הופתעתי לקרוא את גילוי הדעת של חברים, רובם מקיבוצי הקבה"א לשעבר, נגד קיום ועידת התנועה בגולן. יותר מכל נדהמתי מהאנכרוניזם, מחוסר הרלוונטיות של החותמים. הם כל כך מנותקים מן המציאות, שאין להם אפילו מודעות עצמית מינימלית להבחין עד כמה מכתבם פאתטי.
החותמים מנסים לכפות את עמדת המיעוט השמאלי הקיצוני בקבה"א על התנועה הקיבוצית כולה. את מה שהם לא הצליחו למנוע בתנועתם בזמן אמיתי, הם מנסים להחיל רטרואקטיבית על התנועה הקיבוצית כולה.
ההתיישבות בגולן היא מפעל ההתיישבות המרכזי של התנועה הקיבוצית בחמישים השנים האחרונות. מפעל זה הוקם לאחר כמעט עשרים שנות קיפאון, שבהן התנועה הקיבוצית לא הקימה כמעט אף יישוב. מלחמת ששת הימים חוללה שינוי, שבא לידי ביטוי בהתיישבות בבקעת הירדן, צפון ים המלח ובעיקר בגולן. נכון, יש פער גדול בין הכוונות להקמת עשרות קיבוצים גדולים לבין ההצלחה להגשימן בפועל. אולם מה שהוקם, הוא פאר ההתיישבות הקיבוצית מאז הקמת המדינה.
ההתיישבות בגולן נועדה לעצב את גבולותיה של מדינת ישראל באמצעות התיישבות, כמיטב מסורת הציונות המעשית, שהתנועה הקיבוצית היתה נושאת הדגל שלו. 12 יום לאחר מלחמת ששת הימים החליטה מועצת הקיבוץ המאוחד על "ההכרח הדחוף בהקמת היאחזויות התיישבות במרחבים המוחזקים בידי צה"ל, החיוניים לביטחונה ולחיזוק מעמדה של ישראל במאבקים המדיניים הנשקפים לה." גם איחוד הקבוצות והקיבוצים נרתם למפעל ההתיישבות. בעוד הקבה"מ הקים גוש קיבוצים בצפון הגולן, הקים האיחוד גוש בדרום הגולן.
כתב על כך מוקי צור בספרו "כאחד הדשאים, כאחד האדם": "ההתיישבות בדרום הרמה נבעה משיקולים גיאו-פוליטיים שביקשו לקבוע יתד במקום, למקרה של תביעה לפשרה טריטוריאלית עתידית." עם איחוד התנועות, אימץ התק"ם את הדרך הזאת, וכך החליטה מועצת התק"ם בנצר סירני בדצמבר 1980: "הגולן הוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. ריבונות ישראל בגולן היא ערובה לביטחון ושלום. ... מועצת התנועה הקיבוצית המאוחדת תובעת פעילות מצד הממשלה ומוסדות התנועה הציונית להמשך הפיתוח והאכלוס של רמת הגולן... התנועה הקיבוצית המאוחדת תומכת ותפעל להחלת החוק, המנהל והמשפט הישראלי בגולן."
והקיבוץ הארצי? גם הקיבוץ הארצי התיישב בגולן, והקים את גשור ונטור. חותמי המכתב נאחזים ב"נוסחת גשור" על פיה "יישובינו לא יהיו מכשול לשלום." לכאורה, ניתן להבין זאת כהקמת יישובים בגולן ובעת ובעונה אחת תמיכה בנסיגה מהגולן. אבל כל מי שמבין משהו בהתיישבות, יודע שאין לכך שחר. אף אחד לא מקים יישובים כדי לעקור אותם. עובדה – מתנגדי הקמתם של שני הקיבוצים, התנגדו להחלטה על אף אותה נוסחה. עובדה, גם תומכי הקמתם של גשור ונטור לא התיישבו ביו"ש ובבקעת הירדן. אבל הם יזמו הקמת קיבוצים בגולן, כדי לעצב באמצעותם את גבול הקבע של ישראל, שיכלול את הגולן בשטחה, בהתאם להשקפת עולמם.
