בשנים האחרונות אין פוסקים מלדבר על הירידה של עשרות אלפי ישראלים צעירים לבירת הרייך ברלין. אלפי מילים הושחתו על התופעה של הנהייה היהודית לברלין של היהודים ,שבניגוד לפחדו של היטלר, אינם מייצגים עוד את הבולשביזם הבינלאומי או את יהדות הממון הבינלאומית, אלא נטפלים כפרזיטים לפולק הגרמני רק בגלל השאיפה למילקי זול.
והנה המיספרים מראים אחרת. בגרמניה, נכון ל-30 בנובמבר 2016, שוהים רק 13,289 בעלי אזרחות ישראלית.
בין השנים 2015-2000 קיבלו 33,321 ישראלים אזרחות גרמנית. 31,722 מהם שמרו גם על אזרחותם הישראלית ואילו 1,599 מהם ויתרו עליה.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4920847,00.html
בהנחה שבין היורדים יש רבים מבין המהגרים הרוסיים שעלו לארץ בעלייה הגדולה, אין התופעה מדאיגה כי אין בה הפסד גדול, וייתכן אף שיש בה אפילו רווח מסויים.
כאשר אנשים מסוגו של האקטיביסט הפרו-איסלמי, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, יצחק לאור, משחרר אותנו מנוכחותו ויורד לבירת הרייך, או האקטיביסט האנטי-אשכנזי (וגם הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי) מתי שמואלוף ירד לאשכנז במטרה להפוך ל"אשכנזי". אין בכך הפסד אלא רווח.
עקרונית אנחנו תמיד נגד ירידת יהודים מהארץ בכלל, ולגרמניה בפרט, אבל בקשר לירידה זו נאמר: "לא כל רע בא להזיק."
שישבו להם בבירת הרייך ויאבקו שם למען כיבוש-מוסלמי שלה.

חשיבות הדת – הלקונה ההשכלתית של בן גוריון
למקרא הראיון שערך אהוד בן עזר עם בן גוריון ("אין שאננים בציון") אי אפשר שלא לתמוה על לקונה השכלתית אדירה של בן גוריון.
הנער הצעיר דוד יוסף גרין, שהשכלתו היתה לימוד ב"חדר" המסורתי, התפתח לאדם בעל השכלה רחבה בתחומים רבים כאוטודידקט. (תמורת בקשיש השיג תעודת בגרות מזוייפת והתקבל ללימודי משפטים בקושטא אותם לא סיים).
בעולמו הרוחני של בן גוריון כאיש פוליטי, חבר מפלגת "פועלי ציון" המרקסיסטית-בורכוביסטית, נתפסה הדת רק כ"אופיום לעמים", ו"ההוויה היא שיוצרת את התודעה." ככזה בן גוריון התעלם לגמרי מחשיבות הדת.
מכל התובנות שלו לגבי התודעה הערבית כלפי הציונות נעדרת לחלוטין ההבנה שהמקור לעויינות נגד היהודים הוא האיסלאם הקובע שהיהודים שייכים לדת מושפלת שעליה להיות תחת ריבונות האיסלאם כ"בני חסות" מושפלים. הן אמנת אש"פ הכאילו חילונית, והן אמנת החמאס מבוססים על ערכים אלו.
בן גוריון לא השכיל להבין שכל התפיסה הלאומית של הערבים מבוססת על האיסלאם ולא על אידיאות לאומיות מערביות.
באותה מידה שלא הבין את חשיבות האיסלאם ללאומיות הערבית כך לא הבין בן גוריון את חשיבות הדת לעם היהודי.
הנה מה שאומר בן גוריון בראיון לאהוד בן עזר לגבי הישרדות היהודים בעולם:

דוד בן-גוריון: יהדות התפוצה, הרוצה להימנע מסכנת התבוללות וטמיעה, לא תשיג מטרתה אלא בקיום שלוש "מצוות" אלה:
אל"ף – הקניית הלשון העברית לבניה ולבנותיה עד כדי אפשרות של קריאת ספר עברי או עיתון.
בי"ת – הקניית ידיעת התנ"ך במקורו. התנ"ך הוא המעיין הנאמן והפורה ביותר של היהדות, ויהודי שאינו קורא התנ"ך – ועל קריאת תנ"ך בתרגום אמר ביאליק בצדק שזוהי נשיקת האהובה דרך מטפחת, – אין לו מושג אמיתי מהיהדות, רוחה, עושרה, גדלותה היהודית והאנושית.
גימ"ל – הקניית ידיעת ההיסטוריה היהודית במקורה, כלומר ביקור בישראל וראיית הנעשה והנוצר והמשתנה בישראל.

