על הרומאן של הדסה מור
"יום הדין של ג'ני מרקוס"
ספרי צמרת 2017, 364 עמ'
גיבורת הרומאן שלפנינו, ז'אן (ג'ני) מרקוס, יכלה למלא בקורות חייה עשר ביוגרפיות – אחת יותר מרתקת מהשנייה. ניסיתי להתחקות אחרי זירות פעילותה, ואני מודה כי באיזה שהוא שלב התבלבלתי: היא נולדה באי יאווה (אז איי הודו המזרחית, היום אינדונזיה), גדלה והתחנכה בהולנד, פעלה בפריז, בברלין, באיטליה, בוותיקן, בדוברובניק, בבוסניה הרצגובינה, סרביה, רומניה, חזרה לבקר ביאווה, עלתה לרגל והתגוררה בארץ ישראל חמש פעמים, חזרה להולנד (קשה לספור כמה פעמים היא עשתה זאת), ושוב למרסיי ולפאריז, שם חלתה ומתה, ונקברה באוטרכט.
אני משוכנע שבסקירה הלא מחייבת הזאת החמצתי אתרים, והרי מדובר בתקופה שאמצעי התחבורה לא דמו לאלה של ימינו – וכאילוסטרציה מהספר אציין שכדי להגיע לארץ ישראל מאירופה היה צריך לשוט באונייה ממרסיי לאלכסנדריה, ומשם באונייה קטנה יותר – ליפו, כשזאת נאלצת לעגון במרחק מהנמל הרדוד והזרוע בסלעים, וספנים ערבים לבושי שרוואל וחובשי תרבוש משיטים את הנוסעים בסירות. וכן, רק חלק מהדרך לירושלים היה סלול, ואילו שאר הדרך היה בעצם שביל שבקושי יכלו לעבור בו עגלות, כשהן מסכנות את חיי עולי הרגל שבצידי השביל. האילוסטרציה הזאת יכולה להשליך על שאר המסעות שלה הרבים מספור.
אבל הרי המסעות האלה לא נועדו לבילוי – ג'ני הציבה לעצמה מטרות, שלמענן היתה מוכנה להקדיש את חייה, ואף להקריב אותם. הביוגרפיה שלה מדהימה, והסופרת הצליחה להעביר לקוראים את רבגוניותה, שתודלקה על ידי אידיאולוגיה נוצרית קיצונית ותמימה גם יחד.
היא נולדה, כאמור, ביאווה, לאביה, נצר לאחד הענפים של בית המלכות ההולנדי, אשר שימש כמושל האי. כשהייתה בת חמש, התייתמה מאביה, ואימה, שירשה מבעלה הון עתק, חזרה עם שמונת ילדיה לאוטרכט שהולנד. מסיבה לא ברורה לילדה בת השבע, היא הועברה להתחנך בביתו של הדוד, כומר פרוטסטנטי אדוק מאוד, שהשפעתו עליה ניכרה בכל מפעלות חייה. בהיותה בת תשע מתה עליה גם אימה ובגיל 21 היא מקבלת חלקה בירושה הגדולה, וקונה אחוזה בעיירה ברמן. בין הסופרים והמוסיקאים המוזמנים לאחוזה, מגיעה גם קתרין ון-ריס (קאטו), מוסיקאית וסופרת פמיניסטית ולסבית. הפמיניזם של קאטו מתאים לג'ני כמו כפפה ליד, שכן היא איננה מוכנה להתמסר לגבר, שבעיניה הוא ייצור אגוצנטרי – שיחדור לגופה ולנשמתה, הגם שהיא נענית לענג במזמוטים את קאטו, שמקבלת אביונה מעצם מגעיה, השתיים נוסעות לגרמניה ולאיטליה, והופכות להיות גרופיות של תנועת השחרור והאיחוד של איטליה, דרכיהן נפרדות, וג'ני נוסעת לפריז ללמוד בסורבון דת ושפות.
