לסכן את שלום העולם. וכך הוא הפנה עורף לידידי ארה"ב ותמך באויביה, מתוך נאיביות ואי הבנת המציאות.
התוצאה היתה אובדן האמון של ידידותיה של ארה"ב במזה"ת, ומי שנבנה מכך היה פוטין. פוטין הוא המרוויח הגדול מחולשתו של אובמה. המדיניות שלו במזה"ת הייתה להוכיח את נאמנותו המוחלטת, ללא גבולות, לבעלי בריתו. הטבח בחלב הוא התוצאה הבלתי נמנעת של הכישלון הזה.
הטבח הנורא בסוריה, בו נטבחו על פי ההערכות כ-600,000 איש, מיליונים איבדו את בתיהם, מיליונים ברחו מסוריה והסוף אינו נראה באופק, הוא התוצאה החמורה ביותר של קריסת מדינות הלאום המזרח תיכוניות. בפני אובמה עמדה דילמה קשה, ולדעתי בלתי פתירה – במלחמת בני חושך בבני חושך זו, הוא לא היה יכול לתמוך באף צד. אולם האיש החזק בעולם, האמון על ערכים הומניסטיים, היה יכול להתערב כדי למנוע את מעשי הטבח ההמוניים. הוא כמעט עשה זאת כדי לשים קץ ללוחמה הכימית של אסד נגד אויביו. אולם הוא קיבל רגליים קרות, הסכין עם הסכם שהוכח כלא רציני, וכשאסד חזר להשתמש בנשק כימי, הוא אפילו לא הגיב.
מה הסיבה להתנהגותו המוזרה בפרשה זו?
יש המסבירים זאת ברפיסותו. יש המסבירים זאת בחששו מהסתבכות אמריקאית רבת נפגעים בבוץ הסורי ומרכבות אוויר של ארונות מתים עטופים בדגל הפסים והכוכבים.
אני סבור, שהסיבה לכך הייתה פרויקט-העל שלו – הסכם הגרעין האיראני. אסד הוא בן בריתם של האיראנים, ואובמה הפקיר את העם הסורי והקריב אותו קורבן על מזבח הפיוס עם איראן.
הפיוס עם איראן היה הנזק החמור ביותר שהמיט אובמה על האנושות. כל הדרך הוא אמר את הדברים הנכונים. הוא הפעיל עיצומים כבדים על איראן שליוו את המו"מ, והצהיר שמטרת המו"מ היא אחת – לשים קץ לתוכנית הגרעין האיראנית. הוא ביקש וקיבל מן העולם אשראי להגיע לתוצאה המקווה בדרכים דיפלומטיות, והרי זו הדרך העדיפה על הכול. אולם במו"מ הוא התקפל מכל דרישותיו, חתר להסכם בכל מחיר, והגיע להסכם מינכן 2, שאולי דחה בכמה שנים את הפצצה האיראנית, אך הפך את איראן למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות. כל משטר הסקנציות קרס, בלי להשיג תוצאה. וכפי שכל ילד מבין שאין חיה כזאת "גרעין איראני למטרות שלום," כך ברור לשם מה נכנסה הכלה האיראנית לחופה הזאת.
היה זה כישלונו החמור והמהדהד ביותר של אובמה, שהפך אותו לצ'מברליין של המאה ה-21. כמו צ'מברליין, אף הוא פעל מתוך אמונה שהוא מביא "שלום בדורנו". כמו צ'מברליין, גם הוא ריחף באמונה נאיבית, שהתבססה על הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי. כמו צ'מברליין, גם הוא סירב להבין מי ומה עומדים מולו, עד כדי כך שהוא אפילו לא הצליח להוציא מפיו את צירוף המילים "טרור איסלמי" כאשר אותו טרור השתולל בכל העולם ואף בארה"ב.
הספדו של צ'רצ'יל לצ'מברליין הוא הסיכום המדויק ביותר של נשיאות אובמה. וקדם לכך בכמה מאות שנים המכתם, שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.
