זמן רב ציפיתי ללדת הספר הזה. לאחרונה יצאה הביוגרפיה של מאיר אריאל, המשורר הזמר, פרי עטו של פרופ' נסים קלדרון, "ארול אחד".
ציפיתי, קראתי בשקיקה, ולא התאכזבתי. ספר מרתק, המתאר באופן מרתק את סיפור חייו המרתק של אדם מרתק, של אמן מרתק.
סיפור חיים, שמצד אחד הוא סיפור על אדם אהוב, שכל ימיו היה אהוב, שחיוכו ומבטו וההומור שלו, הומור "הליצן המשתומם", כבש לבבות, וכיסה על חולשותיו בעיני הסובבים אותו ובעיני עצמו, מילדותו ועד בגרותו. זהו סיפור של גאון, משורר דגול, על התפתחות יצירתו, על אופן היצירה, על ההשפעות עליו – בעיקר של אלתרמן ובוב דילן, ואף של חברו הצעיר שלום חנוך. וזהו סיפור חיים טראגי של אמן מוכשר שיצירתו היתה מוערכת מאוד בקרב האמנים והמבקרים, אך לא פרצה לקהל הרחב; על התסכול העמוק של האמן מן העובדה הזאת, וכיצד היא השפיעה על נטיותיו הדיכאוניות, ולעתים אף האובדניות, וכיצד היא הביאה אותו בשנותיו האחרונות לדעיכה אישית (אם כי ממש לא לדעיכה יצירתית, נהפוך הוא – אלו ימי שיאה של יצירתו), להסתגרות, לעיתים להתנהגות מוזרה והתבטאויות הזויות, עד מותו הטראגי, בגיל צעיר כל כך, פחות מ-58. (חסר היה לי פרק נוסף, על הפריצה הגדולה שלו לקהל הרחב מיד אחרי מותו; אני יכול להעיד על הופעה שלו שהחלה בפני עשרה אנשים ורובה היתה בפני ארבעה אנשים, ופתאום החל למלא שנה אחרי שנה את קיסריה, רק אחרי מותו. אחרי מותו היתה לו עדנה).
התיאור שתיארתי על הדעיכה שהביאה אל מותו, סותר את הפרק על מותו, המסיים את הספר (מלבד האפילוג של שלום חנוך). מאיר אריאל מת מקדחת הבהרות ומאי זיהוי רשלני של המחלה, כיוון שכמה מסממניה לא הופיעו אצלו. הוא לא הזניח את עצמו, הוא טיפל בעצמו וכך גם משפחתו. המוות היה לגמרי במקרה, ללא כל קשר למצבו הנפשי. איני בטוח שכל העוסקים בקשרי גוף ונפש יחתמו על המסקנה, ומלבד זאת, למה לתת לעובדות לקלקל מיתוס טוב?
נקודה חשובה מרכזית בדמותו של אריאל, החמיץ קלדרון, לטעמי. הוא החמיץ את המורכבות והמקוריות של השקפתו הפוליטית, ש"אמנם הוא לא הולך בתלם" גם בנושא זה, וגם בו הוא "לכל הכיוונים נפתח." לסוגיה זו אקדיש מאמר נוסף, בשבוע הבא.
ניסים קלדרון הוא מחוקרי הספרות החשובים בישראל, וטוב שאת הביוגרפיה של מאיר אריאל כתב חוקר שירה. כך, סיפור חייו של האמן הולך בד בבד עם ניתוח ספרותי של יצירתו. שירתו של מאיר אריאל מורכבת מאוד, עמוקה מאוד, עמוסה ברמזים, ברבדים רבים, בפשט ודרש, בדרש על הדרש, ברמז ובסוד. לעתים אני מדמה אותה למעין מזוודה עם תחתית כפולה, ולתחתית הכפולה עוד תחתית כפולה, או לתל שיש בו כמה שכבות ארכיאולוגיות. ולכן, גם אם פתרתי ופענחתי שיר שלו, תמיד אחזור אליו לחפש מה עוד מסתתר בתחתית שמתחת לתחתית.
וכך, לצד תיאור סיפור חייו של מאיר אריאל, קלדרון מתאר את סיפור יצירתו דרך ניתוחה ביד של כירורג מיומן וחכם. לספרו של קלדרון שותף גם המוסיקולוג פרופ' עודד זהבי, שמעניק לספר את הניתוח המוסיקלי של יצירתו של מאיר אריאל, ואת דמותו כמלחין.
