סיפור חיים
הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990
הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק י"ח
העולם, לפי שרגא, חייב להיות מסודר

בשנת 1929 היה משה בן שבע. שרגא ודבורה חשו שכבר התערו בארץ. שניהם עבדו במקומות קבועים, הוא כפועל-ניקיון והיא כמורה. הם החליטו שהגיעה העת להרחיב את המשפחה, והולידו את בתם רחל. לאסונם נפטרה בהיותה כבת שנה, מדלקת קיבה חריפה. ייתכן שלא היו רגילים עדיין לתנאי האקלים, ואולי נבעה פטירת התינוקת מטעות של רופאה, שכנראה נתנה לה זריקה לא מתאימה. המשבר היה קשה. עד שנולדה רחל, התקשתה דבורה להרות במשך שנים אחדות. פרופ' אשרמן, הגניקולוג התל-אביבי הידוע, חשש שהיא בקטגוריה של נשים שהצליחו להרות רק פעם אחת. והנה – הרתה וגם ילדה, והתינוקת מתה.
שנתיים לאחר מכן, ב-1932, נולדה הבת רינה. לדברי דבורה, שרגא היה מאושר, כי ראה בכך התגברות על האסון הקודם. אך בהיות רינה בת חודשים אחדים חלתה גם היא בהרעלת קיבה חמורה, וכה חרדים היו ההורים לשלומה – שהפעם החזיקו אחות רפואית בבית עד שהתינוקת החלימה.

*
רינה, תלמידת בית-חינוך לילדי עובדים בצפון, בית-ספר תיכון חדש וסמינר גבעת השלושה של זרם העובדים, היתה חברת תנועת נוער וה"הגנה" בצעירותה, שימשה כמורה וכמנהלת בית-ספר ביישובי עולים בגליל, בעמק-יזרעאל ובירושלים. ב-1951 נישאה לאורי שפירא, בנם של אלישבע וישראל שפירא מכפר מל"ל. אורי היה מקורב, ועבד – עם לוי אשכול, פנחס ספיר, ומאוחר יותר עם יצחק נבון, תוך שהוא עוסק בייזום ובארגון בתחום הכלכלי. רינה ואורי למדו יחד עוד בתיכון חדש, ואחר-כך באוניברסיטה בירושלים. רינה השלימה את הדוקטוראט בסוציולוגיה של החינוך באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, היתה ראש החוג לסוציולוגיה, דיקאן סטודנטים, ראש בית-ספר לחינוך, וכיום מכהנת כפרופיסור באוניברסיטת תל-אביב. דירתם נבנתה מעל לבית, בן הקומה האחת, שהקימו דבורה ושרגא בשעתם ברחוב לוי יצחק 9, וכך ליוו בשכנות קרובה היא, אורי, וילדיהם עירית, עופר ומיכל, את הוריה ברוב שנות חייהם.

משה, שגדל בתל-אביב, למד בבית-החינוך לילדי עובדים, בבית-הספר המחוזי בגבעת-השלושה, וב"כדורי", בית-הספר החקלאי שהיה שֵם דבר באותן שנים. עימו במחזור למד חברו מילדות, מבית החינוך ומגבעת-השלושה – יצחק רבין. אֶתָּה (אסתר), בתו של הסופר ז.י. אנוכי, לימים אשתו של משה, למדה אף היא באותה כיתה והיתה בת אותו מחזור בבית-החינוך.
משה היה חבר ב"הגנה" ובפלמ"ח. מפקד גדוד 2 של הפלמ"ח. פיקד על מרחב הנגב בראשית מלחמת העצמאות, ואחר-כך היה מפקד גדוד בחטיבת הנגב. הוא שימש במשך ארבע שנים מפקד הנח"ל, היה ראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון, עוזר שר-הביטחון שמעון פרס בנושא התיישבות והגנה מרחבית, יושב-ראש ארגון יד-לבנים, וכיום ראש המועצה האיזורית זבולון.
עוד בצעירותו הצטרף משה לקיבוץ רמת-יוחנן, ומילא תפקידים רבים בתנועה הקיבוצית, במפלגה ובהסתדרות. משה הקים משפחה עניפה במשק ומחוצה לו – חגי, יצחק, יעל, עמוס ורחלי. יצחקי נפל בעת שירותו בצה"ל, בסיירת מטכ"ל, בחודש ינואר 1967.

