אחד המיתוסים הנפוצים על מאיר אריאל, הוא ששירו "ירושלים של ברזל" הוא שיר מחאה – קונטרה ל"ירושלים של זהב". בעוד "ירושלים של זהב" מסמל את הערגה לשלמות ירושלים, "ירושלים של ברזל" חותר תחת הקונצנזוס הזה.
מזה שנים רבות אני יוצא נגד המיתוס הזה. במאמרים רבים ובהרצאות רבות הוכחתי שאין שחר לטענה הזאת. "ירושלים של זהב" היה קינה שכתבה נעמי שמר על העיר המחולקת ובליבה חומה. "ירושלים של ברזל" הוא גרסת הלוחמים, משחררי ירושלים, שמאיר אריאל נמנה עליהם; גרסה משלימה, שבה הוא משיב לה שהנה, ירושלים שוחררה, המציאות השתנתה.
"הלא לחומותייך קראנו דרור," מצהיר אריאל, ומספר ש"באנו להרחיב גבולייך" ומצאנו בך, בירושלים, "לב אוהב." ובתשובה ל"איכה יבשו בורות המים / כיכר השוק ריקה / ואין פוקד את הר הבית / בעיר העתיקה // ובמערות אשר בסלע / מייללות רוחות / ואין פוקד את ים המלח / בדרך יריחו." כתב אריאל למחרת שחרור העיר: "עכשיו אפשר אל ים המלח / בדרך יריחו // עכשיו אפשר אל הר הבית / וכותל מערב."
שירו של מאיר אריאל דומה מאוד במסריו לבית שהוסיפה נעמי שמר לאחר השחרור: "חזרנו אל בורות המים / לשוק ולכיכר / שופר קורא בהר הבית / בעיר העתיקה" וגו'.
יש המנמקים את מיתוס שיר המחאה בהתייחסותו של מאיר אריאל למחיר הדמים של השחרור, ובעיקר לשורה "כמעט כולך זהב" שכביכול חותרת תחת "אשר כולה זהב." ולא היא. ודאי שהוא מתייחס למחיר שחבריו והוא שילמו. כן, "כמעט כולך זהב," בשל האובדן והאבל. אך אין בכך כל מחאה.
תגובות שקיבלתי מלוחמים שלחמו כתף אל כתף עם מאיר אריאל בקרבות, אוששו את טענתי ללא סייג.
כשקראתי את הביוגרפיה של מאיר אריאל, שכתב ניסים קלדרון, עניין אותי מאוד איזו גירסה הוא יציג בנדון – גירסת המחאה החתרנית או גרסת השיר המשלים. כיוון שאני מודע להשקפותיו הפוליטיות של קלדרון, חששתי מפני הצגת מיתוס המחאה כמסר המרכזי.
קלדרון הציג את שתי הגירסאות. הוא בפירוש ניתח בהגינות את השיר כשיר משלים ל"ירושלים של זהב". הוא הציג זאת לא רק באמצעות מילות השיר, אלא גם בציטוט ראיונות עם מאיר אריאל מאותה תקופה, המחזקות זאת. "המילים שנתנו לי את הדחף לזֶמֶר הן המילים של נעמי שמר על הר הבית שאין פוקדו," הוא אמר במפגש עם שולי נתן במשמרות. שולי נתן אמרה לו: "כששמעתי את המילים שלך, הייתי נרגשת. המעמד שבו הושמעו לראשונה נתן להם עוצמה של הרגשה משותפת אחת." העיתונאית שסיקרה את המפגש היטיבה לתארו בכותרת: "שולי נשאה תפילה – הצנחן אריאל הגשימה." ועוד ציטוטים ברוח זו.
מצד שני, קלדרון סבור שיש בשיר גם התרסה – לא התרסה נגד שחרור העיר, והוא מדגיש שלא במקרה אין מדובר בו על "כיבוש", אלא על ההתעלמות מן החללים, ממחיר הדמים. כאמור, איני מקבל זאת. בכלל, הנראטיב לפיו שירי מלחמת ששת הימים התעלמו ממחיר הדמים הוא "עובדות אלטרנטיביות" במלוא מובן המילה, ובכוונתי להוכיח זאת במאמר נפרד.
אולם למדתי מן הספר, שמאיר אריאל עצמו, בסוף שנות ה-80, התבטא כלפי השיר באופן שהציג אותו כשיר מחאה. "ניסיתי לזרוק על 'ירושלים של זהב' קצת בוץ. אנשים שמו הצידה את העובדה שהמסר היה הפוך ואימצו אותו כחלק מההתלהבות שאחזה בעם. האקסטזה הזאת מסוכנת בעיני. אני חושב שהיא אפשרה את הבלגן שאנחנו תקועים בו היום," ועוד ביטויים מסוג זה.
אז מה האמת? האמת היא שיש הבדל בין מאיר אריאל שכתב את השיר הזה ב-67' למאיר אריאל שהתייחס אליו ב-89'. ובעיקר ניתן ללמוד מכך על מה שמאיר אריאל עצמו הגדיר, בשיר אחר, בנושא אחר: "לכל הכיוונים נפתח / והתשוקה לכל כיוון / אותי הורסת."
