סיפור חיים
הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990
הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק י"ז
פילוג 1942: טבנקין "גנב" את הדור הצעיר

שרגא, בזיכרונותיו, אומר שההתרחשויות במפלגה בשנת 1937, ההתפטרויות וההיעדרויות של ההנהגה, בישרו את הפילוג של 1942 בכפר ויתקין.
"הדבר החל בבחירות שהתקיימו באותה שנה [1937] בקרב פועלי העץ. התארגנה בתוכם קבוצת אנשים, לא מוּכרים לציבור, שהחליטה להפיל את מפא"י. בשנים 1938-1939 נעשה יותר ויותר קשה להשיג עבודה, וחלוקת העבודה לאנשים הפכה למשימה כבדה במיוחד. מי שעמד אז בראש חלוקת העבודה היה יוסף קיציס, איש בעל כוח ובעל מוח. לחפש אז עבודה, פירושו היה לצאת להפגנות ברחוב אלנבי, או להקים צעקות בלשכתו של ראש עיריית תל-אביב, או בסוכנות. על רקע זה היתה התמרמרות רבה. שכאמור החלה לקבל ביטוי פוליטי אצל אגודת עובדי העץ. דיווחנו על כך, ארן ואנוכי, לבן-גוריון ולברל. בן-גוריון הגיב בביטול. ארן, אנוכי וחברים נוספים טענו באוזניו, שאם לא נקבל רוב אצל פועלי העץ, פירוש הדבר תחילתו של פילוג במפלגה.
"לחצנו על בן-גוריון ועל ברל לקבל על עצמם מעורבות גדולה יותר בשיחות ובישיבות המתקיימות במרכז. שניהם לא קיבלו זאת ולא האמינו שיהיה פילוג.
"בסופו של דבר איבדה המפלגה את שליטתה באגודת פועלי העץ ואז אמרתי לבן-גוריון: 'אתה רואה! אתה התערבת יותר מדי בניסיון למנוע את החרפת המאבק איתם. הזהרנו אותך שכך יהיה, ויצא, שהקבוצה שכבר היתה מאורגנת כסיעה הרוויחה מהכוונות שלך למנוע את המאבק איתם.' היתה נחוצה לי הרבה חוצפה כדי לבוא בדברי ביקורת ישירים כאלה אל בן-גוריון. תגובתו לדברים שלי היתה: 'טוב, אז אנחנו נחלק את התפקידים. לי הסוכנות. לך המפלגה. ולא נריב. אם אתה חושב שאתה מבין יותר מכולנו יחד... אני אומר לך שאני מבין. אני אומר לך שברל מבין. טבנקין לא יפלג את המפלגה. הם לא ישתגעו. מה פתאום!?"
"ב-1937-38 קמה סיעה ב' וב-1938-39 החלו אנשי 'הקיבוץ המאוחד' להצטרף אליה. האנשים הראשונים שפעלו בתל-אביב ליצירת הפילוג אינם בעלי שמות המוכרים לציבור (מאיר זילברמן, בן-ירוחם ועוד). בהמשך הצטרפו אנשים מוכרים יותר כמו יוחנן קושניר מפועלי הבניין, קרן-צבי שהיה עו"ד ויועץ ההסתדרות, אפריים תבורי מפועלי העירייה, ועוד. המעגל הלך והתרחב וגם טבנקין כבר היה קשור לעניין." ("רשימות מפנקסי", עמ' 97-98).
מדברי שרגא עולה קו תיחום הפעילויות שקבע בן-גוריון כבר אז, כמין חלוקת-עבודה ביניהם. באימרה זו, ששרגא אהב לצטט, תתפוס לימים המדינה את מקום הסוכנות.