2. צרור הערות 15.1.17
* כלב שמירה עם שיניים רקובות – קשרי הון-שלטון משחיתים הן את השלטון והן את ההון. קשרי הון-שלטון-עיתון, משחיתים את ההון, את השלטון ואת העיתון. העסקה המושחתת עליה נשאו ונתנו נתניהו ומוזס לא יצאה לפועל, וספק אם נחצה הסף הפלילי. אולם אין ספק שמדובר בפצצת סירחון בלתי קונבנציונלית.
הטענה ששלטון משחית היא אקסיומה. איני חושב שעלינו כאזרחים להשלים עימה, אך זאת ההנחה המקובלת. בוודאי בשלטון ממושך מדי. בדיוק כדי להגן על האזרח מפני ההשחתה שבשלטון, אמורה התקשורת להוות כלב השמירה של הדמוקרטיה. והנה, מסתבר שמדובר בכלב שמירה עם שיניים רקובות; רקובות ברקב השחיתות.
הנה מסתבר, שכל הקמפיין להפלת נתניהו שהוביל מוזס, לא נועד אלא לקדם חוק לסגירת העיתון המתחרה, כדי להבטיח לעצמו מונופול. תמורת החוק להפלת המתחרה, הציע מוזס הצעה שאי אפשר לסרב לה – המשפחה תבטיח את שלטונו של נתניהו לעוד שנים רבות.
אלו שיטות מובהקות של מאפיה.
נחום ברנע פירסם מאמר בעקבות הפרשה, שמסקנתו היא... קידום חוק "ישראל היום". כלומר – הבטחת המונופול של מוזס, אחרי מה שגילינו השבוע עליו ועל עולם התקשורת הישראלי. זו מסקנתו של חתן פרס ישראל לעיתונות.
המסקנה המתבקשת היא הפוכה – ההכרח בתחרות בעולם התקשורת. עם כל הביקורת שלי על "ישראל היום", וגם אם נקבל את כל הביקורת על העיתון שאיני מסכים עימה, עצם קיומו הוא בעל חשיבות עליונה לדמוקרטיה הישראלית, כמחסום מפני השתלטות של מונופול על התקשורת.
כמובן שהייתי שמח אילו היה עיתון פופולרי רב תפוצה שהיה פולורליסטי באמת וחף מכל אינטרס זולת המחויבות לציבור. לצערי, אין עיתון כזה בישראל. אך כל עיתון נוסף, תהיה דעתי עליו שלילית ככל שתהיה, חיוני למניעת השתלטות משפחת טייקונים אינטרסנטית אחת על עולם התקשורת, שמשמעותה לדמוקרטיה הישראלית היא הרסנית.
* פרוטקשן, שוחד וסחיטה – על פניה, מצטיירת פרשת נתניהו/מוזס כשילוב של פורטקשן, שוחד וסחיטה. וכיוון שהעסקה המושחתת לא הבשילה, דומה שיש כאן מציע שוחד אך אין נוטל שוחד, יש סוחט אך אין נסחט. כך לכאורה. רק לכאורה, כיוון שנתניהו לא עשה את מה שאמור לעשות אדם שניסה להיסחט, או אדם שהוצע לו שוחד, או אדם שהוצע לו פרוטקשן – לגשת למשטרה ולהגיש תלונה. אדרבא, הוא שמר את הקלטות הסתר ליום סגריר, ליום שבו יהיה לו נוח וכדאי להשתמש בהן, אולי לצרכי סחיטה. אין צדיקים בפצצת הסירחון הבלתי קונבנציונלית הזאת. אין בפרשה הזאת אדם שראוי להישאר בתפקידו.
יש לפרסם לאלתר את התמלילים המלאים של השיחות בין השניים. האינטרס הציבורי מחייב זאת, גם במחיר פגיעה מסוימת בחקירה.
