בַּמָּקוֹם בּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
צוֹמְחִים הַפְּרָחִים בָּאָבִיב.
בַּמָּקוֹם בּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,
מַרְבַד אָדוֹם שֶׁל כַּלָּנִיוֹת פּוֹרֵחַ.
בַּמָּקוֹם בּוֹ עָם פְּלֶשֶׁת סַבּוּנוּ
בְּמִנְהָרוֹת חַבָּלָה וּמָוֶת,
יֵשׁ לָנוּ אֶת הַצֶּדֶק הָאֱמוּנָה וְהָאַהֲבָה שֶּׁהֵם
העוֹשִׂים אֶת הָעוֹלָם וְהֵם
יַפְרִיחוּ הַשָּׂדוֹת בְּלַהֲבָה אֲדֻמָּה.
בַּמָּקוֹם בּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
יִבַּנֵה הַבַּיִת שֶׁלּא יֵחַרֵב.
http://www.tasmc.org.il/Be-Well/InterestAreas/general/Pages/familyday-trek.aspx

מצעד האיוולת של איווט אביגדור לובוביץ ליברמן ממשיך (1)
כבר כתבתי כמה פעמים על מצעד האיוולת של איווט אביגדור ליברמן להחזרת גופות חללי צה"ל מעזה:
ליאור לוטן סידר לעצמו משרה טובה ובטוחה לאורך זמן
מתאם השבויים והנעדרים, ליאור לוטן, חשף כי ישראל העבירה "כמה פעמים" הצעות לחמאס בנוגע להשבת גופות הדר גולדין ואורון שאול: "הצענו להשיב את כל השבויים והגופות שנתפסו בידי ישראל בצוק איתן, ובתמורה לקבל את חללינו. במקביל הצענו חילופי אזרחים שחצו את הגבול. הם השיבו בשלילה."
דומה שמאז דברי הרהב הריקים של שר הביטחון איווט-אביגדור לובוביץ ליברמן – שהוא יחזיר את הגופות והאזרחים מחמאסטן תוך 48 ("אני נותן לאדון איסמעיל הניה 48 שעות או שאתה מחזיר את הגופות או שאתה מת") לא נשמעה איוולת כזו.
זו לא הדרך להחזיר את הגופות. כבר כתבתי על הפתרון היחידי. בהתחשב בעובדה שמתחילת השנה למעלה מ-15,000 פלסטינים נכנסו מעזה לישראל על מנת לקבל טיפולים רפואיים, יש להכריז את התנאי הבא: הומאניזם תמורת הומאניזם! ישראל לא תקבל חולה מעזה לטיפול רפואי בשטחה מבלי שיגיע עם גופות החיילים. נראה אם לאחר הכרזת התנאי ימשיכו מנהיגי החמאס לסכן את אזרחיהם בפומבי. ליברמן עשה! אל תדבר!
במחשבה שנייה, דברי ליאור לוטן אינם איוולת, הרי מו"מ בסגנון שהציג יביא לו משרה בטוחה ומתגמלת מאוד, ולאורך זמן.
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01178.php
משרד הביטחון ממשיך במאמצים ושולח את משפחת גולדין למסע שתדלנות באמריקה והם נפגשים עם שגרירת ארה"ב לאו"ם ניקי היילי.
יופי נסיעה מהנה וכבוד גדול. אבל במה היא תוכל לעזור? כאמור לא זה הדרך.
הדרך האחת היא: הומאניזם תמורת הומאניזם! ישראל לא תקבל חולה מעזה לטיפול רפואי בשטחה מבלי שיגיע עם גופות החיילים.
מסתבר שמאז שכתבתי את דבריי מיספר החולים מעזה גדל לאין שיעור. מסתבר שבשנת 2015 התקבלו בארץ 30,000 חולים מעזה. הרשות הפלישתינאית משלמת רק 10 אחוז מהוצאות האשפוז והשאר – משלמי מיסים ישראליים.
http://rotter.net/forum/scoops1/386189.shtml
שימו לב, תקדים היסטורי. ישראל מצילה חיים של אלו הנשבעים לחסלה ולרצוח את כל היהודים בעולם. האם זה עוזר לדימוי הישראלי או גורע? מכל מקום זה לא תורם להחזרת גופות החיילים. לכן ליברמן, הפסק דיבורים ועבור למעשים.

מצעד האיוולת של בנימין נתניהו,
איווט אביגדור לובוביץ ליברמן, וגלעד ארדן (2)
ולנטין מזלבסקי, בן 39 מהיישוב אום אל-גנם עלה לישראל בשנת 1996 מבלארוס והתאסלם בשנת 2000, תוך כדי שירותו הצבאי, ולאחר שהכיר את בת זוגו, תושבת שבלי. נשוי ואב לחמישה התכוון לחצות את הגבול לסוריה דרך טורקיה ולחבור לדאע"ש.
לאחר שיצר קשר ב"טלגרם" עם קבוצה של פעילי דאע"ש ממוצא רוסי. אחד הפעילים קנה לו כרטיס טיסה, והוא נעצר על ידי השב"כ והמשטרה לפני יציאתו.
אז תגידו אתם, לשם מה היה צריך לעצור אותו? למה לא לתת לו לצאת מהארץ ולאסור את חזרתו?
עכשיו משלם המיסים ישלם מיליונים על מימון שהייתו בכלא. לכל הפחות יש לבטל את אזרחותו ולשלחו אחר כבוד חזרה לבלארוס.