באותה תקופה בה אמר בן גוריון את דבריו שמעתי את נבואתו של ישעיהו ליבוביץ, שאמר שכל יהודֵי אמריקה יתבוללו מלבד הדתיים, כי אין שום תוכן יהודי מלבד הדת.
ובאמת יהודי באמריקה שאינו דתי מדוע שילמד בכלל את התנ"ך או ילמד עברית?
במקרה הזה דווקא האידיאולוגיה היא הקובעת את ההוויה. ללא תפיסה דתית (לאו דווקא אורתודוכסית) לא תהיה הוויה יהודית, ולא יהיה עם יהודי בגולה.

כן לפתרון שלוש מדינות
תילי תילים של פרשנות נבנו על דבריו של דונלד ג'ון טראמפ בפגישתו עם נתניהו בסוגיית "פתרון שתי המדינות" האם הוא בעד מדינה אחת או שתיים.
כל הדיבורים הללו נראים מגוחכים כאשר כבר היום עובדתית יש שתי מדינות פלישתינאיות (ערביות מוסלמיות-סוניות) חמסטאן בפלשת, ומדינת עבר הירדן בעבר הירדן.
השאלה שעל הפרק היא מה עושים עם שטחי יהודה ושומרון. האם מקימים שם מדינה שלישית?
אם כך הוא, הרי מדובר ב"פתרון ארבע מדינות". אחת יהודית, ושלוש ערביות מוסלמיות- סוניות-פלישתינאיות.
יש לשים לב שהמצב הנוכחי, בו יש תיאום אינטרסים זמני בין ישראל, סעודיה, ועבר-הירדן נגד האויב האיראני-מוסלמי-שיעי – מאפשר אולי להגיע להסדר כלשהו.
אסור לשגות באשליות. המשטר הסעודי המוסלמי-ווהאבי הגזעני, מעולם לא יכיר במדינת היהודים, אבל ברגעי חולשה אלו הוא עשוי להסכים להסדר (שלום סופי לעולם לא יתאפשר) שיבוא בקנה אחד עם האינטרס העבר-ירדני שלא להקים מדינה ערבית-מוסלמית-סונית פלישתינאית נוספת ביהודה ושומרון אלא לחזור למה שהיה קרוי בעבר "האופציה הירדנית" כלומר תוכנית אלון או תוכנית אלון המורחבת בהגדרת יצחק רבין.
ישראל תספח את שטחי C, ושטחי A ו-B יסופחו קונפדראטיבית לממלכת עבר-הירדן. (לא בכדי מדינת ירדן לא שינתה בשנית את שמה, לשמה המקורי מדינת עבר-הירדן, וממשיכה להיקרא ירדן בשאיפה לשוב למה שנקרא על ידה "הגדה המערבית").
על ישראל לפעול ברוח זו אבל לזכור תמיד: ללא שליטה על בקעת הירדן אין המדינה הערבית ביו"ש יכולה להיות מפורזת, וללא התיישבות בבקעת הירדן לא יהיה צבא ישראלי בבקעת הירדן ולא יהיה פירוז.
חבל מאד שבלהט הוויכוחים ומכוח כספים אירופאים אנחנו הולכים ומאבדים את בקעת הירדן.
http://rotter.net/forum/scoops1/383451.shtml