כשאוטו פון ביסמרק מכריז מלחמה על צרפת, ג'ני מאמינה שנפוליאון השלישי ינצח, ויחזור על מעשיו של נפוליאון בונפרטה לכבוש את ארץ ישראל כדי לקרב את בואו של ישו המשיח, אלא שפרוסיה מנצחת, עורכת טבח נורא בפריז ומטילה עליה פיצויי מלחמה ענקיים. ג'ני מצטרפת לצלב האדום, שנוסד לא מכבר, וסועדת פצועים וחולים. אחר כך היא מצטרפת לקומונה המחתרתית שעולה על בריקאדות נגד ממשלתו של לואי מרשל. היא אפילו משתתפת בהתנקשות בארכיבישוף של פריז. בהשפעת הברית החדשה, המועידה את מלכות השמיים לעניים, ג'ני מפזרת את הונה העצום לקלושרים ולעניים של פריז ומקימה עבורם עשרה בתי חולים. היא נוסעת שוב לאיטליה, ומבקרת בוותיקן, שם, ליד הקבר של פטרוס שעיצב ברניני, היא חווה חוויה דתית אקסטאטית – היא שומעת קול הדורש ממנה לממש את חזון יוחנן מהברית החדשה, לפיו ייאספו 144,000 איש, 12,000 מכל שבט משבטי ישראל, עם בואו של המשיח באחרית הימים, ואלה, כמובן, יתנצרו.
ב-1873 היא מגיעה לירושלים ושוכרת את המהנדס והאדריכל הצבאי ברנרד גוזף ג'ימו לבנות את הבית הענק הזה שייקרא "גאולה". ג'ימו גם מנווט בתסבוכת החוקית העות'מאנית שאינה מאפשרת רכישת קרקעות לזרים. נאלצים, על כן, להחתים על המסמכים איש קש מוסלמי. לפי עצתו של ג'ימו, יוצאת ג'ני לסייר בארץ, רוב סיוריה ברגל – בכל התחנות בהן עבר ישו (טבילה בירדן, ים הכנרת, כפר כנא, נצרת, הר האושר, מגדל).
ג'ני חוזרת להולנד ומזמינה אליה את קאטו, הנהנית ממנעמי החיים והפרסום (היא סופרת ומלחינה), ומעריצה גדולה של הקאנצלר הגרמני. ג'ני נוסעת שוב לפריז, ומשם, דרך טריאסט ורגוזה (לימים – דוברובניק), היא מצטרפת למרד של עמי יוגוסלביה לעתיד כנגד השלטון המזוויע של הטורקים. היא מצטרפת ללוחמיו של מיקו לוביברטיץ', ומתגלה כלוחמת עשויה ללא חת. היא רוכשת לעצמה בגדי לוחם, וסוס, ויוצאת בראש הלוחמים אל מול האש והחרבות של הטורקים, ללא כל פחד. היא מעריצה את מיקו כאליל, ואפילו מתאהבת בו, אך רווח לה כשנודע לה שהוא נשוי, כך שהאהבה תהיה אהבה נוצרית ללא מגע גופני.
הטורקים אמנם מענישים את המורדים בשריפה, אונס וכריתת ראשים, אבל המורדים נוהגים בדיוק באותן זוועת כלפי כפרי הטורקים וכלפי חייליהם. מיקו וקבוצת קציניו, וגם ג'ני, נשבים על ידי האוסטרים, המבקשים ליהנות מדמם השפוך של הסרבים, ומובאים לספליט. את ג'ני משחררים, ודורשים ממנה לחזור לירושלים דרך טריאסט, אבל היא מגיעה בדרך עוקפת לבלגרד, שם היא זוכה לכבוד של גיבורים. מכנים אותה ז'אן ד'ארק של הסרבים. משוררים כותבים עליה פואמות, משווים אותה ללורד ביירון שסייע למרד היוונים בטורקים לפני חמישים שנה. העירייה רוצה להכין פורטרט שלה עבור פנתיאון הגיבורים של סרביה, והיא ממאנת.
