ב-69 שנות קיומה של ישראל, כיהנו בארה"ב 12 נשיאים. טראמפ הוא ה-13. שישה מבין הנשיאים היו רפובליקאים. שישה היו דמוקרטים. במשך 36 שנים, במצטבר, נשיאי ארה"ב היו רפובליקאים. במשך 33 שנים, היו נשיאים דמוקרטים. התחלופה בין המפלגות היא בדרך כלל אחרי 8 שנים, בחלק מן המקרים אחרי 4 שנים. זאת, למעט תקופה אחת שבה במשך 12 שנים כיהנו נשיאים רפובליקאים.
רבות דובר לאורך השנים על החשיבות האסטרטגית של הברית עם ארה"ב, שהיא אחד ממרכיבי עוצמתה של ישראל. אחד הגורמים להיות הברית הזאת אמיצה, הוא התמיכה הדו מפלגתית בישראל, הן בקרב חברי הקונגרס והן בקרב הנשיאים.
היחסים המיוחדים בין המדינות התקיימו עם הממשלים של שתי המפלגות. הם הלכו והתהדקו, נדבך על גבי נדבך, מממשל לממשל. היו ירידות, אך היו אלו ירידות בעלייה. עם כל הנשיאים, ללא יוצא מן הכלל, היו גם מתיחויות ומחלוקות, אך הם לא ערערו את הברית. על אף המחלוקות הרבות עם ממשל אובמה, היה זה הממשל שהעניק לישראל את הסיוע הביטחוני הגדול ביותר. עם כל החומרה שבאי הטלת וטו אמריקאי על ההחלטה בנוגע להתנחלויות, בשלהי עידן אובמה, כדאי לזכור שהנשיא רייגן, הרפובליקאי, שנחשב לאחד מגדולי ידידיה של ישראל, לא זו בלבד שלא הטיל וטו, אלא הורה להצביע בעד החלטות אנטי ישראליות במועצת הביטחון. למשל, הגינוי של חוק הגולן, שלווה בסנקציות אמריקאיות על ישראל.
כל הממשלים מאז מלחמת ששת הימים תומכים בנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 עם תיקוני גבול קטנים. היחיד שחרג מקו זה היה בוש הבן, שקיבל חלק מן העמדות של ישראל בנושא הטריטוריאלי. ולמרות המחלוקות, מערכת היחסים הידידותית הלכה והתהדקה.
כל העובדות שציינתי נועדו להתריע מפני הסכנה שבזיהויה של ישראל עם המפלגה הרפובליקאית. מדיניות כזאת מסכנת את היחסים המיוחדים עם ארה"ב. מדיניות כזאת היא קצרת רואי, ועלולה להוות נזק חמור למדינת ישראל בעתיד.
הגישה על פיה ארה"ב אמורה לתמוך במדיניות הימין הישראלי, ואם עמדותיה הן כעמדות השמאל הישראלי – זו מדיניות עוינת לישראל, היא גם שקרית וחצופה, המטילה דופי בנאמנות למדינה של השמאל הציוני, וגם מזיקה לישראל. אך האשלייה כאילו הרפובליקאים תומכים בעמדות הימין הישראלי, אין לה על מה להתבסס. כאמור, אין כמעט הבדלים בהשקפות הממשלים האמריקאיים, והמחלוקות אינן מערערות את עוצמת הברית.
התמיכה של הימין הישראלי בראשות נתניהו ברפובליקאים, נובעת לעתים מהשקפות דומות בסוגיות שכלל אינן קשורות לישראל, אלא לתרגום, לעיתים שגוי, של עמדות הצדדים בארה"ב בסוגיות כמו בית המשפט, חופש העיתונות, הגירה וכו', למחלוקות הפנימיות בישראל בנושאים אלה.
המשחק הזה הוא משחק מסוכן. מדיניות של ויתור על המפלגה הדמוקרטית ודחיקתה מאיתנו והלאה היא הימור מסוכן על עתידה של ישראל; על ביטחונה, על מעמדה הבינלאומי ועל האינטרסים שלה. אם ישראל תהיה מזוהה עם מפלגה אחת, המפלגה השנייה לא תהיה מחויבת אליה, כאשר היא תהיה בשלטון. והנחת העבודה שלנו צריכה להיות שכמו בעבר, גם בעתיד שתי המפלגות תחלוקנה ביניהן את השלטון כמעט שווה בשווה.
הזדהות גורפת עם טראמפ, מסוכנת שבעתיים, כיוון שהוא גם אינו מייצג באמת את המפלגה הרפובליקאית. אדרבא, ערכי המפלגה הרפובליקאית אינם ערכיו, הוא שונא את המפלגה הרפובליקאית והיא שונאת אותו.
איני סבור שעל ישראל להתנכר לטראמפ. טראמפ הוא נשיא ארה"ב, וחובתה של הנהגת ישראל לטפח עימו יחסים טובים וקרובים. ואם אכן הוא יהיה נשיא ידידותי, הוא יהיה ראוי להערכתה של ישראל, וראוי יהיה לשבח אותו על כך בפומבי.
אך אסור לנו להצטייר כטראמפיסטים, כמי שמצויים בכיסו, כמדינה והנהגה המעריצה אותו. התנהגות כזו תסב נזק חמור לישראל.
אל לישראל לשים את כל הביצים בסל אחד, הסל הרפובליקאי. היא חייבת לשמר ולטפח את מערכת היחסים עם המפלגה הדמוקרטית. על ישראל להזמין סנאטורים ומנהיגים דמוקרטיים אליה ולשלוח אליהם את נציגיה, כדי לחזק את הקשר עמם, ולהבטיח את המשך התמיכה שלהם בישראל.
ישראל כמדינת העם היהודי, חייבת לראות את מצבם וצרכיהם של יהודי הגולה כמרכיב משמעותי במדיניות החוץ שלה. כך ישראל נהגה תמיד. רוב יהודי ארה"ב, באופן מסורתי, תומכים במפלגה הדמוקרטית, מסיבות שונות ובראשם היחס הטוב שלה למיעוטים, ובהם היהודים. אל לישראל להפנות להם עורף. אם תפנה להם עורף, תבגוד בייעודה. אם תפנה להם עורף, היא תתקשה למצוא אותם כאשר תזדקק להם.
יהדות ארה"ב חווה ימים קשים, של התגברות האנטישמיות ושל אימה מפני התעצמותה, בחודשים האחרונים. מעבר לאמירות מן הסוג של "אחדים מנכדיי הטובים ביותר הם יהודים" טראמפ כמעט ולא התייחס לכך, ונמנע מגינוי נמרץ של התופעה. את כל אלה עלינו לזכור.
ויתור ישראלי על המפלגה הדמוקרטית בארה"ב יהווה פגיעה חמורה במדינת ישראל.

