סיפור חיים
הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990
הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק י"ג
"אם רק אני וקיציס נתהפך –
יהיה יותר שקט בתל-אביב!"

ברבות השנים איבדו זוהרם מקומות העבודה, שהיו בראש מאוויהם של פועלים עבריים באותה תקופה – להיות פועל בניין ומוטב בקבוצה קבלנית, להיות פועל קבוע בעירייה, בניקיון ובתברואה. משה אינו זוכר שהיתה הרגשת בושה כלשהי במקצועו של האב. היתה זו, לדבריו, "עבודה בטוחה, מסודרת, אף שלא מכובדת ביותר."
רינה זוכרת את גאוותה, כאשר היתה יכולה להשיב ש"אבא פועל" לשאלת מורתה רחל, בבית החינוך, שביקשה לדעת את מקצועו של האב כדי לכתוב את הפרטים במקום המתאים ביומן הכיתה. לימים, כאשר שרגא עלה בדרגה, הרגישה רינה שלא בנוח כאשר נאלצה להשיב: "אבא עכשיו פקיד."

"מדוע אבא עובד תמיד בלילות?" – נהגו לשאול בילדותם השניים.
"מפני שלאנשים שקמים בבוקר צריך שתהיה עיר נקייה. לכן אבא משכים קום." היו ההורים מסבירים להם.
שעות העבודה אכן היו מתחילות בין שלוש לארבע לפנות-בוקר. האב, עם המטאטא הגדול בידו, היה לוקח לעיתים את משה מוקדם בבוקר להראות לו את עבודתו. ניצב בקבוצה יחד עם חבורת תימנים, ואשכנזים אחדים, שאמנם נעשו מנהלי-עבודה כעבור זמן לא רב.

שרגא לא נהג במכונית מימיו. לימים, כשעבודתו כבר היתה פיקוח על קבוצות עובדים, הפכה מכונית-המים העירונית הירוקה, בעלת המיכל, שהילדים קראוה בשם "האוטו הַמַּשְׁפְּרִיץ" – לכלי-התחבורה בו היה מגיע, עם איצקוביץ' נהגהּ, שהיה לעוזרו הקבוע – לכל פינה, לכל פועל, לראות אם התייצב במקום עבודתו, ולומר לו מילה ובה.

"האוטו המשפריץ" הכניס מימד נוסף לחייהם של הילדים משה ורינה. לא רק שאבא גאה על עבודתו, שבזכותה העיר נקייה מדי בוקר, אלא שבזכות היחסים הטובים עם איצקוביץ' יכולים היו להצטרף אליו לנסיעה ואפילו לקחת בני-דודים וחברים לסיבובים באוטו הירוק, בעל שני המזלפים מצדדיו, שהיה מרביץ במים את הרחובות היבשים ומדיף ריח משכר של גשם ראשון גם בימים שחונים וחמים; תחושה שמי שזכה לחוש בה בילדותו, כשהמים המעלים ריח של אבק לח מרטיבים את רגליו היחפות, הנתונות במכנסיים קצרים – לא ישכחנה לעולם.

*
בין העגלונות קצרת-הימים, לתקופת איצקוביץ' שהסיעוֹ ב"אוטו המשפריץ", שימשו את שרגא כלי-רכב אחרים. כשהחל בעבודת הפיקוח, היו אלה אופניים, שעליהם גם היה מרכיב את דבורה ומסיעה לעבודתה בבית-ספר ערב של "הנוער העובד" או למרכז לתרבות של ההסתדרות, ששכן בצריף שברחוב נחמני 4. לאחר זמן, כשעלה שרגא לדרגת פיקוח גבוהה יותר בעירייה – קיבל אופנוע BSA.