הרצל לוי – השג ידיעות ואל תהגה דעות.
בצה"ל חושבים: אבו מאזן לא מסית לטרור, פועל נגד אלימות
השבוע התפרסם שעל פי הערכה באגף המודיעין, (בניגוד לדבריהם של ראש הממשלה ושריו), יו"ר הרשות, אבא של מאזן, אינו מעודד פגיעה בישראלים, והוא אף מורה למנגנוני הביטחון הפלסטיניים לפעול נגד האלימות שהתפרצה בשבועות האחרונים ביהודה ושומרון.
אם למרות דברי ההסתה הברורים והשקרים הבוטים של אבא של מאזן זו דעת המודיעין, נראה כי יש כאן חזרה נוספת על המחדל של הקונספציה השגויה שהובילה למלחמת יום הכיפורים.
אשר לכן יש לפטר מיד את אלוף הרצי הלוי על מנת שלא תחזור הפשלה של אלי זעירא.
את הדברים הללו כתבתי ב"חדשות בן עזר" גיליון 1087 מיום 19.10.15.
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01087.php
והנה השבוע שוב "חושבים" בצה"ל, כלומר אלוף הרצל (הרצי – נמאס משמות חיבה לאנשים מבוגרים) לוי מממשיך להגג מחשבות באותו הלך מחשבה מסוכן.
בסקירה ביטחונית שערך אלוף הרצל לוי לחברי ועדת חוץ וביטחון ב-22.2.17, הוא אמר כי "המצב ההומניטארי ברצועה הולך ומידרדר, ואם זה יתפוצץ, זה יהיה כלפי ישראל."
האלוף איש המודיעין לא הסביר מהי התובנה שלו מכך. האם יש לשלם לעזתים מס ג'יזיה? האם לממן להם את בניית המנהרות ותעשיית הטילים? שהרי ברור כי כל סיוע כלכלי מאפשר להם לממן את כל אלו. לכן יש להתנות כל סיוע כלכלי בתביעה לפירוז. האם אלוף המודיעין לא ער לכך?
אם הלך המחשבה של אלוף המודיעין הוא שאבא של מאזן הוא נגד טרור והלחימה של העזתים ביהודים אינה נובעת ממחויבותם כהצהרתם ללכת בעקבות נביאם לחסל את ישראל ולרצוח את כל היהודים בעולם, אלא רק ממצוקה כלכלית שנגרמת על ידי היהודים הרי אין תימה שמבקר המדינה מאשים גם הוא את ישראל בסיבה למבצע צוק איתן. הממשלה, להאשמתו, לא מנעה את המלחמה על ידי מימון החמאס.
כידוע היהודים תמיד אשמים. הרי מי אשם בכל המלחמות? היהודים.
באותה ישיבה אמרה ח"כ מרב מיכאלי (קסטנר), חברת ועדת חוץ וביטחון: "ראש אמ"ן בסך הכול אומר את אותם דברים שאנחנו שומעות מראשי כל מערכת הביטחון כבר שנים – באין אופק מדיני יש סכנה להתגברות הטרור. זאת לא דעה פוליטית, זאת עמדה מקצועית, שמתבססת על המציאות. העובדה שנתניהו ושריו לא אוהבים את המציאות לא נותנת להם רשות להשתלח במפקדי צה"ל ובמערכת הביטחון."
האם חוסר אופק מדיני הוא שמניע את הטרור, או דווקא אופק מדיני הוא שמניע אותו?
תפקיד ראש אמ"ן אינו להיות "הוגה דעות" תפקיד ראש אמ"ן הוא להביא ידיעות. על הרצל לוי לחקור ולדעת היכן נמצאות מנהרות ההתקפה, היכן נמצאים פירי הרקטות והטילים ולא להביע דעות. ובכלל מניין לו לדעת אם מצוקה כלכלית תדחוף את הערבים למלחמה? ואולי דווקא הם יבקשו שלום? אולי דווקא המצוקה הכלכלית תביא אותם להשקיע פחות במנהרות וטילים ולפתח יותר את כלכלתם? מנין לו הידיעה שהמצוקה תביא דווקא למלחמה?
אם אלו הם פני המודיעין של צה"ל היום, אנחנו נמצאים בבעיה קשה ביותר העולה על בעיית המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים.