2. צוק איתן – העצים והיער
מאמר זה, העוסק במלחמת "צוק איתן", נכתב ימים אחדים טרם פרסום דו"ח מבקר המדינה, ולא בכדי. הסיבה לכך, היא שכל ביקורת שתכתב בדו"ח, תהיה חריפה כאשר תהיה, וגם אם אסכים עם כל מילה הכתובה בו – לא תשנה כהוא זה המסר של המאמר: מלחמת "צוק איתן" הסתיימה בניצחון ישראלי ששינה באופן משמעותי את מציאות החיים בדרום הארץ.
בתום מלחמת "צוק איתן" התקשורת הציגה מצג על פיו התושבים אינם רוצים לחזור ליישוביהם. הם תיארו תמונה של נטישה המונית והתרוקנות היישובים בתוך זמן קצר.
המציאות הפוכה. יישובי "עוטף עזה" נהנים בשנתיים האחרונות מצמיחה דמוגרפית חסרת תקדים. משפחות רבות מאוד עזבו את בתיהן במרכז הארץ ועברו להתיישב ביישובי עוטף עזה. עירוי דם מסוג זה ליישובים קהילתיים קטנים, הוא מתנה שלא תסולא בפז, וזריקת מרץ ועידוד בלתי רגילים. כל זה לא היה קורה, לא יכול היה לקרות, אלמלא תוצאות "צוק איתן". המשפחות המתיישבות בקיבוצים ובמושבים על גבול עזה, הם תמונת הניצחון של המלחמה.
גם המוני בית ישראל המציפים מדי שבת, בשבועות אלו, את הנגב המערבי, במסגרת אירועי פסטיבל "דרום אדום", הם תמונת ניצחון של המלחמה. תחזיתו של הרמטכ"ל בני גנץ על כך שהצבע האדום בעבור תושבי הדרום יחזור להיות צבען של הכלניות והנוריות ולא עוד ה"צבע האדום" של מערכת ההתראה נגד טילים ופצמ"רים – הוגשמה אף היא.
גם זה לא קרה לפני "צוק איתן" ולא היה קורה היום אלמלא "צוק איתן". אני עוד זוכר, כיצד כמנהל מתנ"ס הגולן ארגנתי שיירות ואוטובוסים של הזדהות מהגולן לשדרות, כדי לקנות בחנויות ולאכול בבתי הקפה בעיר שעסקיה קורסים באין קונה. מדי שנה, בכנס שדרות לחברה, שכרתי צימר בקיבוץ ניר-עם המופגז, ושמעתי עד כמה הצימרים ריקים לאורך השנה. כל המציאות הזאת השתנתה ללא הכר לאחר "צוק איתן", בזכות "צוק איתן".
אנו לוקים לעיתים בזיכרון קצר. אנו ממהרים להתרגל לטוב ולהדחיק את הזיכרונות הרעים. אך בל תשכח: במשך 14 שנים היתה רצועת עזה קן שיגור בלתי פוסק של טילים לעבר האוכלוסייה האזרחית בדרום. אינספור מבצעים קטנים לא הפסיקו את הירי. סיכולים ממוקדים רבים לא הפסיקו את הירי. הפסקות אש, הודנות ותהאדיות לרוב, החזיקו מעמד שעות ספורות, אם בכלל, ולכל היותר יום יומיים.
לאחר ההתנתקות, התופעה הזאת התעצמה בצורה דרסטית, הן מבחינה כמותית והן מבחינת איכות הטילים וטווח הירי. שני מבצעים גדולים – "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" לא שמו קץ למטחי הטילים. רק מבצע "צוק איתן" שינה את המציאות המחרידה הזאת. הוא שינה אותה מן הקצה אל הקצה.
במבצע היו ליקויים רבים, בכל הדרגים. אין לטייח אותם. יש לתחקר אותם, ללמוד אותם ולהפיק לקחים. גם במלחמה המוצלחת ביותר יש ליקויים שיש ללמוד מהם, ולא פחות חשוב ללמוד מן ההצלחות, כדי להפיק אף מהם את הלקחים.
דו"ח מבקר המדינה לבטח יצביע על ליקויים שראוי להתייחס אליהם ברצינות וללמוד מהם. אך אל ניתן לעצים להסתיר מאתנו את התמונה הכוללת של היער. התמונה הכוללת היא של ניצחון משמעותי, ששינה באופן מהותי את המצב והשיג את יעדי המלחמה.