*
שרגא היה חבר מזכירות ומועצת פועלי תל-אביב, לא בשכר, כשם שגם במפלגה פעל שלא בשכר. עבודתו במחלקת הניקיון איפשרה לו זאת. כמעט מדי יום, בשעה אחת-עשרה, היה מופיע בסניף המפלגה, אצל בן-אהרון, ואם לא הגיע, לבטח היה בא בארבע אחר-הצהרים, ויושב עד חצות. גם חברים אחרים איחרו שבת, אך המיוחד בשרגא היה שעבודתו בניקיון היתה כמו גזורה ומדודה לצרכיו הציבוריים.
במסיבה למלאת שמונים לשרגא נצר (שנערכה ב-13.12.77), אמר בן-אהרון:
"את שרגא, כידוע, היה קשה מאוד לסדר. קודם כל אי אפשר היה להביא אותו לידי כך שירים את קולו. אתה יכולת להרים את קולך ולהוציא את נשמתך והוא יושב ומשיב לך בלחש. כאשר אנחנו קמנו לעבודתנו – הוא כבר גמר את יום העבודה שלו, שעליו קיבל את שכרו הדל, ואז הוא התחיל בענייני ציבור. קם ראשון ובחצות עוד מצאתם אותו בסניף. מה היה כוחו? יחס של אדם לאדם. היה לו רכב צמוד – הרגליים. הוא עבר את העיר והכירה כמו אנציקלופדיה חיה." ("רשימות מפנקסי", עמ' 163).

שרגא, לדברי בן-אהרון, נטל על עצמו תפקיד של גַשַׁר בין המפלגה להסתדרות. היה איש הביניים. אמין, ובחברות טובה עם כל הפלגים בסניף, אף כי הסימפטיה שלו, הקבועה, היתה לצד ההנהגה המרכזית. דבריהם של ברל, ובן-גוריון, היו חוקים עליונים בעיניו. הוא היה איש שלהם, וסביבם התרכזו אז היסודות היותר חזקים, של הפועלים הקבועים ושל העסקנים במנגנונים הציבוריים ההסתדרותיים.
לדעת בן-אהרון, היה שרגא מצוי כל אותה תקופה בקונפליקט: להלכה – היה איש המימסד, בעל זיקה ונאמנות בלתי מעורערות. כל מה שאמרו ברל ובן-גוריון היה קדוש בעיניו. מצד שני – היה איש עם, איש השכונות, אלה היו טעם חייו. הוא חי איתם – עם פועלי-הניקיון, עם מובטלי עבודת הבניין שקלט בעירייה, לעבודות זמניות. ולכן, מבחינת הנאמנויות, היה מחולק.
כאשר הקונפליקטים בסניף היו מן הסוג שחולף ועובר, טרם היוו בעייה רצינית לשרגא. הוא היה עם בן-אהרון לאורך כל הדרך בבעייה הסוציאלית, בבעיית הדימוקראטיה, ובעד חלוקת עבודה יותר צודקת. "היה לו לב סוציאלי והיה לו מוח ממוסד." לב לאנשים, לויאליות להנהגה.
לדברי בן-אהרון, שלושה תחומים איפיינו את שרגא, מתקופת עבודתם המשותפת:
דבר ראשון: שרגא היה איש מסור, מהקרובים ביותר לבן-אהרון, השתתף בכל בירור, בהקמת סניפי-מישנה, יחד עם יהושע קזנצ'יי וצבי לוביאניקר. שרגא היה תמיד זמין. תמיד נתן יד. "זו היתה חווייה לעבוד עימו ועם קנצ'יי, לבבות שותתים שהרגישו במצוקת הזולת, שהיו בעצמם מופת לחיים אישיים, מסורים בלב ונפש לתנועה."
דבר שני: היתה מחלקה מיוחדת של צבי לוביאניקר ושל שרגא, שעסקה ביסודות הלא-פועליים. הם היו ראשונים שבנו פריפריה לא-הסתדרותית בשכונות, בקרב הלומפנפרולטאריאט, המעמד העובד העני, הבלתי-מאורגן. הם פעלו גם בקרב עובדים שלא הצטרפו להסתדרות, בעיקר מן המעמד החצי-בינוני, בעלי-מלאכה קטנים, חנוונים, ואלה הרחיבו את הבסיס של המפלגה והעלו אותה לאותה הגמוניה בהסתדרות הציונית, ובהמשך גם בעירייה. הם סללו, ראשונים, נתיבה למפא"י בקרב המעמד הבינוני הנמוך, דבר שנמשך וגם נתן אותותיו, לימים, בבחירות לכנסת ישראל. שרגא היה מעורה מאוד בכרם התימנים, כי הם היו פועלי-הניקיון, והוא פעל שם רבות מבחינה סוציאלית.
והדבר השלישי שציין את שרגא מאז, ובהמשך הפך גם לביקורת, היה כמובן המחלקה הפרסונאלית. קידום במפלגה עבר דרך חדרו או לשכתו של שרגא, ולאו-דווקא בוועדות מינויים. הוא היה ממונה על הכשרת העניין – להגיש לברל, לבן-גוריון, לרמז, רשימות מועמדים לכל התפקידים שעמדו על הפרק, למן הרוחניים, במערכת "דבר" או לימים ב"עם עובד", ועד לתפקידים הכי קטנים. שרגא היה השומר על הקו המפלגתי ועל נאמני הקו. לאט-לאט התפתח, ונעשה בהמשך לפיגורה מרכזית באיוש תפקידים מרכזיים, גם בממשלה. אז גם זכה לכינויים כגון: "ממליך המלכים" והאמיננציה האפורה.

