סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק ט"ז

סכסוכי מפא"י בתל-אביב בשנת ה-30

שנים אחדות לאחר האיחוד בין "הפועל הצעיר" לבין "אחדות העבודה", שהניב את מפא"י, נבטו ניצני פילוג במפלגה החדשה. בסניף תל-אביב התארגנה סיעה אופוזיציונית להנהגת המפלגה, שלימים התכנתה בשם: סיעה ב'.

אחת ההתחלות לפילוג היתה בשנת 1937, בפולמוס החלוקה. בצל הפאשיזם והנאציזם המאיימים על אירופה, התקיים אותה שנה בציריך הקונגרס הציוני ה-20. הדיון המרכזי הקשה והמתוח, היה בהכרעה על הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל. בן-גוריון פעל בקונגרס בכל-כוחו על-מנת להביא להחלטה שתקבל את תוכנית החלוקה.

בימי הקונגרס שלח שרגא מתל-אביב לבן-גוריון בציריך, מכתב שעליו היו חתומים שלוש מאות פועלים, מפעילי המפלגה בעיר, ובו נאמר: "אנחנו איתך!" – כלומר, תומכים במדיניותו בעניין החלוקה. דבורה, שנסעה כצירה לקונגרס, סיפרה כי בן-גוריון התרשם מהתמיכה וסיפר עליה למקורביו.

בעמדה שחייבה את תוכנית החלוקה תמכו וייצמן וגולדה. דבורה נמנתה אף היא על תומכיו של בן-גוריון. מול בן-גוריון התייצבו אז אישים בולטים דוגמת אוסישקין וברל. בן-גוריון האמין שיש צורך דחוף במדינה עצמאית ובכוח-ביטחון עצמאי. הגבולות היו בעיניו עניין מישני, כי הם עשויים להשתנות ואינם סופיים. כאשר הופיע בן-גוריון בנאום הסיכום, ודיבר אידיש, למען יהדות אירופה, נדמה היה שקומתו גבהה מאוד, הוא נראה כנביא החוזה את גורל העם. המשפט שעשה על דבורה רושם בל-יימחה, בסוף דבריו, היה כשהרים ידו ואמר:

"אני מרגיש שלא תקבלו את הצעתי, אבל יבוא יום והיא תתקבל. לא תהיה ברירה. ואולם רבים מאיתנו, היושבים כאן, כבר לא יהיו אז בחיים כדי לזכות ולראות את התגשמותה."

דבורה הצביעה עם בן-גוריון בעד הצעת החלוקה, ואולם היה עליו להיכנע לרוב. ההכרעה היתה קשה. טבנקין נשא דברים חריפים נגד החלוקה ותמך בפרוטוקראט בין-לאומי. גם בקרב התומכים בחלוקה היה חוסר ביטחון ביחס לכוח העמידה שלהם. באוויר ריחפה סכנת פילוג, לא רק בתנועת העבודה אלא בתנועה הציונית כולה. בסוף הסתיים הקונגרס בפשרה, שהסתכמה בכך שלא ניסחו החלטה כלשהי.

בחוזרה סיפרה דבורה לשרגא על אווירה של חשאיות שפגשה בקרב צירים ממפלגתם בקונגרס. על פגישות סודיות, אליהן לא הוזמנה, ולימים התברר שהן היו תחילתה של סיעה ב' במפלגה.

בשנות השלושים המאוחרות נראה היה שהמפלגה מתפוררת. בן-גוריון הודיע שהוא רואה עצמו כמי שלא נבחר למרכז. ברל התפטר. טבנקין לא הופיע לישיבות. ההתרחשויות במפלגה בשנת 1937 בישרו את הפילוג שהתרחש בשנת 1942, בוועידת כפר-ויתקין. לחילוקי הדיעות האידיאולוגיים נוספה המתיחות החברתית בתל-אביב על רקע של חוסר-עבודה חמור וחילוקי-דיעות כיצד לטפל באבטלה בתקופת המשבר.

