"פרשת 2000" והמו"מ המרתוני בין נתניהו ומוזס על העסקה המושחתת, מאירה בזרקור על הבעייתיות בעיתונות המסחרית. זו עיתונות המוכפפת לאינטרס עסקי של טייקונים. אנו יכולים לראות את "ידיעות אחרונות" ו- ynetמגויסים בכל כוחם ועוצמתם לאג'נדה של "רק לא ביבי", תוקפים אותו בארסיות ערב בחירות, יוצרים ערב בחירות שטיפת מוח של הצגת ישראל כמדינת עולם שלישי נחשלת בעוד ועוד ועוד כתבות העולות לשידור ב-ynet מדי שעה, מעצימים את כל יריביו של נתניהו, מימין ומשמאל, ו"מפנקים אותם". באותה שעה, בציניות מקפיאת דם, אותו טייקון דן עם מושא מסעו הארסי על עסקה מושחתת, על פיו עיתונו והאתר שלו יעשו סיבוב פרסה, "יפנקו" אותו וימררו את חיי יריביו, וכהוכחה – עושה מיני קמפיין שלילי נגד בנט. התמורה – יצירת תנאי מונופול לאותו טייקון, באמצעות פגיעה במתחרה שלו.
ראינו גם איך אותו טייקון מגייס ח"כים ושרים ובתמורה לפינוק תקשורתי, מדרבן אותם לחוקק חוק אנטי דמוקרטי דורסני שנועד לחסל את המתחרה שלו – "חוק ישראל היום". הרי ברור שכל הקשקושים על כך שזו חקיקה נגד "תנאי החינם" הם הבל ורעות רוח. זהו בסך הכול תירוץ בניסיון של טייקון א' לפגוע בטייקון ב', המתחרה שלו. מבחינת מוזס, החוק יכול היה להיות חוק האוסר על קיומו של עיתון ששמו הפרטי מתחיל באותו יו"ד ושם המשפחה שלו מסתיים באותו מ"מ סופית.
לא. איני טוען שכל טייקוני התקשורת הם ציניים ומושחתים כנוני מוזס. אבל גם ראינו כיצד נוחי דנקנר משתלט על כלי תקשורת כדי שבמסווה של פעילות עיתונאית הוא ישרת את עסקיו. וראינו את קשר השתיקה של עמיתיו הטייקונים בכל הנוגע למעלליו המושחתים והפליליים, שנחשפו במשפטו. ועוד לא ראינו כלי תקשורת פרטי, שערך תחקיר כלשהו על עסקי בעליו, או שתיאר באופן אובייקטיבי ושקוף פרשיות הקשורות לבעליו. אנו רואים כיצד "הארץ" נושא את דגל השקיפות. האם אי פעם ראינו בעיתון זה קמצוץ של שקיפות באשר לעסקי משפחת שוקן? בכל הקשור אליהם, כל שראינו הוא את דגל העכירות.
האם שכחנו את פרשת נמרודי? באותם הימים, מי שקרא את הדיווחים ב"מעריב" – עיתונו של נמרודי, על פרשיות השחיתות שלו, נחשף להיפוכו המוחלט של המידע שסיפר בנדון מתחרהו – "ידיעות אחרונות". בשני המקרים, השיקול היה עסקי נטו.
כך בתקשורת הפרטית המודפסת. כך גם בתקשורת הפרטית המשודרת. ועם זאת, אם מישהו מבין מן הדברים שכתבתי עד כה, שאני נגד תקשורת מסחרית, אין הוא אלא טועה. לא זו בלבד שאני בעד תקשורת כזאת, אני גם בעד ריבוי ערוצי תקשורת רבים. התנגדותי לחוק "ישראל היום" לא נבעה מהערכה רבה לעיתון שיש לי עליו ביקורת רבה (גילוי נאות – אני כותב בו). באותה מידה הייתי מתנגד לחוק דומה נגד "הארץ", שביקורתי עליו חריפה אף יותר. אני מאמין בחופש העיתונות ובריבוי ערוצים, וכל ביקורתי על התקשורת, שאותה אני מרבה לבטא בכתיבתי, נובעת דווקא מאמונה זו, ולכן סגירה, צמצום או הצרת צעדיה היא בעיניי פגיעה בדמוקרטיה.