*
דבורה המשיכה ללמד בבית-הספר של "הנוער העובד", השייך להסתדרות, עד הצטרפותה לכנסת הראשונה, בראשית שנת 1949. היא נבחרה כמועמדת המפלגה לכנסת, בבחירות אישיות וחשאיות, שנערכו בסניף מפא"י בתל-אביב. בבית-ספרה טיפחה דור שלם של נערות ונערים ברוח השכלה וחלוציות, ובמשך השנים אף התמנתה למנהלת בית-הספר. היא היתה בין מייסדות ארגון אימהות עובדות, שהתגלגל לימים לנעמת, ועמדה בראשו כשלושים-וחמש שנים. כמו כן היתה מראשי מועצת הפועלות וחברת מועצת פועלי תל-אביב.
כעשרים שנה שימשה דבורה חברת-כנסת, מתוכן ארבע שנים כסגנית יושב-ראש הבית, ועסקה בעיקר בנושאי חינוך ושירותים סוציאליים.

היבחרה של דבורה, חמש פעמים בזו אחר זו, כאחת מנציגות סניף תל-אביב ברשימת מועמדי מפא"י לכנסת, לא עבר ללא רינונים. לכנסת הראשונה המליצה עליה חסיה דרורי, ממועצת הפועלות. לקראת הבחירות לכנסת השנייה, מספרת דבורה, היו חברות שהתחרו איתה על המקום וניסו להוציאה מהרשימה, אבל סניף תל-אביב לא הניח לה לפרוש והביע בה את אמונו.
שרגא מספר כי מעודו לא עזר ולא עמד מאחורי בחירתה של דבורה כמועמדת, ולכן אף לא השתתף בוועדות המינויים הסניפיות, של רשימת המועמדים לכנסת, בתל-אביב. ועדת המינויים לכנסת השנייה היתה מורכבת מבן-גוריון, משה שרת, פנחס לבון, יצחק שפירא ושרגא. באחד הגלגולים של הרכבת הרשימה והגשתה, ניגש בן-גוריון לשרגא ואמר לו:
"אתה – יודע שאשתך מועמדת לכנסת, אבל דע לך שהיא לא נכללה ברשימה."
ענה שרגא – "טוב מאוד. שתהיה בבית." ולדבריו אף לא חקר ולא שאל למה ומדוע הוצאה מהרשימה.
כאשר שמעו בסניף תל-אביב כי אין להם נציגה, חברה בכנסת, קמה צעקה מטעם ארגון אימהות עובדות, ומפעילות ומפעילים בסניף, וערכו הפגנה לפני מקום התכנסות ועדת המינויים, ודבורה נכללה ברשימה.

*
בבית ארלוזורוב, שם נערכו כינוסי מפא"י וישיבות ההנהלה של החברות השונות שניהלו כל השנים את נכסי המפלגה, עבדה גברת מסורה, מוותיקות העלייה השנייה, בריאת-בשר ודברנית, בשם נחמה זיצר. יום אחד תפסה את שרגא ביציאה ואמרה לו:
"אה, לדבורה טוב!"
"מה טוב?" התעניין שרגא לדעת במה זכתה אשתו לעורר קנאתה?
הוסיפה נחמה ואמרה: "הנה, הכנסת אותה לכנסת! היא תהיה חברת הפרלמנט שלנו."
שרגא, בבדיחות-הדעת כהרגלו, השיב לה:
"נחמצ'ה, תתארי לעצמך – לו אני הייתי מתחתן איתך, הייתי ממליץ עלייך להיות חברת כנסת?"
היא נדהמה והשיבה: "אתה יודע שאני אוהבת מאוד את דבורה, זה לא שייך לעניין..."

