על ספרו של פוצ'ו "אני פחדן אני"
מסדה 1966, 207 עמ'
בסופו של הרומן הגדול "מלחמה ושלום" מצויים קטעים מסאיים, בהם מתלבט לב טולסטוי עם שאלות שונות, בעיקר מטרידה אותו השאלה, מה גורם למאסות של חיילים לצאת לקרב בהתלהבות, כאשר רבים הסיכויים להיהרג, או להיפצע אנושות.
נדמה לי שפוצ'ו ב"אני פחדן אני" מציע תשובה מפתיעה לטולסטוי הגדול: הסיבה לנכונות הזאת לצאת לקרב היא – מה יגידו החבר'ה על איך תפקדתי ברגעים הנוראים – כל כך פשוט!
יורם, גיבור הספר, המדבר בגוף ראשון, מעיד על עצמו כבר במשפט הראשון שהוא פחדן, וחוזר על הצהרה זאת גם בהמשך, אם לא במילים אלו, הרי במחוות הגוף (רעד, דמעות), אבל הוא מתנדב לפלמ"ח, כשהוא למעשה עורק מיחידתו הקודמת (בחיל הקשר), ונאלץ להציג שם משפחה בדוי.
הוא נקלע אל תוך יחידה שעברה מספר טבילות אש, וחש צורך לשקר שגם לו יש ניסיון קרבי, כביכול נלחם בדגניה. באמת הוא רק ביקר שם עם אחיו אחרי הקרב, ופרץ בבכי כשראה את גופות הלוחמים בדגניה ובצמח, ואת הגופות הנפוחות של הפרות שנהרגו בהפגזה הסורית.
בהמשך יורם מתפקד למופת בשעות הרעות של ההפגזה, ושל עליית כוחות האוייב במשוריינים למשלט, והוא מקווה שהקרדיט שלו על התנהגותו בקרבות יגיע לאחיו התאום שוקה, ולחברי השכבה שלו. כשהמפקדים משבחים בטעות מישהו אחר על הישגיו של יורם – הוא כמעט פורץ בבכי. הוא בטוח ששוקה (אחיו התאום המשמש כנהג במטה) יקנא כשישמע על עלילותיו (עמ' 112), ומקווה שיענקלה הסייר, זה שלמד איתו בגימנסיה הרצליה, יספר לחבר'ה על גבורותיו (עמ' 124).
אבל לא אקדים את המאוחר – הספר מתאר את חוויותיהם של יורם וחבריו בקרבות על חרבת מחאז, אחד האירועים המרים במלחמת השחרור (30.9.1948 – 6.10.1948) וברור שההשוואה המתבקשת מאליה היא לספרו הענק של ס' יזהר "ימי צקלג". בספר של יזהר לא מוזכר השם "חרבת מחאז", אלא "גבעה 244", ואחד הלוחמים (ברזילי הידען) קובע שהגבעה היא כנראה צקלג המקראית (עיר המקלט של דויד בתקופה הפלשתית שלו). הוא אמנם חוזר בו בהמשך, אבל השם הזה נקלט אצל הלוחמים והמפקדים. יזהר מעניק לכל הגיבורים של הספר שמות בדויים, הגם שחלק מהם ניתן לנחש במי מדובר כי הקרב היה מתועד.
הגיבור היחיד שמוזכר בכינויו האמיתי הוא פוצ'ו, מחבר הספר שלנו ("ימי צקלג" עמ' 766, 767, 953, 954, 955). אני מודה שקיוויתי למצוא בספר של פוצ'ו את אותם הגיבורים כמו בספר של יזהר, הרי מדובר באותם קרבות שנמשכו שמונה ימים, כששלוש פעמים נכבשת הגבעה, ופעמיים נאלצים המגינים לסגת ולברוח. מדובר, כמובן באותן יחידות (המח"ט היה מולה כהן, המג"ד – אסף שמחוני, המ"פ יצחק חופי); והנה, יש רק הלימה חלקית בין שתי היצירות באשר לזיהוי הגיבורים ואיפיונם: המג"ד, אסף (שמחוני), מוזכר בשמו האמיתי אצל פוצ'ו, והלוחמים אף זוכים לביקורו ולשבחיו. יזהר מעניק לו שם בדוי – שרוליק. מוטה המ"מ בספר של יזהר נקרא מוטול אצל פוצ'ו – בשני הספרים מתואר איך ברח משדה הקרב, בטענה שמיהר להביא תחמושת. גידי, המ"כ הקפדן והאמיץ מספרו של יזהר, מופיע גם אצל פוצ'ו, אבל כאן הוא מצטייר בצורה מגוחכת למדיי: הוא, בוגר קורס המ"כים הטרי, רוצה להרביץ מוטיבציה אצל הלוחמים הוותיקים והציניים שהשתתפו בקרבות רבים. הכיתה פורצת בצחוק כשגידי (שמו המלא – גדליה) ממולל בהיסח הדעת גוש של צואת כלבים.