כל ניסיון למצב את מאיר אריאל כמבטא צד מובהק של המפה הפוליטית, מחמיץ את ייחודיותו, מורכבותו וגישתו האינדיבידואליסטית של מאיר אריאל. גישתו היתה ייחודית ושונה מכל דוֹגמה, וגם לא תמיד עקבית, כיוון שהיא מבטאת את התשוקה לכל כיוון. וכשמדובר על "תשוקה לכל כיוון," אין הכוונה למין אמצע משמים, שאין בו מזה ולא מזה, אלא עמדה שיש בה הן את התשוקה לחבלי ארץ ישראל ולהכאת שורשים בהם, והן את המחאה על עוולות וצעדים בלתי מוסריים הנעשים בשם אותה תשוקה.
את מאיר אריאל אי אפשר למסגר בשום קופסה פוליטית. אם יש דבר שהוא סלד ממנו, הוא עֶדְריות, אמירת "מה שצריך," כי זאת מצוות הברנז'ה. בשירו "דאווין של שיר מחאה," לועג מאיר אריאל לזמרי המחאה האוטומטיים. הוא מתאר חבורה הדוניסטית דקדנטית של הבוהמה, ובפזמון הוא מביע את דעתו על ערכם של שירי המחאה האוטומטיים של אותה קבוצה. "המים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים" וברור למה הוא מדמה את אותם השירים. "אז מה הדאווין של שירי מחאה / כל פעם חוזרים לאותה נקודה / מה שלא תעשה / המים יורדים."
קלדרון מפרש את השיר הזה הפוך לגמרי ממני. לטענתו "זה שיר מבריק על מחאה שאיבדה את אופייה כמחאה, שנעשתה לדאווין של שיחת סלון נואשת, לנוכח הכיבוש שהולך ומעמיק." והוא מדגים זאת בהערה: "הוא יצר סימפוניה של שובביות התודעה, שפוגשת מציאות פוליטית, שאין בה שום שובבות. הלץ שבמאיר אריאל שאל בשיר הזה מה מצחיק, ומה מצחיק עד בכי ["כמו ששם צחקנו לא בכינו שנים" א.ה.], במציאות שבה התנחלויות הולכות ומתרבות תחת שמות מכובסים כמו 'היאחזות הנח"ל מלכישוע'."
אילו טרח קלדרון לבדוק, היה מגלה שהיאחזות הנח"ל מלכישוע היתה בכלל בתוך הקו הירוק, על הגלבוע, כך שכל הטענה הזאת מופרכת. אולם דוגמה זו ממחישה את מה שאני רואה כבעייה המרכזית בביוגרפיה המצוינת שכתב קלדרון, "ארול אחד": הוא החמיץ את הבנת דרכו הפוליטית המורכבת של מאיר אריאל, והציג אותה דרך המשקפים הפוליטיים שלו.
קלדרון מספר על השתתפותו של מאיר אריאל בכנס "השמאל עם הגולן" (אם כי הוא טעה בתיארוך האירוע, שהתקיים באחד במאי 1995 ולא בספטמבר 1994 כפי שהוא כתב בספר). בנאומו בכנס הוא הביע התנגדות נחרצת לכל הסכם שיכלול פינוי יישובים. בהמשך דבריו, במשפט שלא צוטט בספר, הוא הסביר זאת בכך שעקירת יישובים היא מעשה בלתי מוסרי המנוגד לערך השלום. הוא אף אמר, שהריבונות אינה מעניינת אותו, ואם ישאירו את היישובים, אין לו כל בעייה בכך שהריבונות תעבור לידי סוריה.
אם הוא התנגד לעקירת יישובים בהסכם עם סוריה, האם הוא היה נותן ידו להסכם עם הפלשתינאים, שיכלול עקירת יישובי יהודה ושומרון, שכבר אז מנו למעלה ממאה אלף איש? פעמים רבות הגדיר אותו קלדרון כמתנגד לכיבוש וכאיש שמאל, אך הוא עצמו מציין שהוא התבטא בתמיכה מנסיגה מכל השטחים, אך ללא פינוי יישובים. "כשם שיש אזרחים ערבים בישראל, הציע, יהיו אזרחים יהודים במדינה הפלשתינאית." ואילו היתה עומדת על הפרק נסיגה הכוללת עקירת יישובים, האם הוא היה תומך בה? להערכתי, הוא היה מתנגד לה, כפי שהביע התנגדות להסכם שלום עם סוריה שכרוך בעקירת יישובים. הוא היה מתנגד לכך מסיבות מוסריות, הומניסטיות.
הגישה ההומניסטית, המוסרית, הביאה אותו לכתיבת השיר הפוליטי הבוטה ביותר שלו, "מדרש יונתי". בשיר זה הוא מחה בחריפות נגד עוולות שלטענתו ישראל מבצעת כלפי הפלשתינאים ביהודה, שומרון וירושלים.

