מיספר המתמודדים על ראשות מפלגת העבודה מתחרה עם מיספר המנדטים שמעניקים לה הסקרים. אני ספרתי תשעה מועמדים (גם אם לא כולם הודיעו על כך רשמית) ועוד היד נטויה. לצד בכירי המפלגה, צצים גם מועמדים בלתי מוכרים בציבור הרחב. אחד מהם הוא פרופ' אבנר בן זקן. בערב-שבת הוא הכריז על מועמדותו בראיון ל"מעריב".
כאשר אדם ללא הכרה ציבורית מכריז על מועמדותו לראשות מפלגה גדולה, הוא מקרין בעייה של מודעות עצמית. אולם למקרא הריאיון התרשמתי מכך שאין המדובר בעוד איזה איתן כבל שהמסר שלו הוא "אני אני ואני," אלא אדם המדבר על רעיונות ודרך.
משפט אחד בראיון עורר בי תקווה: "בן 48, נשוי לעטר, בת קיבוץ בית השיטה, אב לשלוש בנות. 'אני דומה ברעיונות שלי לסבא שלה, מנחם אורן, שהיה אינטלקטואל ידוע בתנועה הקיבוצית,' הוא אומר."
לא הייחוס המשפחתי הרשים אותי, אלא הכרזתו על כך שהוא דומה ברעיונותיו למנחם אורן.
הכרתי את מנחם אורן, שלפני 32 נספה בתאונת דרכים. בית השיטה היתה הקיבוץ המאמץ של אורטל בראשיתה. בנו של מנחם, שאול אורן ז"ל, היה המלווה החברתי של אורטל הצעירה, וממעצבי דרכה ורוחה עד היום. וגם מנחם היה קשור מאוד לאורטל. כאיש חינוך ורוח, הוא ייצג בעיניי את לוז הקיבוץ המאוחד: אקטיביזם ציוני, סוציאליסטי, התיישבותי, משימתי. מפלגת העבודה כל כך רחקה מן הדרך הזו, וכה שמחתי על מועמד המכריז על עצמו כמי שרעיונותיו הם ברוח הקיבוץ המאוחד.
הנה כמה ציטוטים מפיו של מנחם אורן. "הקיבוץ המאוחד קם מתוך יצרים עזים לעשות את הנקודה ההתיישבותית למשען אדיר לכל פעולת כיבוש בארץ... המשימות יפעילו את הכימיה של הליכוד הרעיוני של הרבים והשונים. כאשר נצמדו אל האדמה הזאת היה זה 'בבריתך' – בברית העפלה, בקדשנו אח, אחות." (1978).
במועצת הקבה"מ במרום גולן, לציון עשור להקמת מרום גולן, בכור יישובי הגולן, ולקבלתו לתנועה של קיבוץ אורטל (1978) אמר מנחם: "אנו מקיימים את דיוני המרכז בלב יישוב גדול ויפה ובוטח. מרום גולן הוא הגדול ביישובי הרמה. יוזמותיו החלוציות משפיעות לא במופת בלבד, אלא בהדדיות הממשית יום יום. באותה מועצה לפני עשר שנים אמר יגאל אלון: גדות מכאן וקיבוץ גולן מכאן מסמלים את עוצמת המפנה, לא יחזרו יישובי הגליל החולה ועמק הירדן להיות ברווזים נחים לעומת רמת הגולן עוינת. ... הקיבוץ המאוחד קיבל את ההחלטה, כי קו אזורי ההתיישבות יהיה קו הגבול... בקולנוע בקונייטרה לפני עשר שנים קיבלה מרום גולן את ברכת הקיבוץ. בצורה נחפזת נמסרה קונייטרה לסורים, אבל היישובים שלנו ברמה התחזקו והתבצרו וישנו המשך להתיישבות בצפון הרמה. הערב יקבל הקיבוץ את אורטל. מרום גולן, החוגגת עשר שנים להתיישבותה, תשלב את כוחה וערכה ההתיישבותי עם התנועה."
בשיחה עם חברי אורטל (1981) אמר מנחם: "הרצון שלכם להיצמד לגולן, הרעיון לקבוע עובדה התיישבותית, ההחלטה לחיות כאן – קדמה לבניין המשק. אבל צריך לזכור, כי בניין קהילייה שיתופית עם ערכי חיים הלכה למעשה, שתהיה אורטל בטוחה בכוח החיים שלה – היא לא יכולה להישאר בשגרת המשק. צריך שתהיה בה רוח מחיה, אותה רוח שבלעדיה אין התמד, הרוח המאפשרת לגבור על הקשיים, להיות מחוסנים בפני משבר, שעם כל הישג תתעורר יוזמה מחודשת ושיצטבר ביטחון בשורשים."
ולאחר ההחלטה על עקירת יישובי סיני (1979) הביע אורן חשש: "עומדת להישמט מידינו הרמה המגינה על הגליל, עומד להישמט מידינו הגליל מתוכו עצמו וכן הביטחון על הירדן. סכנה אורבת לצומת המדינה בין צפונה לדרומה – ירושלים. האדמה רועדת תחת כפות רגלינו. זו נפש הציונות, זו ממשות ריבונותנו כאן. מפעלנו הקיבוצי מרותק אל העיקר, עלינו להחזיר לעם את חוש ההתמצאות, את כושר ההבחנה."
ואם אדם שרעיונותיו כשל מנחם אורן מתמודד על ראשות מפלגת העבודה, הוא בוודאי רוצה להחזיר לעם את חוש ההתמצאות. זו בשורה מרעננת ומעודדת.
... אלא, שכאשר קראתי את רעיונותיו של פרופ' בן זקן, לא מצאתי בהם ולו הד קלוש לרעיונותיו של אורן. ההיפך הוא הנכון. המנהיג שהפנה עורף לדרכה המדינית של תנועת העבודה ועקף את מרצ משמאל, היה אהוד ברק. בן זקן אכן מגנה את ברק, אך על כך ש"ב-99' ברק ריסק את תהליך השלום." לא יאומן!
בן זקן תוקף בחריפות את חוק הלאום, שמבטא את הקונצנזוס הציוני. בעקבות החוק הוא הציע להרצוג "לנסוע לכפר קאסם ולערוך שם מסיבת עיתונאים, להכריז שאין צורך בחוק הלאום, כולנו ישראלים – ערבים, דרוזים, מוסלמים, צ'רקסים. אמרתי לו שבאותה הזדמנות עליו לפנות לציבור הערבי ולומר להם שעליהם לקבל את העובדה שאנחנו מדינת הפליטים היהודים ובתמורה הצעתי להרצוג להבטיח לערבים שיפעל לשוויון זכויות מלא לאזרחים הערבים."
למה צריך להבטיח לערבים שוויון זכויות מלא – הרי הם נהנים משוויון זכויות כזה, וחוק הלאום אינו פוגע בכך כהוא זה. האמירה, בהקשר הזה, ש"כולנו ישראלים" נועדה לחתור תחת זהותה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. לא "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" כפי שהוכרז במגילת העצמאות "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית," אלא "מדינת הפליטים היהודים." פליטים? ישראל היא מדינת לאום יהודית בזכות, ואין היא צריכה לבקש מהערבים להכיר בהיותה מדינת הפליטים. איזו אמירה אומללה.
אסופת כתביו של מנחם אורן נקראת "שורשים וכנפיים". ללא כנפיים, ללא מעוף וחזון, עם שורשים בלבד – במה מותר האדם מן העץ? אולם ללא שורשים, ללא דבקות במולדת, ללא התיישבות, מה שייוותר זו תלישות גלותית, כאילו לא טעמנו די מהתענוג הזה.
למרבה הצער, בראיון עם בן זקן, לא מצאתי שורשים.

