ראש הממשלה ראוי לשבח על כך שהעלה בפני טראמפ בקשה להכרה אמריקאית בריבונות ישראל על הגולן. איני יודע האם הבקשה תיענה, אולם יש חשיבות רבה בעצם היוזמה. עד כה התרגלנו לכך, שיוזמות מדיניות הנוגעות לגולן הן דרישות לנסיגה ישראלית. הגיעה השעה ליוזמה מדינית להכרה בינלאומית לסיפוח הגולן.
במסגרת הפיצוי הביטחוני שראש הממשלה רבין דרש מן האמריקאים על נכונות ישראל לסגת ממעברי המיתלה והגידי, בהסדר הפרדת הכוחות עם מצרים ב-1975, השיג רבין מכתב מהנשיא ג'רלד פורד בזו הלשון: "ארה"ב טרם גיבשה עמדה סופית לגבי הגבולות. במקרה שכן תעשה זאת, היא תייחס משקל רציני לעמדת ישראל, שכל הסכם שלום עם סוריה חייב להיות מושתת על הישארותה של ישראל על רמת הגולן."
המכתב נשלח שש שנים לפני החלת הריבונות הישראלית על הגולן. מאז חלפו 42 שנה, והגיעה השעה שארה"ב תכיר במציאות ובצדקתה.
הנימוקים להכרה אמריקאית בריבונות על הגולן:
הגולן הוא חלק מא"י ששוחרר במלחמת מגן צודקת.
בכל שנות השלטון הסורי על הגולן, סוריה לא השלימה עם קיומה של ישראל בגבול כלשהו ובאופן עקבי הפעילה מהגולן תוקפנות קשה כלפי ישראל ואזרחיה.
תקופת השלטון הסורי על הגולן מסתכמת ב-21 שנים בלבד. ישראל בגולן כבר 50 שנה מתוכם 36 שנים כריבון מלא.
ישראל היכתה שורשים עמוקים בגולן. ההתיישבות הישראלית בגולן מציינת יובל להיווסדה. לראשוני המתיישבים כבר יש נינים.
חמישה ראשי ממשלה ישראליים (כולל הנוכחי) הציעו לסוריה את הגולן תמורת הסכם שלום, והיא סירבה לכל ההצעות.
אין בגולן כל איום דמוגרפי על צביונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית עם רוב יהודי מוצק לדורות.
מלחמת האזרחים בסוריה הביאה להתפכחות של רבים ממצדדי הנסיגה. היום מבין כל בר דעת, שאילו ישראל נסוגה, חלילה, מהגולן, דאע"ש היו יושבים על הכינרת.
סוריה התפוררה ואין להניח שתחזור להיות מדינה ריבונית אחת בגבולותיה הקודמים, ואין כל רלוונטיות לתביעה של מדינה נוספת לריבונות על השטח.
הסכם הגרעין עם איראן הרע את מצבה האסטרטגי של ישראל. הסכנה של התגרענות איראן אינה רק מפני שימוש בפועל בנשק גרעיני. המונופול הישראלי על נשק גרעיני (על פי מקורות זרים) הוא אחד מגורמי ההרתעה, שבעטיין נמנעו מדינות ערב מפני מלחמה כוללת נגד ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים. התגרענות איראן עלולה להביא לחידוש המלחמות הכוללות. לכן, יש לעמוד על כך שיהיו לישראל גבולות בני הגנה, ולכן עליה לשבת בגבולותיה הנוכחיים בגולן ובבקעת הירדן.
ישראל לא ביקשה רשות מארה"ב וממדינות העולם להחיל את הריבונות על הגולן, מתוך הכרה בכך שאין סיכוי להסכמה הזאת. היום, 36 שנים לאחר חוק הגולן, הגיעה השעה לקדם את ההכרה הבינלאומית בחוק.

2. לגליזציה – להצלחת המאבק בסמים
לפני למעלה מעשרים שנה פירסמתי ב"על הצפון" מאמר ובו מסר יוצא דופן. במאמר הצעתי לגליזציה מלאה של הסמים, כולל הסמים הקשים. בעיקר הסמים הקשים.
שמא התחרפנתי?!