ועוד על קסטנר
ואם הזכרנו את ח"כ מירב מיכאלי (קסטנר) אז נוסיף כמה מילים על ד"ר רודולף ישראל רֶזֶ'ה קסטנר בעקבות רשימתו המעניינת של ד"ר משה גרנות, "חידת חייו", על ספרו של אלי ריכנטל "האומנם נרצח פעמיים?" פרשת קסטנר בראיה מחודשת", ("חדשות בן עזר" 1224)
מלכיאל גרינוולד בן ה-72 אספן בולים, חרדי, תומך אצ"ל, מנהל מלון בכיכר ציון וכותב תלונות כפייתי מפרסם מכתב באוגוסט 1952, כנגד ד"ר קסטנר, שהיה מנכ"ל משרד המסחר והתעשייה: "ריח של פגר מגרד את נחיריי, תהיי זו הלוויה משופרא דשופרא, את ד"ר רודולף קסטנר צריך לחסל."
גרינוולד הואשם בתביעת דיבה ומשפטו שהפך לכתב אישום כלפי קסטנר החל בינואר 1954 והסתיים ביוני 1955.
השופט הלוי קבע ש"קסטנר מכר את נשמתו לשטן" והדגיש את ממצאיו הבאים:
היהודים עלו בצייתנות לרכבות הגירוש, מתוך אי ידיעת המטרה האמיתית של נסיעתם, בהאמינם כי הם מועברים למחנות עבודה.
הנאצים איפשרו לקסטנר ולחברי ועד ההצלה להציל את קרוביהם, כדי להביאם לשיתוף פעולה.
עם הצלת המיוחסים ויתר קסטנר על פעולות הצלה נוספות ואף הפריע לפעולות ההצלה של משה קראוס, מנהל המשרד הארץ ישראלי בבודפסט אשר בעזרתו של הקונסול השוויצרי קרל לוץ, מחסידי אומות העולם, השיג תעודות חסות שוויצריות ליהודים.
קסטנר גרם להסגרת צנחני הישוב והפקיר את חנה סנש למוות.
קסטנר עזר בעדותו לקורט בכר איש הס.ס. להינצל מעונשו.
ב-3 במרס 1957 קסטנר נרצח. כך החלה הפרשה שנקראה פרשת קסטנר.
עד כאן הדברים ידועים. והנה סיפור קצר על מלכיאל גרינוולד:
ב-1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הגיע לגבת "הקבוצה על שם קדושי פינסק" חבר חדש בשם אויגן הירשלר. לאחר לבטים רבים, שיכנעו אותו ארקה ישראלי ורעייתו המשוררת פניה ברגשטיין, לבוא ולהתנחל עם אשתו בגבת.
אויגן הירשלר – בן למשפחת רבנים, נולד ב-1913 באוסטריה בעיירה אייזנשטדט. בהיותו בן שבע עשרה לאחר לימודים באייזנשטדט ובמטרסבורג, נסע לפרנקפורט דמיין ללמוד בישיבתו של ד"ר יוסף ברויאר, שהיה נכדו של ר' שמשון רפאל הירש, בעל הסיסמה: "תורה עם דרך ארץ". בנוסף לקח אויגן, שעורים כתלמיד שלא מן המניין, באוניברסיטת העיר. בראשית 1933 סיים את לימודיו וחזר לאייזנשטדט, שם הקים את הסניף המקומי של תנועת הנוער "תכלת לבן" (בלאו-וייס) ו"החלוץ", ועבד בהכשרה כרפתן.
האנטישמיות באוסטריה התגברה, לא רק אצל הנאצים. גם מפלגתו של ראש הממשלה – הקנצלר דולפוס, השיבה לעצמה את רוח שנאת היהודים שטבע בה אחד ממייסדיה עשרות שנים קודם לכן, ראש עיריית וינה – לואגר. שנאה זו גם ניזונה משנאה גדולה למפלגה הסוציאל-דימוקרטית, שכמה מראשיה הבולטים והפעילים היו יהודים. כיוון שכך הוגברה גם ההשגחה על תנועות הנוער הציוניות-חלוציות באוסטריה.
באותן השנים פרסם יהודי אחד בווינה עיתון דו-שבועי בגרמנית, בשם "מזרחי". תוכנו וסגנונו של העיתון הזה היו רוויים לשון-הרע, השמצות אישיות ותנועתיות, ואף הלשנות כלפי כל אדם ותנועה שהיו שנואים על העורך. מפלגת "המזרחי" הסתייגה בפומבי מהעיתון, והתייחסה אליו כאל דבר "מוקצה מחמת מיאוס". בסוף שנת 1933 כשכבר התגברה האנטישמיות ורדיפת הסוציאליסטים, הופיעה ב"מזרחי" רשימת הלשנה בזו הלשון: "בימים אלה, כשממשלתנו יודעת לטהר את המדינה מהרוח הקומוניסטית, עד מתי תרשה עוד את פעילותו הבולשביסטית של מרעיל הנוער – אויגן הירשלר, בנו של מנהיג "האגודה" באייזנשטדט, ותרשה לו להתהלך באופן חופשי..."
הרמז לשלטונות היה ברור... ראש המשטרה המקומית ביקש מאביו שישפיע עליו לחדול מפעילותו העלולה לסכן את ביטחונו.
עורך אותו עיתון מתועב הוא מלכיאל גרינוואלד, שלאחר שנאלץ לברוח מאוסטריה בשנת 1938 החל בקריירה של השמצות בארץ-ישראל, והפיץ כאן פמפלטים בעברית עילגת, רווי רעל ואיבה, שהניעו את פרשת קסטנר.
פרסום ההלשנה בעיתון ואזהרת מפקד המשטרה, החישו את עלית אויגן הירשלר לארץ.
באפריל 1933 הגיע העולה החדש לנמל חיפה. אויגן, תלמיד הישיבה לשעבר הבקיא בלשון המקרא והמשנה השתוקק מאד לשמוע את צליל השפה העברית מפי ילד עברי המדבר בשפת המקרא והמשנה כשפה טבעית – שפת אימו. כשיצא מהנמל החל לטייל בשכונה העברית "בת גלים" והנה בא לקראתו ילד כבן שש. מיד שאל אותו:
"אמור נא לי ילד, מה שמך?"
מניה וביה ענה לו הילד ב"לשון הקודש" בהברה ספרדית: "חמור! מה אכפת לך?!"
הסתבר לו מיד שזאת היא השפה העברית המדוברת מפיו של ילד עברי יליד הארץ שהעברית היא שפת אימו.
בכל מקרה, אויגן הירשלר עיברת את שמו לשם העברי: "מאיר איילי".
מאיר איילי היה מנהל בית הספר "העמק המערבי" והמורה שלי לתלמוד, השיעורים אצלו, שהיו חוויה אינטלקטואלית, התחילו מ"תנורו של עכנאי" והסתיימו בפאוסט ובפרויד.
איילי חידש את מנהג "תיקון ליל שבועות" בו ישבו כל ליל שבועות ולמדו סוגיות מהמקורות.
(הסיפור על מלכיאל גרינוולד מובא מהספר "מאיר איילי – כרביבים חינוך יהודי וחקר המקורות" ערך אברהם שפירא. הקיבוץ המאוחד אורנים ת"א, 1996, יצא לרגל הגיעו לגבורות).
בדברי איילי שהיה מפא"יניק אדוק ולכן גם עזב עם הפילוג בקיבוץ המאוחד את גבת ליפעת, ניכר שהתייחסותו השלילית לגרינוולד, שהיה כנראה יהודי מתועב, השליכה על דעתו החיובית, או על כל פנים לא השלילית, על קסטנר.
בינתיים מאז נחשפו עובדות חדשות על שואת יהודי הונגריה, על ניסיונות ההצלה, ועל שיתוף הפעולה של קסטנר עצמו עם הנאצים. והועלה מתהום השיכחה סיפור ההצלה של קרובו של מלכיאל גרינוולד משה (מיקלוש) קראוס (1908-1986) שהיה דמות מפתח בהצלת יהודי הונגריה שהציל רבבות של יהודים יותר מקסטנר.
קראוס האשים את קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים, והעיד במשפטו לטובת גרינוולד. אביו של קראוס היה בן דוד של מלכיאל גרינוואלד שהתניע את הפרשה.
מטעמים פוליטיים, היותו חבר "המזרחי", הושכחה במשך השנים פעולתו.
קראוס היה מנהל המשרד הארצישראלי בבודפשט בירת הונגריה בין השנים 1935-1945. ובאמצעות קשריו עם השלטון ההונגרי והצירות השווייצרית הצליח להציל אלפים מיהודי הונגריה מידי הנאצים. שיטת ההצלה של קראוס התבססה על מתן חסות של מדינות נייטראליות לרבבות יהודים בבודפשט, כאשר הפעילים המרכזיים היו ראול ולנברג והקונסול השווייצרי קרל לוץ. כ-40 אלף מיהודי הונגריה ניצלו בדרך זו ממוות.
בשנת 1939 התקיימו בחירות לקונגרס הציוני ה-21. במערך הכוחות של התנועה הציונית הקטנה בהונגריה זכתה תנועת "המזרחי" לתמיכת 43% מהקולות; תנועת "השומר הצעיר" זכתה לתמיכה של 27%, ואילו תנועת האיחוד (מפא"י) זכתה לתמיכה של 13% בלבד.
קראוס, איש "המזרחי", התמנה למנהל המשרד הארץ ישראלי, שבמשך כל תקופת המלחמה עסק בהשגת אישורי עלייה לארץ ישראל שתחת שלטון המנדט הבריטי (דרך קונסטנצה ואיסטנבול) עבור יהודים מהונגריה.