מה לך כל כך נמרץ שלוח
להתגרד על הסכין?
די כבר תן גם לסכין לנוח –
כן, רד מהסכין.

ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות
שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות?
בספק מרמה, בחשד גזל,
בחסות חשיכה בחסינות מושל?
הזו גאולה? הזה כבודה?
כגנב במחתרת יהודה?
ולמי תמכור את "שדך" בשנת שמיטה
או אולי תתאסלם או תתנצר לשנה?
ולפני מי תיתמם שביעית אחר שביעית
בעוד האדמה אשר תחתיך כשפחה נשבית?
בעיני מי זה מוצא חן?
אדמה אתה לוקח – גאולה לא נותן?
או אולי אצבעותיך
הדוקות מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד –
מאומנות להרפות? מיומנות לשחרר?
מתורגלות לשמוט?

שיר קשה ובוטה, שיר עצוב וכועס; גם המנגינה הכעוסה שלו וגם המילים הבוטות שלו אינם אופייניות למאיר אריאל. ניכר בו שהוא נכתב מתוך כעס עצום.
אולם גם בשיר הזה, אין הוא מציע פתרון מדיני, אלא הוא דורש יחס מוסרי, הוגן והומניסטי לבני האדם. בדיוק כמו בהתנגדותו לעקירת יישובים. גם בשיר הזה לא מופיעה המילה "כיבוש", ובטח לא "נסיגה". להיפך, יש כאן מוטיב חשוב נוסף, אופייני מאוד למאיר אריאל: הוא הכניס אל תוך השיר שורות משירו של אלכסנדר פן "אדמה אדמתי, רחומה עד מותי." אין לזלזל בשורה הזאת, כי בלעדיה אי אפשר להבין את המסר המורכב של השיר. המסר הוא שמאיר אריאל רואה באותם שטחים, בירושלים המוזכרת בשיר בשמה, כ"אדמה אדמתי". איננו זרים בה. איננו כובשים בה. ודווקא לכן, עלינו להתייחס בהגינות ליושביה, מתוך אחריות שלנו כלפי ארצנו. אחריות לנהל אותה בדרכי אמת וצדק, כפי שהוא מסיים את השיר:

לו רק הראיני את מראייך,
השמיעני קולך.
אמת וצדק בשערייך,
– זה נאווה מראך!
– זה ערב קולך!
– חן בעיני דודך!

