סיפור חיים
הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990
הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון
פרק י"ב
פעילות מקצועית בעירייה
עד מהרה לקח שרגא חלק נכבד בעבודת האיגוד המקצועי של פועלי העירייה. כבר בשנת 1925 נעשה לראש ועד פועלי-הניקיון, זאת בנוסף להיותו פועל מן השורה במחלקה. אותה תקופה החלו חיפושי-דרך לארגון כולל של פועלי העירייה. עד אז היו קבוצות של פועלים: מפני-אשפה, מנקי-רחובות, עובדי מפעל המים והעבודות הציבוריות – בעלות ועדים משלהן, וכן היה לפקידי העירייה ועד נפרד. ב-1927 הוקם ארגון כללי של הפועלים, כמאה במיספר, ושרגא נבחר לשמש יו"ר ועד הפועלים הכללי של העירייה. ובתפקיד זה שימש עד לשנת 1932.
החל משנת 1928 היה שרגא מעורב בפעילות לאיחוד שני ארגוני העובדים של עיריית תל-איב, ארגון הפועלים וארגון הפקידים. האיחוד התבצע מאוחר יותר, והארגון היה לאחד ממקומות העבודה הגדולים ביותר בתל-אביב. ארגון פועלי העירייה הגיע להישגים, שנעשו במרוצת השנים נחלת כל עובדי העירייה: קביעות בעבודה, שעות עבודה ביום ובלילה, חופשה שנתית, ימי מחלה, בגדי עבודה, ביטוח במקרה מוות, תשלום במקרה של תאונה בעבודה, השתתפות בהבראה, קופת תגמולים, נורמות בעבודה והסדרת יחסים תקינים בין העובדים להנהלת העירייה.
שלושים ושבע שנים עבד שרגא בעיריית תל-אביב, עשרים וחמש מהן בניקיון הרחובות ובסילוק האשפה, מתוכן שבע שנים מלאכת פועל פשוט, במו-ידיו. עבודתו היתה בעיקר בלילות: מחצות ועד שעות הבוקר המוקדמות. רק בשתים-עשרה שנות עבודתו האחרונות היה מתחיל את יום עבודתו "מאוחר" יותר: בארבע או חמש בבוקר. בשעות אלו סבב בתל-אביב עם איצקוביץ', נהג העירייה, שהיה דופק על תריס הבית בשעות הבוקר המוקדמות ומעיר בקריאותיו: "נוסוביצקי! נוסוביצקי!" – את כל תושבי הרחוב. השניים היו סובבים ברחובות העיר המנמנמת, בודקים, לומדים ועוזרים. אלה הרחובות שגריהם עתידים לעמוד דומם ולשבת ממלאכתה בעת שיעבור מסע ההלווייה של שרגא, בדרכו לבית-העלמין שברחוב טרומפלדור.
במהלך עבודתו נבחר על-ידי חבריו למנהל עבודתם, אחר-כך למפקח ראשי של שירות הניקיון, ולבסוף מונה כסגן מנהל המחלקה לתברואה.
"מדוע לא רצה אבא להיות ראש מחלקת הניקיון?" – אומר משה נצר, לאחר שנים, "לא היתה לו נטייה לזה. הוא לא רצה להתרחק מאנשים ולעסוק בתיכנון ובאדמיניסטראציה. ואם היה לו רצון לפעילות ציבורית בתחום הזה, העדיף להשקיע אותה בקואופראציה."
שרגא לא שאף לעמוד בראש מחלקת התברואה, משום שראה בכך תפקיד מקצועי-טכני בעוד הוא עיקר עניינו היה במירקם היחסים עם העובדים. זו היתה תכונתו, ואולי גם הנאתו – לעסוק רוב הזמן לא בנושאים טכניים ומינהלתיים אלא בבני-אדם, לעזור להם, לארגן אותם ואף להיטיב את מצבם, זאת כחלק מהשקפתו הסוציאליסטית ומטבעו העממי. התרכזות זו בגורם האנושי עלתה בקנה-אחד עם פעילותו המפלגתית של שרגא. שלא כעסקנים האחרים, נמצא הוא במגע יומיומי עם "עמך", האזין למתרחש בקירבם, קנה לו ביניהם מעמד של בעל-השפעה, ובמקביל היה למעביר רחשי-ליבם ל"חלונות הגבוהים".