מספר משה [נצר]: "אבא נהג באופנוע כמי שאין לו רישיון. אנחנו חשבנו שלעולם לא יוכל להוציא רישיון – לא בגלל איזה חוסר-בטיחות ברכיבתו אלא דווקא מפני בטיחות-היתר שאיפיינה אותה. כיום היה מקבל, ודאי, את אות הנהג הזהיר.
"כשהיה אבא מזמין מישהו לישיבה או לפגישה, והלה היה שואל אותו: 'באיזה בית קפה?' – היה אבא עונה לו: 'אין צורך. אני יוצא מהבית באופנוע בשעה זו וזו, ואתה יכול להתלוות אליי מפינת ארלוזורוב-דיזנגוף.' – 'אבל איפה נשב?' – היה הלה מתעקש. – 'אני אסע ואתה יכול ללכת לידי, על המדרכה, ולדבר איתי...'"
"ואם תתעייף בהליכה – פשוט תרים רגל ותשב מאחוריי, וכך נמשיך בשיחה..." – משלימה רינה את דברי אביה בסיפור.

בעקבות הסיפור הזה, רצה פעם משה לבדוק מהי באמת מהירות הנסיעה של אביו, והציע: "אבא, בוא נראה מי יגיע קודם, אתה תרכב על האופנוע ואני אצעד לידך ברגל."
השניים יצאו לדרך, אך בפינת דיזינגוף ושדרות קק"ל [כיום שדרות בן-גוריון] פגש אותם מישהו ואמר:
"שלום שרגא, יש עניין דחוף, אפשר ללוות אותך?"
כך נקטעה התחרות בין הבן לאב, עקב בעיות השעה הדוחקות.
לדעת שרגא, כלי-התחבורה לא נוצר כדי להתהדר בו, אלא כדי להגיע באמצעותו למקום שנחוץ להיות בו. משום כך לא שאף מעודו להגיע למעמד של מי שברשותו מכונית, ולא למד נהיגה בה. רכיבתו האיטית על האופנוע, במהירות הקרובה להליכה, שהיתה לשם דבר ברחובות תל-אביב, מלמדת על תכונה אופיינית לשרגא – הזהירות היתירה.

*
מה פירוש זהירות יתירה? – עם פרישתו לגמלאות בשנת 1963, נפרד משרגא, בשם ארגון עובדי עיריית תל-אביב, חברו מ. זילברמן, שציין, בין היתר, במעין בדיחותא, ששרגא לא התנדב לצבא כי: "פחד הרובה מלווה אותו מימי נעוריו והוא בורח לשמע הירייה הראשונה, אך על כל מאורע המתרחש בחברה ה'ציווילית', בו דרושה יד עוזרת לציבור, לתנועה, למדינה – הוא הראשון. תהיה זאת עבודה שחורה שאחרים סולדים ממנה, או בוחלים לזהם בה ידיהם – אין שרגא בוחל בה." ("שערים", פברואר 1963, עמ' 45).

"אבא לא היה מפחד," אומר משה, "הוא היה 'סוּפֶּר-זהיר' מטבעו. היתה על כך הלצה הקשורה בזיאמה [ארן] חברו, שהיה נתון לפחדים ונטה להשפיע גם על אבא. זיאמה שואל את אבא: 'מה אתה עושה כשיש אזעקה?' – 'אצלי אין דבר כזה,' עונה אבא, 'אני נכנס למקלט עוד לפני האזעקה.' – 'ומתי אתה יוצא?' – 'באזעקה הבאה.'
"אצל אבא נבעה זהירות-היתר מתוך נטייתו החזקה לסדר, והקפדתו שלא ישתבש. יש מלחמה – יש מקלט – צריך לשבת בו..."
"למרות הצהרותיו של אבא על היותו 'זהיר' ו'פחדן' כביכול," אומרת רינה, "הנה במציאות התמונה היתה שונה. בתקופת מלחמת העולם השנייה היה הוא הראשון שיצא מהמקלט בעת ההפצצות על תל-אביב, רץ למקומות שנפגעו על מנת לסייע בפינוי הפצועים וההריסות, ובהחזרת הרחוב לחייו הרגילים. התחושה של חשיכה במקלט, זמזום מטוס מתרחק, והחרדה לאב שיצא לעלטה בשעה שאחרים עודם חוסים בביטחה במקלטים, תלווה אותי עוד שנים רבות."

