על ספרו של אלי ריכנטל "האומנם נרצח פעמיים? – פרשת קסטנר בראייה מחודשת", הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תש"ע, 149 עמ'
לפני הדיון בספר מן הראוי לומר מספר מילים על המחבר: אלי ריכנטל נולד ב1939 בחיפה, למד רפואה בווינה, שימש כרופא במיספר בתי חולים בארץ, וכיהן כמנהל המחלקה הנוירוכירורגיה בבית החולים סורוקה בדרגת פרופסור. עם יציאתו לגמלאות הוא למד במחלקה להיסטוריה של עם ישראל עד לדרגת PhD (דוקטורט שני!). את עבודת הדוקטור, שהיתה הבסיס לספר שלפנינו, הוא הכין בהנחיית פרופ' חנה יבלונקה.
שתי סיבות עמדו לפני המחבר לכתוב על נושא שכתבו עשרות לפניו, הופקו עליו מחזה, סרט וסדרת טלוויזיה: במשך השנים התגלו תעודות נוספות בעניין הנדון, שלא היו ידועות בוודאות לשתי האינסטנציות השיפוטיות שנדרשו לנושא בשנות החמישים של המאה הקודמת; המחבר שולט בשתי השפות הרלוונטיות לתעודות אלו – הונגרית (משפחתו עלתה מהונגריה) וגרמנית (הוא למד רפואה בווינה).
הספר מקדיש חלק נכבד לתיאור סגולותיו של ישראל קסטנר, שכישרונותיו התגלו בנעוריו ובימי בחרותו: הוא שלט בשבע שפות, סיים דוקטורט במשפטים, כתב בעיתון הציוני בהונגרית "אוי-קלט" בקלוז' (שם נולד ב-1906), היה מזכיר הסיעה הפרלמנטארית של המפלגה היהודית בפרלמנט הרומני. קלוז', בירת טרנסילבניה, היתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, ובסוף מלחמת העולם הראשונה עבר חבל ארץ זה לשליטת רומניה. ב-1940 מפצה גרמניה את הונגריה על אובדן חלקים משטחה במלחמת העולם הראשונה – על ידי קריעת טרנסילבניה הצפונית מרומניה, כולל קלוז', והענקתה להונגריה.
בשנה זאת עובר קסטנר לבודפשט, ובהיותו בעל עבר ציוני מוכר – הוא מתמנה לנציג קרן היסוד שם. ב-1942 הוא משמש כיושב ראש הוועדה לעזרה ולהצלה, כשמסייעים בידיו שפרינגמן וברנד. בימים אלה מתגלה קסטנר כמנהיג יעיל ואמיץ, הפועל לא אחת במחתרת, ובניגוד לחוקי המדינה שהצרה את צעדיהם של היהודים והטילה עליהם גזירות. הוא מארגן רשת רחבה של מבריחי גבול ובלדרים עבור ניצולים שהצליחו לברוח מגטאות וממחנות ריכוז. הוא מצליח לגייס כספים שהיו נחוצים לשכירת המבריחים ולסיוע עבור היהודים מסלובקיה, פולין, יוגוסלביה, גרמניה וצ'כיה. מסתבר שהונגריה היתה בימים ההם אי של שפיות יחסית: יהודים לא נדרשו לשאת טלאי צהוב, והורשו לקיים חיי חברה ותרבות נורמאליים .
פעילות חשובה זאת של קסטנר נמשכה עד 19.3.1944, כאשר הגרמנים החליטו לכבוש את הונגריה ("מבצע מרגריטה"), שעד אז הייתה חברה בציר, ואף שלחה חיילים לחזית הרוסית.
לכך היו שתי סיבות: החשש שעם הנסיגה הגרמנית – ההונגרים יחברו לבנות הברית, והשאיפה להשמיד את יהדות הונגריה שמנתה אז 800,000 נפש, שכאמור חיו עד אז באורח סביר יחסית לארצות שנכבשו על ידי גרמניה.
עם הכיבוש, שהעוצר הורטי נאלץ להסכים לו, הונהגו בהונגריה חוקים הדומים לחוקי נירנברג. מכאן ואילך, טוען מחבר הספר, מתגלות פנים אחרות לגמרי של קסטנר – לא מנהיג אמיץ, המוכן לפעול אף בניגוד לחוק, אלא איש כנוע וצייתן, השואף להאמין להבטחות הגרמנים עימם הוא בא במגע שוטף, הבטחות שהתבררו די מהר כהונאות שחרצו את גורלם של יהודי הונגריה. הספר מתאר בפרוטרוט את המפגשים והשיחות הסודיות של קסטנר ועוזריו עם אדולף אייכמן, קורט בכר, דיטר ויסליצני ואחרים. אלה מצליחים לסחוט מהיהודים כמויות אדירות של כספים, זהב והיהלומים על מנת לזכות בהיתר הגירה, כששום דבר מהבטחותיהם איננו מתגשם.