[אהוד: שכחת לציין כי ההישג של "צוק איתן" בא גם בזכות ביבי ובזכות שרה שכנראה לא הפריעה לו].

3. צרור הערות 26.2.17
* עמדתי היתה נמהרת ופזיזה – פירסום מסקנות הביניים של מח"ש בפרשת אום-אל-חיראן, מחייבות חשבון נפש של משטרת ישראל, מפכ"ל המשטרה והשר לביטחון פנים. אולם בקוראי להם לבדוק את עצמם, עליי לנהוג על פי הכלל "קשוט עצמך תחילה ואחר קשוט אחרים." גם אני לא נהגתי כשורה, כאשר התייצבתי באופן גורף לתמיכה בעמדתם. עמדתי היתה נמהרת ופזיזה. זו היתה טעות, אני מצר עליה ואנסה להפיק לקחים ממנה.
מהדלפת מסקנות הביניים כלל לא ברור שזה לא היה פיגוע, שזו לא היתה דריסה מכוונת, וכדאי שלא לתת לגורמים אינטרסנטיים להציג כך את הדברים. אולם האמירה הגורפת, הוודאית, שהיה זה פיגוע, בוודאי לא היתה במקום, לא היה לה על מה להסתמך, ולא הייתי צריך לתמוך בה באופן גורף.
ואחרי שאמרתי זאת, כדאי להיכנס לפרטים שמעבר לכותרות. יש דברים שלגביהם מח"ש אינו מטיל ספק (בהנחה שההדלפות אכן משקפות את החקירה). אין ספק שהשוטרים חשו בסכנה והאמינו שמדובר בפיגוע ולכן הם נהגו כפי שנהגו. חוקרי מח"ש מציינים ש"הכוחות בשטח העידו שלא יכלו לפרש אחרת את הסיטואציה, מלבד ניסיון לבצע פיגוע." אין ספק, על פי מסקנות החקירה, שלא היתה בהתנהגות השוטרים כל עבירה פלילית ואף לא משמעתית, אלא תקלה מבצעית.
אוסיף ואומר, שאין לשכוח שמדובר כאן בשוטרים שבאו להשליט את שלטון החוק, לממש את פסיקות בתי המשפט, ומולם עמדו מי שניסו באלימות למנוע את ביצוע החוק, כשהם מוסתים בידי חברי כנסת, שהגיעו למקום כדי ללבות את האש, לשלהב את היצרים ולהתסיס את ההמון.
מה שחמור בעיניי אינו עצם הירי, אלא האמירות הגורפות של המשטרה, של המפכ"ל והשר, שמדובר במחבל שביצע פיגוע והדיפת כל טענה אחרת. במיוחד לא היה מקום לשיוך של האיש לתנועה האסלאמית, לתומכי דאע"ש מחדר המורים, לגזרי העיתון על דאע"ש וכד'. גם אם הכוונה היתה מתן גיבוי לשוטרים בפעילות מבצעית, לא היתה הצדקה לאמירה הגורפת הזאת. מן הראוי שהשר והמפכ"ל יתנצלו על דבריהם.
כמובן, שיש להפיק לקח מהטעויות המבצעיות שהיו באירוע, כמו ירי דו-צדדי ועוד.
המסקנות של מח"ש, סותרות לחלוטין את הטענות של ירי מכוון ולא מוצדק, של "רצח". ואוסיף על כך, שהשמעת טיעונים כמו "הברך של הנהג ננעלה" וכו', רק פגעה באמינות של מותחי הביקורת על המשטרה, שנשמעה כמו חיפוש מתחת לאדמה של כל בדל טיעון להצדקת ביקורתם.