אז מה היא אותה נוסחה? בסך הכול גשר של מילים בין תומכים למתנגדים כדי להשקיט רעשים ולמען שלום בית. מה אומרת הנוסחה? שום דבר. אפשר לפרש אותה כנכונות לנסיגה. אפשר לפרש אותה כהתיישבות למניעת נסיגה, למאבק נגד נסיגה, אך התחייבות לכבד כל החלטה של המדינה על נסיגה (ויש לזכור שעל פי חוק יסוד משאל עם, רק במשאל עם ניתן להחליט על נסיגה מהגולן). ואני מפרש אותה, כאמירה שההתיישבות היא מעשה של שלום, בעוד עקירת יישובים היא מעשה איבה ואלימות, ולכן מובן מאליו שההתיישבות אינה ולא תהיה מכשול לשלום.
אבל האמת היא שאין שום משמעות לאיזו נוסחה ישנה ועבשה, שכבר מזמן אבד עליה כלח, ובוודאי שאין היא עומדת מול מפעל התיישבות קיבוצי חי ותוסס, שחיים בו כבר בני שלושה דורות והוא נמצא בעשור החמישי שלו.
מאז שהקבה"א קיבל את נוסחת גשור, קרו כמה דברים במדינת ישראל. הגולן סופח לריבונות ישראל. חמישה ראשי ממשלה ניסו למסור את הגולן לסוריה, וסוריה סירבה להצעה. סוריה התפרקה והתפוררה ואינה קיימת עוד. ואפילו שינוי גלובלי אסטרטגי – הקיבוץ הארצי התאחד עם התק"ם והוקמה התק"צ. ממש מגוחך לנופף היום בנוסחה הזאת.
אגב, הקיבוץ הארצי לא הקים רק את גשור ונטור, אלא גם את שניר. נכון, רמת הבניאס עליה הוקם הקיבוץ היתה חלק משטח א"י המנדטורית ולכן חלק בצד הישראלי של "הקו הירוק", אולם הסורים השתלטו על השטח באלימות בשנות החמישים. לאחר מלחמת ששת הימים הקיבוץ הארצי הקים את שניר, תחילה כהיאחזות נח"ל, כבר בספטמבר 1967. נכון, בעיני הקבה"א זאת היתה התיישבות כשרה מבחינה פוליטית, אך לא כן מבחינת הסורים. עמדתם של הסורים במו"מ הייתה נחרצת – קווי 4 ביוני 1967, כלומר עקירת שניר.
הגולן הוא ישראלי. כל מי שעיניו בראשו מבין שהעובדה הזאת בלתי הפיכה. יש קומץ סרבני התפכחות, או כאלה שאוצר המילים שלהם אינו כולל את המילה "טעיתי", שעוד מתכחשים לה. חבל.
במלאת יובל להתיישבות בגולן, אך טבעי שוועידת התנועה הקיבוצית תעלה לגולן ותחגוג יובל שנות התיישבות. אני שמח במיוחד על החיבור בוועידה, בין עין גב והגולן, ובין ציון 80 שנה לחומה ומגדל וחמישים שנה להתיישבות בגולן. אלה שני מפעלי התיישבות ציונית שעיצבה את גבולה של ישראל. חלוצי עין גב הקימו את קיבוצם בקדמת כינרת, במטרה להיות חלוצי ההתיישבות בגולן, אך לאורך שנים התקיימו בבדידות מזהרת, ובשנות השליטה הסורית בגולן הם היו, כמו כל יישובי הגליל והעמקים, יעד לתוקפנות הסורית. עם שחרור הגולן, שוחררו גם עין גב ושאר יישובי העמק מאימת לועי התותחים הסוריים. היום, בהביטם מעלה, הם רואים לנגד עיניהם את אורות יישובי הגולן, ובהם הקיבוצים, הממשיכים האמתיים של מפעל חייהם.
