אחד המיתוסים הכוזבים על אודות מלחמת ששת הימים, הוא שבאופוריית הניצחון, נשכח המחיר, נשכחו החללים, לא ספרנו אותם. כאילו לא היו 779 הרוגים, לא היו 2,593 פצועים, אלא רק ניצחונות וכיבושים. וה"הוכחה" לכך היא שירי המלחמה – כולם שירי ניצחון ורהב, כמו "נאצר מחכה לרבין", ואילו ההרוגים, השכול והיתמות – יוק.
לנראטיב הזה, שנולד לאחר מלחמת יום הכיפורים, יש פיתוחים והמשכים. למשל, ש"ירושלים של ברזל" של מאיר אריאל, הוא שיר מחאה על שירי הניצחון ובעיקר על שיר הניצחון "ירושלים של זהב", ובניגוד אליהם, הוא מדבר על השכול ועל מחיר הניצחון. שהשיר הראשון שניסה לנפץ את האופוריה ההירואית ולהתמקד במחיר המלחמה הוא "שיר לשלום" ויותר מכך, המחזות של חנוך לוין "את, אני והמלחמה הבאה" ו"מלכת אמבטיה". האופוריה וההתכחשות למחיר המלחמה נמשכו גם במלחמת ההתשה, ורק מלחמת יום הכיפורים הביאה לשינוי כיוון.
במאמר זה, אנסה לעמת את המיתוס עם העובדות. אקדים ואומר, שאיני מתכחש לכך שהניצחון הגדול גרם לאופוריה, ולאופוריה היו תוצאות שליליות כמו שאננות, סלביזציה משחיתה של מפקדי צה"ל ועוד, ושהיא בין הגורמים שאִפשרו את מחדל יום הכיפורים (שהיה בעיקרו מחדל מודיעיני, וראוי לציין שמלחמת יום הכיפורים, שהחלה בתנאי פתיחה הרי אסון, הסתיימה בניצחון ישראלי ברור).
בניגוד למיתוס המקובל, האמת היא שעל אף מלחמה לא נכתבו שירי זיכרון, שכול ויתמות כמו על מלחמת ששת הימים (ומלחמת ההתשה שבעקבותיה), ויתכן שמספר שירי הזיכרון בעקבות ששת הימים גדול יותר משל כל שאר המלחמות גם יחד. או במילים אחרות, המיתוס הזה כוזב לחלוטין.
אמחיש את דבריי במיספר דוגמאות:
אחרי המלחמה – שירה של לאה נאור, בביצועה של חוה אלברשטיין.
אוי לי, חייל קרבי הוא.
אוי לי, כי אהובי הוא.
מי הוא יהיה לי, אם הוא עוד יהיה לי
אחרי המלחמה?
אם עוד תזרח השמש
על שתי עיניך אלה,
מה אז אראה שם? איזה צל יהיה שם,
אחרי המלחמה?
תם יום כאב, כאב וגבורה,
עז הניצחון בקרב, ונורא.
יש מי שמלחמתו נגמרה,
אך שלי עוד לא. שלי עוד לא.
אכן, עז הניצחון בקרב, מודה הכותבת. אך הוא גם "נורא". וכיוון שהיא איבדה את אהובה, המלחמה שלה לא נגמרה. והיא לא תיגמר לעולם. ואולי המילים "עז הזיכרון בקרב, ונורא" הם תמצית המסר לא רק של שיר זה, אלא גם של השירים האחרים שאציג במאמר. אין הם מפנים עורף לניצחון במלחמת הישע וההצלה. אין הם מתנערים גם משמחת הניצחון ומן ההישגים הגדולים של המלחמה. אבל תוגת השכול והצער על האובדן מלווים את שמחת הניצחון והגאווה בו, כתאום סיאמי.
והשיר מסתיים במילים הללו:
אוי לי, בכל נוסה הוא,
אוי לי, עפר כיסהו.
רק צל עזב לי, בעיני רעיו לי,
אחרי המלחמה.
הכותל – סמל הניצחון הגדול של המלחמה, הוא שחרורה ואיחודה של ירושלים, ובעיקר שחרור הר הבית והכותל המערבי. עד היום, עובר רטט בוודאי בקרב מי שחיו את התקופה ואני מאמין שגם בקרב מי שטרם נולדו אז, למשמע קולו של מיכה שגריר המשדר "אני עומד ליד הכותל המערבי" (הקלטה המשודרת לאחרונה בפרסומת למארז של "קול ישראל") או למראה תמונת הצנחנים ליד הכותל (שהופיעה לאחרונה בתקשורת בעקבות פטירתו של הצלם דוד רובינגר).
