"שלוש אהבות"
[אסטרולוג, 2000]
אותה שנה היתה משוגעת. לא רק ירד שלג בחורף אלא גשם כבד באביב. הטיפות היכו ופיזרו את פריחת הזיתים הלבנבנה על פני האדמה כפתיתי-שלג. בקיץ עבדתי בתור שומר-לילה בבית-ההבראה של קריית-ענבים. קיבלתי את העבודה דרך הסתדרות הסטודנטים. פגשתי בקרב המבריאים אישה בשם לבנה, אם לשניים, פקידה במשרד העבודה, קצת עצובה, קצת דתייה, נשואה לאשכנזי וכותבת שירים. בתקופה ההיא קיבלו השכירים שבועיים הבראה בשנה ממקומות-העבודה, שלא היה אפשר להמיר אותם בכסף, היו חייבים לצאת להבראה ממש אבל בגלל הילדים קרה לא פעם שקודם האישה היתה יוצאת לשבוע ואחר-כך הבעל, או להיפך.
נתקשרה בינינו שיחה ולבנה הראתה לי אחדים משיריה. אני מצאתי שאינם נועזים דיים מפני שסירבה לחשוף את עצמה, וזאת חרף המרירות הנשית שחשתי בה כשציטטה את גסות בעלה האומר לה בהנאה: "א-פרענק אס א-חייה אובר א-פרענקינה אס א-מחייה!"
ואכן בסוף השיחה היא התנצלה: "יש בני-אדם שחוטאים ויש בני אדם שחוטאים פחות אבל אני חוטאת בהיעדר חטאים..." ועוד אמרה שבלילה אינה סוגרת את דלת חדרה אבל מה שלא יקרה לה, היא לעולם לא תדליק את האור, כדי שתוכל "להישאר במחוזות החלום," ככה התפייטה.
הרגשתי שעשיתי עליה רושם רב. בלילה, בסבב השמירה שלי חמקתי לחדרה, שמתי את הרובה בצד, לבנה לא זזה גם כשהתפשטתי ונכנסתי ערום כביום היוולדי אל מתחת לשמיכתה. היא היתה מאוד שעירה ולבושה כתונת-לילה עבה שהרמתי מאחור ובאתי עליה שלוש פעמים בזו אחר זו בלי שהתעוררה, כביכול, אף כי המיצים, האנחות והתכווצויות התאווה חגגו בה בגדול.
המשכתי לבקר בה לילה-לילה מבלי לראות את פניה, ובשעות היום היינו נפגשים כאילו דבר לא קרה. היא משוחחת איתי בחדר-האוכל או שאני ניגש אליה בחדר-התרבות ואנחנו מתווכחים על שירה ואני משתדל להתאים את עצמי לרמתה.
לילה אחד נכנסתי כמנהגי לחדרה והפשלתי את השמיכה. שלא כדרכה, הפעם היתה ערומה וגם נחרה כשקועה בשינה עמוקה. כניראה עייפתי אותה מאוד במשך השבוע. לא חיכיתי הרבה ונדחקתי אליה, ובחושך, מאחור, לא תמיד הייתי מבחין באיזה מדור אני מבקר אצלה, אבל הפעם, רק התחלתי לחדור, נשמע פתאום קול זעקה של גבר: "אוי גוואלד!... א-שוואנץ!" – תחילה חשבתי שבעלה הוא שנודע לו על בגידתה, ועקב אחריי ונכנס לחדר החשוך, עד שהבנתי שבעלה הוא השוכב במיטה בין זרועותיי... גבו אליי, איזו זוועה...
הצלחתי לברוח עם הבגדים והרובה ולחזור למשמרתי כאילו דבר לא קרה. בטעות לקחתי גם בגדים שלו. כשהבחנתי בדבר זרקתי אותם ליד חדר אחר, מה שהגביר את הבילבול. צעקותיו העירו אנשים וגרמו למהומה רבתי. הוא טען שערבי ניסה לאנוס אותו בשנתו, לפי הריח. אותו אחר-הצהריים קפצתי לאבו-גוש לקנות פיתות טריות שנאפו בטאבון לעיניי. נתתי עדות שראיתי דמות גבר נמלט בחשיכה. בבית-ההבראה העדיפו להשתיק את המקרה כדי שלא להפחיד את המבריאים בעיצומה של העונה ואילו אני ביקשתי למוחרת לסיים את עבודתי בטענה שעליי לחזור על בחינת-גמר חשובה בחוג לספרות, מועד ב'.

במאורע המביך שקרה לי השתמשתי לימים בספרי "הנאהבים והנעימים". עלִי, מלצר ערבי צעיר העובד במלון אחינועם היזרעאלית בעפולה, חודר בלילה בעד הדלת הלא-נעולה אל חדרו של המרצה ד"ר פלטיאל שמהוריש מאוניברסיטת גורנותיים-צופים, השוהה במלון במסגרת הסמינר להכרת היהדות לחוזרים בתשובה. עלי זוחל למיטתו ומתחיל לחבק ולנשק אותו בחושבו שהוא לילך, גיבורת הרומאן, אשר לחדרה התגנב ערום בלילות הקודמים. הוא לא ידע שעזבה במפתיע. כאשר מתעורר המרצה בצעקות, בורח עלי אך נתפס בידי אנשי השירות של המלון ומועמד לדין באשמת תקיפה על רקע מיני. הכותרת באחד הצהרונים: "רגזה עפולה: תחת מרצה כי ייבעל?"
[ניתן להשיג את הרומאן בקובץ וורד עברי בפנייה במייל למערכת המכתב העיתי]