*
כאשר החלו המחלוקות במפלגה, הוטלה האשמה להן גם על בן-אהרון. שרגא חשש מהתהוות מרכזי-כוח מקבילים, לחץ על מנת לשנות את הקו של הנהגת המפלגה, אך בשום אופן לא כדי להקים אופוזיציה להנהגה. הוא היה מסוייג מאנשים כטובין, תבורי, קושניר ואחרים, והיה חדור הרגשת סכנה של הפיצול שאליו הם דוחפים, ולסכנה באיוש תפקידים מפלגתיים על ידם. כל מה שהעלה ריח התנגדות מאורגנת לקווים המרכזיים – עורר בשרגא חשדות והסתייגות, לדברי בן-אהרון.

*
שרגא, בזיכרונותיו, אומר שכאשר העמידה סיעה ב' את ציזלינג, מעין-חרוד, בראש רשימתה לבחירות לסניף המפלגה הגדול בתל-אביב, היה ברור לו כי בכוונתם ללכת לפילוג ארצי, שהרי מה לו, לציזלינג, לעמוד בראש קבוצה מקומית אם לא כדי להעניק למאבק ציביון כלל-ארצי?
בראש סיעה ב', שמטרתה היתה להיאבק נגד ראשי התנועה ונגד מדיניותם, ושאליה הצטרפו חלקים גדולים של הקיבוץ המאוחד (שהיה לפני האיחוד חלק מ"אחדות-העבודה"), עמדו יצחק טבנקין, אהרון ציזלינג, יצחק בן-אהרון, דוד ליבשיץ, יוחנן קושניר, ישעיהו קרן-צבי, חנה למדן, ישראל גלילי, דב בן-ירוחם, אפריים תבורי וחברים נוספים.
כנגד התארגנות זו קמה קבוצה ששמה לה למטרה למנוע את הפילוג במפלגה, ואשר על חבריה נמנו שמואל יבניאלי, חנה צ'יזיק, יוסף קיציס, אהרון בקר, ישראל גורפינקל (גורי), מרדכי נמיר, שמואל פרידמן-אלישיב, יהושע קזנצ'יי, זלמן ארן, דבורה ושרגא נצר. גוף זה קרא לעצמו מעתה – סיעה ג'.
מדוע לא סיעה א', אשר כדי לתמוך בה קמו, למעשה? – א' היה סימן המפלגה וסימל את ההנהגה. זו עמדה מעתה בסכנת היותה לקבוצת מיעוט, בתהליך שראשיתו ההפסד הצפוי בבחירות בסניף מפא"י בתל-אביב, אך ראשיה לא רצו להודות בכך. מסביר שרגא:
"האות א' היתה סימן הבחירות של מפא"י למוסדות היישוב בימים ההם [אסיפת הצירים או הנבחרים]. החלטנו אז במפלגה, בהסכמת הפלגים, כי בבחירות בתל-אביב, מי מבין הסיעות שתגיש ראשונה את רשימת מועמדיה, תזכה באות הראשונה שלאחר א'. כשבאתי אני להגיש את רשימת מפא"י [הסיעה] לוועדת הבחירות המקומית, הוברר לי, כי הסיעה המתמרדת במפלגה הקדימה והיא קיבלה את האות ב'. לא נותר לנו אלא לקבל את האות ג'. הם היו סיעה ב' ואנחנו סיעה ג'." (שלמה נקדימון: "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות", 1975).
במשך כשנתיים לא התערבו ברל ובן-גוריון במאבק בין הסיעות בסניף התל-אביבי. באחת ההזדמנויות אף אמר בן-גוריון לזלמן ארן ולשרגא, שהיו מראשי סיעה ג', כי הוא רואה את הסיעות ככנופיות ואותם כראשי כנופיות, וקורא להם לדאוג להחזרת הסדר על כנו.

