וסטרווינסקי במוצ"ש בפילהרמונית

הסימפוניה מס' 1 ברה מג'ור אופוס 25, "הקלאסית" של סרגיי פרוקופייב (1891-1953) היא אחת היצירות הפופולאריות ביותר של המוסיקה הקלאסית. היא נוגנה לראשונה בפטרוגראד [פטרבורג] בשנת 1918 בניצוחו של המלחין, ואורכה, על ארבעת פרקיה, כ-15 דקות בלבד. משום מה היה תמיד נדמה לנו, משמיעה ברדיו, שהיא אפילו קצרה יותר, אולי משום שהשמיעו רק את פרקה האחרון, ואולי הזיכרון בוגד בנו.

ניצוחו של ג'נאנדראה נוזדה האיטלקי היה מצויין וכך למשך כל הקונצרט. גם התזמורת הצליחה להפעים את הקהל בפתיחה הנפלאה הזו, שכולה שמחת חיים ומלודיות נהדרות, והיצירה כלל לא נשמעה קצרה אלא סימפוניה שלימה ממש, כאשר כל אחד מארבעה פרקיה הקצרים הוא בעל עומק וחיוניות משלו. תענוג היה לשמוע זאת בטעם של פעם.

פסגת הקונצרט היתה הקונצ'רטו במי מינור לכינור ולתזמורת, אופוס 64, של פליקס מנדלסון (1809-1847), בביצועו הנהדר של הכנר היהודי הצעיר יוליאן רחלין יליד וילנה שגדל והתחנך בווינה. גם זו אחת היצירות הפופולאריות והאהובות ביותר של המוסיקה הקלאסית, וביצועו של רחלין העניק לה את יופייה במלוא הכישרון והמקצועיות כשהוא כובש את לב הקהל גם בהדרן הנפלא והלא-קצר שעימו סיים את הופעתו. מחיאות-הכפיים הרעידו את היכל התרבות. הקונצ'רטו של מנדלסון הוא ממש פנינה והיה נהדר להתענג עליו, עם הקדנצה המרגשת בסוף הפרק הראשון. האולם היה מלא עד אפס מקום. שמו של רחלין הולך לפניו והקהל הישראלי, התל-אביבי, יודע להעריך סולנים בעלי רמה עולמית מן המדרגה הראשונה ואינו מחמיץ שם הופעה שלהם.

בחלק השני ניגנה התזמורת את "ציפור האש", מוזיקה לבלט, הנוסח המלא, מאת איגור סטרווינסקי (1882-1971) וזאת בהרכב מלא שבמלא ובמיומנות רבה, אלא מה, מחוץ לכמה קטעים סוחפים של החצוצרות וכלי-ההקשה, אני השתעממתי. המוסיקה הזו, אמנם כבר בת 107 שנים, עדיין נשמעה לי יומרנית ו"מודרנית", סליחה על ההתנשאות ועל הבורות, אבל כך הרגשתי, לא אכחד.

פשוט השתעממתי, חרף הביצוע המבריק.