* פינת הצל"שים – לממשלת ישראל ושריה היו בשבוע שחלף כמה הישגים הראויים לשבח.
ראשית, ביקורו המוצלח של ראש הממשלה בסינגפור ובאוסטרליה. כל הניסיונות להלך עלינו אימים בבידוד מדיני, כביכול, מוכחים שוב ושוב כמשוללי יסוד. ישראל אינה מבודדת ויש לה ידידים בכל רחבי העולם. וגם אם יש חילוקי דעות בין ישראל לידידותיה, הם אינם מעיבים על מערכת היחסים הטובה. הביקור המוצלח הניב הישגים כלכליים ומדיניים, והוא ראוי לשבח.
השר להגנת הסביבה זאב אלקין ראוי לשבח על החלטתו לסגור סופית את מיכל האמוניה בחיפה. זו אחת ההחלטות החשובות והמועילות ביותר בשנים האחרונות להגנה על הסביבה, ויותר מכך – זו החלטה בעלת חשיבות רבה לחייהם וביטחונם של תושבי חיפה.
שרת התרבות והספורט מירי רגב ראויה לשבח על האופן שבו פתרה את משבר האבטחה של עירוני נהריה, שבעטיו כמעט לא יכלה לנסוע למשחק בטורקיה והיתה נענשת בידי איגוד הכדורסל האירופי. קפיצתה של השרה למים והצטרפותה לקבוצה עם מאבטחיה, היתה התערבות מהירה, נחושה ויצירתית של השרה – פתרון מחוץ לקופסה שפתר את הבעייה.
והשבח הגדול מכולם הוא לשרה איילת שקד, שניווטה את הוועדה למינוי שופטים, לבחירה בהסכמה של נבחרת ראויה לבית המשפט העליון.

* בהסכמה – ההרכב המאוזן של בית המשפט העליון, שיש בו ייצוג למגוון הקולות והזרמים בחברה הישראלית, הוא הישג גדול לחברה ולמערכת המשפט בישראל. כל השותפים להסכמה, ובראשם השרה איילת שקד והנשיאה מרים נאור, ראויים לשבח על הנחישות להגיע להסכמה.
זהו גם ניצחון של השיטה. עד לפני שנים אחדות, די היה ברוב רגיל בוועדה כדי לבחור שופטים. וכך, במשך שנים אחדות, הצבעה אוטומטית של נציגי השמאל בכנסת עם נציגי בית המשפט העליון, יצרו מאיוריזציה, רוב אוטומטי למועמדי בית המשפט. השינוי שקיבלה הכנסת, ביוזמתו של גדעון סער, שחייב רוב מיוחד, אינו מאפשר זאת עוד. תתכבד הוועדה לבחירת שופטים, תשב ותדון ותלבן ותישא ותיתן – עד שייצא עשן לבן. לא ברוב ומיעוט, לא בכיפופי ידיים, אלא בהסכמה. ולא בכדי איני כותב פשרה אלא הסכמה, כיוון שגם אם בעיני כל אחד מחברי הוועדה המועמדים שהוא הציע הם הטובים ביותר, בראייה לאומית כוללת, ההרכב המאוזן, הוא הטוב ביותר: הוא שלם הגדול מסכום חלקיו.
טוב שנבלם הניסיון להחזיר את הגלגל אחורה, ולחזור לשיטת הרוב הרגיל, שנבע מקוניוקטורה פוליטית שבה לנציגי הימין היה רוב, והם ניסו בדרך זו להשתלט על מינוי השופטים. השכל הישר ניצח, והשיטה הנכונה והראויה הוכיחה את עצמה.