* בור כרה ויחפרהו – איתן כבל וכל דוחפי חוק "ישראל היום" חגגו. הנה, הם יצליחו להיפטר מעיתון שמביע דעה שונה משלהם, וכל עיצוב דעת הקהל יהיה בידיהם. ... עכשיו הם מבינים, שהם כמעט יצרו מצב שבו העיתונות היתה אמנם מונופול של הטייקון שמטעמו פעלו, אלא שהמונופול היה מגויס נגדם.
* פוליטיקאית אחרת – במפלגת העבודה רצו לשחוט אותה. הם התייחסו אליה כאל בוגדת. אבל היום ראוי שנצדיע לשלי יחימוביץ', שעמדה בפרץ ולא תמכה בחוק נוני מוזס ("חוק ישראל היום"). היא יצאה נגד החוק ונמנעה בכנסת (אילו הצביעה נגד, הייתה ראויה לשבחים רבים עוד יותר). היא לא רצתה להיות פיון של טייקון השולט בכלי תקשורת מרכזי המנסה באמצעות החוק להפוך למונופול, הגם שהדבר נראה כמונופול שישרת (לפחות בטווח הקצר) את טובת מפלגתה.
* ת"ק פרסה – בשבוע שעבר כתבתי שיצחק שמיר מעולם לא היה דוחה הצעות לסיגרים ושמפניות יוקרתיות כ"מתנה" במאות אלפי ש"ח... כי איש לא היה מעלה על דעתו להציע לו אותן. קל וחומר, שאף מו"ל לא היה מתקרב ת"ק על ת"ק פרסה סביב לשכתו עם הצעות נוסח מוזס.
* הוא עסוק – תומכי הצעת החוק לעידוד השחיתות, לפיה אין לחקור ראש ממשלה מכהן, מסבירים את עמדתם בכך שראש הממשלה עסוק בניהול ענייני המדינה, ואסור להפריע לו עם חקירות. שעות המו"מ המושחת עם מוזס, מעורבות אישית בחיפוש קונה או משקיע ל"ידיעות" – אלה ענייני המדינה שבהם רוה"מ כל כך עסוק, עד שיש לאפשר לו להיות מעל החוק?
* מוסר של גנבים – בראיון לגל"צ הגדיר צחי הנגבי את אהוד ברק "בוגד", כיוון שהפיל את אהוד אולמרט בשל החקירות נגדו. כזכור, הנגבי הוא עבריין מורשע. הוא גונן וממשיך לגונן, על האדם המושחת ביותר שפעל אי פעם בפוליטיקה הישראלית, אהוד אולמרט; פושע, נוטל שוחד, שאמנם הצליח לחמוק מהרבה פרשיות ובסופו של דבר גם יצא מאוד בזול בדין, אך הוא יושב בכלא על שחיתותו ועבריינותו.
במוסר של גנבים, הקוד המרכזי הוא נאמנות. נאמנות בין העבריינים. החטא האיום ביותר הוא "בגידה" – בגידה בכנופיית הפשע, כנופיה בחבר הפושע. "מלשין", "שטינקר" (מסריח ביידיש) הוא האדם הנקלה ביותר. בעבור כנופיית הפשע של אולמרט – שולה זקן, מי שבמשך עשרות שנים היתה שפחתו החרופה של ראש הכנופיה, הפכה ל"שטינקרית" כיוון שאמרה את האמת במשטרה (אגב, אחרי שהוא בגד בה, אבל לו מותר כי הוא "הבוס").
זה עולמו המוסרי של העבריין המורשע צחי הנגבי שחזר להיות שר בממשלה. והעובדה שהנגבי מיהר להפוך משופרו של אולמרט לשופרו של נתניהו, מעידה לא רק על אולמרט והנגבי, אלא גם על נתניהו.