לאחר שהיא מתאוששת ממחלה קשה בבלגרד, היא שוב מצטרפת למורדים, ובעקבות הביזיון של המורדים בעיירה בוז'ילינה (נכבשה אמנם על ידי המורדים, אבל ננטשה על ידיהם, ואז הטורקים חזרו וטבחו בכל התושבים הנוצרים של העיירה), ג'ני מחציפה פנים אל מול הגנרל אלימפיק, שהיה אחראי על המחדל, וזה היה תירוץ להיפטר ממנה, למרות שהיא קנתה בכספה תותחים, נשק ותחמושת, ואף בנתה בית חולים שדה עבור יחידות המורדים. היא איננה מוכנה לקבל את הגזירה, מגיעה לגאלאץ שברומניה, ומשם היא שטה בסירה על הדנובה עד בלגרד. הפעם ראשי היחידות הרוסיות מתנגדים לקבל אותה בין שורות הלוחמים בטענה (המופרכת!) שהיא קומוניסטית. אחיה, קיס (שסעד אותה במחלתה בבלגרד) מזמין אותה להולנד, וכל המשפחה עורכת מסע שורשים ליאווה.
כשהיא חוזרת לירושלים, כעבור שלוש שנים – העולם חרב עליה: חוק נכלולי, כמו שרק העות'מאנים יכולים להמציא, דורש ממנה מיסים, למרות שמדובר בקניין פילנטרופי, וגם מאפשר להחזיר את הקניין למושל. ראזק, איש הקש, מנצל את היעדרותה כדי לתבוע סכום עתק, שכביכול מגיע לו, ושני אחים בשם כיאט טוענים שלא קיבלו כסף על חומרי הבניין, וגם הם נטפלים לג'ני, שאפילו היתה מוכנה לשלם – אין לה מניין, כי היא הוציאה את כל הונה על בתי החולים בפאריז, על רכישת נשק למורדים בסרביה, על הסכומים הענקיים שהיא השקיעה במיזם המשיחי שלה – "הגאולה".
ג'ימו מציע לה למכור את הבניין הלא גמור, אבל ג'ני מסרבת (הקונות הפוטנציאליות הן קתוליות). היא חוזרת לאירופה, פונה לבארון אדמונד דה רוטשילד (איזו תמימות! – לפנות לבארון יהודי, שמסייע ליישוב העברי בארץ ישראל, לתמוך במיזם מיסיונרי נוצרי!), למלך הולנד, לממשלת הולנד, ולמשפחתה העשירה, אבל אף אחד איננו מוכן לסייע למיזם ההזוי שלה. בינתיים שלטונות המס הגיעו למקום ואספו את כל חומרי הבניין בתמורה למס, שכביכול ג'ני חייבת. כשג'ימו מבקש מהמעקלים להראות לו צו בית משפט, הם מכים אותו עד שהוא מאבד את ההכרה, וכבקשיש הם זורעים חורבן בבניין: שוברים חלונות, עוקרים דלתות ושוברים כלי סניטציה. הסופרת מתארת בכישרון בלתי רגיל את התסבוכת המשפטית שאליה נקלעים ג'ני וג'ימו במערכת המשפט הנכלולית של השלטון העות'מאני. כל הספר מעניין, ומושקע בו המון מסירות וידע, אבל תיאור המשפטים הוא ממש מלאכת מחשבת.
