על הרומאן של יוסף כהן אלרן "שתי ימי חיי" צבעונים, 2017, 234 עמ'
לכאורה, עלילת הרומאן "שתי ימי חיי" היא עלילה בנאלית, מה שנהוג לכנות בקריצת עין בשם Ménage à trois, או Love triangle – משולש אהבה, כשכל שלוש הצלעות מסכימות ל"הסדר המיני" הזה, אלא שיוסף כהן אלרן הצליח להפוך את התבנית הזאת, שהיא שגורה למדיי בספרות האירופית, לשכיית חמדה ספרותית, וכל זאת משום היכולת הייחודית שלו לעצב שלוש דמויות יפיפיות מלגו ומלבר.
לפני שאתאר את הסגולות הספרותיות של הספר, אביא סיכום קצר של סיפור המעשה:
הגורל מזמן את נתנאל הררי, נתי, בבית קפה בתל-אביב המשמש מקלט מפני הגשם, עם צעירה משובבת לב בשם חני. בעל המקום חושב אותם לזוג ומציע להם עוגת גבינה פירורים ותה חם. בין השניים מתהדקת חברות שמובילה למגורים משותפים ולחתונה. הוריה, ניצולי שואה מסלוניקי, מקווים שהנישואין האלה יובילו לצאצאים (כפיצוי על הנוראות שחוו), ואילו הוריו, יוצאי אלכסנדריה, מקווים שיקום דור חדש עם השם הררי.
נתי הוא מורה לביולוגיה בשני בתי ספר תיכון, ואילו חני היא גרפיקאית במשרד לפרסום. אהבה ענקית שוררת בין השניים – גם פיזית וגם נפשית, אלא שהציפייה שלהם ושל הוריהם כי ייוולד להם יורש – מתנפצת אל המציאות הטרגית: חני מפילה את העוברים שברחמה שבע פעמים במשך עשר השנים הראשונות לנישואיהם. הם מחליפים את הדירה "המקוללת" בדירה חדשה, אבל דבר אינו מועיל.
בשלב הזה אומרת חני לנתי שהוא רשאי לנטוש אותה. היא חשה שבגללה ניטלה ממנו הזכות להיות הורה. נתי נשבע לה שלעולם לא יעזוב אותה. המצב אליו נקלע הזוג גורם לנתי לנסות את כוחו בכתיבה – בסיפור הבדוי שלו האישה מסתירה מהבעל שהיא עקרה, והוא מקיים קשר עם חברתה הטובה. חני קוראת את הסיפור, ומבינה שאלו מחשבותיו הכמוסות של בעלה. היא מקבלת את זה באצילות, ומציעה לו להמשיך לכתוב, כי ללא ספק יש לו כישרון. היא גם מסייעת לו להתקשר להוצאת ספרים, ומעצבת את הכריכה.
הספר זוכה להצלחה, ושלושה ספרים נוספים שלו יוצאים לאור. בהשקת הספר הרביעי מתקשרת אליו קוראת מעריצה בשם מירה, וביניהם מתפתחת אהבה סודית. נתי בן 55, חני בת 48, ומירה בת 43. מירה היא זאת שיוזמת מגע מיני בין השניים, ובאיזה שהוא שלב היא מכריזה שהיא מוכנה לעזוב את בעלה כדי לחיות עימו. היא מעריצה את כתיבתו, ונמשכת אליו נואשות פיזית ונפשית. מסתבר שמירה היא רופאה שמומחיותה – דיאליזה, ואילו בעלה הוא בסך הכול טכנאי הממונה על התחזוקה בבית החולים, שמשכורתו חצי ממשכורתה, ומשום האגו הגברי הפגוע, הוא נוהג בה באדנות ובזלזול.
נתי מבהיר למירה שהאושר שלהם אסור לו שיפגע במשפחות שלהם. אסור לה לפגוע בבעלה ובשלוש הבנות שלהם, והוא איננו מוכן להיפרד מחני, לה הוא הבטיח לאהוב לנצח. הוא מבטיח שאם הם יישארו בלי בני זוג – יזדקנו ביחד. הרומן הסודי ביניהם נמשך שנים, והוא מתממש במלונית המיועדת לאוהבים סודיים באחד המושבים הקרובים לעירם פתח-תקווה. וכשמירה כבר בת חמישים, היא מציעה לנתי להביא לו ילד, אלא שחלומה אינו מתגשם. לימים גם גרשון, בעלה של מירה וגם חני הולכים לעולמם: גרשון נופל מסולם ושובר את מפרקתו, ואילו חני חולה בניוון שרירים, והולכת ודועכת עד מותה (לדעתה, האל הוא ליצן – הורג את האיש הבריא, גרשון בעלה של מירה, ומאריך את ימיה, למרות שהיא מעדיפה למות).
