סיפור חיים
הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990
הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק ט
חבלי קליטתו של מישקה הקטן

מבין שלושת הנוסוביצקים, דבורה דיברה עברית מנעוריה והמשיכה בארץ, שרגא דיבר רוסית ואידיש, ועתה היה עליו לסגל לעצמו את הדיבור העברי השוטף, ואילו מישקה דיבר רוסית בלבד. לידיעת השפה היו השלכות על תהליכי היקלטותם של השלושה.

באמצעות סיומה הקטין נפגשה דבורה כבר בימיה הראשונים בארץ, עם ברל כצנלסון, עורכו של "דבר", שנוסד ביוני 1925. היא חזרה בפניו בעל-פה, בעברית, על נוסח הברכה שהיתה כתובה על בד, ושאותה שלח הרציג, ראש הצ"ס במוסקבה בשעתו, לעיתון ההסתדרות, לרגל ייסודו, ואשר הוחרמה אצלה בעלייתה לאונייה באודיסה. ברל, לדבריה, שמר לה אמונים מאז.

יום אחד ירדה דבורה לשפת הים יחד עם בנה, ומזלה שיחק לה. על החוף פגש מישקה ילדה, רודלה שמה, שדיברה אף היא רוסית, ושני הקטנים מצאו שפה משותפת. ממשחק הילדים התקרבו גם האימהות והחלו משוחחות. דבורה כבר דיברה בהברה ספרדית, שאותה רכשה בסמינר "החלוץ" במוסקבה, והירשתה לעצמה לגלות מקצת געגועיה לרוסיה וגם סיפרה בהתלהבות על הסמינר המעולה בו למדה. הילדים התיידדו, כי למשה לא היו אז ילדים בני-גילו לדבר עימם בשפתו.
לא עברו ימים רבים ודבורה, בעומדה לי דוד הכביסה הרותחת, במרפסת הבית ברחוב מאפו, פינת בן-יהודה, קיבלה מכתב המזמינהּ לבוא לצריף שברחוב נחמני 4, באמצע החולות. עשתה דבורה את דרכה ברגל עד לצריף, פתחה את הדלת, ואת מי פגשה? – את האישה שעימה התיידדה בשפת-הים, ומתברר שזו רחל כצנלסון, מנהלת מרכז התרבות של ההסתדרות, ולימים ממנהיגות תנועת הפועלות ואשת נשיא המדינה השלישי, זלמן שז"ר. ורחל אומרת לה:
"שמעי וֶרָה, הקמנו בית-ספר עממי לנערים עובדים. בראשו עומד המורה ביגל [לימים אביגל, מראש זרם העובדים]. אנו רוצים שגם את תלמדי בו כי העברית שבפיך רהוטה. הלימודים יתנהלו בערב ולכן העבודה לא תפריע לך לטפל במישקה."

דבורה לא הביאה עימה תעודות מלימודיה ברוסיה, רק פנקס סטודנט שאותו הצליחה להציל. עתה קיבלה את הצעתה של רחל כצנלסון בשתי ידיים, וכבר בסוף הקיץ. באוגוסט 1925, החלה ללמד בבית-ספר ערב של "הנוער העובד", ששכן אז במיבנה בית-הספר לבנות בנווה-צדק. מדי ערב היו הבחורים המגודלים, רחבי-הכתפיים, מלווים אותה לחדר בשכונת שפירא, לשם עברה להתגורר עתה המשפחה, ובדרך מתקנים לה את הדיאלקט הרוסי שנותר בעברית שלה. דבורה עבדה מאז בבית-הספר של "הנוער העובד", שבינתיים הותק מקומו ליד גן מאיר בתל-אביב, ואף התמנתה למנהלתו, עד שפרשה עם הצטרפותה לכנסת הראשונה, בראשית שנת 1949.

*
חבלי קליטתו של מישקה הקטן לא היו קלים כלל וכלל. הילד התאקלם רע מאוד בארץ. המשיך לדבר רוסית בלבד, סבל מן החום, התגעגע למוסקבה והיה מדבר על כך בקול רם.
שרגא: "הילד היה חולה כל הזמן בעיניו וצעק ברוסית. הוא כתב פתקאות לסבתא שלו, אימא של דבורה, שפֹּה חולים, חולים בעיניים – ושתבוא מהר מרוסיה לקחת אותו אליה. הוא רצה להיות יורד, הקטן הזה!"
רופא-ילדים שעלה מרוסיה, ידיד של שרגא ודבורה, אמר להורים שאינו סבור כי הילד יוכל לחיות בארץ.
"מה אתה מייעץ לי?" אמרה דבורה במר-נפשה, "לזרוק אותו לים?!"
לים לא זרקו את מישקה אך הוא חלה כל כך בקיבתו, ובמיוחד בעיניו, שנזקק לאישפוז בבית-חולים. אותו זמן כבר החליפו דירה, גרו בצריף בשכונת שפירא, שהיו בו פשפשים ולכלוך. דבורה, שעבדה בערבים בהוראה, טיפלה בילד בשעות היום. יום אחד, בבואה לבית-החולים, השתנה כל כך מראהו לרעה, שכאשר הוציאו אותו לבדיקה כמעט שלא הכירה אותו.