פתחו את השער פתחוהו רחב – נרד מן הארץ לארץ זהב
בילדותי בקיבוץ גבת היה לי את ספר השירים של המשוררת קדיה מולודובסקי "פתחו את השער". שם הספר ניתן לו על שם השיר "פתחו את השער פתחוהו רחב, עבור תעבור פה שרשרת זהב" שיר שתורגם ע"י חברת הקיבוץ, המשוררת פניה ברגשטיין. חלק מהשירים ידעתי בעל פה ועד היום אני עדיין אותם.
שיריה של קדיה מולודובסקי תורגמו מיידיש על ידי מיטב המשוררים העבריים, אלתרמן לאה גולדברג, אברהם לוינסון, ושמשון מלצר.
מלבד שמה לא ידעתי עליה דבר. מסתבר שקדיה מולודובסקי עלתה לארץ והעובדה שירדה ממנה לאחר שלוש שנים הביאה למעין חרם תרבותי עליה והיא לא הוזכרה יותר ע"י חוגי הספרות המובילים.
עתה יש שינוי. בקרב החוגים הספרותיים המקובלים ירידה היא אופציה מכובדת והנה עלתה קרנה מחדש של המשוררת הנשכחת.
מולודובסקי 1894-1975 נולדה בקרטוז-ברזה שבצפון פולין (כיום בבלארוס). למדה גננות עברית אצל יחיאל היילפרין בוורשה, ולאחר מכן עברה לאודסה, שם פירסמה את שיריה הראשונים ועבדה עם ילדים יהודיים, ניצולי הפרעות בקייב. לאחר מלחמת העולם הראשונה שבה לוורשה ולימדה שם בבתי ספר יהודיים. ב-1916 עברה בעקבות היילפרין לאודסה, בניסיון לברוח מחזית המלחמה, שם לימדה בגן ילדים ובבית ספר יסודי.
ב-1917, כאשר ניסתה לחזור לעיר הולדתה, נלכדה בקייב, שם נותרה מיספר שנים. בזמן שהותה בקייב, היתה מקורבת לדוד ברגלסון, וב-1920 פרסמה את השירים הראשונים שלה, בכתב העת היידי Eygns.
ב-1921 נישאה לחוקר והעיתונאי שמחה לב, וביחד התגוררו בוורשה. בוורשה פירסמה מולודובסקי את ספר השירים הראשון שלה חשוונדיקע נעכט [יידיש: לילות חשוון] בשנת 1927. במהלך שנותיה בוורשה לימדה יידיש בבתי ספר יסודיים ועברית במרכזים קהילתיים.
היא היתה ממקימי ועורכי היומון "פריינד" ("חבר"), שתמך במפלגה הקומוניסטית שהוצאה מחוץ לחוק. משום כך, ב-1935, עקרה לניו יורק, ושלוש שנים אחר כך הצטרף אליה בעלה.
ב-1949 לאחר הקמת המדינה עלתה מולודובסקי עם בעלה לארץ והתקבלה יפה.
למרות מאבקו של בן גוריון בשפת היידיש נמצאה לה משרה הסתדרותית מכובדת מטעם מועצת הפועלות באחריות בבה אדלסון, והוקם עבורה במיוחד בטאון ביידיש "היים" בית.
ב- 1952 הוזמנה המשוררת קדיה מולודובסקי לשאת דברים בטקס האזכרה של ידידה יחיאל היילפרין, שמת עשר שנים קודם לכן. שניהם ניהלו בוורשה סמינר עברי להכשרת גננות עבריות. (חנה רובינא למדה במוסד זה).
מולודובסקי עלתה לדבר ובחרה לספר על המנוח ביידיש, בשל כך היא סולקה בכעס על ידי אשתו ושני בניו, מקים תנועת הכנענים, המשורר יונתן רטוש, והבלשן לימים פרופ' עוזי אורנן (שבדומה לבלשנים הגרמנים שהפכו את הבלשנות לתורת גזע אנטישמית גם הוא הלך בעקבותיהם ונהפך לגזען אנטישמי השולל את קיומו של העם היהודי).
המאבק למען העברית לא היה יכול להכיל באותה עת סובלנות לדוברי שפת היידיש – וקדיה, למרות שידעה עברית, החליטה לדבוק ביידיש, עובדה שהגבילה את הפצת כתביה.
אבל המאבק נגד היידיש לא היה הסיבה העיקרית לירידתה מהארץ. (מרקס: ההוויה קובעת את התודעה), בעלה השקיע כספים רבים בהקמת בית דפוס כושל והפסיד שם את כל כספו, מה שהביאו להיות תלוי כלכלית באשתו. המצב הכלכלי הביא להחלטתם לרדת מהארץ חזרה לאמריקע "די גאלדענע מדינה".
לאחרונה, כאשר באה האופנה לתקוף את הציונות ולהלל את הירידה מהארץ, עלתה בשנית קרנה של קדיה מולודובסקי. תיאטרון היידיששפיל מעלה הצגה בשם "אין ישראל און צוריק" (בישראל ובחזרה) עפ"י כתיבתה של קדיה מולודובסקי, ביימה חגית רכבי ניקוליבסקי. במרכז המחזה עומד הדיכוי התרבותי שהנהיגה הציונות כלפי מי שביקשו לשמר את שפת האבות, והוא מדגיש את מקומה של מולודובסקי בתרבות הזאת, ואת אכזבתה מהציונות.
נחזור לבן גוריון. דוד יוסף גרין, שעיברת את שמו לבן גוריון ודרש מכולם ללכת בדרכיו, נלחם כמהפכן עברי למען העברית. (מפורסמת הערתו לאחר נאומה המזעזע של רוזקה קורצ'אק המתארת את אימי השואה: "היא מדברת בשפה זרה וצורמנית.") בן גוריון הבין שכדי ליצור עם אחד ואומה אחת מיהודים שבאים משבעים לשונות יש לדבר בשפה אחת – העברית.
תארו לכם באילו גידופים היה נתקל היום בן גוריון מצידם של הגזענים האנטי-אשכנזים לו היה תומך ביידיש כשפת המדינה.
קדיה תישאר בתודעה רק בזכות תירגומי שיריה לעברית, שירים הקיימים רק בזכות הציונות בה היא בגדה. כל כתביה ביידיש ייעלמו לתהום הנשייה.