לאורך השנים עסקתי הרבה ביצירתו של מאיר אריאל, ניתחתי שירים רבים שלו, כתבתי מאמרים על שיריו, שידרתי ברדיו פינות ותכניות על יצירתו, ערכתי ערבים על שירתו באורטל, רצתי במופע על יצירתו היהודית עם עופר גביש וכעת אני רץ (בעצלתיים, לצערי) במופע עם בנו אהוד אריאל – "מאיר לעולם כולו".
חברי עופר גביש, חוקר הזמר העברי, מגדיר אותי "מאירולוג מדופלם". ולכן, מבחינתי, קריאת הספר, הגם שהיתה בראש ובראשונה קריאה של רומן מרתק, הייתה גם עיון בספרות מקצועית. קראתי על אדם שאת יצירתו חקרתי, את סיפור חייו אני מכיר, ומה עוד יש לי ללמוד? ובכן, למדתי המון. למדתי על אודותיו דברים שאותם הבנתי באינטואיציה מתוך ניתוח שירתו, והמחקר של קלדרון אושש אותם בעבורי. ולמדתי דברים שכלל לא ידעתי.
בניתוח הספרותי של שיריו, נגע קלדרון בשירים שאף אני עסקתי בהם. שמחתי לקרוא ניתוחים שלו המאוששים ניתוחים שלי, שמחתי לא פחות מניתוחים שלו שפתחו לי צוהר לרובד נוסף של שיר ושמחתי גם לפגוש ניתוחים שונים משלי, כי זו משמעותה של שירה גדולה – מרגע כתיבתה היא עוברת לאחריות הקורא, וניצוץ המפגש בין הקורא והכותב יוצר אותה מחדש. אך טבעי ששני קוראים המתעמקים בשיר, מזוויות שונות, מוצאים בו דברים אחרים.
בספרו, הפנה נסים קלדרון את הקורא, בהערת שוליים, למאמר שכתבתי בטור זה לפני למעלה מעשור, ובו ניתחתי את שירו של מאיר אריאל "שדות גולדברג". במאמר, "צופן אריאל" שמו, הצעתי לראות בשיר דיאלוג עם שירה של לאה גולדברג "את תלכי בשדה" ("האמנם"). דומני שבאותו מאמר הוכחתי את התזה. מכל מקום, היום הניתוח הזה מקובל כאקסיומה.
קריאת הביוגרפיה, הביאה אותי לידי תובנה חדשה על השיר. תובנה שאינה מופיעה בספר, אך נובעת מהעמקת היכרותי עם אריאל בעקבות קריאת הספר. תובנה שאינה סותרת את הבנתי את השיר עד כה, אלא חושפת שכבת קרקע, המעניקה לו משמעות נוספת.
תובנה הנותנת מענה לשתי שאלות הנוגעות לשיר. האחד הוא מיהי "ילדתי שלי", שאותה מזהיר מאיר אריאל לבל תצא לשדה המוזהב, לבל תתפתה למקסמי השווא?
כך כתבתי ב"צופן אריאל": "לאה גולדברג כותבת כנערה תמה השואפת אל המרחב ואל האהבה, שואפת לפרוץ את הגדרות והאיסורים ואריאל משיב לה כאדם בוגר ומפוכח, המבין את הכמיהה הזו 'לב נודד אל מבוע, אל שלחייך פרדס רימונים (עם פרי מגדים) כפרים עם נרדים' (התכתבות עם שיר השירים), אך מתריע ומזהיר אותה מפני הסכנות שבשדה המוזהב וקסם השווא של אהבת הבוסר.
'את תלכי בשדה לבדך, לא נצרבת בלהט השריפות,' כותבת גולדברג, ואריאל משיב לה: 'ילדתי שלי, אל תלכי לבדך בשדה המוזהב.' לאה גולדברג הולכת 'כהלך התם' ושרה על ימים שיבואו 'בסליחה ובחסד' ואריאל מזהיר מפני ה'כזב' וה'אכזב'. היא מוקסמת מהשדה, והוא מזהיר מפני 'הוא יקסום לך אלף גוון.' היא שרה על 'שלפי – שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם' והוא מזהיר מפני שריטת הלב 'רק לבך הנמרץ נמרט, נשרט ונמחץ.' היא נפעמת מהשמש הנראית 'בראי השלולית הזהוב' והוא מזהיר מפני קסם הזהב 'הוא ימכור לך אלף גוון / בחידת מרחקיו / אך בכל מקום לבו אוון.' היא נלהבת מהמטר שישיגה, והוא מזהיר אותה במשחק מילים 'הוא יביא לך מטר רץ.' היא רוצה ללכת 'כהלך התם' שהרי 'פשוטים הדברים... ומותר בם לנגוע.' הוא מתריע שהדברים לא כל כך פשוטים והתמימות מסוכנת 'הוא ימכור לך מרחב... הוא ימכור אם ואב.'