אורי הסמל מופיע בשם זה בשני הספרים. הוא נפגע מפגז ישיר, ובבהלת הבריחה נוטשים את גופתו על הגבעה. בספר של יזהר הערבים מתעללים בגופה ושוחטים שלושה פצועים שננטשו שם. פוצ'ו אינו מזכיר זאת.
אחת הדמויות היפות ביותר בספר של יזהר הוא עמיחי החובש (זוהה בטעות עם יחיעם ויץ): הוא חובב מוסיקה קלאסית וספרות, ואוהב אהבה נאצלת את חברתו לילך.
החובש אצל פוצ'ו הוא יוסי פס "הקצר" (והשמן, שכולו "ריבועים"), להבדיל אותו מיוסלה "איך זה קרה?" (הארוך והדק) ומיוסי "עוג" (הגבוה והיפה). השלישייה הזאת היא בוודאי חלק מתוך חמשת היוסעלעך שבספר "חבורה שכזאת" (1957; הסיפור הופיע גם עם הערות ופירושים במהדורת 2009 בשם "חבורה שכזאת היינו"). ובכן, יוסי פס "הקצר" הוא דמות קוטבית לגמרי לעמיחי של יזהר: הוא תחמן ללא הפוגה, בעיקר הוא מתעלל ביוסלה "איך זה קרה?", משום היותו אדם מסודר (ישן על סדין בפיז'מה במשלט, אוכל שעועית מקופסת שימורים בכפית, כותב יומן וכו'). הרי קצת דוגמאות: הוא מורח על בגדיו של יוסלה "איך זה קרה?" ריח של כלבה מיוחמת, ומכאן – התוצאות המתחייבות, הוא גורם לו לקבל שלשול באמצע מסע, קורא בפני הבנות מהיומן שיוסלה "איך זה קרה?" כתב עליהן. אבל זה מצליח לסדר אותו בחזרה: ממציא בחורה שכותבת לו מכתב אהבה ומחכה לו כביכול בחיפה. "הקצר" מתפתה להאמין, מבקש חופשה, ומקבל (המפקדים השתתפו בתעלול), ומודיע לכולם שפגש את הנערה ובילו יחד, כשכולם יודעים שלא היה ולא נברא, וכל "ההכשרה" צוחקת עליו. למרות המוניטין שלו כמי שאיש לא מצליח לסדר אותו, הוא מודה בסופו של דבר בפני יורם כי אמנם צחקו עליו בצדק. האיש הציני הזה מתוודה בפני יורם, באמצע ההפגזות, שהוא סתם מתרברב, והוא בעצם בתול, ומשתוקק בליבו לנערה בשם דליה, שהראתה לו סימנים של חיבה (אבל בסופו של דבר נישאת לאחר).
השמות הנ"ל, וכן אחרים כגון לייזר נם, שמוליק כלום ומוסה דק, מצביעים על הכיוון ההומוריסטי של היצירה, למרות האירועים הנוראים אליהם נקלעים הגיבורים. בספרים של פוצ'ו יש תמיד הומור טוב, להבדיל מס' יזהר, אשר לשם ראיון עמו (13.7.2000*) קראתי את כל הפרוזה שלו, והסתבר שסופר זה חף לחלוטין מלחלוחית של הומור.