2. צרור הערות 26.3.17
* האובססיה חזקה ממנו – כל ניסיון לפרש באופן רציונלי את המשבר המלאכותי שיצר נתניהו בניסיונו לחסל את תאגיד "כאן" נידון לכישלון. אין שום פירוש רציונלי. מדובר כאן בגחמה, באובססיה מטורפת של האיש הזה לתקשורת.
על פי כל שיקול רציונלי, הסיכוי בין אחד לאלף שנתניהו יטלטל שוב מדינת ישראל לבחירות מיותרות ובזבזניות על הגחמה הזאת, הוא אפס. מה הוא יכול להרוויח? הוא עלול להפסיד בבחירות, ואם ינצח, כוחו ייחלש, ואם כוחו לא ייחלש ואפילו אם הוא יתחזק, אין מצב שהליכוד יקבל 61 מנדטים. בכל מקרה הוא יצטרך להקים קואליציה. יכולה להיות לו קואליציה נוחה וטובה יותר מהנוכחית? ובכל מקרה, אין סיכוי ששותפותיו הקואליציוניות תסכמנה שוב לחתום על הסעיף השערורייתי לפיו הן מקבלות מראש כל "רפורמה" שהוא ינסה להוביל בתקשורת. יתר על כן, אני מאמין שכל השותפות הפוטנציאליות תתאחדנה בדרישה שתיק התקשורת לא יהיה בידי נתניהו ואולי אף לא בידי הליכוד.
אבל העובדה שאין כל תסריט רציונלי על פיו נתניהו ילך לבחירות על הגחמה הזאת, אינה אומרת שהוא לא יעשה כן, כיוון שהאובססיה המטורפת שלו בנושא התקשורת כנראה חזקה ממנו.
* פיגוע חינוכי – תרחיש א. מחבל יצא מביתו, במכוניתו, מרמאללה. הוא נכנס לירושלים, החנה את מכוניתו ועטה על עצמו חגורת נפץ. הוא צעד למסעדה הומת אדם ופוצץ את עצמו. 12 סועדים נהרגו ו-34 נפצעו, מתוכם 2 במצב אנוש וששה במצב קשה.
תרחיש ב. מחבל יצא מביתו, במכוניתו, מרמאללה. בכניסה לירושלים הוא נעצר במחסום. בחיפוש במכוניתו התגלתה חגורת הנפץ. המחבל נעצר.
החייל העירני במחסום הציל חייהם של 12 בני אדם ואת שלמות גופם של עוד 34.
חיילים כמותו כבר הצילו חייהם של מאות, אולי אלפי בני אדם, כאשר עצרו מחבלים, ואת חייהם של אלפי בני אדם שניצלו כי המחבלים ויתרו מראש, בגלל המחסומים.
כל המקיים נפש אחד כאילו קיים עולם מלא.
על פי הסעיף הראשון בחוק החינוך הממלכתי, אמורה מערכת החינוך הישראלית לחנך את התלמיד להיות "אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו."
מערכת חינוך כזו, תראה זכות וחובה לחנך את הנוער לשירות משמעותי בצה"ל. בין השאר, היא תדגים את חשיבותו של השירות, באמצעות המחסומים. העבודה במחסום היא עבודה מחורבנת, מתישה, שוחקת, לא נעימה, מעצבנת. אבל די בכך שאחת ל... נתפס מחבל וחייהם של אזרחים וילדים ישראליים ניצלים, כדי שכל חייל יבין איזו חשיבות יש למשימה הזאת: לשליחות הזאת.
גם בגימנסיה הרצליה מחנכים את הנוער ערב גיוסו לצה"ל. בבית הספר הנושא את שמו של הרצל, מוסד שחינך דורות של ציונים, מוסד שממחזור א' שלו יצאה שדרת הפיקוד של "ההגנה", מוסד שבתש"ח כל תלמידי י"ב שבו ויתרו על תעודות הבגרות והתגייסו להגן על המדינה הצעירה, נערך השבוע פיגוע חינוכי המוני.