[אהוד: לא מיכה שגריר אלא רפי אמיר הוא ששידר את הכתבה הזו ב"קול ישראל"].
השיר, המיטיב לתאר את הרגש הלאומי בעקבות שחרור הכותל, הוא שירו של יוסי גמזו "הכותל", ושיאו במילים החוזרות:
יֵשׁ אֲנָשִׁים עִם לֵב שֶׁל אֶבֶן.
יֵשׁ אֲבָנִים עִם לֵב אָדָם.
וגם השיר הזה אינו מתעלם מן המחיר הכבד והכואב של שחרור הכותל. כבר בפתח השיר נאמר:
הַכֹּתֶל אֵזוֹב וַעֲצֶבֶת
הַכֹּתֶל – עוֹפֶרֶת וָדָם.
גמזו העמיד מספר דמויות לצד הכותל, שמסרו לו מסרים שונים: נערה, צנחן, אם שכולה ורב. כולם נרגשים ונפעמים, אך איש מהם אינו שוכח את מחיר הניצחון והשחרור.
הצנחן זוכר את חבריו הנופלים, ואומר:
לַמָּוֶת אֵין דְּמוּת אַךְ יֵשׁ קֹטֶר:
תִּשְׁעָה מִילִימֶטֶר בִּלְבַד.
גם הרב, החוגג את שחרור ההר, אינו שוכח את המחיר:
אֹשֶׁר. זָכִינוּ כֻּלָּנוּ.
וְשָׁב וְנִזְכַּר: לֹא כֻּלָּם.
וכמובן שהמסר הכואב והקשה מכל הוא של האם השכולה:
עָמְדָה בִּשְׂחוֹרִים מוּל הַכֹּתֶל
אִמּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהַחִי"ר.
אָמְרָה לִי: עֵינֵי נַעֲרִי הַדּוֹלְקוֹת הֵן
וְלֹא הַנֵּרוֹת שֶׁבַּקִּיר.
אָמְרָה לִי: אֵינֶנִּי רוֹשֶׁמֶת
שוּם פֶּתֶק לִטְמֹן בֵּין סְדָקָיו,
כִּי מַה שֶּׁנָתַתִּי לַכֹּתֶל רַק אֶמֶשׁ
גָּדוֹל מִמִּלִּים וּמִכְּתָב.
בשערייך ירושלים – גמזו כתב גם את השיר "בשעריך ירושלים". מנגינת הלכת של חתן פרס ישראל יחזקאל בראון, מדגישה את היות השיר הזה שיר ניצחון, שיר המבטא גאווה ושמחה על הניצחון. כאשר מדבר המשורר בפתח השיר על דמעות החיילים, אלו הן דִּמְעוֹת הַגַּאֲוָה שֶׁבָּעֵינַיִם.
אולם גם בשיר הזה אין המשורר שוכח את השכול, את מחיר הניצחון.
צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם בַּחוּרַיִךְ.
צִיּוֹן, זֶה רֵעַי שֶׁנָּפְלוּ הַיּוֹקְדִים בִּבְכִי.
המסר של השיר, הוא שהמחיר כבד, אך המחיר הזה הוא המעניק חיים לאומה ולבניה. בדומה ל"מגש הכסף" של אלתרמן בתש"ח, כותב גמזו, ומתכתב עם יחזקאל הנביא:
בְּדָמֵנוּ חֲיִי, בְּדָמֵנוּ חֲיִי.
וכמו רבים משירי המלחמה, וגם זה באופן הסותר לחלוטין את הנראטיב הכוזב, השיר מסתיים בתקווה לשלום:
לַמְּנַצֵּחַ מִזְמוֹר עַל כִּתּוּת-חֲרָבוֹת בִּשְׁעָרַיִךְ.
בִּזְכוּת אֵלֶּה תִּחְיִי, בִּזְכוּת אֵלֶּה תִּחְיִי.