האם כתב אריאל את השיר לנערה ספציפית, אותה דימה למשוררת השרה את 'את תלכי לבדך'?"
את השאלה הזאת השארתי פתוחה.
ושאלה נוספת: מה פירוש "צל עלי בננה", בפסוק "פרדס חנה כרכור צל עלי בננה." פרדס חנה וכרכור זה ברור. זאת תבנית נוף מולדתו של מאיר אריאל, בן קיבוץ משמרות. זה המקום בו חי ב-44 השנים הראשונות לחייו, ושוב – בשנה האחרונה של חייו בפרדס חנה. אבל מה זה "צל עלי בננה"?
פעמים רבות סיפר יואב קוטנר שכאשר הוא הפנה את השאלה למאיר אריאל, הפנה אותו אריאל חזרה ל"הוא ייתן לך רעננה... פרדס חנה... צל עלי בננה."
"מה אתה שומע בסוף כל שורה?" הוא שאל את קוטנר והשיב בעצמו: "נה."
קוטנר מספר שהוא ליווה את התשובה בתנועת אצבע מגונה, ואמר: "נה. זה מה שהוא ייתן לה."
התשובה הזו של מאיר אריאל היא ברובד "הליצן המשתומם", אך הליצן המשתומם נוהג לכסות על רובד עמוק יותר, ליצני פחות.
את הרובד הזה אנסה להציע מתוך רעיון שעלה בי עם קריאת הביוגרפיה, והוא מעניק משמעות נוספת לשיר כולו.
בספר, מתוארים משברים רבים ועמוקים שחווה מאיר אריאל; דיכאונות, בריחות, הרס עצמי. על אחד המשברים הקשים ביותר, אולי הקשה מכולם, סיפרה אשתו, תרצה אריאל:
"מאיר יצא למילואים וחזר מחופף לגמרי. זה לא היה אותו מאיר, הוא ירד מהפסים. אני לא ידעתי על המשבר הזה שמתגבש בו, תמיד הוא היה מסוגר עם הכתיבה שלו, ואני עצמי הייתי שקועה בלחפש את עצמי ולחפור בעלבונות שלי. בדיעבד, אני יודעת שהוא היה שקוע אז ברומן, שאסור היה שיתרחש. הוא בא ואמר לי, 'תרצה, בואי נפסיק את ההצגה. אני לא אוהב אותך ואת לא אהבת אותי אף פעם.' לא האמנתי למשמע אוזניי. הייתי מוכנה לקבל את הכול ולא הצהרה כזו. אמרתי לו 'אין לי מושג על מה אתה מדבר, אתה צריך ללכת לראות בעל מקצוע, אבל מהר כי אני בהריון.' למרות שמאיר לא מאמין בפסיכולוגים, שיכנעתי אותו שיילך. אמרתי לו, 'יש לנו שני ילדים, הם עברו מספיק. אני הייתי בשנת חופש, אתה היית בשנת חופש, הילד הבא בדרך.' הוא התרצה והלך לפסיכולוג. אחרי כמה פגישות הפסיכולוג הזמין אותי ואמר לי שמאיר במצב נפשי קשה, ולא ברור מה הגורמים ואיך יוצאים מזה, וזה לא הזמן להוסיף ילד למשפחה. ולמרות שרציתי את הילד ורציתי את מאיר, חזרתי הביתה נסערת, כמו שאני יודעת להיות, ואמרתי לו שחשבתי על הנושא, ואם הוא מתכוון אחרי הכול גם לאבד את השפיות ולהיהפך לי לבננה, אני לוקחת תיק ומסתלקת. זה היה לילה עם הרבה צעקות והרבה דמעות והרבה דיבורים קשים. לא עברו כמה ימים והוא התעשת. ירד מכל השיגעון וחזרנו לתפקד. רק כעבור שנים הוא הודה לי שה'בננה' שלי ניערה אותו. אז הוא קיבל את ההחלטה שהוא לא עוזב אותי לעולם."
בום!!! היכתה התובנה בראשי. אאוריקה! סוף סוף מצאתי את הבננה שחיפשתי כל השנים, הבננה מ"צל עלי בננה." והתובנה הזו פערה באחת תחתית כפולה נוספת בהבנת "שדות גולדברג".
מיהי הנערה שמאיר אריאל שר לה "אל תלכי לבדך בשדה המוזהב"? מיהי "ילדתי שלי" שהוא מזהיר אותה מפני מקסם השווא של השדה המוזהב?