2. צרור הערות 8.3.17
* אל מול גל האנטישמיות בארה"ב – כאשר יהודים נתקלים באנטישמיות באירופה ובאמריקה, אנטישמיות מימין ומשמאל, הפתרון היחיד הוא הפתרון הציוני – עלייה לארץ.
אמנם הציונות, העלייה לארץ ישראל וקיומה של מדינת ישראל, הם בראש ובראשונה ייעוד ולא מקלט. אך הם גם התשובה היחידה לאנטישמיות. יהודי בניכר תמיד יהיה זר, תמיד יהיה האחר. רק בארץ ישראל, במדינה היהודית, הוא ה"אנחנו", הוא בן בית ובעל הבית.

* טלו עמכם את מתיכם – מה עומד מאחורי חילול בתי קברות יהודיים? זוהי אמירה, שהמחיקה של היהודי צריכה להיות מוחלטת. לא זו בלבד שאין בתוכנו מקום ליהודי חי, אין מקום אפילו ליהודי מת. כלומר, אפילו יהודי מת אינו יהודי טוב.
זה הרעיון של המשורר הלאומי הפלשתינאי הנערץ מחמוד דרוויש:

"לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו
בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו
שתמותו היכן שתרצו
אבל לא בינינו
צאו מכל דבר
צאו מפצעינו, מאדמתנו
צאו מהיבשה, מהים, מהכול
וטלו עמכם את מתיכם."