על ההתאבדות
בספרו המפורסם "המיתוס של סיזיפוס" (בצרפתית: Le Mythe de Sisyphe) שואל אלבר קאמי: "האם להתאבד?"
בספר שהתפרסם ב-1942 (בעיצומה של השמדת היהודים באירופה) קאמי מתאר את התיאוריה האקזיסטנציאליסטית שעמדה מאחורי כתיבת ספרו "הזר", אשר יצא לאור כמה חודשים קודם לכן.
הספר נפתח בדיון בשאלה "האם ההבנה של חוסר חשיבות החיים צריכה להוביל להתאבדות?"
את הדיון הוא מנהל סביב מה שהוא מכנה כשל לוגי אצל בני האדם, ששואפים תמיד להגיע ל'מחר', למרות שה'מחר' רק מקרב באופן ודאי את המוות.
לאחר הצגת השאלה הוא עובר לדון בתשובות שונות שניתנו לשאלה, בין היתר על ידי היידגר, (הנאצי שהכין את המוות ליהודים) יאספרס, קירקגור והוסרל. לאחר דיון מעמיק באבסורד של הקיום, קאמי מגיע למסקנה שישנם שלושה צרכים הנובעים מתוך רעיון זה – מרד, חופש ודבקות במטרה כלשהי.
בהמשך לקאמי הנה כמה מקרים העוסקים בשאלה: האם להתאבד?

הנסיך הקטן – התאבדות מאכזבה ואהבה נכזבת
ב-1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה והשמדת היהודים, כותב הסופר הצרפתי אנטואן דה סנט אכזופרי (1900-1944) את ספרו המפורסם "הנסיך הקטן" ומקדישו לידידו היהודי לאון וורת המצוי בסכנה תחת שלטון וישי.
"הנסיך הקטן"*, גיבור ספרו הנפלא של הסופר הצרפתי אנטואן דה סנט אכזופרי, מתייאש מהמבוגרים – בני האדם, ומאהבה נכזבת ומחליט להתאבד בהכשת נחש.

* קראו את הספר בתרגום אריה לרנר, שכיבד את השפה העברית וכל הילדים של אותו דור ידעו שתוכן זה אסטרונום בעברית, עד שבאה האקטיביסטית הפרו-איסלאמית התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי, אילנה המרמן, והעלימה את המילה העברית הזו מתרגומה.

[אהוד: הגברת הזו, יחד עם שותפתה נילי מירסקי, דחו בשעתו את הרומאן שלי "המושבה שלי" מלהתפרסם ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", שהם היו עורכותיה.
הרומאן הופיע לאחר זמן לא רב בהוצאת "אסטרולוג", שבה הוציא סופר נידח כמוני כמה וכמה מספריו הנשכחים וגם את "כל הפרוזה" של אסתר ראב].

אושוויץ: "מי שיש לו 'איזה למה' שלמענו יחיה
יוכל לשאת כמעט כל איך!"
בדיוק בזמן שאלבר קאמי העלה את הדילמה שלו "האם להתאבד"? – תפסו הנאצים את היהודי האוסטרי ויקטור פראנקל, (1905-1997) פסיכיאטר, נוירולוג ופסיכותרפיסט, ממציא שיטת הלוגותרפיה, ובשל יהדותו הוא נשלח לגטו טרזיינשטט ומשם למחנה ההשמדה אושוויץ.
בספרו המפורסם "האדם מחפש משמעות", או בשמו המלא "מבוא ללוגותרפיה: האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקסיסטנציאליזם", תיאר פרנקל את חוויותיו כאסיר במחנה ריכוז נאצי, ותיאר את גישתו הפסיכותראפית למציאת משמעות החיים.
פראנקל מסביר כי בנסיבות הקיום האכזריות של מחנה ההשמדה, שאסיריו מנוצלים ככוח עבודה עד כלות כוחותיהם, ללא תזונה או תנאי חיים בסיסיים, עד שהם קורסים ומושלכים אל תאי הגזים ואל המשרפות, "כל מטרות החיים הרגילות מתערערות. נשארה רק "האחרונה בחירויות האדם" – היכולת לבחור את עמדתו במערכת נסיבות נתונות."
עבור פראנקל "לחיות – פירושו לסבול, להתקיים – פירושו למצוא פשר לסבל. אם יש בכלל תכלית לחיים, צריך שתהיה תכלית לסבל ולמוות. אך איש לא יוכל לומר מהי תכלית זו. כל אחד ואחד צריך למצוא את הדבר בעצמו ועליו לקבל את עול האחריות לפי מה שמכתיבה לו תשובתו. אם יצליח – יוסיף לגדול חרף כל צרותיו."
מתוך ניסיון החיים כאסיר באושוויץ ביסס פראנקל את תורת הלוגותראפיה שלו על ציטוט מניטשה: "מי שיש לו 'איזה למה' שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך" ("אדם מחפש משמעות", עמ' 97). משפט זה קשור לגישה האקזיסטנציאליסטית: לפיה רק מי שיש לו משמעות ומטרה בחייו יצליח להתמודד עם הקשיים.
אסירים שחיו למען מטרה כלשהי הצליחו טוב יותר לשרוד בתופת.
פראנקל, שנמנה עם אסכולת הפסיכולוגיה ההומניסטית, נחשב לפורץ הדרך לשימוש באקזיסטנציאליזם כאמצעי בפסיכותרפיה.