סופה של ג'ני מכמיר לב: היא, ששלטה על הון עתק, ונידבה מכספה לכל העולם, נאלצת בסוף ימיה לשכון במעון לצדקה, ולהתאשפז באחד מבתי החולים שהיא הקימה עבור עניים שאין ביכולתם לשלם עבור אשפוז. הסופרת מלינה על כך שאישה כל כך מדהימה, שתרמה כל כך הרבה, לא זכתה שסרביה תנציח את זכרה כלוחמת לחירות הנוצרים ביוגוסלביה, שפאריז לא השכילה להנציח את זכרה של זאת שתרמה את הונה להקמת בתי חולים בעיר, שבעלי מלון ליאונרדו פלאזה לא מצא לנכון לציין בלוח על הקיר שהמלון נבנה במקום שבו היה אמור להיבנות בית "הגאולה" של ז'אן מרקוס.
בסוף ימיה של ג'ני היא שקעה לדמנציה, ולא נודע לה שהשלטון העות'מאני העניק לראזק, איש הקש, את הקרקע, עליו נבנה הבניין, ואילו את הבניין עצמו רכשו האחים כיאט בתמורה לחוב שכביכול ג'ני היתה חייבת להם. גם תביעתו של קיס, אחיה המסור של ג'ני, שכיורש היחיד שלה הוא זכאי לקבל בעלות על הקרקע והבניין, התבררה לאחר הרבה שנים כחסרת סיכוי. יורשותיו של אסאד כיאט (שקיבל לבסוף חזקה על הקרקע ועל הבניין) מכרו את הרכוש לקרן קיימת ולעוד משקיעים, הבניין נהרס (קרוב לתשעים שנה לאחר שהחלה בנייתו), ובאתר נבנה מלון כמוזכר לעיל.
הבאתי את הסקירה (הלא ממצה!) דלעיל למפעלותיה של ז'אן מרקוס, כי סברתי שבלעדיה לא אוכל להעביר לקוראים את התפעלותי מהאישה המדהימה הזאת, שצוירה במסירות ובכישרון על ידי הדסה מור. ברור שכמי שדוגל ברציונליזם – נראית המשימה האמונית שז'אן מרקוס לקחה על עצמה הזויה לגמרי כמו כל הסיפור חסר השחר של ישו, וכמו כל סיפור אמוני חסר שחר אחר, אבל לא ניתן להתעלם מתעצומות הנפש הכבירות שלה ומהאלטרואיזם המוחלט שניחנה אישיותה.
אני מבקש להתעכב על עוד שלושה נושאים שהספר הזה מעלה:
ג'ני וקאטו הן פמיניסטיות מוצהרות: הן נמנעות מלהקים משפחה, ויחסן אל המגדר הגברי עוין למדי, ואפילו סולד. אצל ג'ני יחס זה מתיישב יפה עם אמונתה הנוצרית הרואה במין חטא (היא מתחברת אל משפחת ספפורד האמריקאית, שבעקבות שורה של אסונות שחוו – הקימו קומונה בירושלים, שאחד מחוקיה הוא הימנעות מיחסי מין). יחד עם זה, שתיהן מעריצות גברים עזי מבע ומעש: קאטו מעריצה את ביסמרק, וג'ני מעריצה את גריבלדי, ואת מיקו, מפקדה במרד הסרבי, אליו היא מתייחסת כאל אליל. ולא רק זאת, היא נהנית להתגנדר בתלבושת של לוחם סרבי, ועושה כל מאמץ להצטיין בתחום הגברי כל כך – התלהבות של יציאה לקרב כדי לשפוך דם. את הפרדוקס הפמיניסטי הזה (השייך לא רק לשתי גיבורות הספר) נבצר ממני להבין.
יש שסופרים נוקטים באחת משתי הדרכים, הנראות בעיניי לא ראויות: לכמון בטקסט חידות וסמלים ולהטיל על הקוראים "למצוא את המטמון", כביכול, אם ייפתרו החידות – יתגלה כבשונו של עולם; והקיצוניות השנייה – כאשר הסופר "מרצה" לקוראים ידיעות מתוך תחושת שליחות ורצון דידקטי.