הוא לא התהלך ממורמר על כך שחבריו, בעלי-התפקידים בהסתדרות, שלחוהו להיות פועל-ניקיון. הוא לא התנכר לחבריו-לעבודה, ולא ראה בעבודתו ירידה חברתית, כביכול. פרדי נפתלי, נהגו המסור במשך שנים רבות (זאת כבר מטעם מרכז מפא"י, בתקופת המדינה), מעיד כי לא היה יום בו לא הזכיר שרגא בשיחתו עם בני-דברו פעם או פעמיים את העובדה שהיה מנקה רחובות. ואכן, זו התקופה שעליה היתה גאוותו, תקופה שעיצבה את מעמדו בעיר ובקרב אנשי השכונות.
בספרו "רשימות מפנקסי" אומר שרגא: "מתוך שמונים שנות חיים, כחמישים שנה הקדשתי, יחד עם רעייתי דבורה, למען תנועת העבודה. פעלתי בתוך המפלגה משום שראיתי בה מסגרת רעיונית למימוש ערכים בהם האמנתי. פעילותי המפלגתית לא באה כדי לאפשר לי להחליף את מטאטא הרחובות בשרביט מלכות. ההשפעה שהיתה לי על מהלכי העניינים נבעה באופן טבעי ממעורבותי ומהשתתפותי הפעילה בהתרחשויות שהיו במשך כל אותן שנים. עלה בגורלי לחיות בתקופה מיוחדת ביותר בתולדות העם היהודי, אולם חלקי במהלך העניינים רחוק מלהזכיר דראמה. אולי תהיה זו אכזבה לאותם אנשים בציבור הישראלי שהיו מעדיפים לגלות במעשיי מרכיבים אפלים ואפופי תככים, אולם האמת הפשוטה היא שדרכי לא היתה דרך של רדיפת שררה וכוח, אלא דרכו של פועל עברי המנסה לעשות בזמנו החופשי למען הכלל. ואילו היה עליי להתחיל מחדש את חיי, הייתי חוזר ובוחר באותה דרך בה הלכתי עד כאן." (שם. עמ' 42).
*
במקביל לעבודתו כפועל-ניקיון המשיך שרגא בפעילות ציבורית ומפלגתית. ראשית דרכו היתה להצטרף לקבוצת "אבוקה". להקמת קבוצה זו נותן יונתן שפירא, בספרו "אחדות העבודה ההיסטורית", הסבר ארגוני-כוחני: בשנים 1924-1925 חלה התעוררות רבה בסניפי אחדות-העבודה בארץ. גל החברים הפעילים מחוץ-לארץ, שעלו ארצה, מצא את המנגנון ההסתדרותי חסום בפניו כי בו ישבה הנהגת המפלגה, לפיכך היה קל יותר לפעילים אלה להיכנס לעבודה המפלגתית לה הוכשרו מניסיונם הפוליטי בחוץ-לארץ. הדבר הביא לעמדות מנוגדות בשאלת האיחוד עם "הפועל הצעיר", בעוד ההנהגה של המפלגה, שיושבת רובה בהסתדרות, תומכת באיחוד מלא כדי לחזק בה את כוחה – התנגדו החברים החדשים, יוצאי צ"ס, לאיחוד הזה, ותמכו בתוכנית האלטרנאטיבית לאיחוד, והיא: "הקמתו וחיזוקו של מנגנון המפלגה. תוכנית זו איפשרה להם פעילות בשטח. פעולה שמיומנותם הפוליטית וניסיונם הכשירום לכך." (שם. עמ' 138).