התלמידים התבקשו להשתתף במיצג מבחיל, המדמה כביכול את פעילותם של המחסומים הישראליים ביו"ש. בימים האחרונים רוססו ברחבי בית הספר כתובות גרפיטי, שלשונן "כמה זמן לוקח לך להגיע לבית החולים?" ו"כמה זמן לוקח לך להגיע לבית הספר?" וביום רביעי הופתעו תלמידי כיתות י"א וי"ב לגלות את ה"מחסומים" שהוצבו בכניסה לקומה שלהם.
בשתי הכניסות לקומה הוצבו שולחנות וביניהם סרט סימון אדום, ושלטים "מחסום". במחסום עמדו כמה תלמידים שדימו חיילים, ושאר תלמידי המגמה ליחסים בינלאומיים בשכבה י"א עמדו בתורים ארוכים לפני המחסומים, כדי להיכנס לשכבה.
ה"חיילים" התעמרו ב"פלשתינאים" ואף סירבו להכניס את חלקם. לדברי התלמידים, הם חויבו להשתתף במיצג על מנת לקבל ציון במגמה.
הפיגוע החינוכי, שנועד "ללמוד את הנרטיב הפלסטיני ולחוות את מה שהפלסטינים חווים ביומיום," כפי שהסבירה אחת המורות לתלמידים, הוא חלק משיעורי יחסים בינלאומיים, שעליו אחראית המורה אדווה זלצר. זלצר היא פעילה בארגון האנטי ישראלי הקיצוני "זוכרות", הנלחם למען מימוש "זכות" השיבה ונגד קיומה של מדינת ישראל. גימנסיה הרצליה מעסיקה פעילה בארגון הזה כמורה, ומאפשרת לה להשתולל ולהתפרע כאוות נפשה בבית הספר.
במסגרת הפיגוע החינוכי, המורה המנוולת חילקה לתלמידים, שדימו פלשתינאים, תעודות זהות ואישורי מעבר מנומקים, כמו למשל אב לחמישה ילדים שצריך להגיע ליום עבודתו או אדם מבוגר שזקוק לעבור לבית החולים בירושלים.
אחד מהתלמידים סיפר: "ילדה אחת היתה פלשתינאית, החייל אומר לה 'האישור מזויף' וקורע אותו. היא צורחת והיא אומרת 'הוא קרע לי את האישור'."
עשרות תלמידים נטלו חלק בפיגוע, ואחד מהם סיפר כי מורה במגמה אמרה שמטרת המיצג הוא ללמוד על צדק, אחרי שלמדו על רצח העם ברואנדה.
איזו זוועה. וזאת, בבית ספר ממלכתי במדינת ישראל.
האשם הראשי בחרפה הזאת הוא מנהל בית הספר. כמובן אותה פעילה אנטי ישראלית שאירגנה את הפיגוע. כך גם שאר המורים שהשתתפו. וכן, כל המורים ששתקו. לא היה אפילו צדיק אחד ששבר את השתיקה ומנע את הפיגוע.
כן, וגם התלמידים, שלא התמרדו ושיתפו פעולה. מנערות ונערים בני 17 ו-18 ניתן לצפות לראש גדול ולזכות הסירוב. היה עליהם לסרב להשתתף בפיגוע ולהשבית את הלימודים.
הפיגוע התרחש ביום רביעי. נכון למוצ"ש, המנהל טרם הושעה מתפקידו ולא זומן לשימוע לפני פיטורין.
* אנטישמי או אנטי מערבי? – איך מגדיר גדעון לוי, למחרת הפיגוע הרצחני בלונדון, את מתקפת הטרור של הקנאות האיסלמיסטית הג'יהאדיסטית נגד המערב וערכיו?
"העולם אוסר מלחמה על המוסלמים."
כלומר, טעיתי בו, כאשר חשבתי שהוא סתם אוטו-אנטישמי, הנוקט אמת מידה אחת כלפי מדינת היהודים ואחרת כלפי שאר מדינות העולם. מסתבר שהשנאה שלו היא למערב כולו, והתמיכה שלו היא באויבי המערב כולו.