המסר הזה מופיע גם בשירו "דרך ארץ", שנכתב באותה תקופה. גם לשיר זה הוא הכניס את "אדמה אדמתי".
"דרך ארץ, אדמה, אדמתי / דרך גבר בעלמה, עלמתי." הדרך הראויה לגבר בעלמה, היא דרך ארץ. לא בכוח, לא באלימות, לא במתח – בדרך ארץ. רק בדרך זו, העלמה תהיה "עלמתי", עלמתו של הגבר. וכך בדיוק ביחסים בין העם והארץ. גם לארץ, גם לאדמה, יש לגשת בדרך ארץ, במתינות. המושג "דרך ארץ" מקבל כאן משמעות חדשה. "דרך ארץ", פירושו הדרך של הארץ, הדרך שראוי לנהוג בה כלפי הארץ. דרך ארץ לארץ, דרך ארץ לאדמה.
"דרך ארץ, אדמה אדמתי." גם בתוכחתו כלפי העם, על האופן הכוחני שבה הוא כופה את עצמו על הארץ, מאיר אריאל מקפיד לזכור ולהזכיר את השייכות של א"י לעם ישראל. "אדמה, אדמתי." מאיר אריאל לעולם לא יאשים אותנו ב"קולוניאליזם", ב"כיבוש". אולם דווקא העובדה שזו ארצנו, שהאדמה הזאת היא אדמתי, מחייבת אותנו לאחריות, לדרך ארץ.
צירוף המילים "אדמה אדמתי" לקוח משירו של אלכסנדר פן "על גבעות שיח' אברק". השיר הזה מדבר על הברית בין העם והארץ שאוּרְשָׂה בדם, "שאדם ונדם." הברית היא נצחית – "אורי שמש – לעד בחרתיה, ביומי ולילי לי יהוד עמלי." אבל היא מחייבת. היא מחייבת עמל, והיא מחייבת, בשבועה, התנהגות מוסרית: "כי צִוָנִי חֵרוּת האדם הפשוט." המוסר, ההומניזם, הדבקות בערכים של חרות האדם, של צדק, של שוויון, הם חלק בלתי נפרד מן הברית עם הארץ. בלעדיהם, אין ארץ, כפי שבלי דרך ארץ אין תורה.
ב-1997 כתב מאיר אריאל שיר פוליטי מובהק, "על ארץ מוותרים רק בלב." גם שיר זה, מבטא את ה"לכל הכיוונים נפתח." מצד אחד, יש בו מסר ברור של אהבת מולדת, של קשר עם ארץ ישראל, כאשר ברור שאין המדובר בכיבוש.
ומצד שני, הוא מסביר שאת התשוקה הזאת, לא חייבים לבטא באמצעות ריבונות מדינית, וויתור של המדינה על חלקי הארץ, אינה ויתור על הארץ, כל עוד לא חדלה האהבה אליה. על ארץ מוותרים רק בלב, ואם לא נוותר עליה בלב, היא תהיה שלנו, גם ללא ריבונות על כולה.

על ארץ מוותרים רק בלב
ארץ שוכחים רק בלב
על ארץ מוותרים רק בלב.
הארץ הזאת כבר החליפה
עמים ואומות כשמלה
כמו תכשיטים רק שומרת
על השמות שקיבלה.
החליפה אותי פעמיים
כמעט שהייתי אחר
אך זה לי אלף שנים ועוד אלף
שלא מוותר על גרגר –
על ארץ מוותרים רק בלב.

ובהמשך השיר הוא כותב:

ורק מידי נשמטה לי
מיד נלכדה בליבי
ובליבי אחזתיה
שלא תשכח ימיני.