* פוזלת לפריימריז – הדבר היפה והחשוב בתהליך בחירת השופטים החדשים, היה ההצלחה של כל הגורמים להגיע להסכמה ולבחור פה אחד את הרביעייה. על כך ראויה שרת המשפטים, שהובילה את המהלך החשוב, לכל שבח. כל כך חבל, שבמקום להתהדר בכך ולשים את הדגש על ההישג הזה, איילת שקד, הפוזלת לפריימריז בבית היהודי, מתהדרת דווקא ב"מהפכה", "שינוי כיוון" וכו', כאילו היה זה ניצחון הימין על ה"סססמול / אליטות / הקרן החד"שה / הבג"ץ" וכו'. היא הובילה מהלך כל כך חשוב ויפה, מהלך של אחדות, של מניעת קרע, ורצה לקבל "כפיים" בהצהרות פופוליסטיות מְפָלְגוֹת. בכך היא מגרה את ה"שמאל" להתנגד ולהתנגח בהרכב השופטים, וככל שהם יתקפו יותר, כך היא תוכל להציג את ההישג האמיתי, באופן הצר הזה. בכך היא, שהובילה מהלך לחיזוק בית המשפט ומעמדו בציבור, גורמת לפגיעה באמון הציבור בבית המשפט.

* מקורננים – ברגע שהשופטים החדשים ייכנסו לתפקידם, יופתעו חלק מן המריעים למינוי מימין, שהשופטים הללו מחויבים לחוק, לחוקי היסוד ולדמוקרטיה, ויפסקו על פי דין. הם יופתעו שהמחויבות שלהם היא לחוקי מדינת ישראל ולא לפוליטיקה מגזרית ימנית קיצונית. ואז מהר מאוד הם יהפכו ל"מלקקים לססססמול", "מתחנפים לאליטה", "מקורננים" ו"סססמולנים". ע"ע גרוניס, רובינשטיין ומנדלבליט.

* האקטיביסט מכולם – ב-2011 דחה בית המשפט העליון את עתירתה של ח"כ זהבה גלאון נגד חוק האזרחות, האוסר כניסת פלשתינאים לישראל במסגרת "איחוד משפחות". בין שופטי המיעוט בהחלטה בלט השופט אדמונד לוי. היתה זו הכרעת הדין האחרונה שלו, טרם צאתו לגמלאות. לא זו בלבד שהוא פסק שיש לפסול את החוק, הוא אף גינה אותו בחריפות והגדיר אותו: "אובדן צלמה הדמוקרטי של מדינת ישראל," ולכן "חקיקתו היא אירוע מכונן בתולדות הדמוקרטיה הישראלית," שעלול לסמן את סופה. לא פחות.
אותו אדמונד לוי, היה השופט שהציג עמדת מיעוט להחלטת בית המשפט שאישרה את ההתנתקות.
איך הדברים מתיישבים? אדמונד לוי היה השופט האקטיביסט ביותר בתולדות המדינה. הוא היה אקטיביסט בפסיקות על פי השקפת עולמו ה"ימנית" בענייני חוץ וביטחון, הוא היה אקטיביסט בפסיקות על פי השקפת עולמו ה"שמאלית" בענייני חברה וכלכלה והוא היה אקטיביסט בפסיקות ליברליות בענייני זכויות האדם.
ללמדך, שהאבחנות בין שופטים אקטיביסטים לשמרנים כשיקוף של המחלוקת בין ימין ושמאל בפוליטיקה לא מדויקת.
נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי, היה באמת שמרן משפטי, ומתנגד עקבי לאקטיביזם השיפוטי. בהשקפותיו הפוליטיות הוא דגל בעמדות "ימניות" ברורות. הביטוי לשמרנותו הוא העובדה שעד פרישתו איש לא ידע מהן עמדותיו.
ודווקא השמרן והימני הזה, הוא שפסק שיש להעתיק את אלון מורה ממקומה הקודם שהיתה על קרקע פרטית. אין בכך סתירה לשמרנותו, כיוון שאין זו התערבות במדיניות ההתיישבות של הממשלה, אלא הגנה על זכות הקניין של הפרט מול הרשות. אין בכך סתירה לעמדותיו המדיניות, כיוון שתמיכתו בהתיישבות יהודית רבתי בכל יהודה ושומרון ובריבונות ישראלית בין הים והירדן, אינה מחייבת אותו להשלים עם בנייה על קרקע פרטית.
ולכן, מוטב לחוגגים על כך שכבשו את בית המשפט להיות קצת יותר זהירים וצנועים בחגיגות. השופטים שנבחרו מחויבים לחוק ולצדק, ואינם נציגי פוליטיים של הימין.

