סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק כ'

1953, בן-גוריון פורש

פרישת בן-גוריון מראשות הממשלה והליכתו לשדה-בוקר, בדצמבר 1953, היתה מאורע קשה לשרגא נצר. על כוונת בן-גוריון לפרוש, ידע שבועות אחדים בטרם הכריז עליה, אך לא את הסיבה האמיתית לפרישה, וזו נודעה לו, כמו לחברים רבים, רק לאחר שבן-גוריון הביאה לידיעת הציבור. שרגא העריך את הליכת בן-גוריון מראשית הממשלה – כאסון למדינה, ולא ראה מי יוכל להנהיג את העם במקומו. אך כל הלחצים שהופעלו על בן-גוריון, מתוך המפלגה, להימנע מצעדו זה, לא עזרו.

ביום שישי בבוקר, כשהחפצים כבר היו ארוזים בביתו של בן-גוריון בתל-אביב לקראת הנסיעה ביום ראשון לשדה-בוקר, באו אל שרגא – דבורה, ואוליה קזנצ'יי [אשתו של יהושע קזנצ'יי וחברת מועצת העירייה], כשהן נוגות מאוד, ואמרו:

"מוכרחים לעשות משהו. אתה יכול למנוע את פרישת בן-גוריון!"

שאל שרגא: "מי אמר את זה?"

הסתבר כי דבורה ואוליה היו אצל פולה בן-גוריון, כנראה לפי הזמנתה, וראו את ההכנות ליציאת המשפחה לשדה-בוקר. פולה היתה אומללה מאוד. היא לא רצתה לצאת, וביקשה מדבורה שתשפיע על שרגא שיבוא לדבר עם בן-גוריון במטרה לשכנעו לוותר על הרעיון. "רק שרגא יכול למנוע את הפרישה." אמרה.

שרגא לא שמח למלא את בקשתה של פולה, כיוון שידע שבן-גוריון מתייחס ברצינות לנושא, והסיכוי להזיז אותו מהחלטתו הוא אפסי. לכן השיב שלבדו לא יוכל ללכת, ויבקש מנמיר להילוות אליו. נמיר היה בן-בית אצל בן-גוריון, וזה, במקום לומר שלום, שאל אותם:

"מה אתם עושים פה?" – ולשרגא: "מה אתה באת?"

אמר שרגא: "סתם, לשבת איתך קצת."

השלושה התיישבו במיטבח, ושרגא ניגש יש לעניין ואמר לבן-גוריון:

"אתה יודע מה שמתרחש עכשיו במדינה?"

השיב בן-גוריון: "החלטתי על כך לא אתמול ולא שלשם אלא לפני חודשים אחדים. החלטתי ללכת לשדה-בוקר לאחר שסיירתי בנגב, ראיתי היובש, ראיתי המחסור באנשים והצורך ליישב האיזור. אני רוצה לשנות כל צורת החיים שלי. לשבת בשדה-בוקר ולכתוב. אשמח לפגוש שם חברים, ומפעם לפעם אבוא לבקר פה."

הפגישה התמשכה. נמיר ושרגא ביקשו להרוויח זמן, קיוו שבינתיים יגיעו חברים נוספים לדבר על ליבו ותהיה לכך השפעה מצטברת.

במהלך הפגישה היו חילופי-דברים די חריפים. שרגא איבד לעיתים את שלוות רוחו והרים קולו. בן-גוריון ושרגא היו חלוקים בדברים לא מעטים, אבל הכול התנהל תמיד בשקט ובדרך-ארץ. עתה סבר שרגא שאם ירגז במידה שבן-גוריון אינו רגיל לשמוע ממנו, יכביד הדבר על בן-גוריון וירתיעו כי יבין איזה תוהו-ובוהו עתיד לשרור במדינה אם יפרוש.

"אתה," אמר לו שרגא, "חושב את זה להצלה שלך. אני חושב שזה יהיה אסון. בלעדיך הכול יהיה אחרת. המפלגה תהיה אחרת. הארץ תהיה אחרת. ההסתדרות תהיה אחרת. כולנו נהיה אחרים. ואני בספק אם תוביל את העם לנגב. ולא רק אני בספק, אלא כל חבריי וחבריך. לו היית אומר שאתה רוצה חופשה זמנית, זה היה דבר אחר. אבל ללכת לגמרי זה יותר מדי."