בדומה לישראל קסטנר ולמנהיגים יהודים נוספים, ידע גם קראוס על הפתרון הסופי בפולין כבר באפריל 1943, אך לא האמין כי סכנה דומה צפויה גם ליהודי הונגריה, בעלת בריתהּ של גרמניה.
ב-19 במרץ 1944 כבשו הנאצים את הונגריה והעמידו אותה תחת שלטונם הישיר, ושלחו את אדולף אייכמן לבודפשט. שלושה ימים קודם לכן קיבל המשרד הארץ ישראלי בבודפשט הודעה שלפיה עומדים לרשותו 600 רישיונות עלייה. הגרמנים דרשו להציג את העלייה כגירוש, על מנת שלא ייתפסו כמצילי יהודים.
ב-15 במאי 1944 החלו הנאצים בגירוש היהודים מערי השדה שבהונגריה למחנות ההשמדה בפולין. באותם ימים עמד קצב השמדתם של יהודי הונגריה על כ-12 אלף בני אדם ביום.
באפריל 1944 ברחו חמישה אסירים ממחנה ההשמדה אושוויץ. שניים מהם – היהודים הסלובקים רודולף ורבה ואלפרד וצלר – סיפקו מידע מדויק על תהליך ההשמדה ועל היקפה, ואף המציאו את שרטוטי המחנה ועדות לתוכנית להשמדתם של יהודי הונגריה.
בסוף חודש מאי 1944 קיבל קראוס לידיו את הפרוטוקולים. אליהם צירף דו"ח על גירושם והשמדתם של היהודים בערי השדה בהונגריה, ושלח את המסמכים לשליט הונגריה דאז, מיקלוש הורטי, ולכל האישים הפוליטיים החשובים בהונגריה. כמו כן, העביר קראוס לשווייץ באמצעות דיפלומט רומני, ד"ר פלורין מנוליו (נספח המסחר של הצירות הרומנית בברן), נוסח מקוצר בתרגום לאנגלית של כל הפרוטוקולים. החומר שוכפל והועבר לסוכנות עיתונים בינלאומית על מנת שיפורסם. בעקבות העברת החומרים הופעל לחץ בינלאומי כבד על הורטי, וב-8 ביולי 1944 הורה להפסיק את גירוש היהודים.
קסטנר ניהל משא ומתן עם אנשי האס אס, ללא קשר למשרד הארץ-ישראלי. אדולף אייכמן הציע את עסקת "סחורה תמורת דם": הצלת יהודי הונגריה תמורת אלפי כלי רכב וטונות של מזון. יואל ברנד, עמיתו של קסטנר בוועדת העזרה וההצלה בבודפשט, יצא לאיסטנבול כדי לשכנע את נציגי הסוכנות היהודית לקבל את העסקה. קסטנר, במקביל, עסק בארגון "רכבת ההצלה", שנוסעיה יעזבו בבטחה את הונגריה כחלק מהעסקה.
לקראוס עצמו הוצע מקום ברכבת אך הוא סירב. הוא היה אחד המנהיגים המעטים שנשארו בבודפשט להמשך פעולות ההצלה. עד ליציאתה של הרכבת ב-30 ביוני גורשו ונרצחו חצי מיליון מיהודי הונגריה.
קראוס הגה את הרעיון של חלוקת כתבי חסות ("שוץ-פאסים", Schutz-Pass) לכ-7,800 יהודים שהיו כלולים כביכול ברשימת המועמדים לעלייה מהונגריה לארץ-ישראל, ושהסרטיפיקטים שלהם לא נוצלו מאז תחילת המלחמה.
באמצעות קשריו עם הדיפלומט השווייצרי קרל לוץ, הממונה על המחלקה לאינטרסים זרים בשגרירות שווייץ בבודפשט, הצליחו השניים להנפיק תעודות חסות שווייצריות – לא רק ליהודים הכלולים ברשימת העלייה, אלא גם לכל בני משפחותיהם – והעמידו את מיספר היהודים בעלי החסות השווייצרית בבודפשט על עשרות אלפים. בכתבי החסות שהוציאה נציגות שווייץ ליהודים נכתב כי "המחלקה לאינטרסים זרים של השגרירות השווייצרית מאשרת בזה כי פלוני אלמוני מופיע בדרכון קולקטיבי שווייצרי, ויש לראות בו אדם בעל דרכון בר תוקף." תעודות חסות אלו כובדו בהונגריה, והעניקו לבעליהן ביטחון אישי יחסי.
נמצא בבודפשט בניין משרדים שנידב יצרן זכוכית בשם ארתור וייס לטובת העניין. המקום, שזכה לכינוי "בית הזכוכית", הפך במהרה לכתובת לרבבות מתושבי בודפשט, אשר הגיעו לשעריו בתקווה להיכלל ברשימת היוצאים. קרל לוץ פרש על הבניין חסות דיפלומטית שווייצרית, ובאוקטובר 1944 הפך בית הזכוכית למקום מחסה מוגן, ואיש לא העז לצאת ממנו לרחובות.
תוכנית ההצלה של קראוס היוותה את ההפך הגמור מתוכניתו של קסטנר; לעומת קסטנר, שסבר כי משא ומתן ישיר עם הנאצים הוא הדרך הבטוחה להצלת יהודי הונגריה, אף אם רק מעטים מהם ינצלו, דבק קראוס בקו של הסתייעות בנציגי המדינות הניטראליות והפעלת לחץ כבד על שלטונות הונגריה, אשר זכו מהגרמנים למרחב תמרון גדול ולסמכויות נרחבות.
הסדק הראשון ביחסי קראוס-קסטנר נוצר עם כניסת הנאצים להונגריה ודרישתם לטפל בעלייה המאושרת של היהודים כגירוש. קראוס טען בפני קסטנר כי טיפול בעליה בצורת גירוש עלולה להתפרש בעיני הציבור ההונגרי והיהודי כאחד כהסכמת היהודים מראש לגירושם. קסטנר לא קיבל את דעתו של קראוס, והמשיך במשא ומתן עם אנשי האס אס. 600 רישיונות העלייה שקיבל המשרד הארץ-ישראלי ערב הכיבוש הנאצי הפכו במהלך חודשי המשא ומתן לחלק מרשימת 1,684 נוסעי הרכבת שהציל קסטנר.
קראוס סבר שקסטנר טעה טעות בכך שנתן אמון רב מדי בגרמנים. לדעתו של קראוס, הפכה טעות זו לפשע של ממש, כפי שהגדיר זאת בעצמו:
כאשר אדם יודע שאין הוא יכול להשיג תוצאות לאינטרס שלו, זאת אומרת, לאינטרס הכלל, ואף על פי כן הוא עושה שיתוף פעולה. ד"ר קסטנר עבד בשירותם של הגרמנים. הוא ידע שהגרמנים משתמשים בו למען השגת תוכניתם להשמיד את היהודים. הוא ידע שהוא מכשיר לגירוש ונשאר מכשיר לגירוש. זה שיתוף פעולה בזדון וביודעין.
במשפט קסטנר היה קראוס העד המרכזי מטעם ההגנה על מלכיאל גרינוולד.
במאמר של קראוס שפורסם בספר "בגלוי ובמחתרת" (הוצ' בית העדוּת, תל אביב תשנ"ב), כתב שהנאצים סירבו להכיר בכתבי החסות המשפחתיים, "עד שנודע לנו דבר מוזר מאוד: מישהו הודיע לצירות הגרמנית שמדובר ב-7,800 יחידים, ולא משפחות. האיש הזה היה אחד מתוכנו, ד"ר קסטנר..."
קסטנר ערער לבית המשפט העליון על פסק הדין במשפטו בו נקבע כי "מכר את נפשו לשטן." על אף שרוב ערעורו התקבל והוא טוהר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, ציין השופט משה זילברג, בדעת מיעוט, בפסק הדין את פעולתו של קראוס במילים אלה:
מה עלובה היתה פעולת ההצלה שלו [של קסטנר], לעומת עשרות אלפי תעודות החסות שניתנו על ידי הצירויות הזרות, בייחוד השווייצרית, כתוצאה מן העבודה המסורה והנפלאה של קראוס והחלוצים בחודשי יולי-נובמבר 1944.
בשנת 1945 פוטר קראוס מתפקידו כמנהל המשרד הארץ ישראלי בבודפשט, לאחר שהואשם בשימוש בתעודות עלייה שהיו מיועדות לחברי תנועות ציוניות אחרות. ההאשמות בוטלו לבסוף, אך עליית כוחהּ של מפא"י דחקה את קראוס, איש תנועת "המזרחי", מחוץ למשרד בבודפשט.
קראוס עלה לישראל בשנת 1952, ונפטר בירושלים ב-1986 מבלי שפעילות ההצלה שלו זכתה להכרה. יש המסבירים את ההתעלמות מצד ישראל הרשמית נוכח מפעל ההצלה של קראוס, בזכותו ניצלו חייהם של עשרות אלפי יהודים, בכך שלא היה איש מפא"י אלא איש המזרחי, ללא קשרים פוליטיים חשובים וללא יחסי ציבור.
באוגוסט 2015, נקרא רחוב על שמו בירושלים, בשכונת פסגת זאב, בטקס חגיגי בהשתתפות ראש העיר, ניר ברקת, מפקד חיל האוויר, אליעזר שקדי (אביו היה אחד מהניצולים בבית הזכוכית), וההיסטוריונית שחקרה לעומק את מפעלו של קראוס, ד"ר אילה נדיבי.