בשנים ששרגא עבד במחלקת הניקיון של העירייה חלו תקופות ממושכות של מתיחות ביטחונית ומאורעות דמים. מי שעבד בניקוי מדרכות בדרך תל-אביב-יפו או ברחובות שבזי והירקון, הה מסתכן בנפשו, שכן אירעו שם חילופי-יריות בין אנשי ההגנה לערבים.
שרגא: "כל נסיעה למגרשי אשפה מחוץ לעיר היתה אף היא בגדר סכנת-נפשות. אולם היינו, בכל זאת, יוצאים לנקות את הרחובות בגבולות העיר כשם שפועלי מפעל המים היו יוצאים לתקן את הצינורות באזורי הסכנה." ("רשימות מפנקסי", עמ' 32).

"מדוע אמרו על שרגא שהוא פחדן?" – שואלת דבורה, ועונה: "זה הוא היה אומר על עצמו, אולי כי לא נרשם בהגנה. אבל בחצר הבית היה סליק. פעם יעשו חפירות – וימצאו. 'שְׁרֵקְצַאך נִישְׁט! – אל תיבהלו!' זאת אימרה שלו, שחזר עליה תמיד, שצריך להאמין שיהיה טוב. ובכל זאת, איש שלא היה יכול לראות דם, היה נוסע כל יום עם מכונית האשפה, דרך יפו, לרוקן אותה."

רינה מספרת שבימי מלחמת השחרור היה אביה לוקח אותה בבוקר, במכונית העירונית, תוך בקרה של ניקוי הרחובות, כדי להביאה לעמדה שבה הוצבה, ואשר נמצאה בדרום העיר, ברחוב הנתון לצליפות הערבים, ממסגד חסן בק. שרגא היה יורד עימה, עומד ומחכה שתישמע צליפה אחת – ואז תחצה רינה את הרחוב. זה שרגא, כל בוקר, מלווה את בתו לעמדה.

*
פחדנות? זהירות יתירה? חשאיות? עבודה שחורה? שאיפה לסדר? שלא תהיה פאניקה? סתם הומור עממי? שרקצאך נישט? לא להיבהל – אולי משקעי הרגעים שבהם כמעט שהוצא להורג, בינואר 1922, בסוסניצה? – יהודי צעיר, מהפכן, שנאסר, שהסתכן בדרכי המחתרת ברוסיה, שהיה שחיין מעולה, ובגלי הים התיכון אינו שוחה? – מה ההסבר?
שרגא לא היה איש ניגודים אלא אדם בעל שלמות עצמית ותואמות גמורה – מטבעו, מעקרונותיו, ומחוכמת חייו. מי שהכיר את אופיו והליכותיו היה יכול לשער כמעט בביטחה כיצד יתנהג בכל מצב. ענייני ביטחון לא היו מעולם התחום שלו.
לימים, כאשר מילא חלק מכריע בהתרחשויות שאירעו במפא"י בתקופת "הפרשה", העיד על עצמו: "ב-1960 החלה להתפרסם 'פרשת לבון' שאת מקורותיה הביטחוניים איני יודע עד עצם היום הזה. בדרך כלל לא עסקתי בענייני ביטחון." ("רשימות מפנקסי", עמ' 53). כל שעניין אותו אז היתה התגייסותו לתחום "העבודה השחורה" – כיצד להבטיח את המשך מנהיגותו של בן-גוריון, שמבלעדיו תתקשה מפא"י להנהיג את המדינה, ושמבלעדיה המדינה או החזון הציוני – נתונים בסכנה. הנושאים הביטחוניים נראו בעיניו שייכים, ללא ערעור, לסמכות המופקדת עליהם, בן-גוריון.
שרגא נהג לומר: "בחקלאות אני מבין? – לא. אני סומך על גבתי. בכלכלה אני מבין? – לא. אני סומך על אשכול. בביטחון אני מבין? – לא. אבל מדוע דווקא בתחום הזה כל אחד חושב שהוא מבין, אפילו יותר מבן-גוריון?"
כל שנותיו בארץ היתה פעילותו הציבורית מונחית בחושיו המחודדים – לדעת את מגבלותיו ולפעול רק בתחומיהן. לא אוראטור, לא מיניסטר, לא דיפלומאט וודאי וודאי שלא גנראל – שרגא נצר מעודו לא התיימר לעסוק בענייני ביטחון: לא כטוראי, לא כמפקד, ואפילו לא כעסקן מפלגתי בעל דיעה והשפעה.

