כרך מ"ב-מ"ג – מס' 78-77, 283 עמ'

התמהמהתי מעט עם קריאת גיליון זה של "ידע עם" משום העומס שאיכשהו תמיד מוטל עליי. השארתי את המטלה לשעה שאוכל להתמסר לקריאה מתוך ידיעה, על פי ניסיון העבר, שמחכה לי הנאה צרופה כפי שאפרט להלן:

יצחק גנוז, העורך המסור של כתב העת, מקדיש רשימה מלבבת למייסדו ועורכו הראשון – ד"ר יום טוב לוינסקי. הוא מזכיר את הפגישה בין השניים, בין גנוז, חייל גח"ל, ובין העורך הנערץ. זה האחרון מקדיש לו תשומת לב, ואף מפרסם את רשימתו "זוטות מן הפולקלור היהודי". יש רשימות נוספות של העורך בגיליון: דמותו של רוטשילד בהומור היהודי, רשימה על שיר משלוח מנות ביידיש; רשימה על ההווי בגולג הסובייטי ("את ניקרסוב אתה מכיר?"), רשימה על ספר של זאב אובינסקי, שיר הומוריסטי על משלוח מנות ביידיש.

בכלל, ההומור תופס מקום של כבוד בגיליון: אהרן צייטלין המנוח מביא ניתוחים של ההומור היהודי אצל זיגמונד פרויד, ואצל תלמידו תיאודור רייק (מאמר שתורגם מיידיש על ידי רננה ציון), ושמחה סיאני מתארת בהומור כיצד היו ההכנות לפסח בימי ילדותה, "ימי מתושלח". נוגע ללב הוא תיאור חייו העלובים של יצחוק, ניצול שואה, כשסביבו עניים טובי לב.

פרופ' יחיאל שיינטוך, המומחה לתרבות היידיש, קובע במאמר שחיים גראדה ראוי להיחשב לקלסיקון היידי הרביעי אחרי י"ל פרץ, מנדלי מו"ס ושלום עליכם. מי אני שאתווכח עימו, אבל בזמנו דובר על שלום אש כעל קלסיקון בתרבות היידיש.

מאמר מלבב ביותר הוא של ניצה פרילוק על חגי ישראל ביצירות שאול טשרניחובסקי. בעיקר אהבתי את אזכור הסיפור "ערב יום הכיפורים", שבו הגיבור הוא רופא מתמחה בהיידלברג, בן דמותו של טשרניחובסקי עצמו.

אריה צורף מפרט במאמרו את מוצאם (היהודי בדרך כלל) של שמות הכפרים הערביים בשומרון ובצפון יהודה.

מ"ל ליליינבלום היה, כידוע, משכיל שנטה בסוף ימיו לציונות. במאמרו של פרופ' ישראל רוזנסון הוא מתאר את ביקורו של ליליינבלום בבית הכנסת קורח בעיירה הליטאית וילקומיר.

ד"ר יעל לוין קובעת ברשימתה שדבריו של אלי ויזל המנוח על מרים, אחותם של משה ואהרן, אינם ראויים לשמש חומר חינוכי.

עדי שרצר מזכיר תופעה מדהימה מתולדות פולין המחולקת: יהודים התנדבו להיות לוחמים במרד של קושצ'יושקו (1794), וברק יוסלביץ' הגיבור הצליח לגייס גדוד שלם של יהודים לוחמים במרד זה.

שלמה רייסקין עוקב אחרי המנהג הנלוז אצל העמים, ובחלק מעדות ישראל, לחטוף את הכלה, לעיתים מתחת לחופה; ברשימה אחרת הוא מתאר את הלבטים של קובעי ההלכה באשר לאפשרות למנות רב רווק.

הרצל ובלפור חקק מתארים את המנהגים הייחודיים של העדה הבבלית בכל שלבי החיים, והעימות שלהם עם המודרנה והגישה הרציונאלית.

יש עוד רשימות על מקום המלח במקורות, על "הקיטל" ושימושיו, וכן איזכור פיוטים וזמירות מן העבר.

פרופ' הלל ויס, מצטרף לפרופ' דן לאור בתמיהה על מיעוט התייחסותו של ש"י עגנון לשואה. אם יורשה לי, הסיבה העיקרית להיעדר תשומת לב מצידו של הסופר הגדול לאירוע הנורא ביותר שחווה עם ישראל, ולמעשה, גם העולם כולו, והיעדר תשומת לב מצידו לתחיית האומה בארץ ישראל ולגל העלייה הענק שהגיע לארץ מיד אחרי קום המדינה – הרי שלדעתי, זה נובע מהשקפת עולמו הדתית "האינסטרומנטלית". בניגוד להשקפת עולמו של י' ליבוביץ' – עגנון סבר שהאל הוא כן "פונקציונר" של האדם, וכל אירוע בעם ישראל נובע מתשומת לב של האל. אם ירד אסון כל כך נורא על העם – מן הסתם העם חטא, והאל העניש אותו בחומרה.

עגנון הזכיר את השואה במפורש בשלושה סיפורים: בסיפור "כיסוי הדם" מוטלת האשמה על עם ישראל – שהוא התערב בין הגויים, ובני ישראל התחתנו עם גויות (דעה דומה הייתה לחסידות סאטמר ולחזון אי"ש!).

בסיפור "לילה מן הלילות" מגיעה רוחו של מוישלה שנספה באושוויץ, והמספר מסלק אותו מחדרו (המספר אינו מעוניין לזכור!)

ובסיפור "הסימן" משבח עגנון את עצמו על כך שהצליח לשמוח בחג השבועות על מתן תורה, והשמחה הזאת התגברה על האבל שהתאבל על העיירה שלו שהושמדה על יד הנאצים.

אני מודה שהזדעזעתי כשקראתי סיפורים אלה.

ובאשר לתקומת עם ישראל בארצו – כיוון שזה לא קרה כפי שהמסורת קבעה (לחכות עד בוא המשיח), הוא פשוט התעלם, ורק כתב סאטירה על המדינה שרק עכשיו קמה ("ספר המדינה"), ואילו על העלייה ההמונית, הוא כמעט לא כתב דבר.

אני מלא הערכה ותודה ליצחק גנוז הנלבב והמסור על העבודה הענקית שהשקיע.