לאחר היסוסים החליטה אמנם ההנהגה לדחות את האיחוד ולהתמסר להקמת המנגנון, אך בתוך תהליך זה קמה קבוצת קפלנסקי, לה היו הסברים אידיאולוגיים. קפלנסקי האשים את המנהיגים שהם מסורים להסתדרות יותר מאשר לאחדות-העבודה, וכי העדפה זו מביאה אותם להזנחת הסוציאליזם.
בסניף תל-אביב של אחדות-העבודה, ששרגא היה חבר בו משנת 1926, התארגנה עתה קבוצה אופוזיציונית להנהגה, והחלה להוציא עיתון בשם "אבוקה". קבוצה זו, שהיתה מורכבת מיוצאי "פועלי-ציון" אך גם חברי צ"ס תמכו בה, ניצחה בבחירות שנערכו בסניף אחדות-העבודה בתל אביב ב-1.2.1926. הניצחון עורר עליו את זעמו של בן-גוריון, אז – המזכיר הכללי של ההסתדרות, והשני-במעלה בהנהגת אחדות-העבודה לאחר ברל כצנלסון. בן-גוריון טען שזה אינו זרם אידיאולוגי אלא פראקציה, סיעה, על כל המשמעות הבדלנית הנובעת מכך. טבנקין תבע אז החלטה האוסרת על קיום פראקציות.
מה משך את שרגא לקבוצת "אבוקה"? כזכור היה ברוסיה חבר "ראדיקל-פועלי-ציון", ומתברר שמעודו לא נעשה חבר-ממש בצ"ס ולא ב"צעירי ציון", עד בואו ארצה. מספרת דבורה, כמעט שלא היו במפלגה אחת, למרות האיחוד שהושג בשעתו. ברוסיה נטתה דבורה יותר לכיוון הציוני, ואילו שרגא – לסוציאליסטי (בארץ, לימים, נעשה שרגא תומך נלהב בכיוון הממלכתי, הבן-גוריוני, בעוד דבורה נשארה יותר מעמדית בדיעותיה).
באותו קיץ ראשון בתל-אביב בשנת 1925, נטה שרגא אחר קבוצת החברים ב"אבוקה", שדיברו לליבו יותר מאשר חברי הצ"ס, ואחר דיעותיהם באשר לעתיד המפלגה. הוא הצטרף, צעד לא-אופייני לו להבא – לקבוצה הקטנה והאופוזיציונית. יש לזכור שבאותה תקופה עזבה את הארץ קבוצה מגדוד-העבודה, בראשות מנדל אלקינד, וחזרה לרוסיה. היתה במפלגת אחדות-העבודה אווירה נגד נטיות והתארגנויות בעלות אופי מתבדל. אחד ממנהיגי הקבוצה האופוזיציונית, קולטון, הקצין לאחר זמן לא רב, פרש והצטרף למפלגה הקומוניסטית.
הרוחות סערו. בפגישה הראשונה במסגרת אחדות-העבודה, שהתקיימה בסניף המפלגה, בצריף ברחוב אלנבי 6, ליד הים, היה שרגא, לדברי דבורה, עד לקטטה בין החברים. במפלגה כבר היו שתי סיעות, ושרגא הצטרף לסקציה "אבוקה" יחד עם לוין, "בחור יפה וטוב," ואביו של עמוס קינן.
לקראת הבחירות בסניף המפלגה, בראשית שנת 1926, כשנה וחצי לאחר עלייתם, ואולי גם בעקבות הקטטה, באו אל דבורה, נמיר וארן, חבריה מצ"ס, להזהירה מפני עמדתו של שרגא, ולשכנעה שלא תצביע בעדו. לדבריה הם פחדו אותה תקופה מהתארגנות בהשפעת הברית העולמית של פועלי-ציון בחוץ-לארץ (שכנראה תמכה בקבוצה האופוזיציונית, ואשר היחסים בינה לבין מפלגת צ"ס היו מתוחים), ולא ידעו על הגוון המיוחד של "ראדיקל-פועלי-ציון" שממנו בא שרגא.