* שפטליזם – כתבתי שמהר מאוד יתאכזבו אלה שמצפים מהשופטים החדשים שיהיו שליחיהם הפוליטיים ומחויבותם לא תהיה לחוק ולדמוקרטיה. אולם מתברר שיש קולות כאלה עוד לפני שהם נכנסו לתפקידם. דוגמה שהעתקתי מהפייסבוק. לא נגענו: "לא לחינם הובילה השקדיה עם נפתול את החוק לסגירת העיתון ישראל היום היא מפונקת ומתוגמלת על ידי כל עיתוני השמאל וכל הערוצים השמאלחניים ערוץ 10 וערוץ 2 ... על איזו הצלחה מדובר כשהשקדיה התקפלה לנוכח השופטת נאור והשאירה את השיטה הנלוזה של 'חבר מביא חבר' בבחירת השוטים."
עד שעוכרי הדין שפטל ואיתמר בן גביר יהיו שופטי בית המשפט העליון, שום דבר לא יספק אותם.

* אויבי שלטון החוק – כל כך צפוי. "הארץ" יוצא בקמפיין של דה-לגיטימציה לשופטי בית המשפט העליון החדשים, עוד בטרם נכנסו לתפקידם. הכותרת הראשית: "שקד ונתניהו השיקו את המהפכה האנטי חוקתית."
למה אנטי חוקתית? כי בעיניהם "החוקה" היא מאמרי המערכת של דבוקת שוקן. אפשר לחשוב שעד היום הם תמכו בבית המשפט. לא ולא. שוב ושוב הם הציגו את בית המשפט כ"מכשירי אקיבוש", "פקידי אקיבוש", "מכשירי השרץ" והגרוע מכל – "ביטחוניסטים". אבל כעת הם משיקים קמפיין של דה לגיטימציה לבית המשפט, רדיפה אישית אחרי שופטים (בהמשך לציד המכשפות לשופט נועם סולברג, המוכנה בפיהם "השופט העבריין" כיוון שהוא חי ביישוב ביו"ש).
מלחמתו של "הארץ" בבית המשפט העליון, היא מלחמה נגד שלטון החוק ועליונות המשפט בישראל, מתוך רצון אנטי דמוקרטי שבית המשפט העליון יהיה סניף של שוקן.

* זילות בית המשפט – דוגמית למלחמת החורמה של "הארץ" נגד שלטון החוק ומערכת המשפט בישראל, היא המערכה שהם מנהלים נגד גזר דינו של אלאור אזריה. הם בזים לבית המשפט ולשופטים. בחוצפתם הם מכנים את בית המשפט "תיאטרון עממי" ש"מכשיר רצח" ואת פסיקתו כ"סוף לטוהר הנשק". אפשר לחשוב שאי פעם הם כיבדו את טוהר הנשק ומוסר הלחימה של צה"ל. לא ולא. הרי לאורך שנים הם מובילי עלילת הדם על צה"ל, המציג אותו כצבא קלגסים המבצע פשעי מלחמה נוראים.
גזר הדין במשפט אזריה הוא מלאכת מחשבת של אחריות, שיקול דעת וראייה כוללת. פסק הדין מהווה מסר ערכי, חינוכי, חד משמעי, המבחין בין טוב ורע, בין מותר ואסור. המסר שלו יהדהד בראשו של כל חייל צה"ל, ויחזק את המסר שכל חייל מקבל בלאו הכי ממפקדיו, מסר של מוסר לחימה, טוהר הנשק וקדושת חיי אדם. בגזר הדין בית המשפט נהג בצדק כבית הלל, מתוך התחשבות בתנאים המבצעיים המיוחדים ובעברו של אזריה כלוחם וכחייל מצטיין. כך ראוי.
אבל השוקנים רוצים נקמה. הם אינם מבקשים אחריות, הם רוצים דם. בעולם המקביל שבו הם חיים, כך מתואר המשפט: "בית הדין שוב אמר לישראלים את מה שהכי רצו לשמוע: חיי הפלסטינים הם בזיל הזול, במכירת סוף עונה."
אין זו אלה הסתה נגד בית המשפט והשופטים ונגד שלטון החוק בישראל.
יוצא דופן ב"הארץ" הוא עמוס הראל, הפרשן לענייני ביטחון, שכתב על הנושא בשיקול דעת ובראייה אחראית ורחבה.