אולם מתוך ההבנה הריאלית את הבעייתיות של התקשורת המסחרית, אני מאמין בחשיבות הרבה, הקריטית לחברה דמוקרטית, של שידור ציבורי, ממלכתי, שהאינטרס שלו הוא טובת הציבור ולא טובת עסקיו של טייקון זה או אחר. ובלבד שיהיה זה שידור ממלכתי באמת, ולא שידור הכפוף לשלטון.
אני בעד תחרות חופשית בתקשורת, אבל אני מודע גם למגרעותיה ומכשלותיה. האם טחו עינינו מלראות את ההשחתה שגורם לו מולך הרייטינג, שמדרדר אותנו לזוועות כמו "האח הגדול", "המרוץ למיליון" ו"הישרדות"? תכניות הפורטות על היצרים הנמוכים ביותר שלנו, כמו יצר הפרסום, יצר המציצנות ורדיפת הבצע, כדי לגרוף הון וכדי לשטוף את מוחותינו באידיאולוגיית הג'ונגל?
הרי מהו המסר של התכניות הללו? אין זה מסר של סולידריות חברתית, למשל. המסר של "הישרדות" הוא חוק הג'ונגל – כולם מרמים את כולם, דופקים את כולם כאשר המטרה של כל אחד הוא לדחוף את כל עמיתיו מן הרפסודה לים שורץ הכרישים כדי להישאר לבדו לבדו כמנצח. זה מסר אידיאולוגי.
אלמלא הרגולציה, כל הערוצים המסחריים היו רק "האח הגדול". האם איננו מבינים את הצורך הקריטי בערוץ ממלכתי, שאינו עבד לרייטינג ולא לאינטרסים של בעלי הון, שיכול ליצור יצירה טלוויזיונית כמו "עמוד האש", "תקומה", "והארץ הייתה תוהו ובוהו" ו"הרמטכ"לים" שמייצר ערוץ השידור, אפילו בימים אלה, כשהוא מרוט, חבוט וחבול לאחר שנושל מנכסיו? זהו אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה – מחסום של איכות מפני ההתבהמות.
הבעיות ברשות השידור ידועות. הרשות הסתאבה לאורך השנים. "קול ישראל" הוא רדיו מצוין, אך הטלוויזיה לוקה בחסר ואין בה יכולת להציב חלופה טובה דיה לזבל ולהבל של הערוצים המסחריים.
תמכתי מאוד ברפורמה ברשות השידור עליה החליטה הממשלה בהסכמה עם הרשות ועובדיה לפני שנים אחדות. אולם עוד בטרם בוצעה, החליטה אותה ממשלה על החרבת רשות השידור והקמת תאגיד השידור הציבורי. התנגדתי להחלטה, כי סברתי שיש להשאיר את רשות השידור בכפוף לרפורמה. אולם משההחלטה התקבלה ויצאה לדרך, רציתי מאוד בהצלחת התאגיד והאמנתי בו.
אולם לאחר שראש הממשלה ביצע וידוא הריגה לרשות השידור הוא שלח את נער השליחויות שלו דוד ביטן לפעול לסגירת התאגיד. לביטן אין כל עכבות לבצע את השליחויות הבזויות ביותר של נתניהו. אין לו שום בעיה להישיר מבט למצלמה, ומבלי למצמץ לדקלם את הטקסט שהוא אינו יודע מה דעתו של נתניהו בנושא, אבל הוא מקווה שהוא יצליח לשכנע אותו לסגור את התאגיד. גם אין לו כל בעייה ללהק את התפקיד הציני של מי שמנסה להציל את רשות השידור ולשגר לעבר המצלמות דמעות תנין על גורלם של עובדי רשות השידור. ובשלב מסוים הוסרו המסכות ונתניהו עצמו עזב הכול ונכנס למתקפת אמוק אובססיבית להרס התאגיד. ועכשיו הוחלט על הקמת תאגיד חדשות חדש, הכלאה של רשות השידור והתאגיד, כשללא ספק המטרה של נתניהו, שלמענה אין לו כל בעיה לשפוך מיליארדים, היא להקים גוף שימות טרם לידתו ויספיק בדרך להרוג סופית הן את רשות השידור והן את התאגיד. לא בטוח שהוא יצליח במזימה. אני מקווה שלא. אך זו מזימתו.
