על ספרו של איימן סיכסק "תשרין"

אחוזת בית 2016, 224 עמ'

הספר "תשרין" מתאר קורותיה של משפחה ערבית שמקורה ביפו, אבל שלוחותיה מתפרשות לעילבון, לחיפה ולעזה.

"ההווה" של העלילה מתרחש בתקופה של חודשיים ושבוע (20.10.2009-28.11.2009), אבל המניע לכל המתרחש בתקופה קצרה זאת הוא אירוע טראומטי מלפני ארבעים שנה – נובמבר 1969 (חודש תשרין), כאשר נידאל, לאומן ערבי מעזה, רוצח את אשתו נדיה וזורק את גופתה לתוך באר ישנה שבה היו שופכים את הנוזלים המלוחים והחומציים של מפעל שימורים.

אבל אני מקדים את המאוחר: הגיבור הראשי של הרומאן הוא וואחיד עטאף, מרצה לכימיה באוניברסיטת חיפה, הנשוי לרנין, עובדת סוציאלית. הם מעורים מאוד בחברה הישראלית: רנין מעניקה לוואחיד מתנת יום הולדת את ספר שיריו של אברהם סוצקובר, והם מביעים הזדהות עם משורר שלשונו גוועת. הודא, הגיסה שלהם, רושמת את תאומיה במתנ"ס יהודי-ערבי, והם רוצים להירשם לגדנ"ע... רנין לימדה ברווקותה ערבית מדוברת ליהודים וגם ערבים ששכחו את שפתם. וואחיד ורנין גרים בבית מידות (קיבלו מגרש בחיפה מהוריה של רנין הגרים בעילבון).

לאורך כל הספר מבקש וואחיד (פירוש השם – יחיד ומיוחד) להתוודע אל תעלומת מותה של נדיה, האחות הגדולה של אימו נוואל, שנרצחה על ידי בעלה לפני ארבעים שנה. הכול יודעים חלקי דברים על האירוע הטראומטי הזה, ורק לו, משום מה, הם נמנעים מלספר. התירוץ המשתמע מהשיחות של שאר הגיבורים בינם ובין עצמם – הוא שלוואחיד יש איזה "רומאן" עם המוות, וצריך למנוע ממנו היגדים הקשורים בכך.

בסופו של דבר, הוא קורא מכתב שאחיו, הגדול ממנו בשש שנים, זוהיר (המבלה רוב חייו בבתי סוהר), שולח מהכלא לרנין, מכתב שוואחיד קורא בהיעדר אשתו בבית. מסתבר שההכרזה של נידאל במשטרה, כאילו רצח אותה משום שחשד שהתעברה לגבר אחר, מה שנהוג לכנות בשם "רצח על כבוד המשפחה" – היא שקר – נידאל הרג את נדיה משום שנודע לה כי הוא הרג קודם מתווך קרקעות ערבי שעמד לתווך במכירת הפרדס היפואי שבו הוא עבד. נדיה איימה שתלשין עליו אם לא יפסיק את פעילותו הלאומנית המחתרתית, ובעקבות כך "הגיבורים" הלאומנים החליטו שהיא חייבת מיתה.

אגב, בכל הספר לא ברור מדוע זוהיר בכלא. אנחנו מתוודעים אל המעצר הראשון שלו כשהוא ניפץ את חלון המעבדה בבית הספר כנקמה במורה לכימיה שאיים לזרוק אותו מהחלון. אנו מתוודעים לכך שהוא נמצא בתהליך גמילה מסמים, אבל לא ברור מדוע הוא מצוי ב"הווה" בכלא.

גם זוהיר, הנשוי להודא, בתה של נדיה, הגדולה ממנו בשלוש שנים, וגם וואחיד, מפלרטטים עם המוות – זוהיר חותך לעצמו מדי פעם את פרק היד, והוא מספר באחד ממכתביו שבגיל שש-עשרה עבד במשחטה של יהודים, ותיאר את כל שלבי הכליאה וההמתה של התרנגולות; ואילו על וואחיד מסופר שבילדותו המוקדמת ריסס גוזל שנפל מהקן, כדי לסלק את הנמלים שרחשו עליו, והגוזל שבק חיים. ייסורי המצפון גרמו לו לכך שחשף מדי יום את הקבר של הגוזל, תוך בכי מר, בתקווה להחזיר את הגלגל אחורנית. תאונת הדרכים בה היה מעורב לאחר התקף אסטמה, נחשבת גם היא מעין רצון סמוי לסיים את החיים. כך גם מתפרשת האפאתיות שלו בקשר לעבודתו באוניברסיטה, שגורמת לבסוף להשעיית מלגת המחקר ולהשעייתו ממשרתו.

