בעקבות מתן פרס ישראל בחקר מחשבת ישראל לפרופ' יהודה ליבס

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 994

מיום 17.11.2014

במאמרו "מטאפיסיקה של פרשנות" (הארץ, 15.10.93), קובע פרופ' יהודה ליבס כי האידאולוגיה שבתשתית מחקריו של גרשם שלום היתה קשורה לציונות, בעוד אשר חוקרים כמוהו, וכמו משה אידל, שרויים כבר בעידן המחקר הפוסט-ציוני, ומכאן, לדברי ליבס: "נובעת בחינת נתוני הדת וההיסטוריה היהודית בשלימותם, בלא הדגשת כיוון מסויים מטעמי אידיאולוגיה או אפולוגטיקה. (אמנם, יש להודות שהלחצים האידיאולוגיים עדיין חזקים למדי גם היום). דומני שכיוון זה איפשר לאידל (ולאחרים) לראות אפשרויות נוספות שלא ניראו בימי שלום, ואפילו (כפי שניראה) משיחיות שתוכנה איננו פוליטי או לאומי."

דומני כי מאז התקפותיו הפרועות של פרופ' ברוך קורצווייל על האידיאולוגיה הדימונית ("פוליטית ולאומית"), המונחת כביכול ביסוד מחקריו של שלום, לא נכתבו דברים בלתי-סבירים כאלה על גדול חוקריה של הקבלה והמשיחיות היהודית.

גרשם שלום סבר כי רק כאשר יקום בישראל אותו מרכז רוחני, במובן האחד-העמי, שהוא אחת מתכליותיה החשובות ביותר של הציונות – ניתן יהיה לקיים כאן מחקר מדעי היסטורי של היהדות, שיהיה משוחרר מאפולוגטיקה כלפי הגויים וממליצה לאומית כלפי עצמנו, משום שכאן אנחנו חופשיים ואין לנו צורך ליפות את היהדות ותולדותיה כדי למצוא חן בעיני הגויים, כפי שנהגו גדולי חוכמת ישראל בגרמניה, וכפי שנוהגים כיום דבריה הרוחניים של היהדות בארה"ב (וכמובן גם בארץ, וגם על כך הזהיר שלום).

לפיכך ליבס ואידל אינם "פוסט-ציוניים" אלא הם חיים באותו חופש מדעי ורוחני, שהוא תכליתה התרבותית והלאומית של הציונות; ואם מידת הבנתם את מפעלו של גרשם שלום היא חגבית, אין זאת אלא משום שבעיניהם חופש מדעי הוא כניראה אנארכיה שבה משתוללות ספקולציות שאין להן בסיס, וטיבן שתעשינה רושם על דילטנטים.

מי שבא לקעקע את היריעה ההיסטורית הרחבה שפרש בפנינו גרשם שלום במחקריו, חייב להיות קודם כל היסטוריון מובהק, אשר יוכיח, בין היתר, שאין קשר בין גירוש ספרד לקבלת האר"י, ובין קבלת האר"י לשבתאות, ובין השבתאות לחסידות ולהשכלה.

אבל מי שמנסה למצוא בקבלה "היבטים חדשים" (כשם ספרו של משה אידל) לא על פי גישה היסטורית, דיאלקטית, שמסבירה את תפקיד הפרשנות הדתית בתהליך של רציפות תוך השתנות מדור לדור, תוך ניגודים רבים ולעיתים קוטביים – אלא חורז את תולדות הקבלה על דיון במוטיבים, כאילו מדובר בתמונה מונוליטית של היהדות לדורותיה – הוא יכול להוכיח הרבה דברים, אך גם את היפוכם, כיד הפלפול הטובה עליו, ובכך הוא מחזיר את חקר הקבלה שניים-שלושה דורות לאחור, בטרם החל שלום במפעלו המונומנטאלי.