מי שרוצה לדעת מה דעתו של נתניהו, מוזמן לקרוא מה כותבים ברשתות החברתיות חסידיו השוטים. מה כותבים מעריציו, הסוגדים לו; אותם שיוצאים למסעות ציד מכשפות, שיימינג והסתה כלפי מי שנתניהו מפנה לו כתף קרה (ריבלין, יעלון, סער); אותם שתומכים ללא עוררין בכל גחמה שלו, תהיה הזויה כאשר תהיה; האנשים השוכבים על הגדר כדי להצדיק אותו בפרשיות המתנות, מוזס, שרה וכו' כשהם נעדרי חוש ביקורת אזרחי מינימלי; אלה שמשוכנעים שהבחירות האחרונות הוקדמו בצדק כיוון שהיה "פוטש נגד נתניהו" ותמכו ללא סייג גם בהליכה עד הסוף, גם לבחירות חדשות, בשל אובססיית התאגיד של נתניהו. ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו. אותם חסידים שוטים, לא דקלמו את הסיסמאות על "הצלת רשות השידור" ולא הזילו דמעות תנין על גורל עובדי הרשות. את התפקיד הזה הם השאירו לנער השליחויות.
הם המשיכו לכתוב נגד רשות השידור, נגד עובדי רשות השידור ונגד עצם קיומו של שידור ציבורי. הם יודעים היטב למה חותר נתניהו, והם מבטאים בדיוק את מה שהוא חושב, גם כאשר פומבית הוא אומר את ההיפך ונער השליחויות שלו מדקלם את המסר הפומבי.
למה נתניהו רוצה לחסל את השידור הציבורי? סיבה אחת היא אידיאולוגית. הוא מאמין בהשקפת העולם הליברטיאנית של צמצום המדינה למינימום ולכן הוא נגד כל דבר ציבורי, כולל תקשורת ציבורית. אני מתנגד בתוקף לאידיאולוגיה הזאת, אך מכבד אותה.
אלא שהאידיאולוגיה משנית במקרה הזה. האובססיה של נתניהו לנושא התקשורת חזקה מכל אידיאולוגיה. ב"ג בחר להיות ראש הממשלה ושר הביטחון, מתוך גישה על פיה ענייני הביטחון הקיומי של המדינה צריכים להיות בידי ראש הממשלה. נתניהו בחר להיות ראש הממשלה ושר התקשורת. או ליתר דיוק שר התקשורת וראש הממשלה. וגם כאשר נאלץ לוותר על תיק התקשורת, הוא הציב שם כעציץ את צחי הנגבי, והוא ממשיך להיות שר התקשורת וראש הממשלה.
נתניהו מתנגד אידיאולוגית לשידור ציבורי, אך לא היה מהסס להקים שידור ציבורי חזק, אם יהיה שידור צייתני שישרת אותו. נתניהו תומך אידיאולוגית בתקשורת פרטית חופשית, אך אין לו קושי לפעול להצרת צעדיה ולהתערבות בולשביקית בניהולה, גם באמצעות חקיקה דרקונית, כדי שתשרת אותו. נתניהו חש רדוף ומתנהג כחיה פצועה, בכל הקשור לתקשורת. האובססיה הזאת חזקה אצלו מכל. הוא מוכן להקריב את כל הישגיו, ויש לו ולממשלתו הישגים מרשימים בתחומים רבים, על מולך האובססיה הזאת. מיסטר ביבי הוא האוייב הגדול ביותר של ד"ר נתניהו.