*
שרגא, מצעירותו, לא נטה לחולניות, אך לדברי דבורה, כל אימת שחלה, היה זה באופן רציני. בשנות השלושים הנהיגו בעירייה, זאת גם בזכות פעולתו כיושב-ראש ועד העובדים, ימי הבראה לפועלים. שרגא לא מצא לנכון לצאת הוא-עצמו ראשון להבראה, ושלח למוצא את חברו-לעבודה הפועל קהלני, אשר לימדוֹ, בימיו הראשונים לניקוי רחובות, כיד לסדר מטאטא-קוצים.
כעבור יום שב קהלני.
"מדוע חזרת?"
"לאן שלחת אותי?"
"מה רע?"
"קודם כל הפעמון. אני צריך ללכת לאכול לפי פעמון?"

הגיע אפוא תורו של שרגא, לאחר שחזר ממוצא לתל-אביב, נינוח ומוברא, קיבל בלילה התקף קשה של כאבי-בטן. דבורה הבהילה אליו רופא. הלה סבר ששרגא לקה בהרעלת קיבה, כתוצאה מהאוכל בבית-ההבראה, וציווה עליו לבלוע שמן-קיק ולהניח בקבוק חם על בטנו.
דבורה, הסטודנטית לרפואה מיקטרינוסלב, מיששה את מקום הכאב בבטנו והתעקשה:
"שרגא לא יקבל שמן-קיק ובקבוק חם, מפני שזה התקף אפנדיציט."
"אולי את גם רופאה?" הקניטה הרופא.
"לא. אבל את זה לא אניח לתת לו."

למחרת הבהילו את ידידם, ד"ר אלוטין, ומיד קבע לשלוח את שרגא לניתוח התוספתן. אלוטין לא השאיר לדבורה תקוות רבות. "פוזנו," אמר לה בצער, "מאוחר, וָרֶצְ'קָה."
שמונה-עשר יום לאחר הניתוח שכב שרגא בסכנת-חיים. ניצוץ השמחה ובדיחות-הדעת בעיניו כבה. דבורה היתה הולכת לבקר אותו בבית-החולים, גם בלילות, ופועלי-הניקיון, חבריו-לעבודה, מלווים אותה מימינה ומשמאלה, כשהם מחזיקים בידיהם את המטאטאים מונפים למעלה. הם דאגו לשמור עליה אך פחדו לשאול לשלומו של שרגא. לבסוף החלים.

לאחר שנים אחדות, ב-1942, החל שרגא מתאונן על כאבים בידו, והתקשה לשבת או לנעול נעליו, מרוב כאבים. רופאים קבעו שהוא סובל מריאומאטיזם וניסו לרפאו על-ידי טיפול בהקרנות חשמל. ללא הועיל. שש-עשרה שנים, עד 1958, ומבלי לפגוע בפעילותו הציבורית, ובעבודתו במחלקת הניקיון בעירייה, אמנם כבר בפיקוח וניהול – סבל שרגא מן הכאבים הללו, והרופאים לא גילו מה הסיבה להם. במשך כל אותן שנים התנהל הבית כרגיל ושרגא לא הפסיק אף אחת מפעילויותיו.
הנוירוכירורג פרופ' אשכנזי, שכנו-לרחוב של שרגא, הבחין יום אחד ששרגא גורר-מעט רגל בהליכתו, וחששו התעורר שמא מדובר בגידול במוח. שרגא אושפז לבדיקות בבית-החולים בילינסון, זה היה ב-1958, בהיותו כבן שישים, והתגלה אצלו גידול לא-ממאיר במוח הקטן, באחת החוליות, שהצריך ניתוח.
הרופאים הזהירו שייתכן כי לא ייצא חי ושלם מן הניתוח. לכל היותר ימשיך לחיות כאינוואליד. דבורה, שכבר היתה אז חברת-כנסת ובפעילות ציבורית מלאה, תיכננה-לעצמה בפירוט כיצד להתארגן עם חזרתו של שרגא הביתה, נכה, על כיסא-גלגלים או רתוק למיטתו, ועם זאת, שהחיים יימשכו כרגיל.
הניתוח עמד להיערך ב-1 במאי, שהוא גם יום-הולדתה של דבורה. ערב לפני-כן ביקרה אצל שרגא, והוא תבע ממנה, בפירוש, שלא תוותר ולמחרת תלך בהפגנה, כמנהגם מדי שנה. זה מה שהעסיק אותו. אולי עלה בשניהם זכר הפגנת האחד במאי על סיפון האוניה צֶ'צֶ'רִין המובילה אותם ארצה, כאשר איימו לזרוק את דבורה לים אם לא תחדל להניף את הדגל האדום? – דבורה לא ויתרה מעודה על השתתפות בהפגנה וצעדה תמיד בשורה הראשונה.
בית הוועד הפועל היה ברחוב אלנבי, ליד פסי הרכבת, וההפגנה צעדה ברחוב אלנבי. החברים הקרובים לדבורה, שידעו כי שרגא עובר אותה שעה ניתוח בראשו, לא יכלו להאמין למראה עיניהם – לראותה צועדת עימם בשורה גם ביום אשר כזה, קטנה, עגלגלה ונמרצת, נושאת את הדגל האדום בידה ומשתתפת בשירה-בסך.