הוא ימכור לך מרחב
השדה המוזהב.
הוא יקסום לך אלף גוון
בחידת מרחקיו
אך בכל מקום ליבו אוון
הוא לעינייך זב כזב
זב אכזב.
...
ילדתי שלי
אל תלכי לבדך
הוא ימכור אם ואב
השדה המוזהב.

ילדתי שלי היא... מאיר אריאל עצמו. הוא שר את השיר לנפשו הסוערת, המפוזרת, מחפשת הריגושים... לנפשו הקרועה, שלכל הכיוונים נפתחת, והתשוקה לכל כיוון אותה הורסת, כפי שכתב ב"נשל הנחש". "רק ליבך הנמרץ נמרט נשרט / ונמחץ" – הוא שר לנפשו. כמו ב"נשל הנחש", גם כאן נפשו הסוערת קרועה בין השאיפה לבית, לשורשים, לנוף ילדות, למשפחה, לאישה, לילדים, לבין השאיפה אל המרחב, אל ההרפתקה, אל הסערה, אל השדה המוזהב.

לב נודד אל מבוע,
אל שלחייך – פרדס רימונים
כפרים עם נרדים.

ב"שדות גולדברג", עת הוא מתכתב עם שירה של לאה גולדברג, הוא מזהיר את נפשו הסוערת מפני יצר ההרס שבהיקסמות מפיתויי הכזב של השדה המוזהב. כי הקסם הזה עלול למכור את אבהותו, את אימהותה של אשתו ואם ילדיו, "הוא ימכור אם ואב." בסופו של דבר, הקסם הזה עלול להפוך אותו ל... בננה. הוא בוחר בעוגנים של החיים – בבית, במשפחה, באישה, בקיבוץ, בנוף הילדות, ב"פרדס חנה כרכור", המגוננים עליו ומעניקים לו צל עלים השומר עליו מפני "הבננה" שבתוכו. התובנה הזו פירשה לי שורה נוספת בשיר, שאותה התקשיתי לפענח עד כה.
כל השיר הוא בגוף שני, הוא פונה אל "ילדתי שלי" ופתאום, ללא כל הקשר, הוא שתל רמז בשורה אחת המופיעה בגוף ראשון: "לא, אינני הולך בשדה המוזהב."

2. צרור הערות 1.2.17
* הכחשת השואה – ההודעה הנשיאותית של טראמפ ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שבה הוא לא הזכיר את היהודים; יותר מכך – ההתבצרות שלו ושל אנשיו להצדקת ההודעה, כלומר זו לא היתה מעידה של חסר ניסיון ועוד יותר מכך – הנימוק, שלא רק יהודים נרצחו בשואה, היא בדיוק, אבל בדיוק, התגלמות התופעה ההרסנית של הכחשת השואה.

* גזור ושמור – בליץ הטירוף של טראמפ בשבוע וחצי הראשונים שלו בתפקיד, מביאים אותי לידי תחזית נחרצת – אם האיש ישלים את הקדנציה, לא זו בלבד שהוא לא ייבחר לקדנציה שנייה, אלא שהוא גם לא יהיה שוב מועמד המפלגה הרפובליקאית.
עם זאת, אני רוצה להזהיר את קוראיי: כותב שורות אלה לא האמין שטראמפ ייבחר למועמד המפלגה הרפובליקאית ובוודאי לא שהוא ייבחר לנשיאות. לכן, אני ממליץ להם לקחת את תחזיותיו בערבון מוגבל.
ואף על פי כן, אני ממליץ – גזור ושמור!

* לפטר לאלתר – על ראש הממשלה לפטר לאלתר את שר החוץ, בעקבות הציוץ הנמהר שיצר משבר ביחסי ישראל-מקסיקו, יחסי ישראל עם הקהילה היהודית במקסיקו, ויחסי הקהילה היהודית במקסיקו עם החברה המקסיקנית. אם ראש הממשלה לא יפטר את שר החוץ הנמהר, הדבר עלול להתפרש, חלילה, כהסכמה שבשתיקה של ראש הממשלה עם שר החוץ המצייץ.