דבורה הסבירה להם שאינם מכירים עדיין היטב את שרגא. הוא עוד יתרום רבות למפלגה ולציבור הפועלים. ואילו היא – בשום אופן לא תצביע נגדו.
בסופו-של-דבר נראה שצדקה. לימים התבלט שרגא יותר מרוב חברי אותה קבוצה אופוזיציונית, למעט קפלנסקי. זלמן ארן היה לידידו-בנפש, וכן נמיר. ידידותם של השלושה: ארן, נמיר ונצר, היתה לקירבה אישית עמוקה ולרעות פוליטית חזקה ומפרה, והפכה מאוחר יותר לשם-דבר בחיי הבית ובחיי המפלגה. דבורה אומרת, בחיוך אוהד וגאה, ששרגא "לקח", או ירש ממנה, את שני ידידיה אלה.
*
היכרותו הראשונה של שרגא עם דוד בן-גוריון היתה כאשר הגיע לידיו ב-1918 ספרם של בן-גוריון ויצחק בן-צבי, "ארץ ישראל", באידיש. זה היה, לדבריו, ספר הלימוד על ארץ-ישראל לדור שלם של נוער ציוני-סוציאליסטי.
בשנת 1923 פגש שרגא בבן-גוריון בתערוכה החקלאית העולמית במוסקבה, והתרשם עמוקות מאישיותו ומעוצמת שיכנועו בצדקת הדרך הציונית. בשנת 1925, מאז הגיעו ארצה, ראה שרגא את בן-גוריון פעמים אחדות באסיפות פועלים. "זכורה לי במיוחד," הוא מספר, "אסיפת פועלים מובטלים בחצר גימנסיה 'הרצליה' בתל-אביב בשנת 1926. עמדנו אז והקשבנו שעה ארוכה לדברי בן-גוריון על בניין הארץ ותפקידי הפועלים בה. באמצע הנאום נשמעה קריאת-ביניים של אחד הפועלים, שהיה מוכר כקומוניסט:
"'מנהיג, תן תשובה!'
"(והיו שטענו שצעק 'מנהיג תן לחם!')
"תגובת הנאספים היתה סילוקו של אותו אדם. הנאום עצמו נמשך שעתיים תמימות. בן-גוריון לא הבטיח באותו נאום דבר, אלא סיפר על הקשיים מולם אנו עומדים בבניין הארץ וקרא לכיבוש העבודה העברית ולהגנה עצמית. לנוכחים במקום היתה הרגשה שלפניהם מנהיג אמיתי שאינו מנסה לזרות אבק בעיניהם ולכסות על המצב הקשה בהבטחות חסרות כיסוי." ("רשימות מפנקסי", עמ' 43-44).
לבן-גוריון היתה מנהיגות מלהיבה, פומבית, רהוטה, והמטרות שהעלה בנאומיו ושעליהן כתב, היו משותפות וקרובות לליבו ולאמונת עולמו של שרגא, שאמנם התרחק כל ימיו מן הפומביות.
לבן-גוריון היתה ראייה מפוכחת של המציאות, זו היתה גם תכונתו של שרגא.
משניהם רחק הייאוש, היה מנוגד למזגם.
בן-גוריון הציע דרך מעשית, קשה, זו תאמה את ניסיון חייו של שרגא ואת גישתו לפתרון בעיות.
את שניהם איפיינו אמונה עיקשת בצדקת הדרך, ומאבק גמיש ופרגמאטי להגשמתה.
לשרגא החלה מסתמנת, בדמותו של בן-גוריון, אפשרות שבה יוכל להגשים את עצמו ולהגדיר את עצמו כדרך-חייו הפוליטית והאידיאולוגית, או, לימים, בניסוח שאינו שלו – חיזוק המפלגה למענה ולמען המנהיג, חיזוק המנהיג למען המדינה, ובניין המדינה – כהגשמת חזון הציונות הסוציאליסטית.
המשך יבוא