* המלצת השף – המלצת הקריאה שלי השבת, היא מאמרו של גיא רולניק ב"דה-מרקר": "חברי המועדון נופלים – והמסך עולה," המתאר את השיטה המושחתת שבה שולט נוני מוזס במוקדי הכוח הפוליטיים והכלכליים בישראל. פסקת הסיכום: "זה רגע האמת שבו יש לגבש קואליציה חדשה, שלא קיימת בדרך כלל, לא מפלגתית, לא של שמאל, לא ימין, לא שמרנים ולא ליברלים. קואליציה של אנשים מכל שדרות העם, שמאמינים בחופש ושמבינים שאין ולא יהיה שום חופש אמיתי במקום שבו מעט אנשים שולטים לא רק בכל הכסף והמשאבים – אלא בכל המידע, הידע, הרעיונות ובעיקר תמונת המציאות."
* הסדר עם אזריה – הכרעת הדין בפרשת אזריה היתה הכרח המציאות, כיוון שהחייל פעל בעליל בניגוד מוחלט לחוק, לערכי צה"ל ולפקודות צה"ל. העבירה שלו חרגה מגדר טעות מבצעית, היא היתה פלילית, הראיות היו חד משמעיות, טענות ההגנה התבססו על שקרים. הכרעת הדין היתה חשובה מאוד כמסר של צה"ל ללוחמיו ולחברה הישראלית, על המותר והאסור, על הקווים האדומים של צה"ל ועל כך שצה"ל ממשיך לשמור על דרכו וערכיו ואינו נסחף אחרי זרם עכור של טוקבקיזם, גם כאשר רוב הציבור נסחף בו.
אני מאמין שהאפקט של המסר החינוכי, הערכי, לא ייפגע אם תימצא הדרך להגיע להסדר עם אזריה, שיאפשר לו לצאת במהרה לחופשי. יש לקחת בחשבון את כל הנסיבות המקלות, כמו העובדה שהוא לוחם שהגיע לזירת פיגוע, שההרוג הוא מחבל שביצע פיגוע רצחני זמן קצר לפני כן, שמדובר בחייל מצטיין עד אותו רגע שבו עשה את המעשה. וכן, ניתן להתחשב גם בצורך החברתי להוריד את הלהבות ולאחות את הקרעים.
הכול מבינים, שאילו אזריה היה מקבל את הסניגור הצבאי בדרגת אל"מ שצה"ל הציע לו, והולך על קו אחר לגמרי: של הודאה במעשה, הודאה בטעות, הבעת חרטה ובקשת מחילה, המשפט היה נגמר בישיבה אחת, וסביר להניח שהיום הוא כבר היה משוחרר. הבעייה היא שהוא ומשפחתו הסתחררו מהבאזז הציבורי של הפיכתו ל"גיבור" והלכו שבי אחרי כל מיני פוליטיקאים דמגוגיים וציניים שעשו עליהם סיבוב כמו אביגדור ליברמן שהפך אותו לקרש קפיצה ללשכת שר הביטחון, אורן חזן ושרון גל, ולפרקליטים שהסבו לו נזק חמור, בקו שהציעו לו: שקרים, הכפשת כל מפקדיו וכד'.
כמובן שזכותו של אזריה להתחפר ולשכור את שירותיו של עו"ד שפטל, שימשיך ויעצים את הקו המזיק. אולם טוב שצה"ל יחפש את הדרך להגיע לאזריה ולמשפחתו ולנסות להגיע איתם להבנות שיקלו עליו.
ומילת סניגוריה על תומכי אזריה – העובדה שרבים מהם, אולי רובם, מתעקשים להאמין בנראטיב לפיו הוא חשש ממטען על גופו של המחבל, בניגוד לכל הראיות, מעידה על כך שהם יודעים שאסור לירות במחבל מנוטרל, הם אינם רוצים שירי במחבל מנוטרל יהיה דרכו של צה"ל, והמניע שלהם הוא סולידריות עם לוחם צה"ל שנקלע לפיגוע. האמונה בגרסת החשש ממטען, היא סוג של אוטוסוגסטיה.
דווקא לכן, אני חושב שהאינטרס הציבורי לא ייפגע מגזר דין על פי בית הלל מתוך הבנה עם אזריה ומשפחתו; להיפך, יש אינטרס ציבורי ברור בעד צעד כזה.