כשנמיר שמע את הדברים, הוא נעשה חיוור. אבל בן-גוריון, למרות שלא התלהב מהדברים ששמע, השיב לשרגא:

"אתה לא מבין העניין. אצלך המפלגה קודמת. אצלי עם ישראל והעלייה קודמים. באים רבבות עולים חדשים ואנחנו צריכים למצוא להם מקום."

שלוש שעות ארכה הפגישה. שרגא לא הצליח לשכנע את בן-גוריון. השלושה עברו לחדר אחר. בן-גוריון המשיך וסיפר כיצד פגש בפעם הראשונה ביהושע כהן, איש לח"י, שהתיישב בשדה-בוקר. פיתח את השקפתו בדבר יישוב הנגב. רצונו לפרוש מהחיים הציבוריים, לעבור לעבודה פיסית ולהתרכז בכתיבת ההיסטוריה למען הציבור ובייחוד הנוער.

לדעת שרגא, הפרישה נבעה משאיפת בן-גוריון לשמש דוגמה לאחרים ולמלא את חלל הנגב הריק. היו חברים שהבטיחו לו, אולי הוליכוהו שולל ואולי בכוונות טובות: "כולם יילכו אחריך" ו"כולנו נלך אחריך" – אך איש מאנשי מרכז מפא"י לא הלך אחריו.

קשה היתה על השניים הפרידה מבן-גוריון, שאמר לשרגא: "אני רואה שאתה מתנגד לפרישתי. אתה עקשן. אבל אתה לא מבין בזה. עוד ניפגש."

כשיצאו מהשיחה אמר נמיר לשרגא שהוא לא היה מעז לדבר אל בן-גוריון בלשון בה השתמש שרגא. נמיר, לדברי שרגא, היה מקשיב בדרך-כלל בנימוס למדברים עימו, מעיר הערות לעניין, בצורה מסודרת. אבל עתה אמר לשרגא:

"תאמין לי, אילו היית מדבר איתי כך, הייתי זורק אותך מהחלון. אתה העזת ללחוץ את בן-גוריון לקיר!"

השיב שרגא: "נמיר, הבט, שנינו הגענו ארצה כמעט בזמן אחד. שנינו עברנו דרך של שנים. אתה איש נבון. אתה יכול לתאר לעצמך איך תיראה המדינה, ההסתדרות, המפלגה – בלי בן-גוריון?"

ובאותו יום ראשון בבוקר יצאו בן-גוריון ופולה לשדה-בוקר.

*

דבורה: "לעזיבת בן-גוריון לשדה-בוקר בראשונה, פולה התנגדה. אך היא לא יכלה להתנגד לבן-גוריון בגלוי. לכן היתה פונה תיכף לידידים, וכך פנתה לשרגא. היא האמינה בבן-גוריון והיתה אומרת תמיד:

"'אתם לא מכירים את גדולתו של בן-גוריון.'

"היה לה חוש לאנשים. ואילו בן-גוריון טעה בהרבה אנשים, דוגמת ישראל בר [שנאשם ונשפט לימים על ריגול]. כשהיו בעיות היתה מזעיקה לא פעם אחד מאיתנו, את שרגא או אותי, והיינו הולכים לדבר עם בן-גוריון, אפילו מאוחר בלילה.

"שרגא ועוד חברים חשבו שיוכלו להשפיע על בן-גוריון שלא יעזוב. אך כשחזר מן השיחה, כולו נרגש, אמר לי שרגא:

"'אין לי יותר מה להגיד לעם! – זה מה שבן-גוריון אמר לי!'

"זה שבר את שרגא. כולנו בכינו אז."

*

בן-גוריון ביקש לראות באשכול את יורשו בראשות-הממשלה, ואולם הרוב בצמרת מפא"י היה נגדו והכריע בעד מועמדות שרת, כי סברו שהבעיות העיקריות שתעמודנה בפני ישראל תהיינה מדיניות ולא כלכליות. בשאלה זו היה שרגא בדיעה אחת עם שני חבריו, שהיו מקורבים כמוהו לבן-גוריון, נמיר ועקיבא גוברין: "הייתי בין אלה שהציעו את ההצעה לבחור בשרת, נגד עמדת בן-גוריון."

המשך יבוא