ילדי איננו ילד – במלחמת ההתשה שאחרי מלחמת ששת הימים, התייחס יוסי גמזו לתופעה שטרם ניתן לה אז שם, ולא היתה בה הכרה – הלם קרב. הוא כתב על התופעה בשירו "ילדי איננו ילד".
ילדי איננו ילד עוד,
עיניו טובלות בתכלת עוד,
אך כבר במבטיו האש.
הוא שב אלי אחר כל כך,
שותק, אבל זוכר כל כך
מילים קצרות כמו קרב וכמו מוקש.
ילדי איננו ילד, לא, איננו ילד.
ידיו נגעו בפלד בימים של אש,
ימינו אלה.
כן, הוא שב אחר כל כך,
שותק, אבל זוכר כל כך
מילים קצרות כמו קרב וכמו מוקש.
אותו תלתל, אותו סנטר,
ובכל זאת, משהו אחר
משם, מן הקווים, נשקף.
הוא שב אלי עם חול נודד,
אבל את ילדותו איבד
אי שם במוצבים ובמרדף.
הייתי נער – לאותה תופעה התייחס גם דוד עתיד, בן וחבר קיבוץ משמרות, צנחן במילואים שנפצע בקרבות על שחרור העיר העתיקה. שבועות אחדים אחרי מלחמת ששת הימים, הוא השתתף בטיול של קיבוצו בגולן, ועם שובו כתב את השיר "הייתי נער".
בטיול הוא רואה איך לאחר המלחמה והניצחון הנוף מתחיל לחזור לקדמותו. אבל נפשו הפצועה של הלוחם, לא תחזור להיות כשהייתה. "אבל פניך, נערי, נותרו שונים."
היעדים מטוהרים והרוסים.
שלגים על החרמון מול שמש נמסים.
ובעיירת רפאים על הרמה
חמור בודד תועה כבטרם מלחמה.
הקיץ שב למשלטיו הישנים.
– אבל פניך, נערי, נותרו שונים.
השיר הוא מעין דיאלוג בין הלוחם המשוחרר לאהובתו, שממאנת להינחם על הנער שהיה לה, שאמנם חזר מן המלחמה, אך הוא אדם אחר.
היה לי נער מאוהב, היה לי נער,
צלול היה קולו, צלולות היו עיניו.
הקרב נדם ושוב קָרֵב הוא אל השער,
אך הילוכו כבד וחתומות פניו.
הלוחם המשוחרר מנסה להדחיק את מותם של חבריו שנפלו, אך פניו מסגירים את כאבו.
לומדים לא להזכיר את אלה שאינם.
לומדים לחזור להרגלים הישנים.
– אבל פניך, נערי, נותרו שונים.
פתאום בלעדיו – גיסו של דוד עתיד, מאיר אריאל, לחם אף הוא כצנחן בקרבות לשחרור ירושלים. בשירו "פתאום בלעדיו", הוא יוצא נגד הציפיה מן האלמנות להתאפק, לא לבכות, להיות חזקות. אדרבא, הוא אומר לאלמנה, בכי, זעקי.
למה להחזיק מעמד? למה לעשות להם חיים קלים?
למה לא לתת לזעקה המתדפקת על שינייך להשתאג החוצה?
מה "כבודך" עכשיו? מי הם בשבילך לעזאזל?
הרי הם יכולים גם בלעדיו, הם לא ירגישו כלום בעוד שבוע...
רק את פתאום כמו מכנסיו המושלכים על הספה.
רק את פתאום בועה גדולה של בכי מאופק.
גרונך כואב כל כך אז למה לא לבכות, תגידי, למה?!
הרי אהבת אותו, אמרי נא איך תוכלי מחדש? איך תוכלי,
ובקרבך כבד בכייך שלא הורק?
מה אברך – שירה הראשון של רחל שפירא שהולחן והתפרסם, נכתב מיד לאחר מלחמת ששת הימים, לזכר בן כיתתה בקיבוץ שפיים, אלדד (דדי) קרוק, שנפל בקרבות לשחרור ירושלים.
הנער הזה – עכשיו הוא מלאך.
לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך.
אלוהים, אלוהים, אלוהים
לו אך ברכת לו – חיים.
מי שחלם – דידי מנוסי כתב את אחד השירים הבולטים והאהובים במלחמת ששת הימים, "מי שחלם".
גם בשיר הזה מפעמת האמונה בצדקת הדרך. גם השיר הזה מבין שהמתים לא נפלו לשווא.