אולי. אך בכל זאת אציג את עיקרי הרעיון. טענתי היתה שהסחר בסמים הוא החמצן, המים והלחם של הפשע העולמי. כל ארגוני הפשע בעולם מבוססים על הסחר הזה. הם מאמללים מיליונים רבים של אנשים, בעיקר מהשכבות החלשות, בכל רחבי העולם, כדי להרוויח מן הסחר הזה. וגם חלק ניכר מהפשיעה הקטנה, היומיומית, הפריצות לבתים וכד', נעשית בידי נרקומנים שחייבים להשיג את הכסף כדי לקבל את מנת הסם. גם תעשיית הזנות מבוססת על הסמים. וכל מדינות העולם החופשי משקיעות לאורך עשרות שנים מאות מיליארדי דולרים במלחמה בסמים, ללא הצלחה.
במקום ללכת עם הראש בקיר, טענתי, ולשפוך עוד ועוד משאבים בעוד מאותו דבר, שלא יניב תוצאות אחרות, הצעתי לחשוב מחוץ לקופסה, על שינוי מגמה. הצעתי הייתה ברוח של "הבה נתחכמה לו".
הסמים יהיו לגאליים וימכרו במחיר עממי בבתי המרקחת. כל ההון שמדינות העולם השקיעו לשווא במלחמה בסמים יושקע במניעה, באמצעות חינוך והסברה, ובשיקום נרקומנים. כך, באותה עלות עתק של הכישלון, ניתן יהיה לחולל הצלחה, ועל הדרך גם לשבור את מטה לחמו של הפשע הבינלאומי – שוק הסחר בסמים.
בסיום המאמר כתבתי, שבשום אופן איני מציע לעשות זאת בישראל. שינוי כזה חייב להיות עולמי. ללא שינוי עולמי, אם ישראל תנהג כך, היא עוד עלולה להיות מוקד לסחר הסמים העולמי.
המאמר הזה לא התקבל טוב. לא שמעתי אפילו ביטוי אחד ויחיד של תמיכה ברעיון. וכותרת בעיתון שפעל באותם ימים, "כל העמק והגליל: "דובר ועד יישובי הגולן מציע לגליזציה לסמים הקשים," לא ממש עשתה לי טוב, בלשון המעטה.
מאז, לא חזרתי עוד על הרעיון. אולם בכל פעם שחשבתי עליו, הוא נראה לי הגיוני, או לפחות רעיון שראוי לבחון ולשקול אותו.
בתשע השנים שבהן ניהלתי את מתנ"ס הגולן, עסקתי, בשיתוף עם הרשות למלחמה בסמים, בתוכניות מניעה, חינוך, הסברה, לנוער ולהורים, כולל סיורים בכפר הגמילה במלכישוע ועוד. עשיתי זאת באמונה שלמה – אמונה בצורך להיאבק בנגע הסמים בדרכי חינוך והסברה. לא, איני מאמין במאבק בסמים באמצעות החוק.
כעת, בעקבות ההחלטה שלא להפליל אנשים על צריכה עצמית קטנה של קנביס ולנוכח הרוח בכיוון זה באירופה ובאמריקה, מתקיים דיון ציבורי בנושא הלגליזציה של הקנביס בישראל.
וכשאני מגבש את עמדתי בנושא, אני חוזר שוב לאותה תובנה שגיבשתי אז.
אלה עיקרי עמדתי בנושא הסמים:
א. אני סולד סלידה עמוקה מכל סוגי הסמים וההתמכרויות. מעולם לא עברה את דל שפתיי סיגריה מכל סוג שהוא. כל שתיית האלכוהול שלי מסתכמת בלגימת יין בקידוש או הרמת כוסית קטנה של יין באירועים חגיגיים. ואני מתנזר לחלוטין מלוטו, טוטו או כל הימורים שהם.
ב. איני חושב שנושא ההתמכרויות הוא רק עניינו הפרטי של המתמכר. אני מאמין בערבות הדדית, בסולידריות חברתית – מניעת ההתמכרות היא עניין של החברה, של הציבור. יש לקחת על כך אחריות חברתית ולהיאבק בנגע הסמים.
ג. איני מאמין שהדרך הנכונה להיאבק בסמים היא באמצעות חוקים, משטרה, מעצרים ובתי כלא. אלה רק הופכים את הסם למנוע של עולם הפשע. הדרך למאבק בסמים הוא בדרכי מניעה: חינוך והסברה ובגמילה.
לכן, דווקא לצורך המלחמה בסמים, אני בעד לגליזציה של הקנביס. אולם התנאי לכך, היא תכונית לאומית למניעה ושיקום; תוכנית רצינית, שיושקעו בה משאבים ומחשבה רבים.
ובאשר לסמים קשים – שינוי כזה אינו יכול להיעשות במדינה בודדת, אלא כמדיניות עולמית. לכן, איני מציע בשום אופן לנסותו בישראל.