את השיר פרסם מאיר אריאל בטור שהיה לו באותם ימים ב"מקור ראשון". הוא פירסם אותו במתכונת של דף גמרא. במרכז – השיר עצמו. מצדו האחד – פירוש לשיר. ומצידו האחר – "פירוש לפירוש". כך שלפחות בשיר הזה, לא הותיר אריאל מקום לפרשנויות. הפירוש נפתח במשפט: "כל ויתור על ריבונות של ישראל על חלקי ארץ אין בו כדי ויתור של עם ישראל על ארץ ישראל. כי ארץ היא יותר ממדינה." מבחינתו, ניתן לוותר על הריבונות המדינית, אך לא על הזיקה לארץ ישראל, שביטויה הוא התיישבות. ולכן, נכונותו לוויתורים מדיניים, מותנית בכך שלא ייעקרו יישובים.
קלדרון מסביר בספרו, שמאיר אריאל הקפיד לתת את השיר הזה דווקא לביצועו של יהורם גאון, שכמוהו "שלא כמו רוב האמנים בישראל, סירב להגדיר את השליטה בשטחים כמצב של כיבוש." יתר על כן, גאון סיפר לקלדרון, שאף שהדברים היו ברורים לו, "ליתר ביטחון הוא שאל אותו [את אריאל א.ה] והוא אישר לו שאכן לכך התכוון." וכאן אני מתחבר מאוד למשפט שכתב על כך קלדרון: "הוא רצה שהביצוע לשיר יתגרה בדיכוטומיה השגורה שבין ימין ושמאל." מדויק.
אך בהתייחסו לשיר, נהג קלדרון, לטעמי, בחוסר הגינות כלפי מאיר אריאל. באותה תקופה, השמיע מאיר אריאל כמה התבטאויות מוזרות, בעייתיות, פרובוקטיביות. ובכלל, מצבו הנפשי לא היה במיטבו והוא הלך והסתגר. קלדרון משייך את השיר הזה, ברמיזה, לאותן התבטאויות ופרובוקציות.
והרי קלדרון עצמו הפריד בין אותן פרובוקציות לבין יצירתו באותם ימים. "היצירתיות לא נטשה את מאיר אריאל האמן, גם כאשר מאיר אריאל האיש הלך והסתבך, הלך ונחנק." והן השיר הזה הוא שיר עמוק, שהושקע בו עמל רב, הושקעה בו מחשבה רבה.
יתר על כן, גם באשר להתבטאויותיו הפוליטיות באותה תקופה כתב קלדרון: "יהיה זה מוגזם ומעוות לומר שמאיר אריאל עסק רק בפרובוקציות בשנותיו האחרונות. ב-9 במאי הוא השתתף עם מוזיקאים נוספים בעצרת בכיכר רבין בתל אביב נגד הכפייה הדתית." האם הגדרת הפרובוקציה שמורה לעמדות שאינן עמדותיו של קלדרון?
בעיניי, השתתפותו באותה עצרת מבהירה היטב את מורכבותו. באותה תקופה היה אריאל עמוק באמונה, בדת, בשיאו של תהליך "התחזקות" ממושך. ודווקא אז הוא השתתף בהפגנה הזאת, כיוון שהוא הפריד בין האמונה הדתית, לבין הריבונות המדינית. כפי שהוא הפריד בין התיישבות וריבונות. כפי שהוא הפריד בין ויתור על ריבונות לוויתור על הארץ.
ב-1990, לאחר "התרגיל המסריח", השתתפתי בהפגנה בגן הוורדים בירושלים נגד הסיאוב בפוליטיקה הישראלית, תחת הכותרת "מושחתים נמאסתם." מאיר אריאל השתתף בהפגנה, ושר בה את שירו "נרקומן ציבור". זהו שיר חריף ומושחז נגד הפוליטיקאים והפוליטיקה. אבל, האם ניתן לקיים דמוקרטיה בלי פוליטיקה?
בראיונות רבים יצא מאיר אריאל נגד המפלגות, ואמר שכבר שְׁמָן מעיד על הבעייתיות שבהן, כי הן מבטאות פלגנות במקום אחדות. האם יש דמוקרטיה בלי פלגים, בלי מפלגות?
ובשירו "דמוקראסי" הוא יורד קשות על הדמוקרטיה, מציג אותה כחשפנית גסה ובהמית.
האם הוא התנגד לדמוקרטיה? האם הוא העדיף דיקטטורה? חלילה. הוא היה מעדיף לראות את החיים מתנהלים בדמוקרטיה ישירה, וולונטרית, כמו באסיפת קיבוץ. היה בו מרכיב אנרכיסטי מובהק, של סלידה מממסד, מפוליטיקה, ממדינה, מריבונות. זהו מרכיב מרכזי באישיותו, משחר נעוריו, בהשפעת אחד משני הפלגים שייסדו את קיבוצו, משמרות – אנשי תנועת גורדוניה.
כותב קלדרון: "מכאן גם ההסתייגות שהיתה להם ממבנים ארגוניים סדורים מדי, רציונליים מדי. היה בגורדוניה יותר מזיק אנרכיסטי שחשד במפלגות, בבתי נבחרים, בלחצים ארגוניים שמצמיתים את הנפש ואת כוחה של הנפש לעשות גדולות. מאיר אריאל הקשיב לנימה ההווייתית הזאת, ולנימה האנרכיסטית הזאת, מתוך צורך פנימי חזק, והביא אותה אחר כך אל שיריו הבשלים."
ההסבר הזה מבהיר את תפיסתו הייחודית, שאינה ימין ואינה שמאל, אינה מתאימה עצמה לקופסאות ודוגמות, כשהוא קרוע ב"תשוקה לכל כיוון."
היתה בספר התייחסות נוספת לגולן. מאיר אריאל השתתף בשיחה במשמרות שתועדה בקובץ "בין צעירים". הדיון בה נסוב סביב השאלה מה המשימה החשובה יותר לדור הצעיר בקיבוץ – להקים יישובים חדשים בגולן, או להישאר ביישובים שהקימו ההורים כדי להמשיך את מפעלם, שלא ייפול?
בכך אגע במאמרי בשבוע הבא. כאן אסיים בציטוט הערה ביקורתית של נסים קלדרון, על אותה שיחה, המעידה על הטייתו, שפגעה בניתוח השקפתו של מאיר אריאל: "שאלת הגולן כשטח כבוש כלל לא עלתה כאן."