תמות נפשי עם פלישתים
שמשון (הגיבור) בן מנוח והצֶלְלפֹּוני (על שמה מושב צלפון) התאהב בנערה פלישתית מנחל שורק ושמה דלילה. הפלישתים, שפחדו מכוחו הרב של שמשון, הפצירו בדלילה לפתות את שמשון כדי שיגלה מהו סוד כוחו, ותמורת מידע זה הציעו לה אלף ומאה כסף.
שמשון התל בה מספר פעמים עד שלבסוף, משגברו הצקותיה, גילה לה שמשון שכוחו טמון בשיער ראשו שלא גולח מעולם, וכך נלכד. דלילה גזזה את מחלפות ראשו, והפלישתים ניקרו את שתי עיניו ושמוהו כטוחן בבית האסורים. (חז"ל פרשו "טוחן" כלומר מזיין את נשות הפלישתים. בבלי, סוטה י' ע"א)
לכידתו של שמשון נחגגה על ידי הפלישתים ברוב עם בעזה במקדש דגון.
שמשון מנוקר העיניים והמושפל שהוצב במרכז האולם ביקש מהנער שהוליך אותו להציבו בין עמודי התווך של המבנה, נשא תפילה לאלוהים שיחזקהו, ואמר: "זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה, הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי, מִפְּלִשְׁתִּים" (שופטים, ט"ז, כ"ח), לפת את העמודים וקרא: "תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים" (שופטים, ט"ז, ל'), והמבנה קרס על כל החוגגים. "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו."
מילותיו של שמשון: "זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה, הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי, מִפְּלִשְׁתִּים," הפכו לשיר פופולרי בקרב קיצוני נוער הגבעות כשיר נקמה:
https://he.wikipedia.org/wiki/זכרני_נא
המסר הציוני: "ברירת שמשון". הקמת כוח גרעיני יהודי. שום אוייב לא יוכל לנצח יותר את ישראל מבלי שיושמד.

סוקרטס – התאבדות עקב ערכים ואמונה בנצחיות הנפש
סוקרטס, הפילוסוף היווני הואשם בגין שתי עבירות. פגיעה באלים (הוא עדיין האמין באלים האולימפיים, אפלטון כבר לא) והשחתת הנוער.
במשפט, סוקרטס העליב את שופטיו כאשר טען שהגמול המגיע לו הוא קצבה מטעם המדינה, וכאשר הורשע סירב להימלט (מה שהכול ציפו שיעשה, ומה שהיה עולה בידו בנקל). הוא שתה את כוס התרעלה בעודו טוען באוזני תלמידיו כי הציות לחוקי המדינה חשוב מגורלו של היחיד, וכי גם כאשר נעשה לזה עוול אל לו להפר את החוק.
בעצם סוקרטס התאבד למען ערכיו.
ככל הנראה ההתאבדות היתה קלה לו מפני שהוא האמין בנצחיות הנשמה. בסוגיה זו הוא עסק בדיאלוג פיידון. (הוא לא מצליח להוכיחה כמו אי הצלחתו בשאר הדיאלוגים).
המאמין בחיים שלאחר המוות קל לו יותר לוותר על החיים בעולם הזה.

אלעזר בן יאיר – לִמְדו מההודים עדיף מוות מחיי עבדות
ב-73 למניינם, שלוש שנים לאחר חורבן בית המקדש וירושלים, נפרצה חומת מצדה על ידי הרומאים.
מנהיג המורדים על ההר, אלעזר בן יאיר, (אברהם שטרן ראש הלח"י לקח על שמו את שמו המחתרתי יאיר), הבין כי נגזר דינו של המבצר ליפול. הוא אסף את אנשיו, וניסה לשכנעם להתאבד במקום לחיות חיי עבדות בשבי.
נאומו, כפי שהושם בפיו על ידי יוסף בן מתתיהו, החל בקריאה לשמור על הכבוד ועל החירות ולהעדיף את המוות על פני עבדות ואונס, אבל חלק מהנוכחים לא השתכנעו וסרבו להרוג את נשיהם וילדיהם. התאבדות היא נגד התורה אמרו לו.
כדי לשכנעם הרחיק אלעזר את עדותו להודו. ההודים, אמר להם, מאמינים בנצחיות הנפש: "תתבוננו אל דרכי אנשי הודו, השוקדים על דרכי החוכמה כל ימיהם. האנשים המשכילים האלה כל חפצם להתיר את הנשמות ממאסר הגוף. הם מאמינים בלב שלם כי הנשמה חיה לנצח. וההולכים למות נותנים את בשרם לאש, למען אשר תצא הנשמה בטהרה מן הגוף, ומתים לקול שירה וברכה. ונוח לאוהביהם לשלוח אותם לקראת המוות מאשר ליתר האנשים לשלוח את בני-עירם לדרך רחוקה. ואיך לא נבוש וניכלם," הוסיף אלעזר, "אם ניפול ברוחנו מההודים, ובמורך-ליבנו נעטה חרפה רבה על חוקי תורתנו, אשר קינאו בהם כל בני-האדם? כי החיים הם תכלית הטוב לאדם והמוות הוא אסון נורא, הנה השעה מצווה עלינו ודורשת ממנו לשאת את המוות בלב נכון, כי רצון אלוהים הוא, ולא נוכל להימלט מן הגזרה."
הפעם הם השתכנעו. מלבד שתי נשים וחמישה ילדים שניצלו כשהסתתרו בצינורות המים.