בסניף תל-אביב קמה קבוצה מיליטאנטית, שלא רצתה להתחשב בשיקולי המדיניות הארצית של ההנהגה, ודרשה להתייצב בראש גלי-הזעם וההתמרמרות של המובטלים, שהופנו מדרך הטבע כלפי "המוסדות הלאומיים" שכבר היו בשליטת מפא"י. הסופר והעיתונאי דוד שחם, שסקר לימים תקופה זו, קבע: "ניצני האישיות החצויה של מפא"י, השולטת גם במדינה וגם בהסתדרות, החלו להתגלות כבר אז." ("שרגא נצר: המיסתורין של הכוח", "מוניטין", 1980).

*

מה היה מקור הסכסוכים במפא"י בתל-אביב בשנות השלושים וכיצד נולדה מהם סיעה ב'?

יצחק בן אהרון נשלח לתל-אביב בשנת 1933, מקיבוצו גבעת-חיים, שעלה שנה קודם לכן על הקרקע, כדי לשמש כמזכיר סניף מפא"י. לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר חזר משבי הגרמנים, הצטרף לסיעה ב' והיה לאחד מראשיה.

לדבריו, סניף מפא"י בתל-אביב היה מראשיתו פרובלמאטי. לא יכלו לבוא בו לידי הסכם על מועמד מתאים מן התל-אביביים עצמם. לא חסרו אנשים מתאימים אבל האספיראציות שלהם הזדהו יותר עם מועצת פועלי תל-אביב ועם פעילות במסגרת ההסתדרות. המשכורת במועצת פועלי תל-אביב ובהסתדרות, אף שהיתה זעומה, היתה בטוחה, ואילו במפלגה, פעם יש, פעם אין, ועל-פי-רוב – אין. קדם לבן-אהרון כמזכיר זיאמה אהרונוביץ (ארן), שהיה ישן בלילות על שולחן בסניף המפלגה האפל והמרוחק, שברחוב אלנבי, בחולות, ליד שפת הים, ומגיע לארוחה חמה בביתם של שרגא ודבורה. גם בן-אהרון היה אורח קבוע בביתם, לכוס תה ופרוסת לחם. אחד האנשים שקלטו אותו, בלב ונפש, היה שרגא.

במזכירות סניף מפא"י היתה אז חבורת פעילים מסורה, רובה עובדי עירייה, תבורי, נוסוביצקי [נצר], קזנצ'יי, נמירובסקי [נמיר], צבי לוביאניקר [לבון] ובקר. הסניף היה קטן, הסכסוכים רבים, וקשה היתה החדירה להתרחשויות שאירעו בו. תולים את הסכסוכים הללו בהיווצרות סיעה ב', אך הגרעינים של פירוד הלבבות החלו שנים לפני כן, ובן-אהרון הובא, לדבריו, כאיש מבחוץ, שהיה אמור לעמוד מעל ומעבר להתגודדויות המקומיות, ולהתפצלויות, ולנווט את הסניף, שהועבר עתה לסמטת בית-השואבה, בדרך הנכונה.

יש המסבירים את מהות הסכסוכים במפא"י התל-אביבית של אז במתח שהחל להתרקם בין פועלי העיר, שכוחם הולך ומתעצם, לבין אנשי ההתיישבות העובדת, ובעיקר הקיבוצית. אלה היו אמורים להיות חוד החנית של ההגשמה הציונית-הסוציאליסטית, והנה החלו מאבדים ממרכזיותם ומכוח השפעתם.