2. צרור הערות 5.2.17

* התנגדות אנרכיסטית – טענה נפוצה בהקשר של פינוי עמונה, היא: הנה, כרגיל, ממשלת "ימין" עוקרת יישובים. כך היה בסיני, כך היה בגוש קטיף ועכשיו בעמונה. הטענה הזאת נאמרת בכאב ובמחאה בפי אנשי "ימין" מאוכזבים ומתוסכלים, והיא נאמרת בשמחה לאיד בפי אנשי "שמאל". אולם היא אינה אמת.
האמת היא שאין כל דמיון וכל קשר בין עקירת היישובים בסיני ובגוש קטיף (בלי קשר לעמדתי האישית בנושא. גילוי נאות – אני התנגדתי לעקירות הללו, אולם זה לא קשור) לבין פינוי עמונה.
עקירת יישובי סיני ועקירת גוש קטיף, היו החלטות מדיניות על נסיגה משטחים ועקירת היישובים בתוכם. ואכן, היו אלה ממשלות הליכוד שקיבלו את ההחלטות המדיניות וביצעו אותן. ההתנגדות לעקירה הייתה אף היא מדינית ואידיאולוגית, מצד הציבור שהתנגד לאותה מדיניות ושלל אותה.
עמונה היא סיפור אחר לגמרי וכלל אינו קשור. אין כאן נסיגה מיהודה ושומרון. אין זו נסיגה מחֶבֶל בנימין. אין זה מימוש של תפיסה מדינית. מדובר כאן במימוש שלטון החוק – ביצוע פסיקת בג"צ לפנות ממקומם בתים שנבנו על קרקע פרטית בניגוד לחוק. כל ממשלה, ממשלת שמאל או ימין, כפופה לחוק, אינה רשאית לאפשר עבירה על החוק ומחויבת לקיים את פסיקות בית המשפט העליון. בלי העיקרון הזה, לא תתקיים מדינה. ולכן, ההתנגדות לפינוי עמונה, אינה מבטאת השקפה פוליטית ואידיאולוגית לגיטימית, אלא גישה אנרכיסטית.
במקרה זה, ההתנגדות מבטאת גם ביזיון בית המשפט, כיוון שכל אחד ואחד מתושבי עמונה חתם על תצהיר בו התחייב משפטית לא להתנגד, וההתחייבות הזאת הייתה בלתי מותנית.

* בוגד – כל מי שמרים יד, לא כל שכן מיידה אבן או מוט ברזל, קל וחומר בן בנו של קל וחומר משפריץ אקונומיקה בפניו של איש כוחות הביטחון, הוא בוגד.

* טעיתי – בפוסט שהעליתי בפייסבוק במהלך פינוי עמונה, קראתי לפטר לאלתר את עידו, המג"בניק הסרבן, כפי שראוי לנהוג בכל סרבן. זמן לא רב לאחר מכן, העליתי פוסט שבו חזרתי בי. כנראה הושפעתי מתעמולת האנרכיסטים שהציגו אותו כסרבן וניסו להציגו כגיבור. אחרי שצפיתי בטלוויזיה, השתכנעתי שמדובר בסך הכול בשוטר חלש שנשבר. אפשר לבחון האם הוא כשיר לתפקידו, האם יש בו החוסן הנפשי הנדרש כדי להיות מג"בניק, אך אין להתייחס אליו כאל סרבן.

* אויב – כתובות "מוות לציונים" ו"ציונאצים" של החוליגנים המטורפים שתקפו את אנשי כוחות הביטחון ופצעו עשרות מהם, מבהירה למה התכוונתי כאשר כיניתי כל מי שמרים יד, לא כל שכן אבן, על איש כוחות הביטחון – בוגד. מדובר באוייב.
אין לי ספק שתושבי עמונה סולדים מהם, אך מה הם חשבו שיקרה, כאשר הם קראו לכל מי שיכול לבוא להצטרף אליהם?

* חוסר מנהיגות – ראש ממשלה שמפחד להוקיע את החוליגנים שפצעו עשרות אנשי כוחות הביטחון באלימות ברוטלית, שובר שוב ושוב את שיאי חוסר המנהיגות של עצמו.

* מחדל משטרתי – בפינוי עמונה נעצרו 13 אנרכיסטים חוליגנים. משמעות הדבר, היא שעשרות פורעים מסתובבים חופשי ויכולים להמשיך לפגע. זהו מחדל משטרתי חמור.

* פסוקו של יום – הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו (פרקי אבות).

* להקים את עמונה מחדש – החלטתו של נתניהו להקים את עמונה מחדש באתר חדש, על אדמת מדינה, נכונה ומוצדקת. ראוי היה להגיע לפתרון הזה מראש, ולא להידרדר למראות המיותרים כל כך, שראינו בימים האחרונים.
הביקורת על החלטתו, היא ש... אוי אוי אוי, שוד ושבר, לראשונה אחרי שנים רבות מקימים התנחלות חדשה. נו, מה הבעייה? אין כל פסול בהקמת יישובים חדשים. אני יכול לחלוק על החלטה זו או אחרת, להקים יישוב במיקום ספציפי, אך בעיקרון – יש להקים יישובים חדשים. אולם במקרה זה, כלל אין המדובר ביישוב חדש, אלא בהעתקת עמונה לאתר חדש.