* השמועה של פייגלין – משה פייגלין, מי שכשל בניסיונו העקבי להשתלטות עוינת על הליכוד, בונה עצמו היום כמנהיג אלטרנטיבה של הימין הרדיקלי לימין הישראלי. פייגלין וחוגו הפיצו בימים האחרונים שמועה ("הערכה") כאילו ראש הממשלה הוא שביקש מטראמפ להימנע מהעברת שגרירות ארה"ב לירושלים, מחשש שצעד זה יבעיר את השטח. השמועה התפשטה כאש בשדה קוצים בקרב חוגי הימין ברשתות החברתיות. זו הסיבה לכך שנתניהו נזעק להכריז בפתח ישיבת הממשלה על מחויבותו להעברת השגרירות לבירה.
אני מתקשה להאמין שיש אמת בדברים. איזה מקורות מידע פנימיים כל כך יש לפייגלין? אך אם יש ולו שמץ של אמת בדברים, זו חרפה לאומית.

* חכמת העיתוי – החלטתו של ליברמן לאשר בניית 3,000 יחידות דיור ביו"ש היא החלטה נכונה. היא נכונה, כיוון שרובן המכריע של יחידות הדיור הן באזורים שיש לחזק את האחיזה הישראלית בהם. היא נכונה, כיוון שאחרי שנים של האטה, כמעט הקפאה, חשוב לקדם את ההתיישבות.
החלטה נכונה, היא נכונה בכל עת, ובכל זאת, יש חשיבות לעיתוי. לעיתים, החלטה נכונה בעיתוי גרוע גורמת לנזק, גם לעניין עצמו. כזו, למשל, היתה ההכרזה על בנייה ברמות שלמה בירושלים דווקא בעת ביקורו של סגן נשיא ארה"ב ביידן. הרי היה אפשר להמתין שבועיים ולא להביך את האורח ולגרום לנזק מדיני. לכן, חשוב למצוא את העיתוי הנכון לכל החלטה.
ממה מורכבים השיקולים של עיתוי נכון? משיקולים מדיניים, ביטחוניים, כלכליים ופוליטיים. כן, גם שיקולים פוליטיים הם לגיטימיים, לקביעת עיתוי של החלטה נכונה.
ההחלטה על 3,000 יחידות הדיור דווקא ערב העתקתה של עמונה ממקומה הנוכחי, התקבלה בעיתוי לא מקרי. חשוב לממשלה להפגין את מחויבותה להתיישבות, דווקא ביום כזה. חשוב לה, באמצעות החלטה זו, להנמיך את האש, לצמצם התנגדויות. אלה שיקולים לגיטימיים. זו חוכמת העיתוי.

* מלחמת מאסף – ארגון "חותם" החרד"לי פירסם סרטון נמוך, ירוד, עלוב וסקסיסטי, שנועד להפחיד את הבנות הדתיות מפני צה"ל ולהסית אותן לא להתגייס.
זאת תופעה בזויה ונפסדת, אבל אני מעדיף לראות את הצד החיובי שבדבר. זאת מלחמת מאסף נגד המגמה ההולכת ועולה משנה לשנה, של התנדבות יותר ויותר בנות דתיות לשירות בצה"ל, שירות משמעותי ככל הניתן, על אף הפטור שהחוק מעניק להן, וחוסר היכולת של הרבנים והשמרנים לעצור את התופעה. הסרטון העלוב יצליח אולי להשפיע על כמה בנות חלשות וחסרות דעת ועמוד שדרה, אך אני מאמין שהוא רק ידרבן את הטובות והרציניות בין הבנות הדתיות להתגייס יותר.