*
איש קשה ותובעני כלפי פועליו היה דב גפן, מנהל מחלקת התברואה של עיריית תל-אביב, שתחת פיקוחו עבד שרגא במשך שנים רבות. בדברי פרידתו במסיבה משרגא, שיצא לגמלאות, אמר:
"ברצוני להזים את האגדה, בעיניי היא עלילה, כאילו עבודתו של נצר בעירייה היתה תחביב. עבדתי עם נצר כמה עשרות שנים ו'משטרו הצבאי' של גפן [עצמו] לא היה כל כך קל. ובכן זוהי עלילה ממש. נצר פעל והשתתף באופן פעיל ויעיל ומועיל בכל העבודה הקשה והמרובה של המחלקה לתברואה, בכל השכלולים ובכל השיפורים. הוא עשה את זה בשקט בלי התעוררות יתירה, בלי פרסומת כל כך רבה." ("שערים", פברואר 1963, עמ' 44).

לדברי דבורה: "גפן, מנהל המחלקה הסניטארית בעירייה, מאנשי העלייה השנייה, מנהל-עבודה ו'בוס' של שרגא, היה אמנם אדם קשה שתבע עבודה, סדר וארגון, ואולם הדבר התאים לאופיו של שרגא: סדר צריך להיות."
שרגא, בדברו על אודות גפן, שהיה מורו ומדריכו בעבודה, מאשר: "אצלו למדתי כמה דברים הנחוצים לי אפילו בעסקנותי. קודם כל התכונה לשמור על סדר, לא תמיד אנשים מרוצים מזה. מר גפן שקד בקפדנות על משמעת בעבודה." (שם, עמ' 47).
גפן, שהיה איש-ספר, חיבב את שרגא, ולדברי דבורה שרגא חייב לו בהרבה את סגנונו העברי. גפן עזר לו בהסתגלות למעבר, שלא היה קל – מעברית של בחור-ישיבה לשפה חיה, מדוברת ונכתבת.

*
אחת הדמויות הססגוניות והדומינאנטיות בתל-אביב של שנות העשרים והשלושים היתה יוסף קִיצִיס, שעמד בראש מועצת הפועלים בעיר וריכז את האיגוד המקצועי ואת חלוקת מקומות העבודה. החבר קיציס עורר סביבו התנגדות לא-מעטה.

יצחק בן-אהרון מתאר את קיציס כאדם תקיף, אנוכי, בעל חריזמה. דמות של אדם טולסטויאני המהלך לבוש רובשקה רוסית קשורה בשרוך על מותניו, מקל בידו, ועם זאת מעורה מאוד בכל האינטריגות האפשריות של בניין כוח ופעילות כוחנית, מאחורי מסווה של קדוש או חצי-קדוש, ריכז איגוד מקצועי שחלש על מקומות-עבודה מבוססים, שהיתה להם עבודה להציע, שקבעו ונתנו את הטון.