*
באחד מאותם ימים שקדמו לבחירות לסניף המפלגה, ושעמדו בסימן התארגנות סיעה ב', ישב שרגא עם חבריו בקפה באום שבכיכר דיזנגוף וטיכסו עצה מה לעשות. פתאום עברה גולדה. יצא אליה שרגא ואמר:
"גולדה, הדבר מפניו הזהרנו את בן-גוריון ואת ברל קם לעינינו. ציזלינג מופיע בראש הרשימה, כי אין להם שמות בולטים למשוך קולות."
אמרה גודלה: "אז מה אתם רוצים?"
ענה שרגא: "דעי שהעניין נעשה חמור. בפעם הראשונה הגשנו רשימה להופעה נפרדת, ואני מבקש אותך שתעמידי את עצמך בראש הרשימה שלנו – נגד הפלגנים!"
שאלה גולדה: "אבל זה לא יחייב אותי לשום פעולה?"
הרגיעהּ שרגא: "שום פעולה. שום דבר. את צריכה לדעת שאת מצילה את המפלגה אם תעמדי בראש הרשימה, כי אין בכוחה של הקבוצה להתמודד עם רשימה שבראשה עומד ציזלינג."
"אם זה נחוץ לכם ולציבור – אני נותנת לכם את שמי." הסכימה גולדה.

היתה זו דוגמה לדרך פעולתה של "החבורה הרוסית": ארן, נמיר ושרגא, שטרם נמנו על הנהגת המפלגה או ההסתדרות, אך מתוקף פעילותם במישור הסניפי התל-אביבי תימרנו את השורה הראשונה של הנהגת מפא"י לנקיטת צעדים, אשר לדעתם היו חיוניים לשם תמיכה בהנהגה ולהשגת רוב מכריע עבורה בבחירות.
שרגא הודיע מיד לוועדת הבחירות להפסיק את הכנת הרשימות, ולמחרת הביא את רשימת המועמדים, שהכין בביתו: בראשה גולדה, ואחריה, בין השאר: יבניאלי, חנה צ'יזיק, ישראל גורי, זלמן ארן, מרדכי נמיר, שמואל אלישיב, אהרון בקר, דבורה ושרגא עצמו. זו היתה, לדבריו, גלריה אחרת לגמרי, והיה ברור שעומדת להיות בסניף התמודדות רצינית.
במרכז ההתארגנות מתבלט גרעין יוצאי צ"ס, בעיקר ארן ונמיר, פעילים בני ארבעים לערך, מאותה חבורה של צעירים שעלו מרוסיה הסובייטית באמצע שנות העשרים ואשר השתלבו בעיקר בפעילות המפלגתית ב"אחדות-העבודה" דאז, אולי מכיוון שאפיקי פעולה ציבורית ואולי גם כלכלית אחרים – היו סגורים בפניהם, כגירסתו של יונתן שפירא.