מי שחלם לו ונשאר לו החלום,
מי שלחם, הוא לא ישכח על מה לחם.
---
מי שהבטיח לא הניח את חרבו.
מי שקראו לו הוא צעד בראש כולם.
אולם הגשמת החלום, הניצחון ותוצאותיו, לא ישכיחו את הנופלים, כתב מנוסי, באחד משיריו היפים ביותר.
מי שחלם והתגשם לו החלום,
מי שלחם עד ששמע קול מנצחים,
מי שעבר את כל הלילה, וראה אור יום –
הוא לא יניח שנשכח את ההולכים.
קרב רפיח – קרב רפיח של יורם טהרלב, בלחנו של צבי בורודובסקי ובביצועו של אריק לביא, הוא מארש ניצחון מובהק. השיר מציג בגאווה את היכולת להתמיד ולהסתער על אף המחיר הכבד, חרף הדם שנשפך.
מול האויב הגחנו
מי שנפל, נפל.
על הנופלים פסחנו,
רצנו קדימה, טל!
השיר הוא מעין תשובת הלוחמים לפקודת המבצע של מפקד עוצבת הפלדה ישראל טל, שבה נאמר: "חיילי עוצבת הפלדה: ניתן האות! היום נצא לרסק את היד שנשלחה לחנוק את צווארנו. היום נצא לפתוח לרווחה את שער הדרום שהונף בידי התוקפן המצרי. שריונינו יביאו את המלחמה אל עומקי אדמת האוייב. לא ששנו אל הקרב הזה. האוייב רצה בו, האוייב פתח בו והאוייב יקבלנו אחת אפיים... אנחנו מזנקים כדי לעקור מציריהם את שערי ההסגר המצרי. אנחנו מזנקים כדי למגר את משימת ההשמדה. היום יכיר מדבר סיני את תנופתה של עוצבת הפלדה. והארץ תרעד תחתיה."
מה שלא כל כך ידוע, הוא שמי שניסח, בעבור האלוף טל, את הדברים, הוא הסופר עמוס עוז.
אך השיר מדבר על כך שמחיר הדמים לא הרתיע אותנו ולא עצר אותנו, אבל הוא נשאר אתנו ואנו נושאים אותו לנגד עינינו.
את הנופלים נניח
הם לא יודעים, אבל
אנו אחרי רפיח.
הם לפנינו, טל!
גבעת התחמושת – יורם טהרלב כתב גם את השיר "גבעת התחמושת", שבזכותו זה הקרב המוכר והידוע ביותר במלחמה. השיר מבטא גאווה רבה על גבורת הלוחמים ועל הניצחון, אבל לא פחות מכך, כאב על מחיר הדמים. ועם זכרם של הנופלים מסתיים השיר.
על בונקרים מבוצרים
ועל אחינו הגברים
שנשארו שם בני עשרים
על גבעת התחמושת.
עמק דותן – שירה של דליה רביקוביץ' "עמק דותן" אף הוא שיר של ניצחון, של אהבת מולדת ושמחה על שחרור חבל מולדת שהיה בידי זר. וגם ממנו לא נפקד הכאב על מחיר הקרב.
אז נפגע המשוריין ותאחז בו האש
ותשעת הפצועים נלכדו בביתן.
שם נפלו גיבורים משריון וחרמש,
בעמק דותן.
אם כן, הטענה כאילו לאחר מלחמת ששת הימים שרנו שירי רהב ואופוריה והתעלמנו ממחיר הדמים, אינה מתיישבת עם העובדות.
אתייחס גם לשאר מרכיבי המיתוס.
השיר "נאצר מחכה לרבין", סמל הרהב, לא נכתב לאחר הניצחון, אלא בתקופת ההמתנה שקדמה לו. אין זה שיר של רהב, אלא שיר של העלאת המוראל, בימי החרדה שקדמו למלחמה.
גם "ירושלים של זהב" אינו שיר ניצחון, אלא קינה על ירושלים המחולקת, שהושר ביום העצמאות, שלושה שבועות לפני המלחמה וביום בו החלה תקופת ההמתנה. עם שחרור ירושלים הוסיפה נעמי שמר את הבית "חזרנו אל בורות המים", המעלה על נס את תיקון המצב הקלוקל שתיארה הקינה.