ובאשר לחנינה – כל עוד לא נגזר הדין, מוקדם להעלות את הנושא. הפוליטיקאים שהעלו את הנושא, כולל ראש הממשלה, רק גרמו נזק.
* תירוץ לכל צ'יקמוק – כל סיפורי הבדים על כך ש"חיילים מפחדים לירות בפיגוע בשל אפקט אזריה," הם כמובן שקרים גסים וחסרי שחר. ובכל זאת, איני שולל קיומו של "אפקט אזריה". מהו האפקט? השפעת ההסתה נגד צה"ל. מה כוונתי? אם איזה חייל פחדן יברח בפיגוע (כפי שקרה בכמה מקרים, כמו בפיגוע בבאר שבע אשתקד), הוא ישקר אח"כ שהוא עשה זאת בשל אפקט שמפקט אזריה, כביכול. יש עכשיו תירוץ מן המוכן לכל צ'יקמוק, לכל חייל דמיקולו, לכל פחדן.
* מבצע חיסון – על הפיקוד העליון בצה"ל לראות כמשימה דחופה, להבהיר לכל החיילים בכל היחידות, עד אחרון הלוחמים, שכל שטיפת המוח וההסתה שהם עוברים, כאילו עליהם "לפחד לירות" בשל אפקט שמפקט, היא שקר וכזב. על צה"ל לחסן את חייליו מפני פגיעתן הרעה של ההסתה ושטיפת המוח, לחזור ולחדד את ערכי צה"ל ופקודותיו, כדי שברגע האמת איזה חייל שהוסת ומוחו נשטף לא יהסס לירות, חלילה.
* מורשת הצנחנים – דברים שכתבתי, כצנחן (פעם צנחן תמיד צנחן), בדף הפייסבוק של העמותה להנחלת מורשת הצנחנים: "אני מציע לעמותה להנחלת מורשת הצנחנים – מתוך דבקות במורשת הצנחנים, לצאת בפומבי להגנת הרמטכ"ל הגולנצ'יק, הנמצא תחת מתקפת הסתה."
* במחשבה שנייה – במשך שנים יצאתי נגד הפייגליניזם – הניסיון של קבוצה רדיקלית להשתלטות עוינת על הליכוד והשלטת ערכיה, המנוגדים לערכי הליכוד, באמצעות התפקדות המונית בפריימריז, של אנשים שלא מצביעים לליכוד בבחירות.
האמת היא שלאחרונה יש לי קצת הרהורי כפירה בצדקת עמדתי, משתי סיבות.
האחת היא אורן חזן. הנ"ל נבחר בזכות התייצבות הממסד הליכודי לבלימת מועמד פייגליניסטי. ברור שכל פייגליניסט עדיף על המוקיון הזה.
הסיבה השניה היא יהודה גליק. גליק הוא מקבוצת פייגלין. איני שותף לעמדותיו, בוודאי לא בנושא המרכזי שבו הוא פועל, הר הבית. אולם גליק הוא אחד הח"כים המוערכים עליי ביותר, הוא אדם מתון, ח"כ מתון, הוא אדם פתוח והוא מקפיד שלא ללכת בתלם האוטומטי ולקפוץ על פי הצווים של "לימין שור". בפרשת אזריה, למשל, שבה כל הליכודניקים הבינו בתוך ימים איזו עמדה אסור להשמיע בפומבי, הוא יצא נגד המעשה ונגד גל התמיכה בו, וחשף את עצמו למסע של הסתה, השמצות ועלבונות. וכך גם בשבוע שעבר, כאשר התייצב לעצרת למען אחדות העם שארגן זיו שילון, בעקבות ההסתה נגד הרמטכ"ל.
ואם הפייגליניזם מצמיח את גליק ובלימת הפייגליניזם מצמיחה את אורן חזן, אז... שווה להקדיש מחשבה שניה להתנגדותי לפייגלין.