המסר הציוני מסיפור ההתאבדות במצדה
מנוסח בלשונו של יצחק למדן:
אמצו רגל,
חזקו ברך
סביב סביב
ביתר שאת!
עלי שלשלת המחול
שנית מסדה לא תיפול!
כושלה רגל? עלה נעלה!
בן-יאיר שוב יתגלה
הוא לא מת, לא מת.
http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1136&artist=1215

בַּ"שומר הצעיר" אין אמונה בעולם הבא
ב"שומר הצעיר" לא האמינו בעולם הבא אך הדבר לא מנע התאבדות המונית.
ב-8.5.1943, בעת נפילת הבונקר המרכזי ברחוב מילא 18, ששימש כמפקדת "הארגון היהודי הלוחם" בגטו ורשה, בידי הגרמנים, החליטו רוב יושביו כ-300 במיספר להיכנע, אולם מפקדי האי"ל, ובהם מרדכי אנילביץ', מנהיג המרד, המשיכו בלחימה.
כוחות גרמנים ואוקראיניים זרקו גז מדמיע למקלט כדי לאלץ את שוכניו לצאת החוצה.
מיספר לוחמים, ובהם סגנו של אנילביץ', מארק אדלמן, ועוד כמה עשרות לוחמים, הצליחו לצאת מיציאה אחורית ולאחר מכן להימלט אל רחוב פרוסטה בצד הארי בעזרת לוחם אי"ל שמחה רותם (קאז'יק). המפקד מרדכי אנילביץ', חברתו מירה פוכרר, ורבים מאנשיו, ביצעו התאבדות המונית על ידי בליעת גלולות ציאניד.
המסר הציוני: לא ללמד על ההתאבדות הזו כמורשת קרב.

התאבדות מחוסר סבלנות
ב-22 בפרואר 1942, בעיר הנופש פטרופוליס ליד ריו דה ז'ניירו, נטלו הסופר היהודי-אוסטרי שטפן צווייג Stefan Zweig (בעבר נקרא בעברית סטפן) ואשתו שרלוטה אליזבת (לוטה) שתי כמוסות רעל ורונאל, בלעו אותן והלכו אל מותם.
צווייג בן ה-61 הסביר בצוואתו את מעשהו: "בטרם אפרוש מהחיים מרצוני החופשי ובצלילות דעת, אני מרגיש צורך למלא חובה אחרונה: להודות מקרב לב לארץ הנפלאה הזאת, ברזיל, שהעניקה לי ולעבודתי אכסניה טובה כל כך. בכל יום למדתי יותר לאהוב ארץ זו, ולא הייתי מבקש לבנות את חיי מחדש בשום מקום אחר, לאחר שעולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי, ומולדתי הרוחנית אירופה איבדה את עצמה לדעת. אולם כדי להתחיל הכול מחדש, אחרי שנת ה-60 בחייו של אדם, נחוץ כוח מיוחד, וכוחי שלי כלה לאחר שנים של נדודים בחוסר בית. לכן מעדיף אני לסיים את חיי בזמן הנכון ובקומה זקופה, כאדם שעבודה רוחנית היתה תמיד שמחתו הזכה ביותר והחירות האישית המעולה שבנכסים על פני האדמה הזאת."
את מכתבו הוא חותם במילים: "אני מברך את כל ידידיי: הלוואי שיזכו לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם."
צווייג, שהחל את הקריירה הספרותית שלו בעזרת הרצל, לא נמשך לציונות. כפליט קיבל דרכון בריטי אך האמין כי הנאצים יגיעו גם לברזיל ולא היתה לו סבלנות לחכות לניצחון עליהם.
שנה אחר כך, ב-1943, פירסמה אהובתו של הפילוסוף הנאצי היידיגר (שהכין את המוות ליהודים) היהודייה-הגרמנייה חנה ארנדט, בבטאון המהגרים Aufbau (הֲקָמָה) שיצא לאור בניו יורק את המסה "שטפן צווייג: יהודים בעולם של אתמול."
במסה זו, היא באה חשבון עם שטפן צווייג כנציגהּ של אליטה אינטלקטואלית יהודית מרכז אירופית. לטענת ארנדט, אליטה זו קנתה את הצלחתה בהתמקדות בורגנית בעולמו של הפרט, התמקדות שהיתה יסוד הצלחתו של "הליטראט" צווייג במולדתו ומחוצה לה כאחד.
התמקדות זו היא שהיתה לו לרועץ כאשר נדרש להתמודד עם ה"חרפה" שהטילו עליו הנאצים כשהוצא מחוץ לחוק בתור יהודי.
לטענת ארנדט, אין מפלט מה"חרפה" של להיות יהודי אלא באמצעות "המאבק הפוליטי למען כבוד העם היהודי בכללותו," מאבק שהאינדיווידואליסט צווייג סירב להכיר בו כאשר מֵאן לחבור אל בני עמו אפילו בשעה הקשה של הרדיפות. זו הסיבה, לדעתה, שצווייג, משהקיף את חצי כדור הארץ במנוסתו, מושפל עד עפר, "לא ידע עוד לשאת את חייו."
"המאבק הפוליטי למען כבוד העם היהודי" לא מנע מארנדט את חידוש יחסיה עם הנאצי היידיגר אחרי השואה, ולא מנע ממנע לראות את שנאת היהודים של אדולף אייכמן במלוא עוצמתה אלא רק עניין בנאלי.