יש עוד סוד, שלא ברור מדוע הוא נשמר מפני וואחיד: רנין נכנסת להריון לאחר חמש שנות נישואין, והיא מספרת את זה להודא, אשתו של זוהיר, ולהוריה בעילבון, לרינה מ"יד שרה", עימה יש לה קשרי עבודה, אבל נמנעת מלספר את הבשורה הטובה לבעלה. אני מודה שלא הבנתי מדוע. ייתכן שיש רמז לשמה שמשמעותו הוא "שיר עצב, קינה."

לוואחיד יש הרפתקה מחוץ לנישואין: הוא פוגש מדריכה של בנות "תגלית" ששמה עידית. הוא מציג עצמו בפניה בשם זוהיר, שכביכול שירת בצה"ל במודיעין, והוא כביכול דוקטורנט ללימודים קלאסיים. עידית, שבעברה היתה לה פרשת אהבים עם אדם מבוגר ונשוי, מזמינה אותו לחדרה, אבל וואחיד משתמט ממנה. הוא מבקש ממנה להפסיק להתקשר בטלפון כי הוא נשוי. אבל כעבור ימים הוא מבקר אצלה, חושף את שמו האמיתי, ובלי כל הקדמה שוכב עמה, ונרמז שהמשכב היה אלים. כשהוא יוצא מדירתה בפעם הראשונה, הוא חווה התקף אסטמה שגרם להתעלפות ולתאונה. יש רמז שתלונה של עידית בפני מוסדות האוניברסיטה על התנהגותו של וואחיד היתה גם כן סיבה להשעייתו.

דמות דומיננטית בספר היא דמותה של נוואל, אימם של זוהיר ושל וואחיד, ואחותה של נדיה הנרצחת. היא מקיימת את צוואתה של נדיה, ומשיאה את זוהיר להודא, הבת היתומה של נדיה. אחרי מותה של זו, לנוואל יש מערכת שיחות שלימה עמה: נדיה המתה דורשת ממנה לא להעניק לבתה את השם שלה. נוואל רוצה להנציח את שם אחותה, אבל נדיה הקטנה מתה בעריסה בגיל חצי שנה, משום שלא שמעה בקול המתה (כך נוואל מאמינה). נוואל חושבת שאסור לדבר על המתים, כי זה מטריד את מנוחתם. אדרבה, צריך להפנות את הגב אל המת, ולהמשיך בחיים. החיים מתחדשים כל הזמן ומתגברים על המוות. יחד עם זאת, היא מבקרת אינספור פעמים בקבר של אחותה, אבל מסרבת לדבר על שתי הנדיות המתות, כדי שהמוות שלהן לא יידבק בחיים.

וואחיד, שאולי נרמז דבר מה בשמו (יחיד ומיוחד), הוא דמות מאוד לא יציבה – זה מתבטא בנסיעות המפתיעות שלו ובתשוקה שלו בגלוי ובסתר לשנות את נתיב מחקריו. הוא מתפעל מכך שכימאים הצליחו לפענח את רצח רחבעם זאבי על פי ה-DNA שנשאר על בדל סיגריה שהרוצח השליך לרצפה. וואחיד מחליט לעבור לכימיה פורנזית (הקשורה בהיבטים משפטיים). הוא מקבל מלגת מחקר (אותה הוא מאבד, כאמור) ע"ש לוחם אצ"ל ששחרר את יפו מהאוייב הערבי...

חלק גדול מהרומאן מורכב ממכתבים שכותבים זוהיר, וואחיד ורנין – חלקם נשלחים לתעודתם, וחלקם נשארים אצל הכותב. כן יש ברומאן שיחות טלפון רבות, והודעות ארוכות במשיבונים. הספר משובץ גם בחלומות שחולמים נוואל, וואחיד וזוהיר, ואמורה להיות להם משמעות לגבי אופיים ועלילותיהם.

כאמור, וואחיד ורנין מעורבים מאוד בישראליות, ספיחים להווי הערבי ימצא הקורא אצל הוריהם: רמזי, אביהם של נדיה ונוואל, שמח כשמצאו את גופתה של בתו, כביכול כך ייסכר פיהם של המלעיזים עליה שהתרועע עם גברים (עמ' 90), ועל הקיר בביתם של הורי רנין יש תמונה של המשורר הלאומן סמיח אל-קאסם, הדרוזי הראשון שסירב לשרת בצה"ל. נכבה וכיבוש אינם מוזכרים אפילו ברמז.

"תשרין" איננו רומאן גדול, אבל מעניק אפשרות להציץ לעולמם של הערבים הישראלים שאינם מזדהים בהכרח עם האג'נדה של חנין זועבי.