* ציטוט – "הדבר מחייב לשוב ולהידרש לדמותו של ג'ובראן, עם כל אי הנוחות שבדיון הפרסונאלי... זה המקום לשאול: האם היותו של שופט ערבי מחייבת אותו לפסוק תמיד נגד מערכת הביטחון ובעד ערבים... עצם היותו של ג'ובראן ערבי, פירושה שהוא בחזקת עבריין... מבחינתי זו נותרה האמת, ואין בלתה... אין מנוס מלהזכיר: יש בעיה עם ג'ובראן. חייבים לדבר על ג'ובראן... מאמצי השמאל ונשיאת בית המשפט מרים נאור נועדו להכניס לבית המשפט העליון עוד ג'ובראנים... עלול ג'יבראן להתמנות לנשיא בית המשפט העליון."
איך תגדירו את הציטוטים הללו? נכון. צודקים. אני חותם על ההגדרה המדויקת.
הציטוטים הללו הם מתוך פשקוויל נאצה והסתה של אורי משגב נגד שופט בית המשפט העליון, בשינויים קלים. השינויים: במקום ג'ובראן – סולברג. במקום ערבי – מתנחל. במקום שמאל – ימין. במקום נשיאת בית המשפט מרים נאור – שרת המשפטים איילת שקד.
היטבתם להגדיר את הזוועה.

* למען המדינה – כל מי שיש לו הבנה מינימלית בפוליטיקה ובמדינאות מבין, ששיחת הפיוס שניהל ריבלין עם נשיא מקסיקו היתה בשליחותו של נתניהו וכל מילה שנאמרה בה, תואמה מראש וסוכמה לפרטי פרטיה בין הנשיא ורוה"מ.
כשריבלין נטל על עצמו את המשימה המדינית הזאת, הוא ידע שהיא תחריף את ההסתה הימננית נגדו, והוא ידע שנתניהו לא יגבה אותו אלא ישמור על שתיקה בקריצה, שתעודד את ההסתה. הוא ידע שביצוע השליחות המדינית מטעם נתניהו, תוצג כחתירה של הססססמולן תחת ראש הממשלה הגבר-גבר שצייץ באומץ את האמת. ריבלין ידע, אך למען טובת המדינה היה מוכן לשלם את המחיר.

* צו נשיאותי – ממשל טראמפ יצא נגד הרחבת ההתנחלויות. טוב שלא חתם על צו נשיאותי.

* השולף הכי פזיז במערב – כאשר אני קורא את דברי ההערצה בימין הישראלי למשיח השקר טראמפ, אני מצטמרר.

* אם תיקח מהם את השנאה – כשאני קורא את פוסטי הבוז, הלעג והשנאה להרצוג, עם אישפוזו, אני מקלל את היום שהמציאו את פייסבוק. כל כך טוב היה להיות תמימים, ולא להכיר את התופעה הזאת; את אותם אנשים שאם תיקח מהם את השנאה לא יישאר מהם כלום (כי אין כלום).

* בתמימותנו – בלי הפייסבוק, בתמימותנו לא היינו מודעים לתופעה מעוררת החלחלה, של ישראלים יהודים, יהודים! (ששכחו מה זה להיות יהודים) המייחלים לכך שמנהיגה ניאו נאצית תהיה נשיאת צרפת.

* חנינה – למרות שהוא יצא בזול, אני בעד חנינה לאולמרט. אבל רק אחרי שהוא יפסיק לשקר ולהכחיש, יודה ויתנצל בפני הציבור הישראלי על פשעיו.