*
"מהתמרמרות של פועל, שאולי לא קיבל את מיכסת ימי העבודה המגיעה לו, עבר העניין למאבק פוליטי פנימי בין גופים מאורגנים ומגובשים." ("רשימות מפנקסי", עמ' 99). דברים אלה קרובים להסבריו של בן-אהרון.
שרגא: "השנה 1939. תקופה של בטלה. רב מיספרם של מחוסרי העבודה. פועלים ממורמרים. המרתף בבית ברנר – בית מועצת פועלי תל-אביב – משמש מקום ריכוז לפועלים. כאן תססו והתסיסו. המובטלים קבלו מרה על הנהגת ההסתדרות בתל-אביב, ורצו למעשה, לבצע הפיכה בהסתדרות בתל-אביב ולהדיח את האחראים לחלוקת העבודה."
בסניף מפא"י בתל-אביב, שהיה הגדול בסניפי המפלגה, היתה התארגנות של בודדים, שהצטרפו אחר-כך לאלפים. הם הגדירו זאת כמרד נגד ההסתדרות בתל-אביב ועיקר הרוגז היה מופנה בראשונה כלפי האיש שהיה שליט יחיד לגבי סדרי העבודה (יוסף קיציס).
"ברגע שהצטרפו לפעילות זו אנשי הקיבוץ המאוחד, ואהרון ציזלינג (לימים שר החקלאות בממשלות הראשונות), עמד בראשה, ידענו שהפילוג החל. בנושא המיוחד שהיווה עילה לפעילות המתמרדת, התערבו נושאים נוספים: מאורעות הדמים של הערבים. הספר הלבן הבריטי נגד העלייה לארץ וגזירת הקרקעות. בשורות איוב מן הגולה בעקבות התפשטות הנאציזם ועוד. מנהיגי אחדות-העבודה יצחק טבנקין ודוד בן-גוריון היו חלוקים בדיעותיהם בנושאים פוליטיים חיצוניים ופנימיים. ברל כצנלסון, אביה הרוחני של מפא"י, ומנהיגה המעשי, דוד בן-גוריון, לא האמינו כי טבנקין ייתן ידו לפילוג. ארן ואני, שהיינו מבאי-ביתם של ברל ובן-גוריון, הזהרנום שזה מה שיהיה. הם לא האמינו לנו עד שהפילוג פרץ." ("שיחות עם שרגא נצר", 1975).

*
אחד הוויכוחים לקראת הבחירות היה – אישיות או יחסיות? עד אז התנהלו הבחירות למפלגה תמיד על בסיס אישי, ואולם משנתברר כי סיעה ב' היא הגדולה ביותר, עלה חשש כי הם "יקחו את כל הקופה" – מה פירוש? מסביר בן-אהרון: בבחירות אישיות אינך זקוק ל-51% כדי להעביר את הנציגים שלך, אם יש לך גוף מאורגן ומגובש שכזה, כל השאר – היו כלליים, לא התארגנו מלכתחילה. בבחירות יחסיות – אין מחיקה של היריב. יחסי הכוחות נשארים. בבחירות אישיות – לא קשה להשתלט על הסניף המיעוט נמחק. אפילו בעודף של קול אחד לכל מועמד.
סכנה זו הבינו חברי סיעה ג', והם התעוררו, ושרגא נצר עימם, ואמרו: "בחירות יחסיות! – וזאת כדי להציל את עצמם. וכך אמנם היה. סיעה ב' זכתה אמנם ברוב בן שבעה קולות בבחירות היחסיות ואנשיה נבחרו כמזכירי מועצת הפועלים בתל-אביב, אך היא לא כבשה את המפלגה. יחסי הכוחות החדשים, ועימם הפילוג המתקרב – הונצחו. המאבק הלך והחריף.

בשלב ההוא נפרדו דרכיהם של שרגא ובן-אהרון, אבל, מעיד בן-אהרון, למרות שלכל אחד מהם היה מעתה החוג המפלגתי-האינטימי שלו, לא נפגעו היחסים החבריים ביניהם במשך כל ימי חייהם אחר-כך, יחסי אמון אישיים, כמעט אהבה, יחס שנשמר בשל הכנות המוחלטת של שרגא במשימתו ולתפקידו. שרגא לא עשה שום שקר בנפשו. מה שעשה – היה מתוך הכרה מלאה ולאור השמש, לדאוג לכך שלבן-גוריון יהיה, לכל אורך הדרך, גיבוי מלא של המוני העם והמפלגה, ולראות בהגמוניה של תנועת העבודה את הבעייה המרכזית להגשמת הציונות.