לא, לא טעיתי. נכון, הוא אנטי מערבי, אך הוא בראש ובראשונה אוטו-אנטישמי, כי הוא אינו מתנגד לעצם קיומן של מדינות עצמאיות לעם הצרפתי, לעם האיטלקי, לעם הספרדי ולעם הרוסי. הוא מתנגד אך ורק לקיומה של מדינת לאום לעם היהודי.
* מסית למרד – ח"כ בצלאל סמוטריץ' מסית את הנוער הדתי למרד. הוא קורא לו לערוק מצה"ל ומההגנה על קיומה של מדינת ישראל (או בשפתו המכובסת "לדחות את הגיוס בשלושה חודשים"). אפס מאופס! אין שמץ של הבדל בינו לבין תמונת הראי שלו – השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. הם קורצו מאותה שקית אשפה. ברור שהנוער הדתי לאומי יצפצף עליו בבוז.
* אבולוציה – ב-1955 ניצחה גולדה מאיר, מועמדת מפא"י לראשות העיר תל-אביב, בבחירות המוניציפליות. היה זה בטרם הונהגה בחירה ישירה לראשות העיר, והיה צורך בקואליציה. היא לא הצליחה להרכיב קואליציה, כיוון שהמפד"ל (!) שהיתה אז בעלת בריתה של מפא"י, סירבה לתמוך באישה לראשות העיר, ומישהו שם מצא איזה פסוק לפיו אסור, כביכול, לאישה להנהיג.
14 שנה מאוחר יותר, המפד"ל, אותה מפד"ל, הצטרפה לממשלה בראשות מנהיגה, אותה מנהיגה, גולדה מאיר.
והנה, חלפו עוד 48 שנים, וש"ס החרדית (!) תומכת בשלי יחימוביץ' לראשות ההסתדרות.
לאט לאט, אבל לא דורכים במקום.
* הפרעת קשב – ח"כ מרב מיכאלי התארחה בתוכנית הבוקר של ערוץ 2. היה לי חשוב לשמוע מה שיש לה לומר – הרי היא יו"ר הסיעה האופוזיציונית הראשית, וחשוב לשמוע באמצעותה את דבר האופוזיציה באשר למשבר הקואליציוני.
ניסיתי להאזין לראיון עימה, וכרגיל, התקשיתי להקשיב לתוכן דבריה, בשל הרעשים שהיא יוצרת בלהגה, המקשים על הקשב של המאזין. כוונתי, כמובן, להתעקשותה לדבוק בשפתה הטרחנית והפאתטית, ולניסיונה לאנוס על השפה העברית את האג'נדה הפוליטית-מגדרית שלה.
טוב/ה, די/ה, הבנו/נו.
(אגב, יו"ר או יו"רית? יו"ר = יושבת ראש. יו"רית = יושבת ראשה).
* למשל ולשנינה – אברהם "אברשה" שריר, מי שכיהן כשר התיירות והמשפטים בשנות השמונים מטעם המפלגה הליברלית בליכוד, הלך לעולמו בגיל 84. כיוון שבמשך 25 שנים הוא היה מחוץ לחיים הציבוריים, סביר היה שיישכח כמו רבים אחרים מן התודעה הציבורית. אולם כל מי שעמד על דעתו בראשית שנות ה-90, דווקא זוכר אותו כסמל לפוליטיקה צינית ומכוערת. שריר היה לסמל התרגיל המסריח, למשל ולשנינה.
ב-1988 הרכיב יצחק שמיר את ממשלתו ולא צירף את שריר לממשלה. במשך שנתיים הסתובב שריר ממורמר ומלא רגשות נקם. ב-1990 רקח שמעון פרס את התרגיל המסריח. בהיותו מ"מ ראש הממשלה, הוא חתר תחת ראש הממשלה והממשלה. במשך חודשים הוא רקם תוכנית חתרנית, שבה המפלגות החרדיות יחברו אליו, תמורת הבטחות מפליגות וחסרות תקדים בתחומי דת ומדינה ומשאבים, ואז הוא יפיל את הממשלה ויתמנה בתמיכתן לראשות הממשלה. לאחר מו"מ ממושך, כאשר הצליח לשכנע את ש"ס ויהדות התורה, הוא ביים משבר קואליציוני מלאכותי על סוגיית קש מדינית, והפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון, יחד עם החרדים.