כשהתעורר שרגא לראשונה לאחר הניתוח, התגנבה אליו, למרות איסור הרופא, שכנתם-ידידתם אוֹֹלְיָה קַזְנַַצֵ'יי ושאלה אותו, אולי כדי לבחון אם שב להכרתו ולחושיו:
"פייביש, הכרת אותי?"
ענה שרגא לאיטו: "מדוע לא, אוליה?"
השתתקה לרגע. אולי לא היה נעים לה להודות בחששותיה.
הבין שרגא ואמר: "אתם חושבים שאגיע לנחלת יצחק, הה? ואני החלטתי – שאגיע ללוי יצחק!" [רחוב מגוריו].
הרופא שנכנס ושמע אותו מדבר כדברים האלה, אמר: "נו, אם כך הוא כבר יהיה בריא."

*
אחת מדרכי השפעתו של שרגא, שנבעה גם מתחושה או חובה אנושית בסיסית שבאופיו, היתה הקפדתו לבקר בימי שמחה ואבל אצל אנשים עימם עמד בקשר חברתי – בעבודתו בעירייה, בשכונות, ובהיקף הציבורי הרחב של המפלגה ומוסדותיה.
יום אחד ישבה דבורה בהרצאה שנשא לבון בפני חברי המפלגה. היא שמעה שני חברים משוחחים, בשורה מאחורי גבה, איך להיפטר משרגא.
"אתה אף פעם לא תוכל להתגבר עליו." אמר האחד.
"מדוע?"
"כי הוא יודע ללכת לכל ברית, לכל לווייה, ואתה לא תוכל להתחרות איתו בזה."

שרגא הלך רק ללוויות של זרים, כוחו לא עמד לו להיות נוכח בלוויות של בני-משפחתו. יצחקי נכדו, בנם של אֶתה ומשה, נפל בינואר 1967, ארבעה ימים לאחר שנולדה נכדתו האחרונה של שרגא, מיכל, בתה של רינה. דבורה קיבלה את הידיעה ביום שישי, בהיותה בישיבה במזכירות ארגון אימהות עובדות, בבית-ברנר. היא ידעה ששרגא נמצא אותה עת בישיבה אחרת, אצל ספיר, ויצאה עם חתנה אורי, להודיע לו.

הידיעה על נפילת נכדו יצחקי השפיעה על שרגא עד כדי כך שדבורה היתה צריכה להבהילו מיד הביתה, למיטתו. גולדה, ששמעה על האסון, הופיעה עד מהרה בבית שברחוב לוי יצחק ואמרה לדבורה:
"יש נהג, המכונית בחוץ. את נוסעת בה לרמת-יוחנן, ואני נשארת איתו, לשמור עליו."
וגולדה נשארה, עם רינה, שהיתה אז ימים אחדים בלבד לאחר לידת בתה הצעירה, ואשר ליוותה את אביה במשבריו כמו גם בשמחותיו.
שרגא כמו ניתק עצמו. לא היה יכול להרים את ראשו. הוזעק אליו רופא. רק לאחר תקופת-זמן, כשהתאושש, נסע לבקר ברמת-יוחנן.