בן-אהרון מאפיין את שיטתו של שרגא: "זו היתה דימוקראטיה מונחית. הכול בא בהשראה מלמעלה. שרגא היה אמן מניפולציה של קולות ושל משרות ושל עשיית רוב למי שצריך היה לעשותו. לא בזיופים, אם כי היו גם זיופים בבחירות, נתנו זכות בחירה למתים, וכדומה. אנחנו, וגם האחרים, עשו זאת.
"שרגא היה מתמרן של בחירות, בתנאים דימוקראטיים. אבל ידע איך לרכז כוח. לבנות קואליציות. להביא לידי מכנה משותף אינטרסים ניגודיים. ואם ברל לא היה מוכן ללכת בדרך מסוימת, או בן-גוריון היה יותר מדי גאה לנקוט בה, כפה עליהם שרגא את הכיוון שלו, לטובתם ולטובת המפלגה, עד שלבסוף השתרשה אימרה אצל שניהם, כל אימת שהוויכוח נסב על בעיות כוחניות, פרסונאליות: 'לך לשרגא!'
"אם צריך לעשות דבר שהוא הכרחי, ואמנם אינו מנוגד לחוק, וזוכה בסופו-של-דבר לרוב בהצבעה דימוקראטית, ועם זאת מיסודו הוא לא כל כך סובל את אור השמש, אזיי – שרגא הכתובת. וכך הפך שרגא עצמו להיות מוסד מרכזי של סיעה ג', שהתפתחה אחר-כך ל'גוש' המפורסם."

ובמסיבה למלאת שמונים לשרגא, הגדירו בן-אהרון: "לשרגא נצר, כמו לרבו הגדול בן-גוריון, היה מושג איתן מאוד לגבי הדימוקראטיה. הם לא אהבו דימוקראטיה משתוללת ולא אהבו לסמוך על דימוקראטיה עיוורת. צריך להדריך, צריך לכוון. מה שבטוח בטוח. והדבר לא היה תמיד מובן לקורבנות הדימוקראטיה שלהם. אבל אם לעשות קפיצה והשוואה לדימוקראטיות של ימינו, שכידוע הן מאוד עקביות, מאוד מתוחות, מאוד פרינציפיוניות, ולהשוות את התוצאות של הדימוקראטיה שלהם ושל היום – אינני יודע במה הייתי בוחר בערוב ימיי [...] עברו ימים ושרגא הפך לעוצמה, למעצמה, לאדם הקובע גורלות של מערכות פוליטיות, של נציגויות – ובחן רב. ומותר לגלות עכשיו, שגם מי שטענו נגד השיטות האלה הרגישו את עצמם קצת יותר בטוחים שבמקום כלשהו יש עין פקוחה, יש עירנות, יש ראיית הנולד." ("רשימות מפנקסי", עמ' 163-164).

*
ברל ובן-גוריון סירבו לתמוך בסיעה ג' ולעודדה, למרות שהיה ברור שפני הדברים לקראת פילוג. חילוקי הדיעות בין הסיעות, בסניף התל-אביבי הגדול, התפשטו מהמישור של בעיות כלכליות-חברתיות, על רקע האבטלה וחלוקת מקומות-העבודה – לעבר נושאים לאומיים ובעלי אוריינטאציה בינלאומית, כגון עניין המדינה הדו-לאומית, נושא העזרה לרוסיה, סטאלין או לא סטאלין, בעיות שהחריפו בשנים שלאחר הפילוג, עם הצטרפותה של סיעה ב' בשמה החדש "אחדות-העבודה", למפלגה החדשה שקמה, מפ"ם, בהשראת "השומר-הצעיר".