* גבול להפקרות – איני יודע האם יש אמת במידע על מו"מ על עסקת שבויים. בנושאים האלה יש הרבה דיסאינפורמציה, הרבה לוחמה פסיכולוגית אולם לעתים אלו בלוני ניסוי.
עמדתי העקרונית היא שבעד גופות של חללי צה"ל יש להעביר לאוייב את כל גופות המחבלים שברשותנו, אבל בשום אופן לא לשחרר מחבל חי אחד. אם יתברר שמנגיסטו חי ונמצא בידי חמאס – ניתן לשחרר תמורתו מחבל אחד, שאין דם על ידיו.
בכל מקרה, אסור בתכלית האיסור לשחרר מחבלים ששוחררו בעסקת שליט, חזרו לעסוק בטרור ונתפסו. יש גבול להפקרות. אני מצפה שזאת תהיה גם עמדתם של תומכי עסקת שליט.
* מה ליברמן היה אומר? – בזכות השקט בגבול עזה, הוגדל הסיוע הישראלי לרצועה. זו גישה נכונה ונבונה של מערכת הביטחון. לא צריך דמיון מפותח כדי לחשוב איך ליברמן היה מתגולל על החלטה כזו, אלמלא היה שר הביטחון.
* בלון ניסוי – האם הצהרתו החמורה של מזכיר ההגנה המיועד בממשל טראמפ, בשימוע שנערך לו בבית הנבחרים, שתל-אביב היא בירת ישראל, היא בלון ניסוי של טראמפ לקראת הפרת התחייבותו? למה טראמפ לא צייץ מיד מילת התנערות? שתיקת ממשלת ישראל מביכה ומדאיגה.
* לחץ נגדי – מן הראוי שראשי כל המפלגות הציוניות יתאחדו להפעלת לחץ על הממשל האמריקאי החדש להעביר את השגרירות לירושלים, כמשקל נגד ללחץ הערבי הברוטלי להימנע מהצעד.
* החליפה של האיומים – אבו מאזן, שמקפיד באדיקות לא להכיר במדינת ישראל, מאיים שאם ארה"ב תעביר את שגרירותה לישראל הרש"פ תסיר את הכרתה בישראל.
* נגד פתרון שתי המדינות – אבו מאזן מגדיר את ועידת פריס: "אולי זאת ההזדמנות האחרונה לפתרון שתי המדינות." אולם האמת היא שאבו מאזן הוא נגד פתרון שתי המדינות. כל עוד הוא אינו מבטל את תביעת "זכות" השיבה, פירוש הדבר שהוא מתנגד לקיומה של המדינה היהודית. לא בכדי, הוא מעולם לא אמר שהוא בעד שתי מדינות לאום: מדינת לאום יהודית ומדינת לאום פלשתינאית.
* אני מזדהה עם הח"כים הערביים – כאשר הח"כים הערביים מלינים על המשטרה שאינה נוכחת דיה ביישובי המגזר, אינה פועלת נגד הנשק הבלתי חוקי וכד', אני מסכים איתם ומזדהה איתם ועם דרישתם. אבל כאשר הם מסיתים את המגזר לשבות כאשר המדינה אוכפת, במשורה, את החוק והורסת בתים בלתי חוקיים, אני מבין שטענתם נגד המשטרה אינה אלא התבכיינות פוליטית נעדרת יושרה. הם, המחוקקים, גדולי המסיתים נגד החוק ובעד הפרתו.
* בעייתו האישית היא בעייה ציבורית – לרוגל אלפר יש תחביב, מעין צעצוע שהוא מאוד אוהב לשחק בו. הוא אוהב להתעלל במשפחות שכולות, לבוז להורים השכולים, לנוד לאלמנות, להציק ליתומים. כנראה שאין דבר העושה לו טוב וכיף יותר מהתחביב השפל הזה. אפשר לומר – האיש פסיכופט. ייתכן. קשה לי להתווכח עם חוות דעת כזאת. אלא שהאיש משפריץ את שנאתו החולנית ב"הארץ", מה שהופך את בעייתו האישית לבעיה ציבורית.