3. צרור הערות 19.2.17
* משפט המפתח – האווירה במסיבת העיתונאים המשותפת של טראמפ ונתניהו היתה חמה וידידותית, כמו הביקור כולו. זה טוב, זה חשוב, אין לזלזל במחוות הללו. אולם אין זה העיקר. העיקר הוא המסרים המדיניים.
מה היה המסר של טראמפ?
מיד עם תום מסיבת העיתונאים התראיינו ברדיו בזה אחר זה ח"כ עומר ברלב וראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן.
ברלב ציין שטראמפ קרא לוויתורים ישראלים ולהפסקת ההתנחלויות, וחגג ניצחון. יוסי דגן חגג ניצחון מכך שלראשונה קופל דגל שתי המדינות.
מי צודק? שניהם צודקים וטועים. שניהם צודקים בכך שהם אכן ציינו דברים שנאמרו והבליטו אותם. שניהם טועים בכך שהם "גיירו" את טראמפ למסר שלהם ולא הציגו תמונה אמיתית.
מהי התמונה האמיתית? האמת היא שבנושא הפלשתינאי לא השמיע טראמפ מסר של ממש. דבריו היו מסך של ערפל.
משפט המפתח בנאומו היה שאין זה משנה לו אם הפתרון יהיה שתי מדינות או מדינה אחת – הוא יקבל את מה שהצדדים ירצו.
המשפט הזה ניתן לפרשנויות שונות:
1. עוד טרם גיבשתי מדיניות ולכן אני נמנע מלקבוע מסמרות ולהתחייב לעמדה מסוימת. מבחינתי עדיין הכול פתוח.
2. כבר גיבשתי מדיניות (או אני בדרך לגיבוש מדיניות) אך כיוון שאני רוצה בהידוק היחסים עם ישראל, אשתדל להגיע להבנות ואולי אף להסכמות עם נתניהו, ולכן לא אביע בשלב זה עמדה פומבית, בוודאי לא לפני הפגישה.
3. אין בכוונתי להפעיל לחץ על ישראל ועל נתניהו, ולכן אני מבהיר מראש שאגבה את המדיניות שישראל תבחר.
4. לא אחליט בעבורכם, אבל דעו שהאלטרנטיבה היחידה לפתרון שתי המדינות היא פתרון "המדינה האחת", כלומר מדינה דו-לאומית על כל השטח. רק אתם תבחרו בין שתי החלופות.
אני נוטה לפרשנות הראשונה. מבחינת טראמפ, בשלב זה הכל פתוח.

* אוטוסוגסטיה – מעריציו המושבעים של טראמפ בימין הישראלי משדרים לאחרונה אותות הזויים כמו: העברת השגרירות לירושלים היא לא צעד כל כך חשוב... זה בסך הכול עניין הצהרתי, חסר חשיבות מעשית.
כלומר, פתאום אין בעיניהם משמעות לאי הכרה בירושלים, בחלק כלשהו של העיר, כבירת ישראל. פתאום, לא כל כך חשוב בעיניהם הזלזול בריבונותה של ישראל להחליט מהי בירתה.
מישהו אמר אתרוג ולא קיבל?