* חוק הרדיקלים השלובים – "נערות אל תתגייסו לצה"ל" – תחת כותרת זו ב"הארץ", התחברה יעל פלוסר, כוכבת עולה בדבוקת שוקן, לסרטון הבזוי של "חותם", תוך הצהרה ש"ארגון חותם ואני ככל הנראה לא מסכימים על שום דבר, בטח לא על הטון הלאומני בו נחתם הסרטון" בלה בלה בלה, אבל... וכאן אנו נתקלים כרגיל בחוק הרדיקלים השלובים. תמיד הפנאטיות מתחברת; במקרה הזה הפנאטיות החרד"לית יחד עם הפנאטיות הפמיניסטית. המסר הפמיניסטי של פלוסר המסית נערות (לאו דווקא דתיות) לא להתגייס לצה"ל המוצג כארגון להטרדות מיניות, הוא המסר הגלוי.
המסר הסמוי הוא התנגדות מהותית לצה"ל, בשל היותו הגוף המגן על קיומה של המדינה שאותה היא מתעבת כל כך.
רמזים לכך מופיעים בפשקוויל: "נשאיר למועד אחר את השאלה אם בנים צריכים להתגייס לצבא החובה הזה... צבא לא משנה רק את החיילות... הוא משנה גם את הגברים. גבר סביר לחלוטין שנכנס לצבא בגיל 18 ונשאר שם עד גיל 30 מצוי בסכנה להפוך לעיוור משכרון כוח."
ובפשקוויל שהיא כתבה לאחר פיגוע הדריסה בירושלים, סביב הוויכוח הציבורי האם החיילים ברחו, היא הטיפה עקרונית לבריחה ואף לבגידה. "אלה ואלה משחקים לתוך אותה תבנית: אסור לברוח, ואם ברחו זה אסון. אבל אני לא הייתי פוסלת את העובדה שזה בדיוק מה שהם עשו. ברחו ובגדו. שהם סירבו לגלם בגופם את הנכונות התמידית למות למען המולדת. ובאמת, המשמעות של הסירוב הפיזי להקריב את החיים בשביל אידיאל שאף אחד כבר לא יודע מה הוא, היא סיבה אמתית לדאגה עבור אלה שמתכוונים להמשיך להשליט משטר לא דמוקרטי על שישה וחצי מיליון פלסטינים בין הירדן והים... צריך להכיר במשמעות הגדולה שיש בסירוב למות עבור המטרה הזאת, ואולי גם לסירוב להמית למענה."
החיבור בין הפנאטים של ארגון "חותם" לבין הפנאטית השמאל-רדיקלית יעל פלוסר, ממש אינו מפתיע.

* החלום הרטוב של גדעון לוי – "היום שבו יידע הרוב שהוא נאלץ לשלם בעבור ההתנחלויות, יהיה היום של תחילת קצן. היום שבו הנזק יוצג כנזק ישיר, באמצעות נידוי וסנקציות כלכליות, יהיה יום ההתפכחות. לכן החרם והסנקציות כה חיוניים לישראל... חישבו מה יקרה כשידובר בסנקציות של ממש, שכל ישראלי ירגיש בהן היטב. מה יקרה כשנמלי התעופה שארל דה גול, קנדי והיתרו יהיו סגורים לישראלים ללא אשרה, ואיקאה, ZARA ומקדונלדס יסגרו את סניפיהן. מה יקרה כשיונדאי וקאיה לא יימכרו בישראל."
חלומו הרטוב של גדעון לוי, מבוסס על האמונה האנטישמית של "הכה את היהודי בכיס," והשאיפה האנטישמית לשבור את היהודי באמצעות פגיעה בכיסו. כזכור, זה מעולם לא הסתיים בכיס.

* המטרה האמיתית – בשני גיליונות רצופים של השוקנתון כתבו מבריחת השב"חים אילנה המרמן והתועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי פשקווילֵי תמיכה ב-BDS וקריאה בוגדנית לחרם על מדינתם.
היטיב לתאר את משמעות ה-BDS ח"כ חיליק בר (המחנ"צ), בנאום שנשא השבוע בפרלמנט האירופי:
"ה-BDS איננה תנועת מחאה כנגד ישראל. התנועה הזו פונה בתחכום לצעירים רבים, חלקם אנשים טובים, עם סיסמאות על צדק, שלום ואהבה. אך זו דרך מתוחכמת להסתיר את המטרה האמתית: השמדת והרס מדינת ישראל, וקיום מסע דה לגיטימציה כנגד זכותה של ישראל להתקיים."
לוי והמרמן אינם חלק מן הצעירים שנפלו בפיתיון המתוחכם. הם בין הגרועים במניחי הפיתיון. הם אינם תמימים. הם יודעים בדיוק מה מהותה ומה מטרתה של ה-BDS. הרי זו בדיוק גם מטרתם.

