על ספרי השירה של הרצל חקק, שחרית לנצח, 322 עמ' (להלן – הרצל), ובלפור חקק, רשות לתיקון עולם, 318 עמ' (להלן – בלפור). שני הספרים בהוצאת צור-אות, 2016.
אני חייב בגילוי נאות: אני מעריך ואוהב מאוד את האחים התאומים הרצל ובלפור, מעריך – משום שהם אנשים ספוגים בתרבות ישראל והעולם, בעלי בקיאות חובקת עולם במקורות ישראל, בלשון ישראל ובספרות העמים; ואוהב – משום שהם אנשי שלום, וגם כאשר כיהנו כיושבי ראש אגודת הסופרים – מעולם לא הרימו קולם, מעולם לא החזירו עלבון למי שהעליב אותם, הם הנהיגו את האגודה בשובה ונחת והשתדלו לא לפגוע באיש; וכן, הם בקיאים גדולים בטופוגרפיה של ספרות ישראל, ומאלף מאוד לטייל בהדרכתם בין מגוריהם של סופרי ירושלים ובין מגוריהם של סופרי נווה צדק בתל-אביב, ובאמת הבאתי כאן רק מעט מהשבח שהם ראויים לו.
ועתה יצפה הקורא, מן הסתם, שאני ארעיף שבחים על פרי רוחם הבא לידי ביטוי בשני הספרים הנ"ל, אם מגיע ואם לאו. במידה מסוימת אולי צודק הקורא האלמוני, אבל בכל זאת אני מקווה שהוא יתאכזב לטובה כשייווכח שהשתדלתי להיות אובייקטיבי ככל יכולתי.
בתחילת הדברים צריך לציין ששני המשוררים חוזרים על מוטיבים שפגשנו בספריהם הקודמים: נוסטלגיה אל ימי הילדות, כשהמודרנה טרם חדרה עם מגדליה אל אתר בית הספר ואל שכונת בתי סיידוף, כשעדיין שאבו מים מבורות, כשצלם עם צלמוניה היה אטרקציה, כשלאגדות היה תוקף של אמת, כשקמיעות עדיין סייעו למי שנזקק להם (למשל, ילד שאינו חדל לצעוק בלילות), כשהמשוררים שימשו כילדי תהילים בבית הכנסת; והכי מפליא ומפעים – כשהמורים היו אהובים (בלפור 29, 32, 34; הרצל 239, 244).
שניהם מבכים על דלתות הילדות שנשארו חתומות לעד. וכן, געגועים גדולים למראות ולהווי שבשכונת סיידוף: עץ הערבה, עץ התות, יום הכביסה (בפתילייה או בפרימוס; ראו הרצל 206), אפיית החלות, שמן זית שמורחים על לחם בהיעדר חמאה. הפלאים שחוללו הנשים במטבח בימי הצנע, והאחווה הגדולה בין השכנות (השמועות המהלכות בשכונה על אשת הספר שברחה עם בן זוגה לטנגו, על שמלת כלה שנתפרה משאריות בד). הערצה גדולה לאם ולסבתא, שלא היו נשות קריירה, אבל השקיעו נשמה בכל מאכל ומאכל, עד כי בעיניהם היו כמו פיוט, כמו סרנדה; תיאור הצבעים והריחות של שוק מחנה יהודה, החנויות בירושלים – הפוטו, חנות הנעליים, הסנדלר שבונה סוליות מצמיגים, סנדלים שחותכים בחזית כשאין די מקום לכפות הרגליים, קולנוע אדיסון וקולנוע עדן שמכרו אשליות – עם ראג' קאפור, צ'רלי צ'פלין, טיירון פאוואר; מוכר הקרח הקורא ללקוחות בפעמון, מוכר החלב בכדים; הילדה ששני האחים רצו בה, ולא ידעו במי היא תבחר.