עם יוסף קיציס אירגן שרגא את הקבוצה הראשונה של עשרים ושניים פועלי הניקיון בַּרחובות, ויחד איתו אירגן את הקבוצה השנייה של עשרים ושלושה פועלים שעבדו אצל הקבלן שפאק בפינוי אשפה. יחד הקימו את הארגון הכללי של הפועלים בעיריית תל-אביב, ששרגא עמד בראשו שבע שנים, מ-1925 עד 1932. לקיציס, לשרגא, ולוועדי הפועלים היה חלק רב בהישגים הרבים שהשיגו עבור פועלי העירייה ובתוכם ההישג הגדול של עבודת חמש שעות בלבד לעובדי לילה, שש שעות למתחילים בשעה שתיים בלילה, שבע שעות למתחילים בחמש לפנות-בוקר, ושמונה לעובדים ביום. מלבד זאת דאגו לבגדי עבודה לפועלים, וכדומה.
שרגא וראש עיריית תל-אביב משך שנים רבות, ישראל רוקח, נכנסו לעבודתם בעירייה באותו חודש ממש. למרות הבדלי השקפותיהם, והשתייכותם המפלגתית השונה, נרקמו ביניהם במשך השנים יחסים חבריים, שלא נעדרו מהם גם מעמדים קומיים-כמעט. מספר שרגא:
"אני נזכר, כאשר הופענו לפניו [לפני ישראל רוקח] למשא-ומתן, כנציגי ועד הפועלים, הוא ביקש ממני דבר אחד:
"'אני מוכן לגמור כל משא-ומתן אך אל תביא את קיציס!'
"בדרך כלל הייתי מופיע יחד עם אביגדורי או עם קרוון [אביו של דני קרוון], עם טייכמן או עם שומרוני. אבל ידעתי שאם איני יכול לקבל אצלו את המבוקש עבור העובדים, הייתי נוהג לומר לו:
"'אדוני, אני מצטער מאוד אבל אני מוכרח להביא את יוסף קיציס.'
"ואז היה מסיים: 'עזוב אותי.'
"זה היה מספיק. ואז ידעתי כי הישגתי כמה מתביעות הוועד. האיום הגדול בשבילו היה כאשר היה שומע את שמו של יוסף קיציס. הייתי עם מר רוקח ביחסים טובים אבל הוא היה אומר לי:
"'אדון נוסוביצקי, אני מבקש אותך, אינני יכול לדבר עם קיציס. הוא מתחיל לצעוק עם המקל ודופק עם המקל. למה לך כל זאת?'
"בצורה זו היה מסתיים גם המשא-ומתן עם דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל-אביב. יוסף קיציס לא היה מתבייש לבוא לישיבת הנהלת העירייה, היה פותח את הדלת, מתיישב ואומר:
"'עכשיו תחליטו, ששני הפקידים שקיבלתם לעבודה לא דרך ההסתדרות – יפוטרו!'
"וכמובן שברוב המקרים הוא היה המצליח. בדרך כלל היה קיציס שומע בקולי. שנינו היינו תמיד מסתדרים. ישראל רוקח ואני היינו מבחינה פוליטית מנוגדים, אבל זה לא הפריע לנו לקיים יחסים ידידותיים וטובים בינינו. בדרך כלל העניין המפלגתי לא היה גורם בין עובדי העירייה והיה לו יחס שווה לכל העובדים. תמיד היינו מוצאים הבנה מלאה בעבודתנו המשותפת." ("שערים", פברואר 1963. עמ' 47).

*
לקראת אחת ממערכות-הבחירות התקיימו אסיפות בשכונת הקווקאזים ובנווה-שאנן. שרגא, שכבר רכב על אופנוע ה-BSA שהועמד לרשותו על-ידי העירייה, נמנע מלהשתמש בו לצורך נסיעה לאסיפה המפלגתית. בסמוך לאסיפתו התקיימה האסיפה שבה נאם ראש-העיר, מר רוקח, מטעם המפלגה היריבה, הציונית-כללית, חוגי האזרחים, כפי שנקראו אז. בגמר אסיפתו התפלא שרגא לראות את רוקח מחכה לו, במכוניתו, להסיעו חזרה לביתו. שרגא היה גאה בדברי רוקח, שנאמרו, ונדפסו בחוברת "שערים", בטאון ארגון עובדי העירייה:
"שני הפועלים הראשונים, המוכשרים ביותר שהכרתי בימיי, הם אביגדור ויגדורזון ושרגא נצר."

*
ואולם, היריבויות המפלגתיות באותן שנים היו סוערות מאוד, בייחוד לאחר רצח ארלוזורוב. אחד מעובדיו של שרגא בעירייה היה רוויזיוניסט ואילו אשתו עבדה בארגון אימהות עובדות, שדבורה היתה אז מן העומדות בראשו. כשנולד לזוג בן, ב-1936, ביקשה האישה להזמין לברית גם את שרגא. האב הודיע שאם יבוא שרגא, יחרים הוא את הברית של בנו-בכורו. עד היום אין הבן יודע איך נגמר אותו קרע, אשר שנים דובּר בו בין הוריו.