* רדיפת שופט – "הארץ" מקיים מסע רדיפה מקרתיסטי נגד שופט בית המשפט העליון נועם סולברג, מיום כניסתו לתפקיד, בשל מקום מגוריו. הוא "השופט המתנחל". השבוע עשה זאת בארסיות אורי משגב, בפשקוויל נאצה, שאינו רק בזיון בית המשפט העליון, אלא רדיפה אישית של שופט.
העילה התורנית הייתה העובדה שסולברג היה בדעת מיעוט שקיבלה את עמדת המשטרה שאין לשחרר את גופת המחבל שביצע את פיגוע הדריסה בכפר חורה.
אני מצדד בפסיקת הרוב ולא בעמדתו של סולברג, אך עמדתו של סולברג לגיטימית לחלוטין. הניסיון של דבוקת שוקן לסתום פיות של שופטים, ולהפחיד מפני עמדת מיעוט בהרכב משפטי, הוא מעשה נואל.

* רדיפת עיתונאי – רוגל אלפר פרסם פשקוויל רדיפה נגד הפרשן של ערוץ 10 לענייני ערבים צבי יחזקאלי. יחזקאלי אינו לגיטימי ואינו יכול להיות פרשן לענייני ערבים כיוון שהוא אינו אתאיסט. בתור שכזה "הוא מיסיונר. חיוני להילחם בו."
בשבוע שעבר השוויתי בין אלפר לז'דאנוב, קומיסר התרבות של סטלין. אני שוקל לבקש סליחה מז'דאנוב.

* ליברטיאניות – "כל אחד ידאג לעצמו ואלוהים ידאג לכולנו," אמר הפיל כשהוא רוקד בין הצפרדעים (אימרה בריטית מהמאה ה-18).

* תהילת עולם – שאלתי את בתי בת העשר אם היא יודעת מי זאת ריטה. היא השיבה: "זמרת יְשָׁנָה". כך חולפת לה תהילת עולם.

* ביד הלשון: תקליט – לפני למעלה משנתיים, הקדשתי את הפינה לנושא שאותו הגדרתי "קומפקט דיסק בעברית". וזו היתה לשון הפינה:

איך לומר בעברית דיסק המאחסן מוסיקה?
המילה "תקליטור" לא תפסה. היחיד שהקפיד לומר תקליטור, אהוד מנור, נפטר כבר לפני עשור. המונח הנפוץ הוא עדיין בלע"ז – דיסק.
הצעתי פשוטה – תקליט. כמעט שלושה עשורים אחרי שהקומפקט דיסק פרץ לחיינו, אין עוד צורך בהבחנה בינו לבין תקליטי ויניל. תקליטי הוויניל הם היום בעיקר פריט לאספנים (כמוני). מדובר בשתי טכנולוגיות שונות, שבהן מוקלט מידע מוסיקלי. הן משמשות לאותה מטרה. כפי שאנו משתמשים במילה ספר הן כאשר מדובר בקלף מגולל, הן כאשר מדובר בדפי נייר והן כאשר הוא מקוון, כך ראוי להשתמש במילה תקליט, הן לוויניל והן לדיסק.

עד כאן פינתי מאז. מסתבר שקלעתי לדעת גדולים. ומי לנו גדול בעברית כאבשלום קור, שמתנגד להגדרה "אלבום".
וכך הוא מציע: "אלבום היא בריחה של עורכי המוסיקה, שלא רציתי שיגידו דיסק. תקליטור – הם לא רצו. אלבום היא מילה בינלאומית. באקדמיה, כשנתנו את השם תקליטור, היה מי שאמר: צריך לקרוא לזה תקליט, כי מעכשיו כך נראֶה תקליט. פעם תקליט נראָה כך והיום תקליט נראֶה כך. זה כמו 'לחייג', אף על פי שאין חוגה. פעם חייגו בחיוג והיום מחייגים בהקשה. אני בעד תקליט."