*

בן-אהרון דוחה את ההסבר הזה ואומר שהבעייה היתה מבית והתחלקה לשלושה נושאים מכריעים:

הנושא הראשון היה היחסים בין סניף מפא"י בתל-אביב לבין מרכז המפלגה. חיפה, לדוגמא, היתה במצב טוב יותר מן הבחינה המפלגתית. גיאוגראפית, ובתנאי החיים של אז, היתה מרוחקת, לכן בנתה לעמה עצמאות מסויימת כלפי מרכז המפלגה וכלפי הוועד הפועל של ההסתדרות, שאיפיינה אותה במשך שנים רבות.

לא כן היה הדבר בסניף המפלגה בתל-אביב, שהיה סמוך מדי לבן-גוריון, לברל, לרמז ולשאר חברי מרכז המפלגה. חברים אלה פסקו, על דעת עצמם, לא רק בענייני המפלגה אלא גם בענייני הוועד הפועל, מועצת הפועלים וארגוני-העובדים הגדולים, כגון העירייה. היתה להם סמכות להעמיד את הסניף בפני עובדות מוגמרות. כל נושא עקרוני, או טאקטי, הגיע מלמעלה, ואנשים בסניף המפלגה נעזרו, לצורך אופורטוניסטי, בפסיקת היושבים במרכז המפלגה.

מפא"י היתה מפוצלת, מיום היווסדה, לגופים תנועתיים, רעיוניים או סתם אינטרסאנטיים. הקיבוץ המאוחד היה גוף מאורגן. חבר הקבוצות, גורדוניה, בהנהגת לבון, היה גוף מאורגן. סניף חיפה של אבא חושי היה גוף מאורגן. ירושלים היתה יחידה בפני עצמה. ההסתדרות – יחידה בפני עצמה. והסתבר שדווקא להנהגת המפלגה, שמרכזה בתל-אביב, אין גוף מאורגן במפלגה.

לאנשים בעלי חוש מחודד, כשרגא, הסתבר במרוצת שנות השלושים שההנהגה, שעליה כאילו כולם סומכים – היא עצמה תלוייה בניסים. ברל ובן-גוריון, כדי להיבחר ולפעול – תלויים בבן-אהרון, בטבנקין, בלבון ובאבא חושי – וזה מצב בלתי-נסבל להנהגה. שאין אפשרות לסניף תל-אביב להיות כוח מרכזי לתמיכה בה.

האופציה היחידה שהיתה לסניף, אם ביקש להיות לכוח שכזה, היתה להתארגן ל"גוש". "הגוש" ותל-אביב נהפכו במרוצת השנים לשם זהה במפא"י. אמנם, התבססותם החלה לאחר פרישתה של סיעה ב' מהמפלגה, ומשעה שנוצר מרכז כוח בדמות הגוש – משך אליו את המהססים והמתנגדים מן הפריפריה, וברבות הימים נעשה לשליט על הנכסים של המפלגה, הרכוש, הפיננסים, העמדות והמשרות.

הנושא השני היה המתח ששרר, מראשית שנות השלושים, בין הסניף לבין מועצת הפועלים. זו בעצם בעיית הדימוקראטיה כנגד המנגנון, שהחלה כבר אז.

כל המנגנון של מועצת הפועלים היה אמנם רק כחמישה-עשר איש, אך השאלה היתה מי קובע? – סניף המפלגה, או שליחיו במועצת הפועלים, בראשותו של יוסף קיציס בעל המקל, ה"טולסטויאני", שעורר התנגדות עזה מהיותו, כאמור, אדם תקיף, אנוכי, בעל חריזמה, מעורה בכל האינטריגות של בניית כוח ופעילות כוחנית, וזאת מאחורי מסווה של קדוש או חצי-קדוש. הוא שימש רכז האיגוד המקצועי, חלש על מקומות העבודה המבוססים, על אלה שהיתה להם עבודה קבועה, והם שקבעו ונתנו את הטון.

מה היתה מידת ההכרעה של המפלגה כלפי שליחיה בהסתדרות? ברל טבע אז נוסחה: כל ההכוונה הרעיונית בידי המפלגה, כל הסמכות הביצועית בידי ההסתדרות. אך זו היתה נוסחה קצת מופשטת מדי. הדברים היו הרבה יותר סבוכים, והחברים בהסתדרות נאבקו על עצמאותם.