2. צרור הערות 2.4.17

* יותר רע או יותר במיעוטו? – ההסכם בין נתניהו וכחלון בנושא תאגיד השידור הציבורי הוא הסכם רע. הוא רע, כיוון שהוא מעקר את תאגיד השידור הציבורי מהליבה שלו – החדשות. בכך הצליחה האובססיה הפרנואידית החולנית של נתניהו לתקשורת, לסכל את הכוונה להקים תאגיד שידור ציבורי חזק וטוב, עם מחלקת חדשות טובה ועצמאית.
מצד שני, ייתכן שזה הרע במיעוטו, ושבהסכם זה הצליח כחלון לסכל כמה ממזימותיו של נתניהו: לבטל לחלוטין את התאגיד ולהשאיר רק את האבר המדולדל שהוא השאיר מרשות השידור מתוך מגמה שהיא תגווע במהרה, ולחוקק את חוק התקשורת שנועד לסרס ולעקר גם את השידור המסחרי.
האם זה יותר רע או יותר "במיעוטו" ניווכח בחודשים הקרובים. האם חרף חתירתו של נתניהו התאגיד יקום בהצלחה? האם יקום תאגיד חדשות עצמאי וחזק? האם, אכן, לא יוגש חוק התקשורת הדרקוני של נתניהו?

* בריטניה תחילה – נכון לעכשיו, נשיא ארה"ב טראמפ טרם קיים את הבטחתו להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. דבריו של סגן הנשיא, בנאומו בוועידת איפא"ק, שהרעיון נשקל בחיוב, מעוררים תקווה, שאולי הנושא באמת עומד על הפרק.
יש בתוכנו המזלזלים בצעד הזה, שהוא לכאורה דקלרטיבי בלבד, אך איני מסכים עימם. בדיפלומטיה יש משמעות רבה לדקלרציה. העובדה שמדינות העולם נמנעות מלהציב את שגרירותיהן בירושלים, בשל הפחד מתגובת הערבים, משמעותה – אי הכרה בבירת ישראל, אי הכרה בריבונות ישראל. ישראל צריכה לראות בשינוי המגמה הזאת יעד מדיני חשוב.
ואולי לא ארה"ב תהיה החלוצה?
בעוד קצת יותר מחצי שנה, נציין מאה שנה להצהרת בלפור. לקראת מועד זה, ראוי להציב יעד מדיני – ב-2 בנובמבר 2017, במלאת מאה שנה להצהרת בלפור, תעביר בריטניה את שגרירותה לישראל.
ממשל מיי הוא הממשל הבריטי האוהד ביותר שידענו מזה שנים רבות, וזהו חלון הזדמנויות שאין להחמיצו. אין לדרוש מבריטניה להכיר בסיפוח של מזרחה של העיר, אלא לכבד את עצם היותה של ירושלים בירת ישראל.
אם בריטניה תעשה זאת, יהיה לטראמפ הרבה יותר קל ללכת בעקבותיה, ואחריהם עוד מדינות רבות.

* הטפילה – איפא"ק היא השדולה הפרו-ישראלית בארה"ב. זו שדולה דו-מפלגתית, כלומר היא נתמכת בידי רבים ובהם מנהיגים משתי המפלגות בארה"ב. זו שדולה התומכת בישראל, ולאו דווקא במדיניות של ממשלה זו או אחרת, והיא ליוותה באהדה את כל ממשלות ישראל ואת המדיניות שלהן. לוועידתה השנתית מזמינה איפא"ק את מנהיגי ישראל מן הממשלה ומן האופוזיציה. למשל, בין הנואמים המרכזיים בפני הוועידה השנה, היו הרצוג וציפי לבני, ולא רק נתניהו ושרי ממשלתו. במסגרת הגישה הפלורליסטית של איפא"ק הוזמנה לוועידתה גם ח"כ תמר זנדברג ממרצ. מה פירוש הוזמנה? איפא"ק מימנה את כרטיס הטיסה, המלון והשהות שלה בארה"ב.
זנדברג נהגה כטפילה, לקחה את הכסף, נסעה על חשבון מזמיניה לארה"ב, לנה על חשבונם בבתי המלון, והצטרפה להפגנה נגד מזמיניה, נגד איפא"ק. הטפילה הזאת לקחה את הכסף ובלי למצמץ נשכה את מיטיביה.
למה הפגינו זנדברג וחבריה נגד איפא"ק? כי איפא"ק היא השדולה הפרו-ישראלית ואילו הם שדולה אנטי ישראלית. הם מתנגדים לתמיכה בישראל. הם מתנגדים לישראל. אלה המנוולים מ-BDS. לא בכדי אחת מכרזות השטנה בהפגנה הייתה "לשחרר את פלשתין".
עצם העובדה שח"כית ישראלית מפגינה בחו"ל נגד מדינתה חמורה בפני עצמה. אילו עשתה זאת מכספה – ניחא. אילו עשתה זאת מכספי ארגוני ה-BDS (כסף לא חסר לזוועה הזאת), מילא. אבל הטפילה הזאת עשתה זאת מכספי איפא"ק. אין לה אפילו טיפת בושה.
עירית לינור כינתה פעם את זנדברג "נעל". היא עושה לעצמה חיים קלים. לא, היא לא טיפשה. אין זה מקרה של חלם. זה מקרה של סדום.