ושוב, למרות שקראתי דברים דומים בספריהם הקודמים, אני מתפעל כל פעם מחדש מההערצה הגדולה של שני האחים המשוררים להוריהם ולסביהם. התחושה היא של פגישה מחודשת עם מכר רצוי. העלייה החלוצית לארץ התאפיינה הרי במרד כלפי ההורים וכלפי אלוהים. כשהגיעה העלייה הגדולה לארץ בתחילת שנות החמישים, הילדים, שקלטו מהר את השפה, הביטו אל החלוצים בהערצה רבה, והתביישו בהוריהם העילגים בעברית, דוברי היידיש והערבית, והנה, בלפור והרצל מתייחסים לדורות הקודמים ביראת כבוד, ואפילו בקדושה: האם והסבתא המבשלות בעצם הופכות פיוט לבישול, להבות הפתילייה הן סרנדה – "כל החיים בהבל הסירים" (הרצל 175). הרצל מקדיש מחזורי שירים לאב עזרא בן כאתון, לסבא מוראד (הרצל 178 ואילך, 183 ואילך; בלפור 78, 80, 86, 91 ואילך; 114, 120) מקום מיוחד תופסת האם שבנערותה ראתה את שני אחיה הגדולים שנרצחו בפרהוד בשבועות תש"א (טעה הרצל כשכינה את הפוגרום הנורא ההוא בשם "שואת בגדד" – 200). הרצל כותב ששבועות באותה שנה היתה "חג מתן, והכול נלקח" (203). אחותם הקטנה של הנרצחים, היא אימם של בלפור והרצל, התחתנה בעקבות האסון וילדה שבע שנים מאוחר יותר את שני התאומים, שהם מעין פיצוי על מות אחיהָ (הרצל 184 ואילך; בלפור 120 ואילך). שני הספרים מזכירים, כמו בקבצים הקודמים, את סיפור כותנות הפסים שנתפרו לשני התאומים בינקותם (הרצל 180; בלפור 112). בלפור מביא בספרו צילום של שתי הכותנות (113). אגב, בלפור מביא בספרו סדרה של צילומים (בתי סיידוף, ההורים בחתונתם, הדודים שנרצחו בפרהוד – נורי ואברהם חבשה, ועוד. בספר של הרצל אין אף תמונה, להוציא תמונת בתי סיידוף בעטיפה האחורית.
ההתרפקות של שני המשוררים על העבר, על ההורים, על המורים של הילדות, על הווי השכונה – אינה מובילה, אפילו ברמז, אל הסתגרות עדתית, שהיא כל כך אופנתית בימים אלה. ההיפך הוא הנכון. בלפור מחבר סונטה לכבוד חמיו, וכן שיר לחמותו, שממש לא נולדו בבגדד (128 ואילך), ובאחד השירים הוא מצהיר: "ארשום כל הגלויות מן הכספי עד הפרת" (עמ' 132). הרצל מקדיש שיר לזכרה של מרים ז'יטלני, שהיתה מורה ב"בית יעקב", ונשרפה חיים עם ספר תורה בידה (274), וכן שירים מפעימי לב על אושוויץ, וגיבוריו של שלום עליכם העולים באש המשרפות, ועל הזוועה המוסווית בגטו לודג' (68 ואילך).