*
דבורה מספרת כי תגובת שרגא במקרים של מחלה או אסון היתה לא-פעם כאבי-ראש עזים, ועד מהרה הי מסתגר מן העולם.
ב-1961, כאשר אושפזה בבית-החולים בילינסון לניתוח בכיס המרה, התברר ששרגא סובל מחולשה כללית, כתוצאה ממאמץ הבחירות שנערכו אותה שנה, ואולי גם השפיעה עליו מחלתה של דבורה. הוא אושפז באותו בית-חולים, במחלקה אחרת. לבד מנדודיו ברוסיה, והשעות שהקדישו שניהם לעבודתם ולפעילותם הציבורית – לא נפרדו שרגא ודבורה כמעט כל ימיהם. הם נסעו יחד, חלו יחד, והגיעו לדיעה משותפת כמעט בכל נושא פוליטי ומפלגתי, לא בלי ויכוחים, אבל הכול בצוותא.
העולם, לפי שרגא, היה חייב להיות מסודר, לא במובן היֵיקי אלא לפי הנורמות ששרגא האמין בהן. כל גילוי של אי-סדר, של אנארכיה, במישור האישי או הציבורי, הרתיע אותו. אולי פעלו בו משקעי השנים הקשות ברוסיה, כאשר ראה את סדרי המדינה, והקהילות היהודיות, מתמוטטים ומשתנים במלחמה, במהפכה, במלחמת האזרחים שבאה בעקבותיה, וברדיפת השלטון הסובייטי את היהודים.
שרגא ראה עצמו כסדרן-העבודה של המפלגה, כדי שלא תשרור בה אנארכיה, ומן הסתם, כדי שהדימוקראטיה לא תשתולל בה ולא תהיה עיוורת, כהגדרתו הסרקסטית-מעט של בן-אהרון.
אם יש חגיגות משפחתיות, או נפטרים, אצל אחרים – והחוג החברתי הרחב של האנשים שאותם הכיר שרגא היה כמעט כולו קשור גם לפעילותו הציבורית – אזיי צריך ללכת, צריך לקבור מתים בכבוד הראוי, והוא צריך והוא רוצה להיות שם, כי אלו נורמות ההתנהגות של חבר, של איש ציבור, ממש כפי שהיה מלווה, ומקבל פניהם, של בן-גוריון, ומנהיגים בכירים אחרים במפלגה, כל אימת שהיו יוצאים או חוזרים ארצה. יש חובות נעימות ויש נעימות פחות. אך כשאתה פועל למען הציבור, בשם המפלגה, התנועה, ההסתדרות, לטובת המדינה – אזיי אין פורצים ועולים הפחד וההתרסה שבליבך, אלא, לימים, בעיתות משבר מפלגתי חמור ביותר.
אבל כאשר האסון אירע אצלו בבית, עמד הדבר בקונפליקט עם ה"יהיה טוב" שהיה מושרש בו כל ימיו.

*
בתמונה של הפגנת האחד במאי 1950, שהתפרסמה בעיתון "דבר", נראים בשורה הראשונה של המנהיגים – גולדה, נמיר ואחרים, כולם בחולצות בהירות, פתוחות. מאחוריהם צועד שרגא, לבוש בחליפה, עניבה ומגבעת! – אמנם, בתמונה אחרת של הפגנת אחד במאי, משנות הארבעים, נראה שרגא עדיין בחולצה לבנה, פתוחה, ככל השאר, ואילו ארן הוא ההולך לבוש בחליפה ועניבה, וחובש מגבעת. מעדויות נוספו עולה כי שרגא היה לבוש כמעט תמיד, גם בקיץ, בסגנון דומה: ז'קט כהה, ולעיתים גם עניבה.
לדברי משה, סגנון לבושו של אביו נבע מאופיו השמרן. כאשר יוצאים החוצה צריך להופיע באופן מסודר. ענוב. שרגא סבר שאחדים ממנהיגי הפועלים עושים הפגנה בלבושם. רוצים להיראות פרולטארים. צווארון פתוח, ללא ז'קט, ומכנסי חאקי. מתהדרים בפשטות מלאכותית, ואילו הוא: כשאני פועל-ניקיון – יש לי בגדי-עבודה, אבל אחרי העבודה, כשאני יוצא מהבית – אני לבוש באופן מסודר. אילו היה שרגא הולך במכנסיים קצרים, כברל רפטור, זה לא היה נראה נורמאלי. שרגא מעודו לא הופיע בסנדלים. ברל כצנלסון אמר פעם: "לא כל מי שהולך בחולצה פתוחה, הוא מנהיג פועלים." שרגא חשב שאינו צריך להיראות לבוש כמו פועל. רוב האנשים בעיר יודעים שהוא פועל, שהיה מנקה-רחובות, ולכן הוא יכול ללבוש חליפה.