"ירושלים של ברזל" של מאיר אריאל, אינו שיר מחאה, אינו תגובה לשירי הניצחון כיוון שהוא נכתב בידי צנחן בירושלים בעיצומה של המלחמה. ואין הוא מוחה על "ירושלים של זהב", אלא משלים אותו. השיר שהפעים אותו ואת חבריו לפני המלחמה, קיבל נופך חדש עם שחרור העיר העתיקה, ועל כך הוא כתב את גרסת הלוחם. הוא שלם לחלוטין עם צדקת המלחמה: "באנו להרחיב גבולייך ולמגר אוייב". ובמלחמתנו, שמנו קץ למצב שהצדיק את קינתה של נעמי שמר:
הלא לחומותייך
קראנו דרור.
וכמו בבית ששמר הוסיפה, כך גם מאיר אריאל הוסיף:
עכשיו אפשר אל ים המלח
בדרך יריחו.
עכשיו אפשר אל הר הבית
וכותל מערב.
כלוחם, הוא העלה כמובן את נושא מחיר הניצחון, מחיר קריאת הדרור לחומות ירושלים, והחזרה להר הבית, לכותל המערבי ולים המלח בדרך יריחו.
ובאו אימא אחר אימא
בקהל השכולות.
ובשל המחיר הכבד, הוא החליף את "אשר כולה זהב" ל"כמעט כולך זהב". בכך הוא העביר מסר זהה לשירי הניצחון האחרים, המסר של "עז הזיכרון בקרב, ונורא."
האמנם "שיר לשלום" היה שיר שהתייחס בכבוד לנופלים, בניגוד ל"שירי הניצחון וההלל"?
כך נכתב בו:
הזכה שבתפילות
אותנו לא תחזיר.
מי אשר כבה נרו
ובעפר נטמן,
בכי מר לא יעירו
לא יחזירו לכאן.
---
אל תביטו לאחור,
הניחו להולכים.
כלומר, ההיפך מהנראטיב. שיר לשלום מבקר את השירה על הנופלים. לצד ביקורתו על שירי ההלל והניצחון, הוא מבקר גם את שירי הזיכרון והשכול, ומפציר "הניחו להולכים". שירו "רק שיר לשלום". רק. וכמובן ששיריו של חנוך לוין יצאו נגד תרבות הזיכרון. הוא התריס נגדה, והציג במקומה חלופה – האשמת ההורים השכולים במות יקיריהם, בשל החינוך הציוני שנתנו להם.
ואל תאמר שהקרבת קורבן,
כי מי שהקריב הייתי אני,
ואל תדבר עוד מלים גבוהות
כי אני כבר מאוד נמוך, אבי.
אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאוד ערירי,
ותראה איך טומנים את גופי בעפר –
בַּקֵש אז ממני סליחה, אבי.
לא בכדי, מי שהובילו את המחאה נגד הצגת מחזותיו הסאטיריים של לוין, היו ההורים השכולים, שבהם הוא פגע במזיד וברשעות.
במלאת יובל למלחמת ששת הימים, החל מסע הנהי והבכי על האסון הנורא שהתחולל. אוי ואבוי, ניצחנו.
אני מקווה שבמסה זו הצלחתי לעמת, ולו במעט, את אחד הנראטיבים של המסע הזה, עם העובדות.
2. צרור הערות 30.4.17
* פרברסיה – בימים האחרונים הרביתי להתייחס לעלייתה מחדש של מפלצת הפשיזם הגזעני האנטישמי באירופה, בעיקר בביטויה הלה-פני בצרפת. הבעתי תמיהה על דבקותם של יהודי צרפת בגלותם, במקום לעלות למולדתם הלאומית ולחיות במדינה שבה לא יהיו תלויים בגחמות של אנטישמים. הסברתי שאני נמנע מהבעת דעה על מעט היהודים שתמכו בלה-פן, כיוון שאיני רוצה להשתמש בביטוי המכוער "יהודו...". ובעיקר הבעתי זעזוע מהתופעה הפרברסית של ישראלים מעריצי לה-פן. אלה שהזהות הימנית שלהם חזקה יותר מזהותם היהודית והם שכחו מה זה להיות יהודי.