מקבילו של תובל החבלן אצל פוצ'ו הוא קובי אצל יזהר. קובי הוא גיבור, שעמודים רבים מוקדשים ביצירה להגותו. הוא מניח מוקשים עם שניים שלושה עוזרים בכל לילה, וביום הוא איננו יכול לישון משום ההפגזות והצליפות. הוא כורע מעייפות, ובלילה השישי ללא שינה הוא צונח בעייפות על מוקש ומתרסק. את קובי עיצב יזהר על פי דמותו של חבלן שהיה אמנם על חרבת מחאז, ונהרג כמוהו, ושמו היה יוסף שקדי. תובל של פוצ'ו הוא דמות שונה לחלוטין: הוא הרפתקן ללא גבולות, שאיננו נשמע לפקודות. הוא טס באווירון כנוסע סמוי, הורג ערבים שנקרים בדרכו, מבצע מעשי גבורה בקרבות שונים. הוא נעלם, כשכולם בורחים מהגבעה, ופתאום מופיע בהלוויה של אורי במשמר הנגב (שלושים קילומטרים ממשלט העץ). מסופר שלפחות פעמיים ישן לילה שלם – פעם במערה, ופעם בשדה, אבל גורלו זהה לגורלו של קובי. אצל יזהר קובי הוא דמות המלטית טראגית, ואילו תובל של פוצ'ו מתואר כנודניק לא קטן: הוא מכריח את חבריו לשמוע אותו מחלל את הלחנים שחיבר, ומבטיח להלחין סימפוניה שלימה על הקרב במלכיה, כשכלי הנגינה יהיו כלי נשק...
הקשר ב"ימי צקלג" הוא שייקה, המכונה "קילומטר", כי הוא נמוך בגובה מטר ושוקל קילו. שייקה הוא לוחם מיומן שקט ויעיל, לעולם לא מתלונן על התפקיד הקשה שלו לשאת על גבו את מכשיר הקשר הכבד (גם בבריחה המבוהלת). מקבילו אצל פוצ'ו הוא מוסה דק (השם מזכיר כמובן את שם הרומאן המפורסם של פרנץ ורפל "ארבעים יום של מוסה דאג"), קיצור השם האמיתי – מוישה דקל. מה שמאפיין אותו בסיפור הוא תלונותיו על כך שאין לו נעליים, והוא נאלץ ללכת בנעלי התעמלות, לכן הוא דורש מקום באווירון המטיס חלק מהלוחמים אל מקום ההתכנסות. המקום במטוס היה מיועד ליורם, שנאלץ לוותר ולעשות את הדרך ברגל.
אצל יזהר מסופר שבהתקפה השנייה על גבעה 244 (היא חרבת מחאז) יצא מ"כ אחר בראש כיתה של "צעירים", שמו יאקוש. באחת ההפגזות הוא נהרג. מקבילו בסיפור של פוצ'ו הוא יגאל, שאיננו נוחל גורל דומה.
הפוגות קומיות פזורות לאורך כל היצירה, אחת מהן מתארת מתנדב יהודי-צרפתי, שנכנס לבקתה של יורם ו"הקצר" באמצע ההפגזה הנוראית. מסתבר שהוא נשוי בפעם השנייה בצרפת, והוא אב לילדים. הוא מציע להם לשחק בקלפים (באמצע ההפגזה!) וכשזה לא מתאפשר, הוא מראה להם תמונה של בחורה ערומה (חברה של אשתו...)
גידי (גדליה) המ"כ הוא אש וגופרית על הבורחים מהמערכה, שבגללם הוא נאלץ בעצמו לברוח עם שארית כיתתו. כשבמקומו עולה יגאל המ"כ לכבוש את הגבעה בפעם השנייה – לוחמיו של גידי, למרבה התמיהה, שמחים שגם כיתתו של יגאל, אלה שלעגו על בריחתם שלהם, סופגים הפגזות כבדות, ונאלצים גם הם ולברוח.