* מחוץ לקופסה – ציטוטים משני מאמרים צמודים ב"ידיעות אחרונות", מעידים על משב רוח רענן, המנסה לנער את הדוגמות העבשות שבהן תקוע השיח הישראלי.
יועז הנדל: "מדינת ישראל בעשור האחרון פרגמטית יותר מהפוליטיקאים שלה. מאז אוסלו אנו בתהליך הפרדה מהפלשתינאים. לא הפרדה ביטחונית. גם הקווים הגיאוגרפיים מלמדים על הפרדה. כך מרצועת עזה. ממרכזי הערים. מחמש שכונות ערביות מעבר לחומה בירושלים בלי שהכרזנו.
בבטן, מרבית הישראלים מבינים שאי אפשר כבר לממש את נאום בר-אילן. בראש ובראשונה כי מדינה פלשתינאית לא יציבה בקווי 67' מסוכנת לישראל. אחרי זה בגלל שהפלשתינאים לא מסוגלים. אין חיבור פוליטי בין עזה לרמאללה, אין הנהגה שיכולה להתפשר. בסוף בגלל שהירדנים לא רוצים מדינה כזאת על הגבול שלהם.
מה שנותר הוא הרשות הפלשתינאית, שישראל מטפחת בכסף ובביטחון למרות שהצהרות הפוכות. על הבסיס הזה יצמח משהו וזה לא מדינה אחת דו-לאומית. אין בישראל כאלה שמבקשים תוספת של שני מיליון אזרחים פלשתינאים. מדינה מינוס כמו שנתניהו הגדיר, אוטונומיה מורחבת לפי בנט או כל דבר אחר."
בן דרור ימיני: "המסקנה איננה שצריך להגשים את החזון הפלשתינאי של מדינה אחת גדולה, שאומץ גם עם ידי חישוקאי הליכוד. רחוק מכך. גם הפתרון של שתי מדינות לא נמצא על המדף. הרי הפלשתינאים [...] לא רוצים מדינה לצד ישראל. זה מחייב כל אדם שהעובדות עדין יקרות לליבו לצאת מהקופסה. אולי לא שתי מדינות. בוודאי לא מדינה אחת. יש צורך במשהו חדש."

* כוונה לפגוע בביטחון המדינה – הניסיונות להגיע ל"הבנות" ואולי לעסקת טיעון עם ח"כ גטאס מגונים. עקרונית, אין מקום לעסקאות טיעון והסדרים שונים עם אישי ציבור. כאשר מדובר באיש ציבור, יש עניין לציבור להגיע לחקר האמת, לדעת מה באמת קרה, ללא הנחות וללא טיוח. קל וחומר, כאשר מדובר בעבירות ביטחוניות, בפגיעה בביטחון המדינה.
גטאס אינו מכחיש את העובדות. אין מחלוקת על כך שהוא הבריח טלפונים ניידים למחבלים כלואים. אין כל אפשרות להאשים אותו בפחות מסיוע לטרור ובכוונה לפגוע בביטחון המדינה. מדובר בפשעים שעליהם עליו לשבת שנים רבות מאחורי סורג ובריח.

* פשע שנאה – המשטרה סגרה, מחוסר אשמה, את תיק החקירה של הסטודנטית מ"בצלאל", שיצרה פוסטר של נתניהו ולידו חבל תלייה.
חן ליברמן וענבל גזית תהו בגל"צ – למה כל אלה שיצאו נגדה השתתקו פתאום?
אז אני לא שותק. החלטת המשטרה ממש לא מעניינת אותי. המשטרה חקרה את המישור הפלילי – האם היתה מסוכנות בכרזה. אולי החלטת המשטרה מוצדקת, אולי לא.
אותי לא מעניין המישור הפלילי אלא המוסרי, הערכי. העובדה שהמוסד המכשיר את אליטת האמנות הישראלית רואה בתועבה הזאת, המביעה כמיהה לתלייתו של ראש הממשלה, "יצירת אמנות" לגיטימית שחל עליה חופש הביטוי, היא התופעה החמורה, חמורה יותר מכרזת התועבה, החמורה בפני עצמה.