החיים והמוות למען השמדת היהודים
ב-30 באפריל 1945, בשעת הצהריים, לקח אדולף היטלר את אקדחו האישי מסוג וַלטר בקוטר 7.65 מילימטרים וירה ברקתו הימנית.
אשתו אווה בראון, אותה נשא בחצות הלילה, התאבדה עם כמוסת רעל של חומצה פרוסית, אותו הרעל בו חוסלו כלבתו האהובה בלונדי עם חמשת גוריה. זמן קצר לפני התאבדותו אמר לשפאר, כאשר הורה לו לשרוף את גופתו: "יהיה לי קל לסיים את חיי, רגע קצר ואהיה חופשי מהכול, משוחרר מן הקיום האומלל הזה."
היטלר חי כדי להשמיד את היהודים, התחיל מלחמה בשל כך, ומת בשל כך.
זמן קצר לפני נישואיו, ב-11.30, בלילה הכתיב היטלר למזכירתו טראודל יונגה את צוואתו:
"היהדות הבינלאומית אחראית למלחמה, ויש להמשיך במלאכת ההשמדה באמצעים ההומאניים שלי (גז)."

מפלגת העבודה בדרך לניצחון
מפלגת העבודה מיסודם של דוד בן גוריון, ברל כצנלסון, יגאל אלון – קיבלה לאחרונה חיזוק מפתיע. הגזען האשכנזי האנטי-מרוקאי, אמיר שצגובסקי-חצרוני, הצטרף למפלגת העבודה. והנה נימוקיו: "למה התפקדתי היום למפלגת העבודה, ומדוע אני תומך בעמיר פרץ? שלא תהיה אשלייה שיש לי הערכה כלשהי לעמיר. מה יש להעריך בחובב קבבונים עם אנגלית של בית ספר יסודי, שאין לו אפילו תואר ראשון ממכללה? אילו זה היה תלוי בי, עמיר פרץ ודומיו היו נשארים להירקב בביטחה במרוקו, אך את המציאות הדמוגרפית אי אפשר לשנות. עדיף היה שהמנטליות הלבנטינית תישאר בלבנט, ושבמקום אנשים שצועקים קו-לו-לו ודופקים בהתלהבות על דרבוקה שירים של מעלימי מס ששם משפחתם מתחרז עם מרץ, יחיו פה רק אנשים שמדברים בנימוס, משלמים מס כחוק ומנגנים את שופן – אבל זה כבר לא יקרה."
https://www.professoramirhetsroni.com/
שצגובסקי-חצרוני, האַס המנצח של מפלגת העבודה? אני מקווה שהמפלגה תוותר עליו.