מחכים לברברים / קונסטנדינוס קוואפיס

לְמַה אֲנַחְנוּ מְחַכִּים, לָמָּה נֶאֶסַפְנוּ בַּכִּכָּר?

הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.

מַה פֵּשֶׁר חֹסֶר-הַמַּעַשׂ שֶׁל אֲסֵפַת-הַמְחוֹקְקִים?
לָמָּה יוֹשְׁבִים הַמְחוֹקְקִים בְּלִי לְחוֹקֵק דָּבָר?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.
מַה צֹּרֶךְ בְּחֻקֵּיהֶם שֶׁל הַמְחוֹקְקִים?
כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הַבַּרבָּרִים יְחוֹקְקוּ אֶת חֻקֵּיהֶם.

לָמָּה הִשְׁכִּים שַׁלִּיטֵנוּ לָקוּם עִם שַׁחַר?
לָמָּה הוּא יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר הַגָּדוֹל
עַל כֵּס מַלְכוּת, לְפִי כְּלָלֵי הַטֶּקֶס, כֶּתֶר עַל רֹאשׁוֹ?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וְהַשַּׁלִּיט מְחַכֶּה לְקַבֵּל פְּנֵי מַנְהִיגָם.
הִתְקִין אֲפִלּוּ מְגִלַּת קְלָף לָתֵּת לוֹ
מַעֲנִיק לוֹ תְּאָרִים וְשֵׁמוֹת רַבִּים.

לָמָּה שְׁנֵי הַפְּקִידִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַפְּרֶטוֹרִים יָצְאוּ
בְּכָתֳנוֹתֵיהֶם הַמְרֻקָּמוֹת, הָאֲדֻמּוֹת?
לָמָּה עָנְדוּ אֶצְעָדוֹת עִם אַבְנֵי-אֲכָטִיס רַבּוֹת
וְלָמָּה לָהֶם הַטַּבָּעוֹת עִם הָאִיזְמָרַגְדִים הַבּוֹהֲקִים?
לָמָּה בִּידֵיהֶם מַקְלוֹת כֹּה הֲדוּרִים
גֻּלּוֹתֵיהָם מְגֻלָּפוֹת בְּכֶסֶף וּבְזָהָב?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וּדְבָרִים כָּאֵלֶּה עוֹשִׂים רשֶׁם עַל הַבַּרְבָּרִים.

לָמָּה הַנּוֹאֲמִים הַמְצֻיָּנִים שֶׁלָּנוּ אֵינָם עוֹלִים
לָשֵׂאת דְּבָרִים מֵעַל בָּמוֹת כְּמִנְהָגָם מֵאָז?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וּנְאוּמִים נָאִים מְשַׁעְמְמִים אֶת הַבַּרְבָּרִים.

אֲבָל לָמָּה מִתעוֹרֶרֶת לְפֶתַע בֶּהָלָה
וְקָמָה מְהוּמָה (כָּל הַפָּנִים הִרְצִינוּ)
לָמָּה מִתְרוֹקְנִים פִּתְאוֹם רְחוֹבוֹתֵינוּ, כִּכְּרוֹתֵינוּ
הַכֹּל שָׁבִים לְבָתֵּיהֶם נְבוֹכִים עַד מְאֹד?

כִּי יָרַד הַלַּיְלָה ולְאֹ בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים
וְכַמָּה אֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ מֵאֵזוֹר הַגְּבוּל אוֹמְרִים
שֶׁאֵין בִּכְלָל בַּרְבָּרִים בַּסְּבִיבָה.

מַה יִּהְיֶה עַכְשָׁו עָלֵינוּ בְּלִי הַבַּרְבָּרִים?
הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הָיוּ אֵיזֶה פִּתְרוֹן.
[1898]

תרגום מיוונית: יורם ברונובסקי
(מתוך קונסטנדינוס קוואפיס, כל השירים. הוצאת כרמל)

הערת המתרגם: השיר נכתב בנובמבר 1898, פורסם ב-1904 בקונטרס פרטי. זהו בלי ספק הידוע בשירי קוואפיס, שכותרתו היא מטבע מהלך בספרות ובעיתונות ימינו. אף שתמטית, וכמעט כרונולוגית, אפשר לראות בו שיר הפותח את שירת המאה העשרים, הנושא הוא בעצם אחד הנושאים המובהקים של השירה הדקדנטית, בעל זיקה לשירו של פול ורלן Langueur, שטור-הפתיחה שלו ("אני אימפריה גדולה התמה לשקוע...") נתן לתקופה את שמה: דקדאנס. גם אצל קוואפיס, כבשירים רבים אחרים על הנושא, המעמד הוא באיזו עיר שבאימפריה הרומית המאוחרת, המטה ליפול, שעומדים לפלוש אליה הברברים. בשנת 1983 פרסם יורגוס סאווידיס פתק מתוך הניירות המצויים ב"ארכיון קוואפיס", פתק הכתוב אנגלית, ובו נאמר: "היו לי גם ספקות מסוימים בנוגע ל'מחכים לברברים', והנה מצאתי אצל רנאן את הסברה שהופעתם החוזרת היא אפשרות".
http://readingmachine.co.il/home/articles/1200038896