ולא בכדי, כאשר נעקרו יישובי גוש קטיף, נעקרו גם בתי הקברות היהודיים, מתוך הבנה שאלמלא כן, ייעשה בהם מה שנעשה לבית הקברות היהודי בהר הזיתים תחת הכיבוש הירדני.

* עזות מצח – בעוד שבועיים יתקיים בוועדת החינוך של הכנסת דיון ביוזמתו של ח"כ גפני, המוחה על הכנסת "תכנים רפורמיים", רחמנא לצלן, למערכת החינוך. איזה איש חצוף, גס רוח ועז מצח. במערכות החינוך שלו אין דריסת רגל לכל תוכן שאינו חרדי והוא מנסה להשתלט גם על החינוך הממלכתי.
אין המדובר בתכנים רפורמיים, אלא בתכנים יהודיים, חלק ממגוון הקולות הקיימים בעם היהודי. בדיוק כפי שאני שולל את מסעות הצלב של "הפורום החילוני" עם מסרי ה"אויאויאוי" מכניסים "לימודי דת" למערכת החינוך, כך אני שולל את מסעות הצלב החרדים המאיימים מפני "תכנים רפורמיים". אלה ואלה חולקים אותה רוח קנאית, בלתי סובלנית ופרנואידית.
דרכה של היהדות היא שביל הזהב. היהדות אינה שביל עזים צר, אלא אוטוסטרדה רבת נתיבים.

* הלוויינשטיין באטרף – דברי הבלע של הלווינשטיין נגד הבנות הדתיות המתגייסות לצה"ל, כל כך נמוכים, כל כך עלובים, כל כך בזויים... זה מקומם. אבל... אני דווקא שמחתי. למה? כי ברור לי מאיפה זה הגיע. זו מלחמת מאסף חסרת סיכוי נגד המגמה ההולכת וצומחת בקצב מרשים, משנה לשנה, של בנות דתיות המתנדבות לשירות בצה"ל; הבנות הטובות ביותר הולכות לשירות המשמעותי והקרבי ביותר. הלווינשטיין באטרף. הוא ושכמותו הפסידו במערכה. התופעה הזאת תלך ותגבר, ודברי הבלע רק יחזקו אותה.
כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב.

* ערעור מיותר – החלטת הפרקליטות הצבאית לערער על קולת עונשו של אלאור אזריה היא שגיאה. גזר הדין היה מלאכת מחשבת של אחריות, שיקול דעת מושכל וראיה רחבה. הוא לקח מצד אחד את חומרת המעשה והפגיעה בערכי צה"ל, כפי שבאו לידי ביטוי באופן מובהק בפסק הדין, ומצד שני את מורכבות הנושא לנוכח הנסיבות המבצעיות והאישיות שפורטו בגזר הדין.
הנטייה האוטומטית להגיש ערעור נגדי כאשר הנאשם מערער, כאילו יש צורך באיזון כאשר מגיעים לערכאת הערעור, אינה מתאימה למקרה זה. נהפוך הוא. אני מאמין שכוחה של הפרקליטות מול הערעור, הוא ההסתמכות על גזר הדין, שהלך לקראת הנאשם, וקריאה להשאיר את פסק הדין ואת גזר הדין על כנם.
חוששני שיש סיכוי לא רע לערעורה של הפרקליטות להתקבל, כיוון שאכן יש פער משמעותי בין העובדות המוצקות של פסק הדין לבין קולת העונש, וספק אם ערכאת הערעור תבחר לגזור כבית הלל, כפי שעשה הרכב השופטים המקורי. אם כך יהיה, תהיה זו החלטה מזיקה.
אם כך יהיה, כמובן שהאשמה בכך היא על מי שהתנדבו להיות החמורים שנושאים את שפטל לדקות התהילה שאליהן הוא נושא את עיניו, והלכו שבי אחרי מקסם השווא שהוא מכר להם.