גדעון לואי (לוי) לא היהודי היחיד
ג'ון אמרי John Amery), 1912-1945), היה בוגד בריטי בשירות התעמולה של גרמניה הנאצית בעת מלחמת העולם השנייה.
ג'ון אמרי נולד בשנת 1912, בן לליאופולד אמרי, מדינאי בריטי מהמפלגה השמרנית, ממנסחי הצהרת בלפור ולימים חבר הפרלמנט הבריטי ושר לענייני הודו ובורמה.
אמרי למד בבית הספר רב-הייחוס הארו, ובגיל צעיר נכנס לעסקים, אך בשנת 1936 נאלץ להכריז על פשיטת רגל. באותה שנה נסע לספרד ונלחם במסגרת כוחותיו של הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו במלחמת האזרחים בספרד, ואף שימש כקצין מודיעין בכוחות האיטלקיים שנלחמו בספרד.
בספרד הכיר אמרי את ז'אק דרואה, המנהיג הפשיסטי הצרפתי, וביחד נסעו שניהם לאוסטריה, לצ'כוסלובקיה, לאיטליה ולגרמניה. לבסוף התיישב אמרי בצרפת שתחת שלטון וישי. עד מהרה מצא כי שלטון זה מתון מדי בעיניו ועשה מאמצים, שלא נשאו פרי, לעזוב את צרפת.
הגרמנים פנו אליו בהצעה שיותר לו לעזוב את צרפת ולבוא לגרמניה כדי לשרת את מנגנון התעמולה הנאצי. רק ב-1942 הצליחו הגרמנים לקבל היתר משלטונות וישי ליציאתו מצרפת.
בהגיעו לברלין החל לשדר שידורי תעמולה נאציים באנגלית. בשנת 1943 הקים בחסות הנאצים יחידה שנקראה "הלגיון הבריטי של סנט ג'ורג'".
אמרי ניסה לשכנע שבויי מלחמה בריטים להצטרף ליחידתו על מנת לצאת ולהילחם בברית המועצות. למעשה נוצרה היחידה לא בגין צורך צבאי אמיתי, אלא על מנת שתשמש כלי תעמולה בידי הנאצים. היחידה לא כללה יותר מעשרות אנשים. היחידה שולבה במסגרת הוואפן אס אס תחת השם "החיל הבריטי החופשי" (British Free Corps).
בחודשי המלחמה האחרונים עבר אמרי לאיטליה, שם שידר נאומי תעמולה ברדיו האיטלקי. בחודש אפריל 1945 נתפס בידי פרטיזנים איטלקים והוסגר לידי הבריטים. בנובמבר 1945 הועמד לדין באשמת בגידה, הודה בכל סעיפי האישום, והוצא להורג בתלייה בכלא וונדסוורת' (Wandsworth) בלונדון ב-19 בדצמבר 1945.
בעת שג'ון אמרי ביצע את מעשי הבגידה שלו ועד למותו, הוא כנראה לא ידע, כי אביו ליאופולד אמרי הוא בנה של אם יהודייה, ועל פי ההלכה הוא יהודי. האב ליאופולד אמרי נולד בהודו לאב אנגלי בשם צ'ארלס פרדריק אמרי ולאם יהודייה בשם אליזבט לייטנר, בת לגולים יהודים מהונגריה. ליאופולד אמרי הסתיר כל ימיו את דבר מוצאו היהודי, שהיה עלול לפגוע במעמדו כמדינאי בריטי שמרני, בעיני עמיתיו מן הממסד הבריטי. הוא הסתיר עובדה זו משני ילדיו, ג'ון אמרי הבכור ואחיו הצעיר ממנו ג'וליאן אמרי, כדי שלא יהיו חשופים לאנטישמיות. באוטוביוגרפיה שלו, שיצאה לאור זמן קצר לפני מותו, ב-1955, כתב ליאופולד אמרי כי אימו היתה בת לגולים הונגריים. רק בשנת 1999 התפרסם מחקר של ההיסטוריון ויליאם רובינשטיין מאוניברסיטת ויילס, שבו נחשפה עובדת מוצאו היהודי של ליאופולד אמרי.
בניגוד לאנגליה הדמוקרטית שהוציאה להורג את התעמלנים שבגדו בה כג'ון אמרי או ויליאם ג'ויס (לורד האו האו) ישראל "הפאשיסטית" לעולם לא תעשה כך, ובדין.
בשום פנים ואופן אסור לפגוע פיזית בתעמלן הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, גדעון לואי (לוי), לורד האו האו הישראלי, ואפילו אסור לנקוט בלשונו של המשורר ח"נ ביאליק שיצא נגד שיתוף הפעולה של הסופר ראובן בריינין עם השלטונות האנטישמיים הרוסיים ואמר: "מעשה בריינין הוא מעשה נבלה ותועבה... ראוי איש זה להינחר (=להישחט) כחזיר. יש להפילו לבלי הוסיף קום, כי לא באמת ובתמים הוא עושה את מעשהו... כי נמכר לעקר (=לגויים) בכסף ובטובת הנאה." (אב"ב, ביאליק אל א"ל יפה, 15.5.1929).
אבל היות ואותו תעמלן תומך באוייב וקורא לחרם על ישראל, יש להתייחס אליו על פי שלושת העקרונות:
שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא.
האוחזים בחרם בחרם יאבדו.
למשתפי"ם ולמלשינים אל תהיי תקווה.

מתנה לאוייב
ממשלת ישראל החליטה להעניק לרשות הפלישתינאית מענק של 560 מיליון שקל עבור חשבון חשמל. בכסף היה אפשר לבנות בית חולים. האם בכל ההיסטוריה היה עוד כובש כזה?
ודוק: בניגוד לערבים המכריזים שמטרתם לחסל את מדינת היהודים ולהשמיד את היהודים בעולם כולו, הגרמנים לא הכריזו שמטרתם להשמיד את אנגליה או אמריקה אבל מעולם לא עלה דעת האנגלים או האמריקאים לספק לאויב בעת מלחמה מזון, דלק, תרופות, או לממן להם חשמל בחינם. אין בכל ההיסטוריה עוד כובש כמונו.