חני יודעת שלנתי יש מאהבת, אבל היא אינה חדלה לאהוב אותו ולהעריץ את הדבקות שלו בה למרות שהיא "אשמה" על כך שאין לו צאצאים. מירה מלאת התפעלות מחני, ומהרומנטיקה שהייתה ביניהם, ומבקשת מנתי להעניק לה את כל החיבה האפשרית. והנה אחרי מותם של גרשון ושל חני, הזוג המאוהב יכול לממש את חלומותיהם להיות יחד, אבל היא רק בת 58, ועדיין יפה ומושכת, ואילו הוא בן 71, סובל מסכרת ומיתר לחץ דם, והתשוקה שלו אל גופה כבר איננה נענית כמו בעבר. כיוון שכך, הגיע התור שלו לומר לה שהיא חופשית לנטוש אותו, וזה מרתיח אותה – הרי שנים חיכו לאפשרות להיות יחד, ופתאום הוא בורח. גם חני וגם מירה מאיצות בנתי לכתוב, אבל האירועים הקשים מנעו ממנו את "הציפור", היא המוזה החסרה לו. הוא מחליט להתנתק מהכול (אפילו מהטלפון הנייד!) לנסוע ביום גשום לאחוזת מוריאל שליד ירושלים כדי לכתוב שם על האהבה שחווה בספרו החמישי.
בסיפור המעשה יש ליד העצב והכאב – הרבה רגעי קסם, בהם מתוארת האהבה הנפלאה שבין נתי לחני, ואחר כך למירה. ההתעלסויות מתוארות בכישרון ספרותי אדיר. הרבה סופרים גדולים אכזבו בתיאור אהבת הבשרים, ואילו יוסף כהן אלרן עשה כאן מלאכת מחשבת (עמ' 17, 24 30, 32, 39, 58, 62, 81, 116, 132, 140, 159, 200, 211). יכולת העיצוב של יוסף כהן אלרן מרשימה ביותר – איכשהו הוא הצליח לא לגלוש אל הקיטש, למרות שהוא מתאר שלוש דמויות יפיפיות, וזאת משום שעיצוב האופי של השלושה משכנע באמיתותו. הוא מתאר את גופן של שתי הנשים בהמון אהבה, ואף בהערצה. חמודות הגוף הנשי לפרטיו נשאבות אל העיניים היפות והחכמות – עיני דבש עם צל ירוק אצל חני, ועיני תכלת אצל מירה.
ערב מותה של חני קורה אירוע מדהים שאני מנוע מלספר כדי שלא אמנע הנאה אצל הקורא הפוטנציאלי. אזכיר רק שלפני מותה מבקשת חני שנתי יקנה עוגת גבינה פירורים, כמו זאת שקנו בבית הקפה בפגישתם הראשונה. עוגת הפירורים הופכת בספר לסמל על התפוררות החיים והזוגיות עקב העקרות ועקב במחלה הנוראה.
לאחר שגמרתי את ההלל על הכתיבה, אני מבקש להביע קצת תמיהות:
איך ייתכן שחני עברה שבע הפלות, ולא מוזכר ברומן שהיא עברה איזה טיפול מונע? כידוע, אחת הסיבות להפלה מוקדמת היא סוכרת סמויה. רופא מומחה היה בוודאי מגיע לשורש העניין.
לא ברור לי מדוע הסופר לא הביא אפילו קמצוץ חוויה של נתי משני בתי הספר שבהם לימד. הרי ידוע שמורה אינו מפסיק לדבר על מה שקרה לו בבית הספר – גם על הצלחות וגם על מפח נפש. העבודה של מורה היא כל כך אינטנסיבית, שלא ייתכן שהוא איננו חולק את חוויותיו עם בני משפחתו. אנו קוראים על חוויותיה של מירה בבית החולים, ואפילו על חוויותיה של חני הגרפיקאית, ולימים – רעיונית. אין בכל הספר אפילו חוויה אחת של נתי בבית הספר, וזה ממש לא סביר בכתיבה ריאליסטית.
וכן, נדמה לי שההערצה הענקית של חני ושל מירה לנתי הסופר מרמזת לכך שיוסף כהן אלרן מדבר בעצם על עצמו: סופר מצליח (כהן אלרן זכה בפרס קוגל היוקרתי), איש נאה בעל בלורית שיער מרשימה בגיל ששאר הגברים נפרדים משיערם (כהן אלרן עצמו איש נאה המתהדר בבלורית מרשימה). המחמאות של שתי הנשים נתפסות כמחמאה עצמית, והיא מגיעה לו, אבל לטעמי, מוטב שהייתה מוצנעת.
"שתי ימי חיי" – מתייחס לשתי האהבות של נתי, וכך מתפרשת "השגיאה" הדקדוקית שבשם הספר. למרות היצר הביקורתי המולד שלי (כפי שבא לידי ביטוי בפסקה הקודמת) – קראתי את הספר המרגש הזה בנשימה עצורה, אהבתי את הדמויות, והתפעלתי מיכולת העיצוב.