משלט המוצא בשני הספרים הוא "משלט העץ". יזהר מקדיש לו מעט תשומת לב, כי הוא מתרכז בעיקר באירועים שעל גבעה 244. פוצ'ו מתאר את עץ האשל הגדול, שם נאספים הלוחמים כדי להינצל מהשמש הקופחת, והוא גם מציין ששם המקום הוא תל נג'ילה. במקום מתקיים בלגן נורא – אין ציוד, מי שרוצה שמיכות – חייב לסחוב ממי שיש לו, כי לאפסנאי אין כלום. איש לא דואג ממש לארוחות, ועל מקלחות אין מה לדבר – הלוחמים מתרחצים בביצה שבתחתית הגבעה, ביצה מלאה בירוקת וברמשים.
הכי מדהים הוא שמלמדים את יורם להפעיל מקלע ופיאט, תוך כדי קרב. כלומר, המ"כ מחליט ש"עוג", "הקצר" ויורם יהיו מקלענים ופיאטיסטים, כי מי שהופקדו על תפקידים אלה נפגעו. המצב לא היה שונה בבסיס המוצא בסרפנד (לשם הגיע יורם כדי להתגייס לפלמ"ח): ישנים על דלתות עקורות המונחות על ארגזים, בהיעדר ציוד – סוחבים זה מזה.
תבנית היצירה דומה אצל שני הסופרים – גם יזהר וגם פוצ'ו מציינים תאריכים בתחילת הפרקים, אלא שפוצ'ו מצרף מוטו מהעיתונות, מפרוטוקול המלחמה, מדיווחיו של גמאל עבד אל נאצר על הצלחתו לסלק את כיתת הלוחמים (בשבעים חיילים, משוריינים ותותחים!), את פקודת היום של יגאל אלון מפקד הגזרה ועוד. בסוף הספר של פוצ'ו יש סצינות החסרות אצל יזהר: איזכור מעשי הגבורה של יורם בזירות אחרות (הביא תחת אש את גופתו של אלחוטאי הרוג, יצא בפיאט אל מול שריון אוייב). יורם מגיע הביתה וקורא את המכתבים שהוא עצמו כתב לאימו ולשוקה אחיו התאום (האח הגדול שלהם, גבריאל, נהרג בהתפוצצות בית מלאכה מחתרתי לתחמושת). הוא מספיק לקרוא גם קטעים מהיומן של שוקה, ממנו הסתבר לו שאמנם אחיו קיבל הדים על גבורתו בקרב, והוא מעריץ את יורם משום כך. אימו איננה מתרשמת מעברו הקרבי, מצווה עליו להתפשט ומקרצפת את גופו בסבון ובליפה.
יורם מבקר את חבריו הפצועים – "הקצר", "איך זה קרה?" ו"עוג" בבית ההבראה בנען. הם מגיעים לתל-אביב לדפוק על דלתה של דליה, ש"הקצר" מאמין כי היא עדיין חברתו (יורם השמיד את המכתב שבו היא מבקשת להיפרד ממנו). דלתה של דליה נעולה, והם מחליטים להיכנס לחתונה כלשהי כדי שאפשר יהיה ליהנות מארוחה – הם נקלעים לחתונה של דליה עם מנוח, בנו של אופנהיימר הייקה, אותו אופנהיימר ש"הקצר" הצליח לתחמן, כפי שתחמן את המורים, וכל מי שבא עמו במגע לפני ואחרי הגיוס.
העברית אצל יזהר מדהימה, ולא פעם נזקקתי למילון כדי להבין במה מדובר, והמילון לא תמיד הספיק. העברית של פוצ'ו היא עברית של החבר'ה, הרבה יותר קל להתמודד עימה, ואף עם השגיאות (מכוונות?): "גרביים ארוכות" (עמ' 59), "מספר שניים" (עמ' 152), "מכנסיים נקיות" (עמ' 155), "מכנסיים כחולות" (עמ' 201).
שני הספרים מתארים אירוע טראומטי מימי מלחמת השחרור, כשחיילים מעטים נלחמו נגד מאסות של חיילי האויב, המצוידים בטנקים, תותחים, ואפילו במטוסי קרב. מתפעלים מיצירתו הענקית של יזהר, אבל נדמה לי שהלב נוטה לספרו של פוצ'ו.
*) משה גרנות, שיחות עם סופרים, קווים 2007, עמ' 84-71