אני מודה שהרושם הראשוני שלי בקריאת הספר היה שהדסה מור נוקטת בדרך הקיצונית השנייה – הספר מלא "הרצאות", והרי מבחר: קורות כנסיית פטרוס ביפו, קורות אמאוס, קורות מנזר השתקנים, קורות סוכנות הנסיעות "תומס קוק", קורות ההתיישבות האמריקאית ביפו, קורות הקישלה, קורותיו של המומר אהרן בורנשטיין, בעל המלון "מדיטרניאן", קורות בית המלוכה ההולנדי, קורות השתלטות חברה מסחרית על איי אינדונזיה, קורות אוטרכט, סיפור יהודית והולפורנס, קורות הקפיטול ציות, קורות כיבושה של ארץ ישראל מידי הממלוכים בידי סלים הראשון, תיאור מסעו של נפוליאון בונפרטה במצרים ובארץ ישראל, קורות שני חורבנות ירושלים, קורות טיטוס וברניקה, תיאור נדודי הסנהדרין אחרי החורבן, קורות האיסלאם וכיבושיו, קורות ההתיישבות הערבית בארץ ישראל, סקירת בתי הספר והמוסדות הנוצרים הנוסדים בסוף המאה ה-19, סיפור חייו של ישו, תולדות הצליינות, תולדות הבעלות על מפתחות כנסיית הקבר, פירוט הדמוגרפיה בירושלים בשנים 1880-1870, סיפור יעקב לאה ורחל, הרצאה מפי שמש קבר רחל על המוסלמים המשתלטים על אתרים קדושים ליהודים, קורות הבזיליקה בבית לחם, קורות מלחמת קרים, סיפור דונה גרציה ודון יוסף נשיא, קורות מלחמת מאה השנים בין צרפת לבריטניה ומעשי גבורתה של ז'אן ד'ארק, קורותיה של דוברובניק.
אני מודה שהשפע הזה גרם לי בתחילת הקריאה לרתיעה, אבל הרומאן כל כך מרתק, שעם כל עמוד השתכנעתי יותר ויותר כי רומאן היסטורי איננו יכול לנקוט דרך אחרת, ובהמשך אני מודה שנהניתי מהמידע שקיבלתי בספר מבלי שהסופרת תשלח אותי לכל מיני ספרי יען כדי שאבין למה היא מתכוונת.
ובאשר לנושא השלישי, ירשה לי אפרים קישון המנוח להשתמש בפרפראזה לאמרה שלו – בסכסוך במזרח התיכון הדסה מור לצד ישראל – יש בספר סדרה של הערות כיצד העולם המערבי הנאור דורש מישראל סטנדרטים מוסריים שהוא מעולם לא עמד בהם, שהיישות הפלסטינית היא המצאה נכלולית חסרת בסיס היסטורי, שהנוסעים שהגיעו ארצה במאה ה-19 ומשלחת הסקר הבריטית (1880-1979) מצאו כאן עזובה ואוכלוסייה דלה ביותר, שרבתה רק לאחר העליות היהודיות, שירושלים איננה מוזכרת כלל בקוראן, והמוסלמים מצאו עילה להשתלט אפילו על הכותל המערבי, שם כביכול קשר מוחמד את סוסו אלבוראק (עמ' 80, 122, 124, 164, 181-180).
לסיום, מדובר בספר מושקע מאוד, כשהמחברת חושפת בו ידע חובק עולם בהיסטוריה, בטופוגרפיה, בדתות (תנ"ך, הברית החדשה, הקוראן), בפסיכולוגיה (בעיקר בתיאור התופעות הסכיזופרניות של הצליינים האקסטאטיים). העלילה מרתקת ביותר, ומיוסדת על אדנים עובדתיים, שליקטה הסופרת מהמקורות המוזכרים בתודות שבסוף הספר.
הסופרת מצליחה לגרום לקורא להיות אמפאתי כלפי אישה יוצאת דופן זאת למרות האידיאל חסר השחר שניתב את חייה.
מומלץ מאוד.