עוד מוטיב חוזר בקובצי השירים של שני המשוררים הוא ההומאז' שהם חולקים לאושיות התרבות שהשפיעו עליהם. הרצל מקדיש שירים ומחזורי שירים (אותם הוא מכנה משום מה בשם "דו-שיח") לאורי ניסן גנסין, לביאליק ולאירה יאן, לטשרניחובסקי, נתן אלתרמן (שם הוא מעיר ההערה נכונה לגבי נוסח "מגש הכסף" – "הארץ לא שקטה" – 110), זלדה, ברנר (כאן הוא מרמז על המעשה האציל של ברנר שהחזיר חגורה שקנה כדי שיוכל להפיק במחירה ספר לעגנון הצעיר – 116), מ"י ברדיצ'בסקי (עליו כתבו שני האחים מחקר מקיף), ש"י עגנון, א"צ גרינברג, יהודה בורלא, פנחס שדה, ק' צטניק, יצחק שמי, שושנה שבבו, שלמה אלקבץ ואלעזר הקליר, עזה צבי, פרנץ קפקא, דון יצחק אברבנאל, דונה גרציה, אמנון ממגנצא, וכן מוזכרות דמויות מקראיות כגון בת יפתח, אם סיסרא.
בלפור כותב הומאז'ים לדבורה בארון, אסתרליין ועגנון, אלישבע, שלומית פלאום, עזה צבי, ברנר ושופמן, א"צ גריברג, יצחק שמי, טשרניחובסקי, דויד שחר (בלפור פגש אותו כשבא לבשר לו שמוענק לו פרס ברנר), שקספיר, בנימין מטודלה, ר' שלמה אבן גבירול, ר' נחמן מברסלב, ר' מרדכי שרעבי, ר' שלמה אלקבץ, הבעל שם טוב, ר' אמנון ממגנצא (החוזה כביכול ב'נתנה תוקף' שלו את מוראות השואה – 190), חכם יוסף חיים מבגדד, יהודה איש קריות (החף מעוון).
בלפור מזכיר גם דמויות מקראיות, כמו אשת נוח, שהמקרא העלים את שמה, הגם שהיא טרחה עם כל חיות התיבה, שרה, יצחק הנעקד בכל דור, שאול אצל בעלת האוב, שמשון ודלילה, אם סיסרא. שני המשוררים מביעים הערצה לזמרתה של אום כולת'ום (הרצל 173; בלפור 144, 225).
גם הרצל (108) וגם בלפור (156) כתבו על "הכף השבורה" מאת טשרניחובסקי. שניהם כתבו על יצחק שמי (הרצל 108; בלפור 152).
בשני הקבצים מובעת אהבה גדולה לעם ולארץ, ובעיקר לירושלים, לשעריה, לנקבת השילוח, לשוק שהוזכר לעיל (געגועים לחברי הילדות שבילו שם). הרצל מעלה על נס את ירושלים האצילית, הקדושה, הענווה, וגם... העלובה (255). האהבה לעם ישראל באה לידי ביטוי גם בשירים כואבים על הנופלים במערכות ישראל, שירים הכואבים את ההתנתקות (בשנת 2005), זעם על חטיפת שלושת הנערים (אייל, גלעד ונפתלי) ורציחתם, וכן התפעמות הלב על גבורתו של אלעד ריבן בן ה-16 שנספה באסון הכרמל (בלפור 59 ואילך). בלפור מקדיש שיר גם לאחֵינו שעלו מחבש (197)
שיריו של בלפור קומוניקטיביים ובהירים מאוד. הוא אפילו טורח לציין בהערות שוליים את המקורות עליהם הוא מסתמך בציטוטים ובארמזים השונים. לעומתו, הרצל קשה מאוד לפיענוח בחלק גדול מהשירים. הוא פחות תיאורי, ויותר הגותי-לירי. שירים רבים שלו ארוכים מאוד, ורובם משובצים במחזורי שירים. הוא מרבה בארמזים מספרות קלאסית, אך שלא כמו אחיו – איננו טורח לציין את המקור.
הרי דוגמאות של קטעי שירה של הרצל שצריך לטרוח כדי לפענח:

... הגליד צפד המחזה. לא ראינו
זה את זה. פירורי בצק שנאפו
בנו לתומם. הכול החמיץ. ילדים
בשנתם התבגרו לאיטם. שתינו
קפה, תה, ביקשנו גזוז. תמצית
רוטטת. העולם נרדם....(23)

ודוגמה אחרת:
ליד המים חלוקים. אבן עזה ונפשם.
פליטים מחכים לשחר. שפתם איוושה.
עד מים ונפש. החיים מנגבים, מאחים
שברים. שאריות וצופן. שיר חרס חסרים...(98)

גם שמות השירים של הרצל נעים בסקאלה שבין מוזר ללא מובן:

"היופי בוער, הקמח משורר"(149)
"רעידה באופל. והיכן הצופן"(199)
"הנזיר נשבה, העולם כבה"(211)

שני המשוררים מתייחסים לשירה בחרדת קודש, ובכך הם כאילו ממשיכיו של שאול טשרניחובסקי אשר הצהיר: "הרודים בשירה ומסתרי חינה...יגאלו העולם בשיר ומנגינה" ("הדם", סונטה י"ג), ולא רק זאת, השניים רואים עצמם ככוהני השירה שהתפקיד הנ"ל רובץ על כתפיהם (הרצל 95, 160, 162, 164; בלפור 239 ואילך). הם העמיסו על עצמם משא זה כבר בילדותם, כשהמציאו סוג של דפוס, שבו יוכלו להביא את דבר שכונתם אל העולם (הרצל 249-244), ובאיזה שהוא מקום יש בליבם ביטחון שכתיבתם נועדה גם לדורות הבאים (הרצל 243). בלפור מקצין עוד יותר בעניין הזה – הוא כמעט מחקה את שירי ההתפארות של ימי הביניים (ראו גם : "ליבי בירושלים / ואנוכי בסוף תל-אביב" – 254):

אני נוהג לכתוב
בשקט בישוב הדעת
בתוך הקופסה הפנימית
השירים לי נתינים
ואני שליט(239)

את הגביש
הקפוא משתיקות
שעינו כעין הזהב
יצרור המשורר בשיר
וייתן לקוראיו. (240)

כל פעם שאני כותב
שירים נוצצים מזהב(257)

כידוע, השירה המודרנית הסירה מעצמה את עול הפרוסודיה, וגם השפה משתדלת להיות "רזה". למעשה, הדבר היחיד המייחד אותה מבחינה צורנית הוא השורות הקצרות. שני המשוררים שלפנינו, ששולטים במקורות ישראל ובמכמני השפה העברית – רחוקים מלכוף רוחם לאופנת החדשה הזאת – שפתם מותאמת להפליא לנושאים הנעלים בהם הם עוסקים: שירה, מסורת ישראל, אהבה לעם ולארץ, הומאז' לאנשי הרוח. אני חש בשיריהם נטייה חזקה לנגינה ולמקצב, וגם פה ושם הם "מעיזים" להגניב חרוזים:

...הסתתר
בשק קמח שלא הקיץ. הבצק
החמיץ, השתנה והועם, נחרכו
דברי ימי עולמם...(הרצל 41)

מדוע היופי שברוח גז. מדוע
העולם זז, לאין דרך נחפז.(הרצל 166)

איוושת עלי מנתה בעציץ הפח
חלום גדול נרקם ביניהם
חלום לא מפוענח
צפנת חלום לו, ולא נח.(בלפור 80)

בוא, אומר לי סבי
עזוב כל מה שחדש
אתן לך נחלתי
אתן לך עיר מקדש(בלפור 84)

בלפור "מעז" אפילו להתמודד עם תבנית הסונטה (81, 128).

תשומת לב הקורא נמשכת גם אל שמות הספרים: כיוון ששני המשוררים רואים עצמם כמשרתים בקודש (השירה), הם העניקו שמות לספריהם בהתאם: "שחרית לנצח" של הרצל מזכיר את תפילת הבוקר של המאמין, ואילו "רשות לתיקון עולם" של בלפור מזכיר את הפיוט ששליח הציבור מבקש באמצעותו מציבור המתפללים לפתוח בתפילה – "רשות", ו"התיקון" מזכיר את התפילות והלימוד בלילות. יש בשמות רמז ליחס רליגיוזי אל השירה ואל דברי ימי ישראל ותרבותו, והתכנים הם בבחינת מנחות של שלום ואהבה.