* השחר עולה עולה – שוקולד "השחר העולה" אינו מיוצר בשתכים אקבושים, רחמנא לצלן. ובכל זאת, רוגל אלפר פרסם ב"הארץ" פשקוויל נאצה חריף נגד החברה וקריאה להחרים אותה, כיוון שהחברה תורמת מדי שנה כמה שקלים להתנחלויות (ולכן זהו "ממרח גזעני ופשיסטי").
לפעמים שואלים אותי קוראים מדוע אני מצטט אותו. צריך להתעלם. לא איכנס כאן לוויכוח עקרוני, אבל במקרה הספציפי הזה יש לכך סיבה מעשית. אני עושה זאת כדי לעודד את קוראיי לרכוש את המוצר. הדרך להילחם במגפת החרמות, היא לשבור אותם. כל מוצר שכוחות האופל ממליצים להחרימו – ראוי להגביר את רכישתו.

* הוא רוצח – חאתם מרארי, שהורשע ברצח רס"ל יוסי אברהמי בלינץ' ברמאללה (2000) שוחרר מכלאו, לאחר שבמשפט חוזר הוא זוכה מאשמת הרצח והרשעתו שונתה לתקיפת חייל ואי-מניעת עבירה. זאת, כיוון שהראיות הצביעו על קושי בזיהוי שלו כמעורב בפועל ברצח.
עם כל הכבוד לבית המשפט, איני מסכים עם הכרעת הדין. לינץ' הוא רצח קולקטיבי. עבודת צוות לתפארת. מה זה חשוב אם פלוני אחז בידיו או ברגליו של הנרצח או הוא אישית נעץ את הסכין בחזהו? אין לכך כל חשיבות. זהו רצח קולקטיבי, וכל מי שהיה שותף בו הוא רוצח ויש להרשיעו ברצח. והרי על שותפותו בלינץ' אין עוררין.
כיוון שלינץ' הוא רצח קולקטיבי, ראוי היה לגזור על מרארי שני מאסרי עולם, שכן בלינץ' שהוא היה שותף לו נרצח גם ודים נורז'יץ.

* יופקו הלקחים – משפחות הנרצחים בלינץ' ברמאללה לא עודכנו בשחרור רוצח בנם. צה"ל: "יופקו לקחים". איזה לקחים? יש כוונה לשחרר עוד מחבלים רוצחים?

* מעל הכל – המוסיקאי וחוקר תולדות הרוק נעם רפפורט מוציא ספר על הרוק הישראלי בשנים 1967-1973. בראיון ל"ישראל היום" הוא הביא אנקדוטה, משבועון המוסיקה והבידור הפופולארי "להיטון", משנת 1980: "התקליטון החדש של פינק פלויד, 'עוד לבנה בחומה', מוחרם בדרום אפריקה. רוג'ר ווטרס לכתבנו: אני נגד חרם. מוסיקה היא מעל הכל' ."
בינתיים ווטרס מצא שיש דבר שהוא גם מעל המוסיקה: האנטישמיות.