דבריי אלה עוררו תגובות רבות, מצד אותם ישראלים תומכי לה-פן. והמסר המרכזי שלהם היה זה: היום האנטישמיות האמיתית באירופה באה מהמוסלמים, והאנטישמים המדאיגים והמסוכנים הם אנשי השמאל הקיצוני באירופה, דוגמת קורבין בבריטניה וכל ארגוני ה-BDS למיניהם, שהם ארגונים אנטישמיים מובהקים במסווה של "זכויות אדם", וארגונים אלה הם ארגוני שמאל.
והם צודקים. גם אני מרבה לכתוב על התופעה הזאת של "האנטישמיות החדשה", שהיא בדיוק אותה אנטישמיות ישנה ורעה, אלא שהיא מסווה את עצמה כ"אנטי ציונות", שהיא כביכול תופעה אחרת, "לגיטימית" לכאורה. את השנאה ליהודי כפרט הם ממירים ב"התנגדות" לקולקטיב היהודי – מדינת ישראל ותמיכה באויביה החותרים להשמידה. ואכן, התופעה הזאת נפוצה בעיקר ב"שמאל" הרדיקלי של אירופה. אבל איך אפשר להגיע מכך לתמיכה במפלצת הפשיסטית הגזענית?
אפשר. זהו פשוט תרגום מעברית לצרפתית של שיח הקצוות המחנאי, המכלה כל חלקה טובה בשיח הישראלי. זה הולך ככה. אנו מחולקים לשני מחנות – "שמאל" ו"ימין". הזהות הבסיסית שלנו אינה לעם ישראל ולחברה הישראלית אלא למחנה. אני קודם כל "שמאלני" או "ימני". הסולידריות שלי היא עם המחנה. מכאן הסולידריות הרבה בשיח ה"שמאלני" לגידולי פרא נאלחים כמו "שוברים שתיקה" וההימנעות ממתיחת ביקורת על התופעה של דבוקת שוקן, שהפכה להיות המגבר של ההסתה האנטי ישראלית מצד הקשים והחמורים שבאויבינו. ומכאן הסולידריות הרבה בשיח ה"ימני" עם תופעות כמו אלאור אזריה, כמו הימין הרדיקלי עד כדי הגנה על פורעי הגבעות הפוגרומיסטים, שהנם גם גיס חמישי הנלחם בצה"ל. ברור שרוב מוחלט של תומכי הימין סולד מהתופעות שציינתי, כמו שרוב מוחלט של תומכי השמאל סולד מהתופעות שציינתי, אבל בשיח המחנאות והקצוות, כל מחנה מסתגר, משתבלל, מתגונן מפני המחנה האחר ונגרר להחצנת סולידריות עם אותן מוטאציות.
תמצית השיטה היא – מי שאינו המחנה שלנו, הוא אוטומטית המחנה האחר. אם הוא המחנה האחר, הוא הקצה של הקצה של המחנה האחר. ולכן אנו תמיד נעדיף את מי ששייך למחנה שלנו, גם כשהבטן שלנו מתהפכת.
וכך זה מתורגם לצרפתית: אנחנו ימנים, ולכן אנו נגד השמאל, לא רק בישראל אלא גם באירופה. מיהו שמאל? מי שאינו ימין, לא רק בישראל אלא גם באירופה. מאקרון אינו ימין, ומכאן שהוא שמאל. אם הוא שמאל, הרי הוא בהכרח BDS ותומך בחמאס ובחיזבאללה. ולכן אנו נגדו. ואם אנו נגדו אנו בעד מי שמתמודדת נגדו. ומי שמתמודדת נגדו היא המפלצת הגזענית הפשיסטית האנטישמית, וכך הלך הרוח הזה גורם לישראלים להעריץ את לה-פן.
שיח המחנאות והקצוות הוא שורש הבעייה. את השיח הזה עלינו לעקור משורש, באמצעות חלופה – חיזוקו מחדש של המיינסטרים הציוני הדמוקרטי, ומאבק נגד השמאלימין הקיצוני ההורס את החברה הישראלית.
אני בוש ונכלם לנוכח התופעה של ישראלים התומכים בגרסת המאה ה-21 של התופעה, שבמאה ה-20 המיטה על האנושות ובראש ובראשונה על עמנו את הגדול באסונות.