הנשיא הטיל עליו להרכיב ממשלה, אך הכול השתבש כאשר הרב ש"ך ובעקבותיו הרב עובדיה עצרו את המהלך. וכאן נקט פרס בתרגיל חדש – הוא שיחד את שריר הממורמר, וחתם עימו על הסכם על פיו תמורת עריקתו מהליכוד, הוא ימונה לשר האחראי על שני תיקים, ישוריין מקומו ברשימת "העבודה" לכנסת הבאה, מטעם מפלגה שיקים מכספי מפלגת העבודה, ו-13 ממקורביו ימונו לתפקידים בכירים בחברות ממשלתיות.
אחריו, התמסרו עוד 3 ח"כים מהמפלגה הליברלית בליכוד, בראשות השר מודעי, לפיתויים דומים אך חזרו בהם. בסוף גם שריר חזר בו, לאחר הקריאה המפורסמת של יצחק שמיר "אברשה חזור הביתה!" (אגב, שמיר לא אמר אברשה, אלא "אברהם שריר חזור הביתה").
ואם האירוע הזה מאפיל על כל מעשיו של שריר בפוליטיקה, מן הראוי שיהיה זה לקח לפוליטיקאים בימינו.
* סגירת מעגל – במשך השנים שמו היישוב קלע אלון בצפון הגולן עבר גלגולים רבים: קלע, קלע אלון, קלע גולן, ברוכים, מצוק עורבים. לא אתאר כאן את הגורם לגלגולים ולשינויים, שחלקם נבע מגלגולי היישוב והאוכלוסיות שהתחלפו בו.
לאחרונה החליטו התושבים לעשות סדר, ולהבטיח שליישוב יהיה שם אחד ויחיד, ושכך יהיה בכל הרשומות הפורמליות. והם החליטו לחזור לשם עליו החליטה ועדת השמות הממשלתית – קלע אלון.
כחלק מהליך הרישום הפורמלי של המדינה, ביום רביעי אישררנו במליאת המועצה האזורית גולן את השם קלע אלון.
זו סגירת מעגל. בדיוק השבוע לפני 37 שנים עלתה היוזמה לשם הזה, חודש בדיוק לאחר פטירתו של יגאל אלון. מתוך פרוטוקול ועד יישובי הגולן 30 במרץ 1980: "אנו תובעים להקים בדחיפות את 4 היישובים שהוחלט עליהם בשנה שעברה. אנו מציעים לקרוא את שם היישוב הצפוני (קלעה) ע"ש יגאל אלון ז"ל – נאמן ההתיישבות בגולן."
ארבעת היישובים המדוברים הם נמרוד, קלע אלון, אלוני הבשן ומיצר.
* בדיחה רצינית – כבכל חצי שנה, רצה הבדיחה על כך ש"אני מכוון את השעון ל-2:00 כדי לקום ולהזיז את השעון שעה קדימה/אחורה." ותמיד מישהו מגיב ברצינות: אבל אתה יכול לכוון מראש וללכת לישון.
* ביד הלשון: אצבע בעין – כותרת ב"מעריב": "גורמים בסביבת נתניהו: 'המינוי של אבן הוא תקיעת אצבע בעין'." ובאותו יום, בידיעה ב"ישראל היום", צוטטה הודעה של מירי רגב, ובה המשפט: "ההחלטה של מפקד גל"צ וגלגלצ היא אצבע בעין והכרזת מלחמה על כל מה שנתפס בעיניהם כתרבות האחרת."
אז מה פירוש הביטוי "אצבע בעין"?
זהו ביטוי להתגרות בוטה, שנועדה להכעיס ולהכאיב.