* הבן הרשע תשע"ז – בעוד ימים אחדים נסב לליל הסדר, ונקרא על ארבעת הבנים, ובהם הבן הרשע. "מה העבודה הזאת לכם"? הוא שואל. "לכם, ולא לו." בכך שהוא מוציא את עצמו מן הכלל, הוא כופר בעיקר. ההגדה מנחה אותנו להקהות את שיניו ומבהירה בפירוש, שאילו היה שם, במצרים, לא היה נגאל. מיהם אלה שהיום כופרים בעיקר, מוציאים עצמם מן הכלל? מיהם אלה הפוצעים את הסולידריות הלאומית, את המהות הבסיסית ביותר של עם ישראל – "כל ישראל ערבין זה בזה?" בקיצור, מיהו הבן הרשע תשע"ז?
כל הארץ הפגנות אלימות, חסימות כבישים, התפרעויות והשתוללויות של הפלג החרדי הקיצוני בהובלת הרב אויערבך. לא זו בלבד שהחרדים ממשיכים להשתמט בהמוניהם משירות בצה"ל ומההגנה על המדינה, ובכך הם חיים כטפילים על דמם של בנינו המחרפים נפשם גם כדי להגן עליהם – עזי המצח הללו ירדו מדרגה. כעת הם מסרבים אף לגשת ללשכת הגיוס כדי לקבל את הפטור. וכל המהומה היא על מעצר עריקים שלא הגיעו לצו ראשון. כי להגיע ללשכת גיוס כדי לקבל פטור זה ביטול תורה, בניגוד להתפרעויות, הפגנות וחסימת כבישים.
אז מיהו הבן הרשע תשע"ז? הרב אויערבך. הוא והתינוקות שנשבו הממלאים את הוראותיו.
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. מפאת פוליטיקלי קורקט, נעדר שמו של הבן הטיפש. ומיהו הבן הטיפש תשע"ז? מי שאינו מורה לעצור את אויערבך ומעניק לו חסינות. בעצם, זה לא הבן הטיפש אלא הבן הפחדן. פוחדים ממנו ומעדרי חסידיו. הבן הפחדן הוא היועץ המשפטי לממשלה, מפכ"ל המשטרה, כל מי שאשם בחרפה שהאיש מסית ומדיח ונשאר ללא פגע.
ומה אני מאחל לרב אויערבך והנוהים אחריו? שיחזרו בתשובה.

* ביד הלשון: משמר הירדן – לפני מיספר חודשים הוקדשו כמה מן הפינות לשמותיהם של מיספר אתרים באזור הירדן: התחלנו בבית המכס העליון, המשכנו לבית המכס התחתון (והצגנו מחלוקת האם בכלל היה זה בית מכס), ירדנו לגשר בנות יעקב ועברנו לעבר הירדן המערבי, לקיבוץ גדות.
היום נמשיך מערבה, למושב משמר הירדן. המושב, השייך למועצה האזורית מבואות חרמון, ממוקם על כביש 91, בין הקיבוצים מחנים וגדות. המושב עלה לקרקע ב-1949, כיישוב של תנועת משקי חירות בית"ר; תחילה כמושב שיתופי אך לאחר זמן מה הפך למושב עובדים. הקימו אותו בית"רים ילידי הארץ והצטרפו אליהם בית"רים מצפון אפריקה. בדומה לקיבוץ גדות, גם משמר הירדן הוקם בשטח המפורז, כדי לממש את הריבונות הישראלית באזור, שהסורים דרשו להתייחס אליו כאל שטח הפקר, שאסורה בו גם פעילות אזרחית, ולא רק פעילות צבאית כפי שנקבע בהסכם שביתת הנשק. תחילה נקרא המושב בני צפת, ואח"כ שונה שמו למשמר הירדן, שם המנציח את שמה של המושבה משמר הירדן, שנפלה בתש"ח. המושב סבל קשות מהתנכלות האויב הסורי, עד שחרור הגולן במלחמת ששת הימים.
המושבה משמר הירדן קמה בתקופת העליה הראשונה, בשנת 1890, והיא התקיימה במשך 58 שנים, עד מלחמת השחרור. שמה הראשון היה שושנת הירדן, והיא שינתה את שמה על פי הצעתו של מחבר "התקווה" נפתלי הרץ אימבר, על שם שיר אחר שכתב, שלפני "התקווה" הוא רצה לראות בו את ההמנון הציוני. השיר נפתח במילים:

הָלְאָה יַרְדֵּן, הָלְאָה זֹל!
יֶהֱמוּ גַּלֶּיךָ,
עֲלֵי גְדוֹתֶיךָ שְׁטֹף וְגֹל
חֶלְאַת אַרְצֶךָ.

השיר נכתב בהשראת שיר גרמני, שנקרא "משמר הריין".

כאמור, במלחמת השחרור הסורים כבשו את האזור והמושבה נפלה. על חורבותיה קם קיבוץ גדות [?], ושמה הונצח במושב הסמוך.