ידועה ההצעה של קורט בכר לסאלי מאיר, נציג הג'וינט בשווייץ, לקבל "סחורה תמורת דם" – 10,000 משאיות, וכן סחורות נוספות, תמורת הגירת יהודים מהונגריה. יואל ברנד נוסע לקושטא ונפגש בחאלב שבסוריה עם משה שרתוק, שהיה מעין שר חוץ של הסוכנות היהודית, אבל ברנד נעצר על ידי הבריטים ונחקר בקהיר, וכמובן העסקה חסרת הסיכוי הזאת (הגרמנים הרי לא התכוונו לממש את ההסכם הזה) לא יצאה אל הפועל.
אייכמן ופקודיו משקרים לחברי הוועדה לעזרה והצלה, ואלה מוכנים לספוג את השקרים בעיקר משום התקווה שהם ומקורביהם יינצלו מהגורל שנועד ליהדות הונגריה. לקסטנר היו למעשה רק שני הישגים: מתן רשות ל-600 יהודים בעלי סרטיפיקטים בריטיים להגר לפלסטינה, וכן רכבת ההצלה, המכונה "רכבת קסטנר", בה ניצלו מקורביו של קסטנר וכן ראשי ההנהגה הדתית של הקהילות היהודיות בהונגריה וטרנסילבניה. הגרמנים גם ידעו לסחוט את קסטנר שיתעלם מהגטואיזציה ההמונית שהתרחשה בערי השדה של הונגריה, ומהגירושים לאושוויץ – משום שבני משפחתו היו בני ערובה בידיהם. מסתבר שקסטנר האמין כי ניתן להציל את יהודי הונגריה באמצעות שוחד, וכשזה לא צלח, הוא נעשה מעין עושה דברם של הגרמנים. הוא עצמו וחבריו לוועדה זכו בחופש תנועה, ואף בזכות לעבור את הגבול, זכות שגובתה עבור קסטנר במכונית שתשרת אותו. קסטנר טען בקונגרס הציוני ב-1946, וכן במשפט הדיבה שנערך נגד מלכיאל גרינוולד, כי בזכותו ניצלו אלפי יהודים שהועברו לאוסטריה ("פרשת שטרסהוף"), אלא שמסתבר שאלה הועברו לשם כי חסרו ידיים עובדות, ואילולא הסתיימה המלחמה כמו שהסתיימה – היו גם הם נשלחים לאושוויץ. הגרמנים הצליחו להונות את היהודים גם בעניין זה ודרשו הון עתק עבור "הצלתם" של יהודים אלה.
על סף כיבוש הונגריה על ידי הצבא האדום, הוציאו אנשי "צלב החץ" הפאשיסטי 70,000 יהודים מבתיהם בבודפשט וסגרו אותם בגטו מסביב לבית הכנסת דוהאני. אנשי צלב החץ התכוונו לעשות שפטים ביהודים שבגטו כנקמה על פלישת הצבא האדום להונגריה. דווקא הגרמנים (הימלר וקלטנברונר) התערבו לטובת היהודים ומנעו את הטבח מהטעם שהם ראו את קיצה של גרמניה, ורצו להכין לעצמם אליבי. קסטנר טען טענת שווא שבזכותו הגטו לא הושמד. למעשה, הוא ושאר המנהיגים של יהדות הונגריה העלימו את הידיעות שהגיעו אליהם בדבר ההשמדה המיועדת לכל המגורשים. הם סמכו ידיהם על הונאת הנאצים שכביכול אלה מיועדים ליישוב מחדש במקום טוב יותר בהונגריה. הגרמנים הכריחו את ההולכים למות לכתוב מכתבים מעודדים לקרוביהם.
בשנים 1947-1944 שהה קסטנר בשווייץ, והעיד לטובתם של פושעי המלחמה הנאצים קורט בכר, דיטר ויסליצני, הרמן קרומיי והנס יוטנד. הוא טען שהעיד כך כדי שיוכל לברר אצלם מה עלה בגורלו של האוצר היהודי הענק שהגרמנים שדדו, וגם להתחקות אחר עקבותיו של אדולף אייכמן. המחבר חושב שהיתה סיבה אחרת: הוא נסחט על ידי משפחותיהם של הפושעים הללו שאם לא יעיד לטובתם – הם יפרסמו שקסטנר היה בעצם סוכן נאצי (על כך בהמשך).
קסטנר עולה לארץ ב-1947, ועם קום המדינה הוא מתמנה לדובר משרד המסחר והתעשייה, בראשות השר דוב יוסף, ליד תפקידים נוספים: עורך העיתון ההונגרי של מפא"י "אוי-קלט" ומנהל שידורי הרדיו בהונגרית בקול ישראל.
בשנת 1952 יוצא יהודי דתי בשם מלכיאל גרינוולד בסדרת מאמרים המתארים את קסטנר כמשתף פעולה עם הנאצים, ומשום כך צריך לחסלו (מה שבאמת קורה בהמשך). כיוון שקסטנר היה פקיד מדינה, החליט היועץ המשפטי, חיים כהן, לתבוע את גרינוולד לדין על הוצאת דיבה (1954). עורך הדין של גרינוולד היה שמואל תמיר, שהצליח להפוך את הקערה על פיה – לא קסטנר תובע את גרינוולד על דיבה, אלא גרינוולד תובע את קסטנר על היותו סוכן נאצי.