*
בשעות הקטנות של הבוקר, שלוש או ארבע, לאחר גמר עבודתו הלילית בטיאטוא הרחובות, היה שרגא נוהג לבוא, יחד עם קיציס, למערכת עיתון "דבר". היו יושבים, שותים תה וקוראים בעיתון הטרי. לאחר מכן היו מלווים את ברל כצנלסון, עורך העיתון ושכנו של קיציס, בדרכו הביתה. ברל היה נוהג לשאול את האנשים שלידו מי הם, מה הם עושים בדרך-כלל, במה עבדו באותו יום. תחילה לא העז שרגא לפנות אליו בדברים, אולם: "גם משמיעת שיחתו עם האחרים היתה לי הרגשה של התרוממות-רוח." (רשימות מפנקסי", עמ' 146). השיחות שהיו לשרגא, בהזדמנויות אלו, עם ברל, היו מן החוויות היפות בחייו.

פעם יצא ברל מצריף ה"אהל" שנמצא ברחוב הירקון, מישיבה חשובה, ולא היה לו כלי-רכב כדי להגיע לביתו ברחוב מזא"ה. הוא ניגש אל שרגא, שברשותו כבר היה אז אופנוע, ואמר:
"אני רואה שפה יש לך איזה מכונה על שני גלגלים. תיקח אותי הביתה?"
אמר לו שרגא: "אותך, ברל, אני לא לוקח הביתה."
אותה שעה יצא גם קיציס מן הישיבה, ושאל את שרגא: "ואותי אתה לוקח?"
אמר שרגא: "ברצון."
שאל ברל: "אתה רוגז עליי?"
ענה שרגא: "לא. חס ושלום."
"אז מדוע אותו אתה לוקח ואותי לא?"
"תאר לעצמך מה יכול להתרחש אם אני אקח את ברל כצנלסון על האופנוע ויקרה לנו איזשהו דבר בדרך – תנועת הפועלים אבודה, המפלגה אבודה. אבל אם רק אני וקיציס נתהפך – פחות אנשים יקללו, יהיה קצת יותר שקט בתל-אביב ותיפסקנה הקללות הנמרצות במועצת פועלי תל-אביב."

*
לימים, בתקופה בה הפגינו מחוסרי-עבודה בעיר, וטענו שמקפחים אותם בחלוקת העבודה (זה הרקע שעליו צמחה סיעה ב' במפא"י), התקיימו במפלגה בחירות פנימיות, לרשימת המועמדים שיתמודדו מטעמה בבחירות למועצת פועלי תל-אביב.
קיציס זכה במקום שלישי, לאחר נמיר ובקר. למחרת קרא בעיתון "דבר" כי שובץ במקום שלפני האחרון, כשברל כצנלסון סוגר את הרשימה. קיציס היה אז כבר כבן שישים, אבל לא איבד דבר מהטמפראמנט שלו וערך סקאנדאל גדול:
"עכשיו אני צריך לשאול את שרגא נצר מי העביר אותי מראשית הרשימה לסופה. יפה ששמו אותי ליד ברל, ממילא אני גר בבית לידו ואנו ידידים טובים, אבל איך זה העבירו אותי מהמקום השלישי למקום שלפני האחרון?"

לדברי שרגא ההעברה לא היתה פעולה עצמאית שלו, אך כבר אז ראו דווקא בו אחראי לקביעת מקומו של כל מועמד. מה שאירע הוא שקיציס גרם להרבה סערות בציבור הפועלים בעיר, בתוקף תפקידו כאחראי על חלוקת העבודה, לכן סוכם בצמרת המפלגה שנחוץ להרגיע את הרוחות ולהרחיקו מן השורה הראשונה. שרגא, אז בראשית שנות השלושים שלו, לא היה מעז לעשות זאת על דעת עצמו.
ואולם, מה שהיה צריך לעשות – עשה.

*
וקיציס, ששם עין על שרגא שעה שעבד בקבוצת פועלי הניקיון הראשונה של הקבלן שפאק, היה מכנה אותו בשם "צ'קיסט", ומוסיף: "אף פעם אינך יכול לדעת מה הוא זומם."

המשך יבוא