* בחזרה לקיבוץ – לפני 12 שנים החליט קיבוץ בית העמק בגליל המערבי להפוך מקיבוץ למושב עובדים. ביום שישי האחרון החליט מושב בית העמק להפוך בחזרה לקיבוץ. שינוי מסוג זה מחייב רוב של לפחות 2/3 בקלפי.
בית העמק לא יהיה קיבוץ שיתופי, אלא קיבוץ מופרט, או כפי שהדבר מכונה בתנועה הקיבוצית "קיבוץ מתחדש", בדומה לכ-3/4 מן הקיבוצים.
החשיבות הרבה של המהלך, היא המסר שתהליכי ההפרטה ופירוק הקיבוץ אינם בלתי הפיכים, כפי שלעתים נדמה. יש היום בתנועה הקיבוצית מגמה חזקה של הידוק היחד, הקהילתיות והערבות ההדדית בקיבוצים שהופרטו. ברבים מהם יש מגמות של חיפוש דרך אמצע בין הקיבוץ השיתופי שהיו לבין הקיבוץ המופרט אליו הפכו. ברבים מן הקיבוצים המופרטים יש תחושה שהשינוי הרחיק לכת מעבר לרצוי, שהחברה איבדה הרבה מיופייה, ממשמעותה ומהותה וחיפוש דרך לתקן חלק מן הנזק.
כנראה שהידיעות על מותו של הקיבוץ היו מוקדמות מדי ומוגזמות מדי.
אגב, הקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל בגולן, הוא קיבוץ שיתופי, והוא נמצא בתנופת צמיחה דמוגרפית חסרת תקדים. מספר הפונים לקליטה הוא גדול מאוד, פי כמה וכמה מיכולת הקליטה שלנו, ואנו בוחרים מבין הפונים את המתאימים ביותר לאורח החיים ההתיישבותי שיתופי.

* עסקני הטישו – ביום שישי בבוקר, התראיינתי לתוכנית התרבות של ענבל גזית וחן ליברמן בגל"צ, בנושא התרבות בפריפריה. מאזיני גל"צ, שרגילים לשמוע את עסקני הטישו שבכיינותם אומנותם, הופתעו לשמוע נציג פריפריה שמשדר גאוות יחידה.

* ארץ ישראל היפה – במלאת שלושים למותו של רס"ן חגי בן ארי, מפקד סיירת צנחנים שנפצע פציעה אנושה ב"צוק איתן" ונפטר אחרי שנתיים וחצי, נערך במדרשת הגולן בחספין ערב שירה וסיפורים עליו ולזכרו. בני משפחה, חבריו ממושב נוב, חבר לצוות שלו בסיירת ומפקדיו, ובהם ראש אמ"ן אלוף הרצי הלוי סיפרו על האיש המיוחד הזה. היה זה ערב עצוב ומצחיק, קשה ומרגש. חגי היה התגלמות המושג מלח הארץ – הוא ומשפחתו שהינה התגלמות המושג ארץ ישראל היפה.
אחה"צ נערך טקס אזכרה וגילוי מצבה. אביו ובנו של חגי אמרו "קדיש". "קדיש" מפיו של ילד בן תשע, זה דבר שהלב אינו יכול להכיל.

* ביד הלשון: גוש עציון – לאחר נפילתו של הצוער ארז אוריאל בפיגוע הדריסה בירושלים, הקדשתי את הפינה ליישובו אלון שבות. הפעם ארחיב את היריעה לגוש היישובים שאלון שבות הוא חלק ממנו – גוש עציון.
מה מקור השם? הצליל נשמע תנ"כי. עציון. אכן, בתנ"ך מופיע השם עציון, אך ללא כל קשר לאזור יהודה, אלא דווקא למפרץ אילת. עֶצְיוֹן גֶּבֶר הייתה עיר נמל, כנראה סמוך לעקבה. לכן, שדה התעופה הצבאי שפעל בבקעת הירח שבסיני, סמוך לאילת, עד הנסיגה מסיני, נקרא עציון (סיבה נוספת לשמו של שדה התעופה היא ש"עציון" היה הקוד העברי לשדה התעופה בצ'כיה, שממנו המריאו המטוסים הראשונים של חיל האוויר במלחמת השחרור).
אז איך זה מתקשר לגוש עציון? לא מתקשר. העציון של גוש עציון הוא תרגום מגרמנית והוא שם של אדם.
עציון הוא שמו העברי של שמואל צבי הולצמן, שרכש מערביי הר חברון אדמות רבות ובהן האדמות שמדרום לירושלים, בין בית לחם לחברון, באזור הקרוי על שמו גוש עציון. הוא הקים את חברת "אל ההר" והחל ליישב את האזור, אולם הניסיון נגדע במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939). הגוש הוקם ב-1943 בידי תנועת הקיבוץ הדתי שהקימה את כפר עציון ובשנים הבאות את משואות יצחק ועין צורים ותנועת "השומר הצעיר" שהקימה את קיבוץ רבדים.
גוש עציון נפל בתש"ח, אולם לאחר שיחרורו במלחמת ששת הימים, לפני יובל שנים, הוקם מחדש כגוש התיישבות לתפארת. היום חיים בגוש עציון 70,000 יהודים, ביישובי המועצה האזורית גוש עציון ובמועצות המקומיות ביתר עילית ואפרת.