גולדה אמרה פעם לשרגא: "רוֹקַח [ראש עיריית תל-אביב] מוסר לך דרישת-שלום. מה פתאום? מה לך ולרוקח?"
ענה שרגא: "מה זאת אומרת? אני עובד אצלו. משם אני מקבל משכורת."
לא כולם ידעו שמשכורתו היחידה של שרגא היא מעבודתו בעירייה.

בתקופה מאוחרת בחייו היו לו כאילו קר תמיד, גם כשהיה יושב בבית. וחולצתו מכופתרת עד לכפתור האחרון.
"אבא, פתח כפתור!" אמר לו לא פעם משה.
"אוויר יש בחוץ. כאן צריך להיות סגור. מפני מה תפרו פה כפתור – אם לא כדי לכפתר אותו?"
וכך היה הולך בחולצה מכופתרת עד צוואר, גם ללא עניבה, ואיש לא שאל על כך, למרות שנראה כאילו הוא לבוש באופן מוזר. גם בימיו האחרונים, בבית, היה יושב בכורסתו, מקפיד להיות לבוש חליפה ועונב עניבה.

*
"שלילת הגולה אצל אבא היתה די מיוחדת." אומרת רינה. "הוא לא שבר את כל הכללים והסמלים הגלותיים, כפי שקרה אצל רבים מבני-דורו, אלא הגיע לסינתיזה מעניינת, כאילו אמר לעצמו – אני לא צריך את החלק הסמלי החדש, הארצישראלי. בסופו-של-דבר, הוא הגיע די מהר בארץ לאותו סוג פעילות שעסק בו ברוסיה, ניהול. ניהול. עבודה ציבורית. ומשום שהיה יכול להמשיך כאן בדפוסים דומים, לא היה לו צורך בסמלים חדשים כדי להזדהות עם מה שקורה בארץ. אני מתחדש רק עד גבול מסויים, זו היתה שמרנותו.
"בכל הקשור לנושא הדתי, שבר אבא, בראשית הגעתו ארצה, שבירה ברורה, מוחלטת. מאוחר יותר, בשנים בהן חיתה עימנו סבתא מצד אימא, הרבנית פסיה דיסקין, היו נהוגות בבית ארבע מערכות-אוכל: בשר וחלב של יום-יום, ובבוידעם: מערכת כפולה לכלי-פסח. בערב יום כיפור, לאחר שסבתא היתה הולכת, לבושה לבן ובנעלי-התעמלות, לבית-הכנסת, היו מפעילים בבית את הפטיפון בעל הידית, שומעים שירים רוסיים מימי המהפכה, ולא נהגו לצום. מצד שני, מדי יום שישי התקיימה ארוחת-ערב משפחתית. נרות, שירה וזמירות. אבא היה ביחסים טובים עם סבתא פסיה. היו להם קווי-אופי דומים: הפיקחות, ההבנה המיידית, הרגישות והזיקה העמוקה לאימא. היו אנשים שחשבו שסבתא היא אימו. בשנים מאוחרות יותר, לאחר מותה, השתנה אצלו היחס ליום כיפור. היינו הולכים יחד, אבא ואני עם הנכדים, לשמוע תפילת 'כל נדרי' בבית-הכנסת. הוא אהב לשומעה. הזכירה לו דברים רבים."

