תחילתו של הקונצרט היתה מצוינת. הפתיחה "קרנבל רומאי" אופ' 9 מאת הקטור ברליוז (1803-1869), כאשר התזמורת בהרכב מלא, תחת שרביטו של יצחק פרלמן, הגישה ביצוע מבריק וסוחף שזכה למחיאות כפיים ממושכות מהקהל שמילא את היכל התרבות כמעט עד אפס מקום.
החלק המרכזי בקונצרט היה הקונצ'רטו מס' 2 בסול מינור לכינור ולתזמורת אופ' 63 מאת סרגיי פרוקופייב (1891-1953), בביצועו של הכנר היהודי-הרוסי הנהדר, איליה גרינגולץ בן ה-35. אף שהקונצ'רטו נפתח בנגינת יחיד של הסולן, אין בהמשכו קדנצות כי הכינור כמעט שאינו נח לרגע, וכך הקונצ'רטו כולו נדמה ל"קדנצה" ארוכה אחת עם ליווי התזמורת. הנגינה של גרינגולץ היא ממש מופלאה. צירוף של קלילות ומיומנות, עוצמה ושמחת חיים, וירטואוזיות, כאילו הנגינה המופתית באה "מן השרוול", בקלות. ושובים את האוזן הקטעים בהם הוא מלוּוה בכלי יחיד מהתזמורת, בייחוד התוף הגדול. קונצ'רטו לכינור ולתוף. לא להאמין.
הקהל הגיב בתשואות רמות ובמחיאות כפיים ממושכות, וכאן חיכתה הפתעה. באחת היציאות-הכניסות של מחיאות הכפיים חזר גרינגולץ לבמה עם שני כינורות, האחד לפרלמן, והשניים ניגנו יחד שני קטעים של דואט לשני כינורות, חבל רק שהקטעים היו קצרים למדי. אך אלה היו רגעים נפלאים ונדירים. ומתברר לפי התוכנייה שגרינגולץ הצעיר היה אחד מתלמידיו של פרלמן.
בחלק השני ניגנה התזמורת את הסימפוניה מס' 3 בפה מג'ור, אופ' 90, מאת יוהאנס בראהמס (1833-1897). יצירה יפה שצליליה נשמעים מוכרים וסוחפים, ואולם משהו היה חסר הפעם. ההתלהבות והקצב המהפנטים שהיו בקונצ'רטו של פרוקופייב, לא הורגשו כאן, ולבד מהפרק האחרון, היתה הרגשה של קצת כבדות ושיעמום, כאילו מנגנים לפי הספר, והמנצח אינו מצליח לסחוף את התזמורת למשהו קצבי יותר ומושך יותר.
מכל מקום, חלקו הראשון של הערב המוצלח חיפה על חלקו השני, הפחות מלהיב.