והנושא השלישי היה המתח הסוציאלי, פשוטו כמשמעו, בין עובדים לשאינם-עובדים. מכת האבטלה היתה כרונית בתל-אביב. העיר היתה מרכז הקליטה לרוב רובה של העלייה שלא הלכה להתיישבות. בתל-אביב, בשל אופייה הסוציאלי ומקומות העבודה האופייניים לה, התרכזו דווקא היסודות היותר חלשים מבחינה חברתית. חיפה היתה אז מרכז התעשייה הכבדה. בתל-אביב התרכזו תעשייה זעירה ובתי-מלאכה, וכן עבודת הבניין, אך זו התאימה לאנשים צעירים ובריאים. נוצר משקע של מקרים סוציאליים, של משפחות עם ילד אחד או יותר, של אנשי מבוגרים-יותר, והיתה בעייה קשה למצוא תעסוקה הולמת אותם.

היו עסקני מפלגה שלא היו כשירים לעבודה גופנית, לא מבחינת גילם ולא נפשית. היה צורך למצוא להם משרות, וכך נוצר תחום פרוטקציוניסטי, מורכב מאוד, שרובו פעל לא באמצעות לשכת העבודה.

מתח רב שרר בין מחוסרי-העבודה לבין אלו שהיו מועסקים. רבים מהם עד כדי שישה ימים בשבוע, חלקם הגדול במפעלי ההסתדרות, במשרד לעבודות ציבוריות ובקבוצות קבלניות לבניין. בתי המלאכה, התעשייה הזעירה, לא קלטו בנקל עובדים חדשים. העניין המרכזי היה – איך ליישם שיוויון מקסימאלי בין חברי ההסתדרות, בתנאים אלה? העיר היתה קטנה. לא היו בה סודות. היכן אפוא שיוויון ערך האדם? היכן עקרון הערבות ההדדית – כאשר אלה עובדים שישה ימים בשבוע, ושעות נוספות, ואלה נמקים ברעב ובאים בזעקות, עם נשיהם וטפם, למרתף של בית ברנר, ביתה של מועצת פועלי תל-אביב, שבו שכנה גם אגודת פועלי הבניין, ואין ללשכה, ואין לאגודה, מה לחלק ולהציע?

אגודת פועלי הבניין היתה מורכבת משני יסודות: אלה שהועסקו דרך לשכת העבודה, הפרולטריון, וכנגדם – הפועלים הקבועים, אנשי הקבוצות הקבלניות, שעבדו במשרד הקבלני. צמחו שם תופעות של קבלנות-מישנה, ושל קולאקיות. קבוצת אנשים לא גדולה אשר אכלה את כל שוק עבודת הבנייה.

אהדת בן-אהרון היתה נתונה למרתף, לא לקבוצות הקבלניות. לאגודת פועלי הבניין היה לכאורה ניגוד אינטרסים עם הקבוצות הקבלניות. עם זאת היו חברי קבוצות אלה נאמני ההנהגה ההסתדרותית. ביום בחירות נתנו שכם. מהם היה אפשר לגבות כסף לקרנות המפלגה. עם אלה היתה הזדהות כמעט מלאה של הנהגת ההסתדרות. אלה תמכו באלה, אהדדי, כמרכזי כוח.