* בעקבות בריטניה – אוניברסיטאות בבריטניה חסמו את פעילות ה-BDS. יש לקוות שהאוניברסיטאות בישראל ילכו בעקבותיהם.

* הפתרון – ארמנד אזולאי, ראש הקהילה היהודית בבונדי שבפריס, שבניו הותקפו בפשע שנאה אנטישמי: "הפתרון הוא לא להוריד את הכיפה אלא להצליח לעצור את הגישה האנטישמית ושיפסיקו להעניק נסיבות מקלות למי שעושה את זה."
אני מציע פתרון אחר – לעלות לארץ ישראל. להיות יהודים חופשיים במולדתם ובמדינתם הלאומית.

* מינוי ממלכתי – ההחלטה של שר החינוך בנט למנות לתפקיד מנכ"ל משרדו את שמואל אבואב, היא בחירה מצוינת. בנט מינה לתפקיד איש ביצוע מעולה, עם רקורד מעולה בעיקר בתחום החינוך, כראש מועצת טבעון ולפני כן כמנהל מתנ"ס טבעון. בנט ראוי לשבח על מינוי ממלכתי של חבר מפלגת העבודה, על אף שידע איזו ביקורת תוטח בו ברשתות, בידי מי שבעיניהם כל מי שאינו ימין קיצוני הוא אוייב.

* לספור עד מיליון – מזכ"ל חיזבאללה השיח' נסראללה התרברב השבוע שישראל תצטרך לספור היטב עד מיליון, לפני שתצא למלחמה בלבנון. קודם כל הוא צודק – תמיד צריך לספור עד מיליון לפני שיוצאים למלחמה. מלחמה היא המוצא האחרון, רק כשאין ברירה. אולם ישראל אינה רוצה במלחמות. מי שמאיים במלחמות, וכל מהות קיומו ומטרת קיומו היא מלחמה בישראל במטרה להשמידה, הוא חיזבאללה. והעובדה שכבר למעלה מעשור חיזבאללה לא ירה כמעט אף ירייה לעבר ישראל, מעידה על מצבו הקשה, מאז המכה הקשה שחטף במלחמת לבנון השנייה.

[אהוד: וזאת גם תודות לאולמרט ולחלוץ המושמצים].

* ניצחון בזק – כותרת: "ניצחון בזק לדאע"ש בגולן הסורי." כדאי לזכור, לזכור ולא לשכוח, שממשלות ישראליות ניסו למסור את הגולן לאוייב הסורי. או אז, ניצחונות הבזק של דאע"ש היו בגולן הישראלי ובחוף הכינרת.

* כאילו נערך אתמול – קטע מתוך ראיון עם יגאל אלון, שנשמע כאילו נערך אתמול. הוא סיפר על פגישה עם ז'אן פול סארטר, שנפגש עימו לאחר פגישה עם נשיא מצרים.
"כאשר הוא העלה את ההצעה, לא כהצעת מצרים אלא כהצעתו הוא, בדבר הצהרה ישראלית להחזרת כל הפליטים הרוצים לשוב, מתוך הנחה, שאולי לא כולם יבואו, אך כמחווה, שתקל על נאצר לעשות צעד לקראת שלום, אמרתי לו: מר סארטר, אתה בעצמך השבת על השאלה בציטוט מדברי נאצר, ש'ישראל תהיה אחרת'. ואם היא תהיה אחרת, היא לא תהיה ישראל, ותסכים איתי, שנקודת המוצא חייבת להיות – זכות קיומה וכושר קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שיש בה גם מיעוט ערבי. על זה הוא השיב: אני מכיר בכך. אין ספק, שזכותה של ישראל היא להתקיים ולהיות בעלת כושר קיום. התעורר ויכוח מהו גודל המיעוט הערבי האפשרי בישראל ושמא לא כל הפליטים יחזרו. על כך עניתי בציטוט מראיון שנתן נאצר בשעתו לשבועות 'לייף' האמריקני. הוא נשאל אז, כמה פליטים יחזרו לדעתו לישראל, אם יורשו. והוא השיב במילה אחת: כולם."
הריאיון ניתן ב-14 במאי 1967. למחרת נאצר הכניס את צבאו לסיני ואיים במלחמה שבה "נזרוק את היהודים לים." החלה "תקופת ההמתנה". כעבור שלושה שבועות פרצה מלחמת ששת הימים.