*
לוועידת המפלגה, שהתקיימה ב-1942 ב כפר ויתקין, כבר הגיעו הסיעות כמוגדרות ומאוחדות כל אחת במסגרתה. נערך תרגיל מסויים, במטרה למנוע את הפילוג. ברל, בן-גוריון ושפרינצק, בשם הנהגת המפלגה, דרשו לבטל את הסיעתיות. שרגא קם והודיע בשם סיעה ג', שחבריה מסכימים לביטולה בתנאי שגם האחרים יוותרו על סיעותיהם. בוועידה היתה גם קבוצה של אנשי אינטליגנציה, בשם "ליכוד", בראשות יהודה גוטהלף, שקם והודיע על הסכמתם להתפרק בתנאי שציזלינג יבטל את סיעה ב'. כשהגיע תורו של ציזלינג לנאום, הסביר באריכות את דרכה של סיעתו ואמר:
"אנחנו לא נבטל את הסיעה, ואל תאיימו עלינו בפילוג, כי אתם לא תוכלו להתקיים בלעדינו."

הפילוג, מסבירה אניטה שפירא בביוגראפיה שכתבה על ברל, גרם לו, לברל, שיברון-לב – ההרגשה כי טבנקין, והקיבוץ המאוחד, לקחו עימם את רוב הנוער, את דור ההמשך של המפלגה. שהיו אמורים להיות חניכיו ותלמידיו. באותה תקופה הוקם גם הפלמ"ח, בעיקר על ידי אנשי הקיבוץ המאוחד.
עבור בן-גוריון, אומר שרגא, קריאת התיגר ההיא של ציזלינג הספיקה, הוא חדל מניסיונות הפיוס שלו כלפי סיעה ב', וכך קם הפילוג והפך לעובדה. בן-גוריון נכנס מעתה בכל כוחו לארגון המפלגה ופעל במשך השנתיים הבאות כדי למשוך למפלגה חברים חדשים, בעיקר מקרב החוגים הפועליים שנחשבו בלתי-מפלגתיים עד אז. ובמקום כ-8,000 איש שציזלינג משך איתו מהמפלגה, נוספו בעקבות פעילותו של בן-גוריון כ-15,000 חברים חדשים מפריפריה זו, ובהם דמויות כגרשון ז"ק, לימים מנהל הכפר הירוק, ויהושע רבינוביץ, לימים ראש עיריית תל-אביב ושר אוצר. בן-גוריון הופיע באסיפות הסברה רבות, נאם באולמות, הלהיב ברעיונותיו עשרות ומאות פעילים. "שהמשיכו אחר-כך לפעול בהשראתו בכל רחבי הארץ. הוא ידע שיש לו 'נאמנים' הדואגים לכך – כמו מרדכי איש-שלום בירושלים, אבא חושי בחיפה ואנוכי בתל-אביב." ("רשימות מפנקסי", עמ' 100).

*
שמעון פרס: "לברל ולשאר החברים היתה הרגשה שטבנקין 'גנב' את הדור העיר. גנב וברח. ברל אמר: 'אני טוב בגידול סייחים וטבנקין טוב בגידול סוסים.' אפילו גלילי נחשב 'חטוף' בימים ההם."
בשנים הראשונות שלאחר הפילוג שימש פרס הצעיר כמזכיר הכללי של תנועת "הנוער העובד", והצליח לשנות בה, לטובת מפא"י, את הרוב של 90% שהיה לסיעה ב'. התוצאה היתה בגדר סנסציה, הפתעה. ברל ליווה מאז את דרכו של פרס ב"הנוער העובד". שרגא היה מאושר בתוצאות וכמוהו אשכול, שהיה מזכיר מועצת פועלי תל-אביב.
היכרות אישית זו, שנבעה גם מהיותו של פרס בשעתו חניכו של שרגא ב"הנוער העובד", היתה אחת הסיבות לכך שבין שרגא לפרס לא היה אף פעם "ברוגז", וגם בתקופות שה"גוש" לחם ב"צעירים" – חש פרס, לדבריו, מידה מסוימת של חיבה כלפיו, מצד שרגא, לא מצד אחרים.

המשך יבוא