אזכיר לאנשי הימין, שהמנהיג שהוביל את המלחמה הנחרצת בפשיזם האירופי היה מנהיג הימין הדמוקרטי – וינסטון צ'רצ'יל. ומן הראוי שהימין של המאה ה-21 ילך בדרכו, ולא ייגרר לפינה האפלה של תמיכה בפשיזם הגזעני.
[אהוד: כאשר אתה מזהה את סמל אלאור אזריה המסכן עם הימין הרדיקלי, אתה שותף לציד המכשפות שנערך נגדו בעזרת בית דין צבאי יהיר, אטום ומנותק מן המציאות, ובעזרת מחנה ישראלי שמאלני פרו-פלסטיני בתקשורת, ולכן לדעתי אולי אינך צדיק יותר מאלה שנגדם אתה יוצא כאן בביקורותיך].
* הלך זרזיר אצל עורב – ניקולא דופון אניאן, מועמדה של המנהיגה הפשיסטית מארין לה-פן לראשות ממשלת צרפת, הוא אנטי ישראלי קיצוני, שתקף בחריפות קשה את ישראל במלחמת "צוק איתן" ותקף את הנשיא הסוציאליסטי הולנד על תמיכתו בישראל במבצע. את מימוש זכותה של ישראל להגנה עצמית הוא כינה "הרג ילדים פלשתינאים" ו"פלישה לעזה". ללמדך, את מה שאנו אמורים לדעת זה מכבר, שאנטישמיות ואנטי ישראליות תמיד הולכים יחד, ואין טבעי יותר למנהיגה אנטישמית ממינוי מנהיג אנטי ישראלי למועמדה לראשות הממשלה.
* 100% – מכתב הסנאטורים האמריקאיים למזכ"ל האו"ם, הקורא להפסקת האפלייה נגד ישראל, חשוב מאוד. ומה שחשוב בו במיוחד, הוא העובדה שכל הסנאטורים חתמו עליו. הרי ברור שאילו על אותו מכתב היינו מנסים להחתים את הח"כים, התוצאה הייתה הרבה פחות מ-100%. בניגוד למיתוס, שיש המנסים בכוח לפמפם לתודעתנו, כאילו המפלגה הרפובליקאית אוהדת ישראל והדמוקרטית עויינת את ישראל – שוב הוכח שאין שחר לפייק-ניוז הזה.
* הנדוניה של הביקור – אם בביקורו בישראל, יומיים טרם יום ירושלים, יכריז הנשיא טראמפ על העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, יהיה זה הישג מדיני אדיר למדינת ישראל.
ואם הוא יאזן הכרזה כזו בהודעת תמיכה במדינה פלשתינאית? גם אז יהיה זה הישג אדיר. יש לזכור, שכל הממשלים האמריקאיים, מאז מלחמת ששת הימים, תמכו בנסיגה מכל השטחים (אולי בתיקונים קלים) והתנגדו לכל התיישבות, זולת בוש הבן שבמסמך בוש קיבל את עקרון הפשרה הטריטוריאלית ההוגנת. כל הנשיאים האמריקאים מאז בוש האב תומכים במדינה פלשתינאית עצמאית. כך, שבמקרה הגרוע, טראמפ ידבק במדיניות קודמיו. לעומת זאת, העברת השגרירות היא שינוי גדול ומשמעותי.
ואם הוא לא יכריז על העברת השגרירות אך יודיע על הכרה בירושלים כבירת ישראל? תהיה זו אכזבה. אמנם הכרה בירושלים כבירת ישראל היא צעד חשוב והתקדמות נאה, אבל אם הוא מכיר בירושלים כבירה, מדוע אין הוא מממש את ההכרה הזאת בהעברת השגרירות? אם לא יעביר טראמפ את השגרירות, תהיה זו הפרת אחת מהבטחות הבחירות החד-משמעיות שלו; הפרת התחייבות לישראל ולבוחריו.
אם ארה"ב תעביר את שגרירותה לירושלים, סביר להניח שמדינות נוספות תלכנה בעקבותיה.
* מסע ההסתה מתחדש – חסידיו השוטים של נתניהו חידשו את מסע ההסתה נגד נשיא המדינה. מהר מאוד הוא העביר להם לדקלום את דף המסרים הסמוי.