השופט, בנימין הלוי, מזכה את גרינוולד כמעט מכל האישומים, וקובע שקסטנר מכר את נפשו לשטן. בעקבות המשפט הארץ היתה כמרקחה, וממשלת שרת נאלצה להתפטר. ב-1957 נפתח הערעור בבית המשפט העליון, שבו הרוב (השופטים יצחק אולשן, זלמן שניאור חשין, שמעון אגרנט) זיכו את קסטנר מהאשמות שהוטחו כלפיו, ואילו שופטי המיעוט (משה זילברג ודויד גויטיין) צידדו בעמדתו של בנימין הלוי.
נותרה אשמה אחת: העדות לטובת פושע המלחמה קורט בכר. קסטנר לא זכה לשמוע את פסק הדין כי ב-4.3.1957 התנקשו בחייו.
המחבר מונה את האשמות שהאשים שמואל תמיר במשפט באינסטנציה ראשונה, ומוסיף עליהן האשמות שהגיע אליהן תוך סיורים בארצות שונות ועיון במסמכים שהיו חסויים, כולל מסמכים שנמצאו בביתה של משפחת קסטנר; ואלו הן:
לקסטנר היו ידיעות ברורות על גורלם של היהודים המגורשים לאושוויץ ידיעות אלו הגיעו אליו מאוסקר שינדלר, חסיד אומות העולם הידוע, שהגיע לבודפשט בסכנת נפשות וסיפר את הידוע לו; רודולף ורבה ואלפרד אדלר הצליחו לברוח מאושוויץ, הגיעו לבודפשט וחיברו דו"ח לוועדה של קסטנר על הזוועות שראו עיניהם. כן הגיעו לבודפשט שורדים מגטו קמיונקה שחוסל. היו שידורים מלונדון שחשפו את הזוועות שמעוללים הנאצים. הרב וייסמנדל מסלובקיה הזהיר את קסטנר שצריך להבריח את יהודי הונגריה מפני האסון המצפה להם. אבל ההנהגה, קסטנר ואנדרי באלאלז' מקלוז' בראשם, הטיפו לצייתנות, כביכול אסון כזה לא יכול להתרחש בהונגריה, שהרי היהודים היו אזרחים נאמנים. ההנהגה פשוט שיתפה פעולה עם ההונאה הנאצית. לולא כן, אולי חלק היה מצליח לברוח, להסתתר, לזייף תעודות, ולא לעלות בצייתנות כמו עדר לקרונות הרכבת. זאת ועוד, ההנהגה הבינה שאם הגירוש יואץ ללא התנגדות – יש סיכוי טוב שלהם ולמשפחותיהם לא יאונה כל רע. המחבר מגלה מסמך בו קסטנר עצמו מודה שהסתיר מידע מהקהילה היהודית, ומכה על חטא.
קסטנר מואשם בספר שמעל בכספי קהילת קלוז' כדי להציל את עצמו ואת יחידתו מעבודות כפייה, הוא ויחידתו הועדו להישלח לאוקראינה, שם היו אמורים לעבוד בעבודות פרך עד המוות. כן הוא מואשם שהסגיר את הצנחנים הישראלים יואל פלגי ופרץ גולדשטיין, אבל באמת הוא הציע להם להופיע בפני הנאצים כנציגי הסוכנות.
מידע מדהים השיג המחבר מפיהם של הנאצים עצמם: אדולף אייכמן התראיין אצל הנאצי ההולנדי וילם סאסן ומספר כי קסטנר סייע לנאצים במניעת התנגדות של המובלים למוות. בעיני אייכמן התאים לקסטנר להיות קצין נאצי. אדוף אורבאן, סגן אלוף בSD-, מספר שקסטנר היה משתף פעולה ומודיע.
המחבר מביא גם סנגורים רבים לקסטנר: השופטים אגרנט וחשין, ההיסטוריונים יהודה באואר, דינה פורת, שלמה אהרונסון. הטענות העיקריות שלהם: היהודים ידעו, אך לא הפנימו, הידיעה לא היתה מועילה אל מול המלכודת המתוחכמת הנאצית וכד'.
אבל באמת, אפילו חלק מהאשמות אלו שהובאו בספר מאוששות כדבעי, הרי מדובר באמת בכישלון מוסרי אדיר, אלא שבאמת מי שלא התנסה במלכודת המזוויעה שהנאצים הכינו ליהודים – אינו יכול לשפוט את אלה ששרדו בעור שיניהם. נותר להשאיר את פסק הדין להיסטוריה כפי שקבע פסק הדין בערעור בבית המשפט העליון.
אני מרשה לעצמי לשער שהספר המושקע הזה, המתכתב לפחות בשמו עם ספרו של יחיעם וייץ "האיש שנרצח פעמיים" – איננו המילה האחרונה בפרשת קסטנר.