על הדקדנס הצרפתי – מישו לבן לאדן –
החיים והמוות של המערב
אי אפשר שלא לדקלם את השיר הנפלא הזה של קוופיס כאשר קוראים את הראיון עם "איש הרוח" הצרפתי מישל אונפרה.
(גבי לוין, ראיון עם מישל אונפרה (Michel Onfray), (מוסף "הארץ" 3.3.17)
http://www.haaretz.co.il/gallery/.premium-1.3898631
מישל אונפרה "איש הרוח" הצרפתית המתנאה להיות פילוסוף (ודוק: בכוונה אני מכנה אותו "איש רוח" כי הוא מייצג במידה רבה את הרוח הצרפתית של ימינו) קובע שעל התרבות המערבית (בשביל צרפתים תרבות מערבית זו תרבות צרפתית) לשקוע באלגנטיות תחת האיסלאם הכובש והמנצח.
מישל אונפרה יליד העיר ארז'נטאן בנורמנדי, ובין גיל עשר ל-14 התחנך בבית ספר פרטי קתולי – מקום שהפך אותו לדבריו לאתאיסט מובהק. לאחר מכן למד עד דוקטורט בפילוסופיה.
בשנת 2002 הקים את האוניברסיטה העממית בעיר קאן שבה הוא מלמד בהתנדבות עד היום — מוסד פתוח לכל, שהוא יסד בתגובה להגעתו של ז'אן-מארי לה פן באותה שנה לסיבוב השני בבחירות לנשיאות צרפת (שבהן זכה לבסוף ז'אק שיראק), והקורסים שלו משודרים בתחנת הרדיו "פראנס קולטור".
ב-2015 הוא החל בכתיבת "אנציקלופדיה קצרה של העולם" (Breve Encyclopedie du Monde) שחלקה הראשון, "קוסמוס", עסק ב"פילוסופיה של הטבע", ולאחרונה הופיע החלק השני, "דקדנס העוסק בשקיעתה של הציוויליזציה מערבית, והמסר האפוקליפטי שלו הוא שהציוויליזציה המערבית, כדרכן של ציוויליזציות, נועדה למות, והאיסלאם השאפתני ומלא הלהט עומד להחליף אותה.
"מישו לבן לאדן החיים והמוות של המערב"
De Jésus à Ben Laden, vie et mort de l'Occident
בסקירה מקיפה שמתחילה בישו ומגיע עד דאע"ש, וכולל בין השאר את פאולוס, הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס, המשורר הרומאי לוקרטיוס, כריסטופר קולומבוס, הפילוסוף הגרמני הגל וסמואל הנטינגטון האמריקאי עם ספרו "התנגשות הציוויליזציות", סוקר אונפרה את הציוויליזציה היהודית-נוצרית ופוסק: "אירופה ניתנת ל'לקיחה' אם לא למכירה ממש (...) הציוויליזציה היהודית-נוצרית איבדה את עוצמתה." "המערב במצב סופני" והאיסלאם, סמל לעוצמה ורעננות, ישתלט על המערב הניהיליסטי, והעתיד יהיה טראנס הומאני.
ומה נותר לנו? "לשקוע באלגנטיות."
"אין טעם להילחם באיסלאם," אומר איש "הרוח" הצרפתי, "אלא רק להבין את התהליך," בדיוק (הוא נותן דוגמה) כפי שאשתו מתה מסרטן ואין מה להילחם בו אלא רק לקבל את המוות.
"אני," מדגיש אונפרה, "מתייחס לפילוסופיה הרומית לא ליוונית, שהיתה אידיאליסטית מדי ומציע אתיקה מעשית של אלגנטיות בפני המוות. הרומאים ידעו למות באלגנטיות: בלי צעקות, בלי התייפחויות, בלי מריטת שיער, בלי היסטריה: למות בלי פאתוס כשמגיעה השעה למות."
עם חלק מניתוחיו של אונפרה ניתן גם להסכים. הוא טוען שהנצרות היתה פשיסטית מאז ימי הקיסר קונסטנטינוס במאה הרביעית ועד למהפכה הצרפתית במאה ה–18 – כאשר הנצרות ניסתה לשעבד את כל האזרחים ל'מדינה הטוטליטרית הנוצרית'. בהקשר זה הוא מזכיר ש"פרופ' שאול פרידלנדר הישראלי גילה כי האפיפיור פיוס ה-12 איפשר את גירוש יהודי רומא ממש מתחת לחלונות הוותיקן, והוא מעולם לא הכליל את 'מיין קאמפף' ברשימת הספרים האסורים של הוותיקן בעוד שפילוסופים כמו ברגסון, דקארט, וולטר ורוסו נאסרו לקריאה. הוותיקן נידה משורותיו את הקומוניסטים אך מעולם לא נידה נאצים. הוותיקן אף סיפק מקלט וגם ויזות לרוצחים נאצים וסייע להם להימלט לדרום אמריקה. הוותיקן גם שיתף פעולה עם כל המשטרים הפשיסטיים באירופה: איטליה של מוסוליני, צרפת של המרשל פטן וספרד של פרנקו.
"ובנוגע לאנטישמיות – מאז הטקסטים הנוראיים של אבות הכנסייה, שבהם הואשמו היהודים ברצח ישו, חלפו שנים רבות מדי עד שהאפיפיור יוחנן פאולוס השני פסק אחרת. וזה קרה יותר מ-50 שנה אחרי שנחשפו מחנות המוות.
אבל מה לזה ולאובדן הרצון להיאבק למען ערכי ההומניזם והמהפכה הצרפתית עד כדי "כניעה אלגנטית" למדינה הטוטליטארית המוסלמית?
עצוב.

בפעם האחרונה שביקרתי בצרפת חשתי את עומק השינוי בה והכותרת שנתתי אז לרשימתי היתה: France Perdu צרפת האבודה:
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00988001.pdf
ובאמת ניכר שם הלך הרוח הדקדנטי-סופני של אובדן רצון חיים כפי שמבטא איש "הרוח" הצרפתי אונפרה, המעיד שכלו כל הקיצין.
אין ספק, שצרפת, הנמצאת כיום בעיצומה של מלחמת אזרחים מוכחשת עם תושביה המוסלמים – אבודה, גם אם בבחירות הקרובות תעלה מרי לה-פן לשלטון.

צרפת, המערב, ואנחנו היהודים
הגות העוסקת בשקיעת תרבויות בכלל, ותרבות המערב בפרט, אינה חדשה.
אוסוואלד שפנגלר (Oswald Spengler), בספרו המפורסם שקיעת המערב (Der Untergang des Abendlandes), שפורסם ב-1918 עסק ברעיון לפיו כל תרבות מקיימת תהליך מחזורי של צמיחה והתפתחות ולאחריו נסיגה ושקיעה.
שפנגלר, שהשפיע רבות על היטלר, ראה את מצבה של התרבות המערבית כנתונה בשלב אחרון של נסיגה.
ברעיון "גלגל החיים" של ציוויליזציה לידה, בגרות, בדבר הכוחות המניעים את בני האדם ובעיקר הרצון להשגת עוצמה, שליטה, וכסף, תוך ויתור על שיקולי מוסר, הושפע שפנגלר בעיקר מניטשה.
ההיסטוריון האנגלי ארנולד ג'וזף טוֹיְנְבִּי (Arnold Joseph Toynbee;‏ 1889-1975) ניתח בספרו בן 12 הכרכים "מחקר של ההיסטוריה", 1961-1934, את עלייתן ונפילתן של תרבויות.
ההיסטוריה העולמית, לפיו, מבוססת על תהליך אוניברסאלי של עלייה, פריחה והידרדרות. בדומה לאוסוואלד שפנגלר בספרו "שקיעת המערב", טוינבי הציג את ההיסטוריה כעלייתן ונפילתן של תרבויות, בניגוד להיסטוריה של מדינות-לאום או של קבוצות אתניות אחרות. הוא זיהה את התרבויות על פי קריטריונים תרבותיים, ולא לאומיים. כך, ה"תרבות המערבית", שכללה את כל האומות שהתקיימו באירופה המערבית מאז נפילתה של האימפריה הרומית, נדונה כישות אחת, והובדלה מהתרבות ה"אורתודוקסית" ברוסיה ובבלקן, ומהתרבות היוונית-רומית שקדמה לה.
בבואו לדון בהיסטוריה של היהודים, נתקל טוינבי בבעייה חמורה. ההיסטוריה שלהם אינה עומדת באף אחד מהקריטריונים שהציב לגבי כל שאר התרבויות. טוינבי ניסה לנסח תיאוריה ייחודית ליהודים בכך שטען שהיהדות אינה אלא בגדר "מאובן" כמו תרבויות אחרות, למשל הפרסים של הודו המאמינים בדת זרתוסטרה, שממשיכים להתקיים גם כשלתרבותם אין שום מטרה חיובית שהיא. לדעתו של טוינבי שייכת היהדות לתרבות הסורית שהגיעה לשיא יצירתה 1100 שנה לפנה"ס ותגליותיה העיקריות היו המונותיאיזם, האלפבית והאוקיינוס האטלנטי (שהתגלה בידי הפיניקים) ומאז אבד עליה הכלח.
התפיסה האנטישמית של טוינבי התבססה על התיאולוגיה הנוצרית: "על-ידי דחייתה את ישו הובישה היהדות את עברה ואיבדה את עתידה." היהודים, ע"פ התיאוריה שלו, מתעקשים להמשיך להתקיים מעבר לזמן שבו היו שותפים פעילים ביצירת תרבות זאת, וכעת הם מתקיימים ללא מטרה שהיא.
טוינבי סירב להכיר בהישגים מאוחרים יותר של התרבות היהודית פרט לכך שהיא השפיעה על יצירת הדת והתרבות הנעלה באמת של הנצרות. למעשה חזר בכך טוינבי אל העמדה הנוצרית האנטישמית שרואה זכות קיום ליהדות רק בכך שיצרה את הנצרות ומעבר לכך שוב אין לה שום תפקיד.
 