* עיר ישראלית בקונייטרה – במאמר שפרסמתי השבוע, "ללא שורשים", ציטטתי את מנחם אורן, מאנשי החינוך והרוח הבולטים בקיבוץ המאוחד, שדיבר נגד "הנסיגה החפוזה" מקונייטרה לאחר מלחמת יום הכיפורים. הדברים הזכירו לי את תוכניתו של לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי, שלאחר מלחמת ששת הימים הציע להפוך את קונייטרה החרבה לעיר ישראלית. הוא סבר שזה זול יותר ונכון יותר מאשר פיזור יישובים כפריים רבים בגולן, וגם אותם הוא הציע להקים בכפרים הסוריים הנטושים. צה"ל התנגד להקמת עיר סמוכה כל כך לגבול. המתכננים סברו, בצדק, שעיר הגולן צריכה להיות ממוקמת במרכז הגולן, במרחק נסיעה של עד חצי שעה מכל נקודה בגולן, ואכן, כזו היא קצרין. אך אשכול חזר פעמים אחדות על עמדתו, ואף ניסה לשכנע בכך את תושבי הגולן.
ב-2 בספטמבר 1967 הוא אמר: "כל הזמן אמרתי ואיני מתנגד לזה, אלא להיפך, שברמה אנחנו חורשים, וזורעים וקוצרים ושטוב היה להכין מפה של קרקעות עם בניינים שישנם, ואם אפשר לשבת בבתים, הייתי בוחר יותר בזה מאשר להקים היאחזויות."
כעבור חודשים אחדים הוא ביקר בקונייטרה, שם ישבה הנקודה הזמנית השנייה של מרום גולן. הוא תמה למה הבתים בקונייטרה נטושים, ואיננו מאכלסים אותם. בשיחה עם יהודה הראל, מזכיר הקיבוץ (שהיה אז היישוב היחיד בגולן ועוד נקרא קיבוץ גולן), הוא ניסה לשכנע אותו לוותר על חיפוש נקודת קבע, ולהתיישב בקונייטרה.

* ערובה לביטחון ולשלום – כמה ממנהיגי תנועת העבודה ראויים להירשם בספר הזהב של ההתיישבות הגולן, בזכות תרומתם האדירה להתיישבות. בראש ובראשונה לוי אשכול, שכראש הממשלה החליט על ההתיישבות, דחף אותה ועודד אותה והיה מעורב מאוד, וכן יגאל אלון, גלילי, חיים גבתי, טבנקין, גולדה מאיר, יצחק רבין (בקדנציה הראשונה) ואפילו פנחס ספיר, שהיה מהיונים במפלגת העבודה, אך כשר האוצר סייע רבות להתיישבות בגולן ועמד מאחורי ההחלטה על הקמת קצרין.
שמעון פרס ממש אינו נמצא ברשימה הזאת. רחוק מכך. ועם זאת, מצאתי מכתב שהוא שלח בתפקידו כיו"ר מפלגת העבודה ליישובי הגולן, ב-23.6.84, בדיוק חודש לפני הבחירות לכנסת ה-11: "עמדתנו בנושא רמת הגולן: הממשלה בהנהגת המערך תעשה לביסוס האחיזה הישראלית בגולן ותעמוד על כך שלעת השלום הגבול עם סוריה יעבור על רמת הגולן והמערך הביטחוני התיישבותי בגולן יהיה בריבונות ישראלית, כחלק בלתי נפרד מישראל, ערובה לביטחון ולשלום.

* ביד הלשון: ורצוי לרוב אחיו – מגילת אסתר מסתיימת בתיאור עלייתו לגדולה של מרדכי: "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים, וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו. דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ, וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ."
למה הכוונה ב"ְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו"? האם הכוונה שהוא מקובל על רוב היהודים, אך יש מיעוט המתנגד לו?
לא פעם שמעתי הסבר כזה. זהו למעשה מדרש, שמשתמש בטקסט כדי להביע רעיון. אולם מן הבחינה הלשונית, זו ממש לא כוונת הפסוק.
אמחיש זאת באמצעות פסוק אחר מן המגילה. "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ, וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ." למה הכוונה ב"וְרֹב בָּנָיו"? האם כאשר המן הציג בפני מקורביו את ספירת המלאי של הצלחותיו, הוא סיפר להם רק על 8 מעשרת בניו, כלומר על רובם, לא על כולם? זה לא כל כך מתקבל על הדעת.
כאשר כתוב שהמן סיפר על "רֹב בָּנָיו" הכוונה היא שהוא סיפר על בניו הרבים. וכאשר כתוב שמרדכי "רָצוּי לְרֹב אֶחָיו", הכוונה היא שמרדכי מקובל על אחיו הרבים.
במחזמר "אסתר המלכה" שכתב אלתרמן, שר ליצן החצר שיר ערש למלך, בלילה שבו נדדה שנתו. בשיר, הנפתח במילים "היכל ועיר נדמו פתע / ונשתתקו שוקי פרס" והולחן בידי סשה ארגוב, כתב אלתרמן:

"רוב נגינות יש וצלילים
אך שיר הערש שידענו
ושנחבא אל הכלים
רק הוא בסוף נשאר אתנו."

"רוב נגינות יש וצלילים" – יש מנגינות רבות.