* ביד הלשון: סבא שלי היה רב – השבוע לפני שנתיים הלך לעולמו העיתונאי, הסופר, שדר הרדיו, הסאטיריקן, הפוליטיקאי והשר לאזרחים ותיקים אורי אורבך.
אחד מספריו של אורבך היה "סבא שלי היה רב" – לקסיקון דתי חילוני. לקסיקון שנון, "המתעד בקלילות את עולם המינוחים של סרוגי הכיפה, ואת השיח המתנהל בין דתיים לחילונים בישראל. באמצעות המושגים, הביטויים והדקויות, מנסה הלקסיקון להציב מראה בפני הקורא הדתי, ולפתוח חלון הצצה לשימושו של הקורא החילוני" – מתוך הכתוב על גב הספר.
אציג כמה מן הערכים בלקסיקון:
אתה אל תקשיב – המילואימניק עומד לספר בדיחה גסה, אבל פתאום הוא שם לב לנוכחותך, הרב הצדיק. "אתה אל תקשיב," הוא מגחך בשביעות רצון עצמית, כאילו המציא את החוכמה הזו הרגע. אז אתה לא מקשיב ומשתדל גם לא לצחוק.
אתה דווקא בסדר – אתה לא כמו ההם, הקיצונים. הדתי מופתע ומתאכזב כל פעם מחדש שהוא נוכח לדעת שהחילוניים חושבים דברים רעים על הדתיים, ומשנים את דעתם רק כשהם נתקלים בדתי החי הראשון. ומה חשבתם, שיש לנו קרניים מתחת לכיפה?
דתי ומשקר?! – אחיו החורג של "דווקא אתה?" הנזיפה שכל חובש כיפה מפחד ממנה מגיל אפס ועד יומו האחרון, הד לציפיות המוגזמות מאתנו. "דתי ומקלל?! זה מה שלימדו אותך בבית ספר שלכם? לא מתבייש, ואתה עוד עם כיפה? לפחות תוריד את הכיפל'ה שלך כשאתה מתנהג ככה."
דתי מחמד – דתי שחילונים אוהבים לאהוב ולהציג אותו כחבר הדתי שלהם: "הנה, גם לנו יש מישהו דתי שאנחנו מסתדרים אתו מצוין." ממציא הביטוי הוא מחבר לקסיקון זה, שהוא עצמו דתי מחמד במידה מסוימת. יש כמובן גם ערבי מחמד, חילוני מחמד, הכול לפי הצורך.
חילול השם – דתי שמשתטה בתוכנית של דודו טופז; דברי גידופין של רב חשוב נגד הציונות. תזוזה קלה של חרדי בעת צפירת יום הזיכרון. כל התנהגות שאינה הולמת. גם ילד דתי שמדבר בקול רם עם החבר'ה בפיצריה עושה לא פחות ממחלל השם. בקיצור: כל פאדיחה פומבית של חובש כיפה היא חילול השם.
לקחתם לנו את ה... – כתב האשמה מוכר כלפי דתיים: "אתם הדתיים לקחתם לנו את התנ"ך..." וכן: "לא נסלח לכם שלקחתם לנו את המושג ארץ ישראל," ו"הדתיים לקחו לנו את היהדות, כאילו יש להם מונופול עליה." אמירות כגון אלה נתקלות בתגובה הנעלבת: "אנחנו לקחנו?! אדרבה. מישהו מפריע לכם לפתוח תנ"ך וללמוד? למה כל דבר מאשימים אותנו?"
סבא שלי היה רב – שם הספר ושורה מביוגרפיה נפוצה. "אני, אל תראה אותי ככה. סבא שלי היה רב. אני עד גיל שמונה למדתי בישיבה." ואז החילוני פוצח באוזני הדתי המזדמן בשירה משובשת של "אדון עולם", "שמע ישראל" ו"אדון הסליחות" כדי להפגין בפניו את בקיאותו במקורות. ממשפחת "אימא שלי מדליקה נרות, אבא שלי עושה קידוש."
קסבה – לא בשכם ולא בחברון. הקסבה של קריית משה, שכונה בירושלים, היא המקום שבו מרוכזת השמנת של הציבור החרד"לי, אנשי מרכז הרב, וגם של חוגים אחרים. "אתה יודע מה הבעייה שלכם? שאתם חיים בתוך הקסבה של קריית משה ולא יודעים מה קורה בערי הפיתוח."
תראה לי איפה כתוב בתורה – שאסור לנסוע בשבת, שאסור לאכול גבינה צהובה אחרי נקניק, שאסור להדליק טלוויזיה, שאסור לשלוח פקס בשבת. חברך האפיקורס מוכן, לצורך הדיון כמובן, להסכים עם כמה דברים שכתובים בתורה, אבל הוא נגד מה שנתפס כחומרות, הגזמות והמצאות. אחרי שאתה מראה לו איפה זה כתוב בתורה, הוא מגיב: "נו, באמת."