* ובינתיים במשרד החינוך – שעה שביקום המקביל של הפוסט אמת, פייק ניוז והעובדות האלטרנטיביות – קוראי "הארץ" מקבלים "מידע" על "ההשתלטות והאינדוקטרינציה הלאומנית במערכת החינוך" תחת בנט, וזה נשמע כמו "אוי אוי אוי," ואילו במשרד החינוך הריאלי, מפמ"רית מקצוע האזרחות יעל גוראון, המובילה קו בעייתי ביותר הנוטה לפוסט ציונות, קיבלה קביעות. משמעות המינוי הוא הנצחת החולי המהותי במקצוע החשוב הזה.
אין לחשוד בבנט שזה הקו שלו, ואיני מקבל את הטיעון הפופולרי לפיו בנט מפחד מהתקשורת ומתחנף לשמאל הקיצוני.
אז למה הוא נהג כך? כי הראש שלו נמצא בתפקידים שלדעתו הוא ראוי להם, ראשות הממשלה או לפחות משרד הביטחון, ולא נותר לו קשב למשרד עליו הוא מופקד.

* דיכוטומיה מעוותת – בוועידת החינוך של "ידיעות אחרונות" ו"וויינט" שתתקיים בחודש הבא, ייערך עימות תחת הכותרת "חינוך לערכים בעולם של מחלוקות". נושא חשוב ורציני. ומהי כותרת המשנה? "חינוך לפלורליזם וביקורתיות או חינוך לאהבת ישראל ופטריוטיות."
מבחינה שיווקית זו אולי כותרת סקסית, אבל כל כולה שקר וכזב: התגלמות עולם ה"פוסט אמת" וה"עובדות האלטרנטיביות". אין ולו שמץ של סתירה בין פלורליזם וביקורתיות לבין אהבת ישראל ופטריוטיות.
מנסחי הכותרת יצאו מנקודת מבט אנטי פטריוטית הבזה לערך אהבת ישראל, וכביכול מתוך פלורליזם וביקורתיות הציגו את הדיכוטומיה הזאת. אולם למעשה הם גילו גישה אנטי פלורליסטית בעליל, כיוון שהם הוציאו מכלל הפלורליזם את הפטריוטיות. למעשה, ה"הפלורליזם" שלהם כולל אך ורק את מי שהנו "פלורליסט" בדיוק כמוהו. פלורליסט כמוהו, הוא מי שאינו פטריוט. וכיוון שהפטריוטיות היא רחבה מאוד ומכילה מגוון דעות רחב ביותר, מי שאינם פטריוטים הם קבוצה קטנה וקיצונית ביותר. מכאן שאותם "פלורליסטים", מוכנים לסבול ולקבל גוון אחד, מצומצם מאוד, מן הספקטרום האינסופי של הצבעים והגוונים.
אהבת ישראל חייבת להיות פלורליסטית, כיוון שעם ישראל הוא מגוון ותרבות ישראל היא מגוונת. כך שהדיכוטומיה השקרית הזאת סותרת את עצמה מיניה וביה.
ביקורתיות? קודם כל יש מקום לגישה ביקורתית על האקסיומה כאילו יש סתירה בין ביקורתיות לפטריוטיות ואהבת ישראל.

* לצבי יש בעייה – צפיתי בתוכניתו החדשה של צביקה הדר "מחר שבת". הסתמיות בהתגלמותה.

* ביד הלשון: קלע אלון – בפינות קודמות הזכרנו שמות יישובים המנציחים את זיכרו של יגאל אלון – היישוב אלון במדבר יהודה וקיבוץ יפתח, הקרוי בשמו המחתרתי של אלון.
יישוב נוסף על שמו של אלון הוא בצפון הגולן, ממערב לצומת אמיר (צומת ווסט) ומעל נחל עורבים. בדומה לאלון שבמדבר יהודה, כך גם קלע אלון, בעצם ישיבתו בגולן, מגשים את מורשתו המדינית וההתיישבותית של אלון.
למה קלע? כי הוא באזור הכפר הסורי הנטוש קַלַע. ואלון, כאמור, על שמו של יגאל אלון.
תחילה הוקם במקום קיבוץ, הקיבוץ החמישי בגוש קיבוצי צפון הגולן, אולם הוא לא שרד, והפך להיאחזות נח"ל. היום קלע אלון הוא יישוב קהילתי.