ארבעה חללים נפלו בראשית השבוע בפיגוע בירושלים. היה לי ברור שבמהרה הוא ישתלח בהם ובמשפחותיהם. במי הוא יתמקד הפעם? שניים מהם מתנחלים – הם מועמדים בעדיפות. אחד מהם גם דתי, אז בכלל טוב. הוא גם דור שלישי לשכול – ולכן הכיף של אלפר ללעוג למשפחתו כפול ומכופל. במי הוא ישתלח ראשון?
זה עוד יבוא, מן הסתם כבר בימים הקרובים, אך הפעם הוא הפתיע. בעקבות הביקורת על אי השתתפות שרים בהלוויות, הוא לא התעלק אישית על אף משפחה. הפשקוויל שלו השתלח במשפחת השכול באופן כללי:
"...אבלן הטרי של המשפחות שאיבדו את כל עולמן באחת וראויות לחמלה, נהפך מיד לכלי להעצמת כוחו הפוליטי של הארגון המכונה 'משפחת השכול', שמנהל ללא הרף מאבק כוח מתוקשר להגדלת השפעתו על החברה הישראלית. הארגון שואף להגדיל ככל האפשר את משקל השכול בהווייה. להכפיף כמה שניתן מהקיום הישראלי היומיומי להנצחת השכול: שהקיום ייגזר מהציווי לזכור את השכול. ... מביע המונח 'משפחה' את העובדה שזה סוג של ארגון בעל אינטרסים, מטרות שהוא מנסה להשיג במרחב הציבורי הישראלי, ושבין חבריו שוררת אחווה וערבות הדדית. לארגון הזה יש אידיאולוגיה: מטרת החיים בישראל היא לקדש את זיכרון הנופלים. שכול בישראל זה דת. הנופלים קדושים. לא קוראים לזה שהיד, אבל מתייחסים לזה כמו אל שהיד. זו השקפה שמשרתת את מטרת העל: לעודד צעירים לרצות, או למצער להסכים, להקריב את חייהם במסגרת השירות הצבאי."
אז אל תאמרו: "תתעלם, הוא מטורף. למה אתה מעצים אותו?" הוא מטורף? שיתאשפז. כל עוד הוא מתאשפז בדפי הדעות וביקורת הטלוויזיה של העיתון, הטירוף שלו הוא בעיה ציבורית.
* ביד הלשון: אלון שבות – ארז אורבך, הוא אחד מארבעת הצוערים שנפלו בפיגוע הדריסה בירושלים. ארז היה בן היישוב אלון שבות. אלון שבות הוא יישוב קהילתי בגוש עציון, שעלה לקרקע ב-1970. היישוב נקרא על שמו של "האלון הבודד", עץ אלון גדול ובודד, בן למעלה מ-700 שנה, בקרבת היישוב. במלחמת השחרור נפל גוש עציון, רבים מחבריו נפלו, רבים נשבו וכולם היו לפליטים. ב-19 שנות הכיבוש הירדני, נהגו פליטי גוש עציון לערוך תצפיות על גוש עציון ולייחל ליום שובם לאדמתם, כדי לחונן את עפרות יישוביהם. האלון הבודד, שנראה בבירור למרחוק, היה מוקד התצפיות, הגעגוע, הציפיה והתקווה. במלחמת ששת הימים אמרנו די לכיבוש. עם שבות בני הגוש ושבות ישראל לגוש עציון, הונצח האלון בשמו של היישוב שהוקם בקרבתו, אלון שבות – שם המסמל את האלון ואת השבות.
פרקליט המדינה לשעבר – עו"ד ערן שנדר, פרקליט המדינה לשעבר, בראיון לגל"צ: "כיוון שהייתי פרקליט המדינה לשעבר..." אם הוא היה פרקליט המדינה לשעבר, מה הוא עכשיו?