*
בשלהי תקופת המאנדאט נמצאה זמן ממושך תחנת השידור המחתרתית של "ההגנה", במחסן בחצרו של שרגא. בחיפושים שערכו בשעתו האנגלים בתל-אביב, היה שרגא אדם מבוקש. אנשי "ההגנה" ידעו זאת מקודם ודאגו להוציאו לשבוע ימים מהעיר, עד שהתברר שהכול עבר בשלום, והוא חזר לביתו.
בתקופת מלחמת השחרור היה שרגא כבן חמישים. חלקו בה היה בעיקר בדאגה להמשך השירותים העירוניים התקינים בשכונות-הספר של תל-אביב, כאשר הרכֶב העירוני של מחלקת-הניקיון משמש לא פעם למטרות הגנה, ואף מגוייס לחזיתות רחוקות יותר.

בעיצומה של מלחמת השיחרור קיבל שרגא הזמנה מבן-גוריון לבוא אליו לרמת-גן, למטכ"ל, לשם התייעצות. כאשר הגיע שרגא מצא עוד כעשרה אישי-ציבור שאינם אנשי-צבא. שאול מאירוב (אביגור) הירצה בפניהם על המצב בנגב. שרגא לא הבין מה לאזרחים כמותם ולנושא צבאי מובהק.
תוך כדי הפגישה נשמעה צפירת אזעקה, ובאופן טבעי נטו כל יושבי החדר לקום כדי לרדת למקלט. כולם, מלבד בן-גוריון, שלא התייחס כלל לאזעקה, ומשום כך המשיכו הכול לשבת במקומותיהם ולשמוע על הצורך בפתיחת הדרך לנגב, שתהיה מבצע קשה, אך אם לא, תיעצר החזית היכן שהכוחות המצריים כבר מצויים כיום, בפלוג'ה.
התבונן שרגא ימינה ושמאלה: ישראל גורפינקל שבנו חיים גורי בחזית. יהודית שמחוני שבנה אסף בחזית הדרום. אביגור עצמו שבנו בחזית אחרת. משה, בנו של שרגא, נמצא אף הוא בחזית הדרום. לפתע תפס שרגא שהמכנה-המשותף לכל היושבים בחדר במטכ"ל הוא העובדה שכולם הורים לבנים ששירתו בחזית, רובם בדרום. התברר לו שבן-גוריון רצה להביא לידיעתם, לפחות ברמז, שעומדת להיפתח חזית קשה, ורצה לבדוק ולראות את תגובת הקבוצה.
אמר שרגא: "אני רוצה לשאול כמה שאלות."
ענה בן-גוריון: "קודם כל תגיד לי מדוע אתה לא מחליף שם-משפחה. תראה, נוסוביצקי זה לא שם בעיניי."
שרגא הודה שאכן הם חושבים זה זמן רב על שם עברי חדש למשפחה.
המשיך בן-גוריון ואמר: "לא יהיה בצבא הגנה לישראל מפקד שלא יהיה לו שם עברי. זה מחייב גם אותך, והמשפחה שלך."
שרגא: "דיברנו בינינו על השם נצר."
בן-גוריון: "טוב. טוב. תשאל משה שרת – ואם הוא יסכים, מקובל עליי. ובכן, אני נותן רשות הדיבור לשרגא נצר."

לימים לא זכר שרגא את תשובותיו של בן-גוריון. האווירה היתה נרגשת. נשמעו קולות של הפצצה אווירית, והיו ידיעות על פגיעות. הישיבה נמשכה שעות אחדות, וכשחזר שרגא הביתה, אמר לדבורה:
"מהיום את לא דבורה נוסוביצקי. את דבורה נצר. בן-גוריון החליט."
אמרה דבורה: "תשאל קודם את דן פינס."
שרגא: "מה אני יכול לשאול? בן-גוריון כבר אמר – שרגא נצר, אז אני אלך להגיד לא? – אפילו שרת כבר אישר."

משנודע השם החדש לדן פינס, ידידם של שרגא ודבורה מימי "החלוץ" ברוסיה, ומבכירי עיתון "דבר", רגז מאוד על השם החדש. "נצר זה עניין נוצרי. לא כדאי להסתבך בשם כזה!"
"פארפאלן!" אמר שרגא. אין מה לשנות.

ראש הטופס