הקו החוצה היה בין עליונים לתחתונים. בין מקבלי שכר גבוה, ועבודה קבועה, לבין עובדים זמניים, בשכר נמוך, בטקסטיל, בטבק, שרבים מהם פועלות. המצב נתן אותותיו בסניף. דווקא לשכבות החלשות היה בו ייצוג. עסקנים שלא היו, או לא הצליחו להיות, מיוצגים במועצת הפועלים, ורצו לעשות קאריירה ציבורית, ולאו-דווקא מטעמים אידיאולוגיים. השמיכה היתה קצרה, לא הספיקה לכולם – והללו ביקשו ליצור לעצמם את האלקטוראט מקרב המקופחים. בראש המקופחים עמדו אנשים כפנחס טובין, טריבון פולקיסטי, עממי, שהיה הבולט ביותר, דימגוג ממדרגה ראשונה. אנשים שרובם לא נקלט באליטה ההסתדרותית של הוועד הפועל ומועצת פועלי תל-אביב. והם שיצרו את האופוזיציה.

זה היה, לדעת בן-אהרון, המקור לסיעה ב'. היא צמחה מתוך מצוקת האבטלה של פועלי הבניין, הטקסטיל ודומיהם. לשכת העבודה היתה בסיס הכוח, כביכול, של היסודות החלשים מקרב הפועלים. הקיבוץ המאוחד נכנס לתמונה בשלב מאוחר יותר, שבו החלו הוויכוחים האידיאולוגיים, ואז נוספה לאנשי לשכת העבודה ואגודת פועלי הבניין, במרתף שברחוב ברנר, גם הילה תנועתית-רעיונית.

הילה זו בלטה בפולמוס החלוקה, במאבק נגד ממשלת המאנדאט ונגד הפסקת העלייה. להפגנות היו צריכים את הרחוב ומי הלך לרחוב? – המרתף. לדברי בן-אהרון לא נטו הקבוצות הקבלניות המאורגנות לוותר על שעת עבודה, על יום עבודה. וכך הבסיס לפעולה הפוליטית ברחוב היו קבוצות המקופחים על מנהיגיהן. היתה זו השחזה של נושא אופוזיציוני, שהתחיל על בסיס של קיפוח סוציאלי והתפתח לאוריינטאציה רעיונית, לעמדה לוחמת, נגד מי שניראו כ"מתפשרים ונכנעים", ולאט-לאט התפתח לקו של אקטיביזם פוליטי, שנשען על היסוד הסוציאלי החלש, והזמין פעולות מחאה. הדבר השפיע על הקיבוץ המאוחד. זו היתה בשבילו מתנה משמיים. יסוד עירוני שאליו אפשר לחבור באקטיביזם האנטי-מאנדאטורי, אנטי-סוכנותי, אנטי-וייצמני ואנטי-הנהגה – עוד מן התקופה שלפני היות בן-גוריון יושב-ראש ההנהגה הציונית.

את ההפגנות לא היתה מארגנת מועצת פועלי תל-אביב. גם למפלגה לא היה כוח לכך. להפגנות היו באים בני מרשק, איש גבעת השלושה, מפעילי הקיבוץ המאוחד ולימים פוליטרוק בפלמ"ח, ועימו חבורה מקיבוצו ומקיבוצים אחרים של הקיבוץ המאוחד, מסביבות תל-אביב. הם היו הגרעין של ההפגנות, ובהן פגשו את היסוד העירוני המקופח. למפגינים היו מחלקים, במרתף בית ברנר שנשלט בידי לשכת העבודה, כוס תה ופרוסת לחם, לאחר שעות של הפגנה.

*

דבורה, שהיתה חברת מזכירות מועצת הפועלים, מתארת כיצד אנשי סיעה ב' השתלטו על מרתף בית ברנר, ועל חלוקת פתקאות הסיוע למחוסרי-העבודה, שהתנהלה שם. פתקאות אלה היו אמורות להינתן כשהן חתומות, שמית. והנה נוכחה לדעת שהמזוהים עם סיעה ב', החלו לחלק פתקאות-סיוע בלתי-חתומות, לאנשיהם ולמזדהים עימם: "הם שלטו במרתף, בקיבוצים ובפתקאות."

בן-אהרון: "זה היה מאבק כוחני, וכל צד השתמש באמצעים שעמדו לרשותו."

המשך יבוא