הפגישה עם היטלר
במהלך ביקור בגרמניה הנאצית ב-1936 שכוון ל"חברת החוק הנאצי",
The Nazi Law Society
הוזמן טוינבי ביוזמה אישית של אדולף היטלר, לפגישה פרטית אישית עימו. היטלר ביקש את הבנת בריטניה לרצונו לבנות אומה גרמנית גדולה יותר, וביקש את שיתוף הפעולה של  האנגלים. טוינבי, שרחש להיטלר סימפטיה, התרשם מכנותו של היטלר, והעביר מסר ברוח זו לראש הממשלה ולמשרד החוץ.
 
הקמת מדינת ישראל
הקמת מדינת ישראל, פגעה ביתר שאת בתיאוריה של טוינבי על העם היהודי ה"מאובן", שקם לתחייה, והוא כבר לא "מאובן". לפי הסברו, בנוסף לכך שהיהודים הם "מאובנים" שאינם ראויים למדינה משלהם בארץ-ישראל, במלחמת העצמאות הם התייחסו לערבים בדיוק כפי שהנאצים התנהגו כלפיהם (אם כי סייג זאת בכך שההשוואה לנאצים היתה מוסרית ולא סטטיסטית). היהודים, טען, סיגלו לעצמם את האכזריות הנאצית ולמעשה המלחמה שלהם נגד הערבים היא מלחמת הנאצים בערבים דרך יהודים.
לאורך השנים הקצין טוינבי ללא הרף את טענותיו כנגד הציונות ומדינת ישראל והשווה את גירוש הערבים במלחמת העצמאות לפעולות הג'נוסייד של הנאצים.
 
הוויכוח טוינבי יעקב הרצוג
יעקב דוד הרצוג 1921-1972, נולד בשנת 1921 בדבלין שבאירלנד לרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (לימים הרב הראשי האשכנזי השני לישראל) היה אחיו הצעיר של חיים הרצוג, הנשיא השישי של מדינת ישראל.
הרצוג עלה לארץ ישראל בשנת 1937, והוסמך לרבנות, לאחר מכן למד באוניברסיטה העברית בירושלים משפטים והוסמך לעורך דין. לאחר הקמת המדינה הצטרף למשרד הדתות שם שימש כאחראי על הדתות הנוצריות בארץ. בשנים 1957 עד 1960 היה ציר בשגרירות ישראל בוושינגטון, ובשנים 1960 עד 1963 שירת כשגריר בקנדה.
משנת 1966 ועד מותו בשנת 1972 שימש מנכ"ל משרד ראש הממשלה, בתקופת כהונתם של לוי אשכול וגולדה מאיר. היה בעל תואר דוקטור במשפט בינלאומי מאוניברסיטת אוטווה בקנדה.
בינואר 1961, כאשר שירת כשגריר ישראל בקנדה, הוא הזמין את טוינבי לוויכוח פומבי. הוא לא קיבל לכך אישור מאף אחד ואיש גם לא האמין שהדיפלומט יוכל לגבור על ההיסטוריון המקצועי המפורסם. היו רבים בשירות הדיפלומטי שהתנגדו בתוקף לדו-קרב זה גם בגלל חשש שנציג ישראל עלול להפסיד בוויכוח כנגד ההיסטוריון המפורסם. הם גם זכרו היטב את הוויכוחים בין נוצרים ויהודים מימי הביניים שללא קשר לתוצאותיהם תמיד הזיקו ליהודים.
הוויכוח עורר עניין עצום בישראל, הקלטות של הוויכוח נמכרו במספרים גדולים בקנדה ומעבר לה. תדפיס של הוויכוח אף יצא לאור במצרים באנגלית כמחזק את העמדה הערבית.
את ההשוואה שעשה טוינבי בין היהודים לנאצים בגלל מעשי טבח שנעשו בשעת מלחמה, הזים הרצוג כאשר הטיח בו את השאלה: "מדוע בחרת לייחדם לנו בלבד? מדוע אינך אומר, שבריטניה וכמעט כל מדינה בעולם – נופלת תחת הגדרה זו?"
 
שירה הרצוג – התגשמות החלום של טוינבי ואבא של מאזן
שירה הרצוג 1953-2014, בתו של יעקב הרצוג, נולדה למשפחה ציונית מפוארת אביה היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה ושגריר בקנדה אימה, פנינה הרצוג, היתה סמנכ"לית במשרד הבריאות, ומנהיגת מועצת ארגוני הנשים בישראל. דודה חיים הרצוג היה הנשיא, בן דודה יצחק הרצוג הוא יו"ר מפלגת העבודה.
למרות החינוך הציוני שקיבלה החליטה שירה הרצוג לממש את החלום של טוינבי ושל אבא של מאזן, לוותר על הציונות, ולרדת מהארץ. היא ירדה לקנדה. שם נהפכה לאקטיביסטית פרו-איסלמית התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי, וכתבה מאמרים ברוח זו.
בקנדה היא הצטרפה כמנהלת בקרן כהנוף, ובנקרולוג לזיכרה בעיתון "הארץ" (24.10.14) נכתב שהיא תרמה 110 מיליון דולר לחיזוק החברה הערבית בישראל ולקירוב בין יהודים לפלסטינים.
בן דודה יצחק הרצוג (ששמר במשטרה על זכות השתיקה) פתח הפעם את פיו, ושיבח אותה על פעולתה זו בגולה, ואמר כי "שירת חייה התמקדה בהיותה ממנהיגות המאבק לחיזוק החברה האזרחית בישראל למען השוויון בין ערבים ויהודים."
לא נותר אלא להרהר במחשבה שאם כולם היו הולכים בעקבותיה (כפי שחלמו טוינבי ואבא של מאזן) לא היה נותר יותר למען מי להיאבק.
וכאן אנחנו רואים הבדל קטן בין מישל אונפרה לישראלים, בעוד שהוא מדגיש את הפסיביות הצרפתית "למות באופן אלגנטי," האקטיביסטים הישראלים אינם פאסיבים כלל. הם מאוד אקטיביים במאבקם הפרו-איסלאמי ובעד הכיבוש הערבי-מוסלמי.