משה זוכר, משנתו הרביעית לערך, דיבורים של המבוגרים על כך שהילד לא יסתגל, מפני מחלתו, לחיים כאן – ואולי יהיה צורך לעזוב את הארץ, בגללו. הוא זוכר שגררו אותו מרופא לרופא, לאחר שנים הבין שהיה זה חשד לטיפוס או לדיזנטריה. זוכר שיחות בין ההורים, דאגה – הילד עלול לקלקל את התוכניות. ובעיקר הוא זוכר את עצמו מודאג על כך שהם מודאגים כל כך בגינו.

*
בתל-אביב הגיעה דבורה עד מהרה לאותה רמת פעילות שהיתה רגילה לה בחוץ-לארץ, התמסרה להוראה, ומ-1926, שנה בלבד מעלייתה, היא כבר חברת מועצת פועלי תל-אביב יחד עם רוזה כהן, אימו של יצחק רבין.
משה, לאחר תקופת התערות טבעית לילד במקומו החדש, שכח לגמרי את הרוסית. לאחר שעברו ההורים את המשבר הראשון בגללו – להישאר או לא להישאר בארץ, עשו, לדבריו, גם את הצעד השני ובבית החלה שלטת העברית בלבד, וזאת בעיקר כדי שבלכתו לגן-הילדים (בין חברותיו לגן היו פנינה זלצמן, לימים הפסנתרנית הנודעת, ועדה טל, לימים שחקנית "הבימה") וכשיגיע לכיתה א' – יוכל לדבר עברית שוטפת.
שרגא היה היחיד מבין שלושתם שדרכו לא היתה בקו ישר או עולה, אלא לכאורה כלפי מטה. הוא, שהיה בעל מעמד חברתי נכבד ברוסיה, הן בעבודתו בקואופראציה, בנושאי אספקה וארגון, והן בפעילותו המפלגתית והציבורית – נעשה עתה, אמנם מתוך אידיאולוגיה וגאווה, לפועל בניין – או, לעיתים קרובות, למובטל, ללא אידיאולוגיה.

הוא מספר על כך בזיכרונותיו, בצורה לאקונית, כדרכו: "בתל-אביב הקטנה של אז היו כאלפיים פועלים, מהם אלף ושש מאות מובטלים. כעולים מחוסרי עבודה נרשמנו בשקט ובסבלנות בלשכת העבודה, וכל יום עבודה גרם לאושר במשפחה. היתה זו תקופה בה עבודה פיסית הביאה גאווה לעובד ולציבור בכלל. לאחר שישה חודשים של חוסר עבודה מוחלט כפועל בניין, נשלחתי על-ידי לשכת העבודה לרוקן פחי אשפה ולנקות רחובות."

ומכאן, מנקודה "ארכימדית" זו" "עם המטאטא ביד," שאמנם היה לה "ייחוס" פרולטארי וערך כלכלי באותה תקופה של חוסר-עבודה (שרגא: "נחשבה לעבודה חשובה המיועדת רק ל'מיוחסים', דהיינו בעלי משפחה.") – החל שרגא נוסוביצקי דרך חיים ברורה ועקבית, ללא תלונות וחרטות ומבלי ניסיון להיטיב את מצבו על-ידי בריחה מעבודת הניקיון, דרך ששילבה, במשך שנים רבות, מישרה קבועה בעירייה, לפרנסתו, יחד עם התנדבות לעסקנות ציבורית ומפלגתית, והובילה אותו לאחת מעמדות-ההשפעה המרכזיות במפלגה הגדולה ששלטה ביישוב ובמדינה.
האיש מעודו לא השתנה, אך באו ימים בהם פשטותו היתה לתעלומה, עממיותו לסוד של כוח, והשפעתו – מקור לאגדות ולסיפורי פולקלור על אודות האמיננציה האפורה, האיש המושך בחוטים מאחורי הקלעים, ממליך המלכים של מפא"י – שרגא נצר.

המשך יבוא