3. עמונה – זה היה יכול להיגמר אחרת
מראות העימותים בעמונה קשים וכואבים. ומה שקשה וכואב במיוחד, הוא שהם מיותרים. ניתן היה לפתור את הבעייה בדרך אחרת, הרבה יותר מוקדם. מזמן ניתן היה להגיע לפתרון בהסכמה, שבו היתה מוקמת עמונה כפולה ומכופלת, מוסדרת וחוקית, באתר אחר על גב ההר, לא רחוק מהמיקום הקיים. ניתן היה למנוע את הפינוי והמראות שהתלוו אליו, אילו המתיישבים היו פועלים באחריות, ובעיקר – אלמלא פוליטיקאים פופוליסטיים עשו עליהם סיבוב והשלו אותם שניתן להימנע מביצוע פסיקת בית המשפט העליון.
אי אפשר להימנע מביצוע פסק הדין, כיוון שישראל היא מדינת חוק. אם ישראל לא תהיה מדינת חוק, אם היא תיגרר לאנרכיה, היא פשוט לא תהיה.
יש המטפטפים את הנראטיב, לפיו אפשר לצפצף על פסיקת בג"ץ, כיוון שפסיקתו היא פסיקה פוליטית של מיעוט שמאלני ששולט בו, ושבג"ץ הוא אוייב ההתיישבות ביו"ש. עובדה – הוא פסק נגד עמונה.
הנראטיב הזה מבטא "עובדות אלטרנטיביות", משוללות יסוד. בית המשפט אינו נגד ההתיישבות ביהודה ושומרון ופסיקתו בסוגיית עמונה אינה פוליטית ואינה אקטיביסטית.
אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, שבא לידי ביטוי בהתערבות מיותרת של בית המשפט העליון בסוגיות מדיניות ופוליטיות, שראוי היה להימנע מהתערבותו בהם. אולם בנושא ההתיישבות ביש"ע בית המשפט העליון מעולם לא נהג באקטיביזם. ההיפך הוא הנכון. במשך כמעט 50 שנה מנסים שוב ושוב מתנגדי ההתיישבות לשלול את חוקיותה באמצעות בג"ץ, ולגרום לו להגדירה כבלתי חוקית. כל הניסיונות הללו עלו בתוהו. בית המשפט העליון מעולם לא קיבל עתירה כזאת, מעולם לא קיבל את העמדה הזאת. בית המשפט העליון מעולם לא התערב במדיניות ההתיישבות של ישראל – נושא שהיה ונשאר בסמכותן של ממשלות ישראל. כאשר מאמרי המערכת של "הארץ" תוקפים את בית המשפט העליון ומגדירים אותו כ"משת"פ של הכיבוש" וכ"מכשיר ההתנחלויות" – לשיטתם הם צודקים, לבטח יותר מאלה שטוענים שבית המשפט העליון הוא נגד ההתיישבות.
רוצים הוכחה? לא הוכחה אחת בידי, גם לא שתיים. יש 700,000 הוכחות לטענתי. 700,000 ישראלים החיים מעבר ל"קו הירוק", הם ההוכחה הניצחת שבית המשפט העליון מעולם לא פסק שההתיישבות בלתי חוקית. לא בכדי הכללתי במספר זה גם את התושבים היהודים בשכונות הירושלמיות שמעבר ל"קו הירוק", אף שירושלים היא שטח ריבוני של ישראל, כיוון שהטוענים נגד חוקיות ההתיישבות טוענים גם נגד חוקיות הסיפוח.
אם כן, במה בית המשפט העליון התערב? בהתיישבות על קרקע פרטית. כלומר, בית המשפט אינו מתערב במדיניות ההתיישבות, כי היא באחריות הממשלה. אולם בית המשפט מגן על הפרט וזכויותיו מפני פגיעת הרשות. בית המשפט מגן על הפרט, שנגרם לו עוול בידי הרשות. בדיוק לשם כך הוא קיים. התיישבות על קרקע פרטית של אדם, היא בלתי חוקית ומנוגדת לצדק, ובדין – בית המשפט פסק נגדה.
ממשלת ישראל בראשות בגין קיבלה ב-1979, החלטה היסטורית שקבעה את אופי ההתיישבות ביהודה ושומרון: לא תהיה התיישבות על אדמות פרטיות, אלא רק על אדמות מדינה. יש ביהודה ושומרון מיליון דונם אדמות מדינה, וניתן להקים בהם יישובים רבים ורחבים, בהתאם למדיניות הממשלות. אין כל סיבה וכל הצדקה להתיישב על קרקע פרטית. זאת המדיניות הראויה, לא רק כיוון שהיא המדיניות החוקית, אלא כי זה הצדק הטבעי.
אין כל הצדקה להתיישבות על אדמה פרטית, זולת השקפת העולם על פיה זכויות האדם אינם חלות על ערבי. ההשקפה הזאת היא בלתי נסבלת במדינה דמוקרטית, ועוד יותר אינה נסבלת במדינה יהודית – ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית אינה יכולה לתת לכך יד.
את הטעות של התיישבות על קרקע פרטית בעמונה ניתן היה לתקן בהסכמה, באופן שייטיב עם המתיישבים, עם רעיון ההתיישבות ועם החברה הישראלית כולה. רק דבר אחד חסר כדי להגיע לכך: אחריות.