הריקבון הצרפתי – נער הפוסטר המוסלמי של צרפת התגלה כאנטישמי. בשמאל הצרפתי לא ממהרים לגנות
מהדי מקלט, בלוגר מוסלמי בן 24 שטופח שנים על ידי התקשורת הצרפתית, התגלה לאחרונה כאנטישמי, הומופוב, ושונא נשים.
כבר בהיותו תלמיד תיכון החל מקלט בכתיבת בלוג על חיי המהגרים בפרברי צרפת. הוא הפך במהרה לכוכב תקשורתי ולנער הפוסטר של האסלאם המתון ושל הרב-תרבותיות המוצלחת. והנה לאחרונה נחשפו בצרפת ציוצים שכתב בטוויטר תחת שם בדוי בשנים 2015-2011:

"תחזירו לנו את היטלר, שישלים את המלאכה," כתב מקלט על היהודים.
על עיתונאי 'שרלי הבדו' כתב: "הם צריכים למות."
על בן-לאדן: "אני מתגעגע אליו."
על מוחמד מראח, הרוצח מטולוז: "יש בו יופי מרגש."
על "הלבנים": "תמותו כמה שיותר מהר."
על מרין לה-פן: "נשחט אותך על פי המסורת המוסלמית."

חלק מהעיתונאים שטיפחו את הגזען המוסלמי מקלט, נתפסו במבוכה, אך חלק יצאו להגנתו.
פסקל קלארק, שאירחה במשך שנים את מקלט בתוכנית הרדיו שלה, גיבתה אותו ושיבחה את "חוכמתו ואת אנושיותו."
העיתונאי הוותיק קלוד אסקולוביץ' ביקש שלא להתייחס ברצינות לציוצים הנחשפים: "אלה סתם בדיחות גרועות של נער מתבגר."
מגיש הרדיו קסאביה דה לה־פורט האשים את עצמו ואת שומעיו בבורות ובקטנוניות: "חייב להיות אצל מהדי מקלט משהו מורכב מדי עבורנו."
אתר 'מדיאפרט' ועיתון 'ליברסיון' לא רק מגינים על מקלט, אלא תוקפים את קטגוריו. לטענתם, מקלט הוא בעצם קורבן של שונאי מהגרים, שהלכו לחטט בחשבון הטוויטר האנונימי שלו כדי להסית נגד מוסלמים.
"פרשת מקלט" היא לא רק דוגמה נוספת לפשיטת הרגל המוסרית של השמאל הצרפתי. היא גם חושפת את סירובו להכיר בעובדה שיש דבר כזה אנטישמיות מוסלמית.
הפילוסוף הצרפתי פסקל ברוקנר כינה את פרשת מקלט "הטיטניק של השמאל העירוני."
ברוקנר מסביר, שהשמאל הצרפתי אינו מסוגל להשתחרר מן האקסיומה שלפיה כל מי שחי פעם תחת שלטון קולוניאלי הוא חף מפשע בהגדרה, וכי הוא פשוט לא יכול להיות גזען, אנטישמי או מדכא. השמאל הצרפתי, מוסיף ברוקנר, העניק לאסלאם סטאטוס מיוחד: זוהי הדת היחידה במדינה שמוגנת מפני ביקורת ולעג.
עמדות אלו הממחישות את הריקבון של השמאל הצרפתי רק מגבירות את כוחה של לה-פן. בסקר האחרון של העיתון 'לה פיגרו' מקבלת לה-פן 45% מול פיון בסיבוב השני, ו־42% מול מקרון. נראה שהיא תזכה בכל הקופה של החברה הצרפתית הרקובה.

הקרן לישראל חדשה בגרמניה
"הקרן לישראל חדשה" מתבססת בברלין בירת הרייך.
היורד, עופר ולדמן, "המתגרמן" כהגדרתו מצעירותו, (האם לפולק הגרמני או רק לתרבות?) לקח על עצמו את תפקיד ראש הקרן החדשה לישראל בגרמניה (NIF Deutschland).
״המוטיבציה שבגללה אני לוקח על עצמי את המחויבות הזאת," אומר ולדמן, "היא מחויבות כלפי המקום שבו אני חי, כלומר ברלין."
מובן שבמחויבות מסוג זה עליו להפוך לאקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי. אגב גם של גרמניה.
http://rotter.net/forum/scoops1/385788.shtml
אבל ריקוד ה"מה יפית" של היורד "המתגרמן" ולדמן, בפני המוסלמים בבירת הרייך אינו מרשים אותם והם נשארים בשלהם וצועקים: : יודה, יודה החזיר, היטלר לא גמר את המלאכה שאנחנו נגמור:
https://twitter.com/JPY_Kurdish/status/836473614509748225?ref_src=twsrc^tfw

מה מחיר העלבון?
נהגים בחברת האוטובוסים מטרופולין דורשים לפטר את אחד הסדרנים בעקבות אמירה פוגענית שלו נגד מוחמד. הם מאיימים לשבש את העבודה אם דרישתם לא תתקבל, ובינתיים ההנהלה החליטה להשעות את הסדרן זמנית עד לשימוע ולסיום בירור המקרה.
הנהג ג'מיל אלחמאמדה, מספר ש"ביום חמישי שעבר ישבנו במשרד ואחד הנהגים אמר לסדרן 'אנחנו רוצים לעשות סולחה ביני לבין עוד עובד אחר.' הסדרן הגיב באמירה גזענית ופוגענית על מוחמד. אני ונהגים אחרים נפגענו מאוד. אנחנו דורשים לפטר אותו ולא רק להשעות אותו, כי דברים כאלה הם חמורים. אין צורך להשאיר עובדים שלא מכבדים את הדת."
בעקבות האירוע שלח מנ"כל מטרופולין מכתב לנהגים ולפיו: "תופעות הגזענות מוצאות ביטוי בחברה לעיתים תכופות, ואנו נגלה אפס סובלנות כלפי אמירה כזו או אחרת. כחברה נאורה, אשר בין עובדיה מצויים אזרחים מארצות מוצא שונות ובעלי לאום שונה, מאמינים כי זכות שווה ניתנת לכל אדם, ללא כל קשר לארץ מוצאו, דתו ומינו. כך אנו נוהגים הן כלפי עובדינו והן כלפי עשרות אלפי לקוחותינו שאותם אנו משרתים מידי יום בעלותם על האוטובוסים על מנת להגיע למחוז חפצם. אשר על כן הוחלט להפסיק את תפקידו הניהולי של העובד הנ"ל מיידית, עם השלמת בירור המקרה כמתחייב על פי חוק."
http://rotter.net/forum/scoops1/385927.shtml
אז ככה. אנחנו מתנגדים לכל אמירה גזענית מכל סוג. כולל אמירות גזעניות של אדם שאומר שהיהודים הם קופים וחזירים שיש להשפיל אותם ולרצוח אותם כתנאי לגאולה.
האם דברי מוחמד אלו אינם בגדר גזענות כלפי היהודים ומהווים עלבון?
אז מה עושים עם זה? האם מפטרים את כל הערבים הדוגלים באמירות אלו של מוחמד?
למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו רואה את דברי מוחמד המובאים באמנת החמאס והמופתי של אש"פ לפיהם צריך לחסל את ישראל ולרצוח את כל היהודים בעולם כמופת מוסרי אלא כגזענות. אז מה, נפטר את כולם בגלל העלבון?