* האידיוט השימושי של "שוברים שתיקה" – מתקפת השנאה המתחדשת נגד ריבלין, נובעת מכך שהוא לא קפץ דום וכאוטומט ביטל כמו נתניהו את הפגישה עם שר החוץ הגרמני. בצדק ריבלין לא נהג כן. נתניהו נהג כאידיוט שימושי של "שוברים שתיקה". הוא נתן להם את המתנה הגדולה ביותר שהם קיבלו מאז הקימו את הכנופיה שלהם. האם גם ריבלין היה צריך להפוך לאידיוט השימושי שלהם, ולגרום להם להצלחה רבתי – לסכל גם את פגישת רוה"מ וגם את פגישת הנשיא עם שר החוץ הגרמני?
* הישגם הגדול ביותר – בדו"ח רווח והפסד של "שוברים שתיקה" הם יכולים לציין שהשבוע הם השיגו את ההישג הגדול ביותר מיום הקמתם – לבטל את פגישת ראש ממשלת ישראל עם שר החוץ הגרמני. אני בטוח שכעת הם ישנו את האסטרטגיה שלהם ויתמקדו בראש ובראשונה בתיאום פגישות עם מדינאים זרים שיבואו לישראל, בתקווה שנתניהו לא ירד מהעץ, וימשיך לנהוג כאידיוט השימושי שלהם.
* המועמד המתאים – המנהיג המוכשר, המתאים והראוי ביותר במפלגת העבודה, הוא זה שהחליט לא להגיש את מועמדותו – מיכאל ביטון, ראש העיר המצוין של ירוחם. הוא היחיד בחבורה שקורץ מחומר של מנהיג לאומי.
* חוסר מודעות עצמית – ח"כ סתיו שפיר סיפרה שהתלבטה עד הרגע האחרון האם להתמודד על הנהגת מפלגת העבודה. הכמעט מועמדות הזאת פאתטית, ומעידה בעיקר על חוסר מודעות עצמית. יכולתי לכתוב שזו עדות לכך שגם המתמודדים מבינים שזו לא התמודדות על ראשות הממשלה, אבל במחשבה שנייה אולי סתיו שפיר רואה את עצמה ראויה לראשות הממשלה? ולכך יש הגדרה פייסבוקית יפה: חחחחח.
* טורניר דבוקת שוקן – התחרות השנתית בין רוגל אלפר לאורי משגב מי ירד נמוך יותר בביטויי הלעג והבוז לזכר השואה הסתיים בתיקו, מתחת לאפס.
* זקוקים לאשפוז – הפרובוקציה התורנית הדוחה של אמיר חצרוני – הוא הצטלם בהר הרצל בסרטוני ביזוי לחללי צה"ל ושמחה לאידם על מותם. הבעייה אינה שיש טיפוסים כמו חצרוני ורוגל אלפר. סביר להניח שבכל בית חולים לחולי נפש ניתן למצוא כמותם. הבעייה היא העיתון שנותן לאלפר במה קבועה וערוצי הטלוויזיה שמזמינים את חצרוני להשמיע את הפרובוקציות שלו.
* אויבי הפנאטים – אין דבר שנוא יותר על הפלקטים הפנאטיים שכל עולמם שחור לבן, מאנשים בעלי דעות מורכבות. לא בכדי, הימין הרדיקלי מעדיף את הקיצוניים שבין אנשי השמאל על פני רובי ריבלין, בני בגין ויעלון. ובני דמותם – אנשי השמאל הרדיקלי מעדיפים את אנשי הימין הקיצוני, על פני דמויות מורכבות כמו רות גביזון, אמנון רובינשטיין ובן דרור ימיני.
בן דרור ימיני דוגל בעמדות יוניות, תומך בנסיגה מיהודה ושומרון ומתנגד חריף ועקבי להתנחלויות. הוא מציג את מפעל ההתנחלויות כאיום על הציונות ועל צביונה היהודי של מדינת ישראל.
אבל הוא פטריוט הנלחם נגד תעשיית השקרים ועלילות הדם נגד ישראל, מחוץ ומבית. וזה מטריף את מטורפי השמאל הרדיקלי. הם מעדיפים אלפי בנצי גופשטיינים ואיתמר בן גבירים על פני בן דרור אחד.
רוגל אלפר פירסם פשקוויל שטנה ונאצה חריף ביותר נגד בן דרור ימיני, ה"מגויס כל כולו כהרגלו להכחשת הפשעים נגד האנושות שמבצעת המדינה" ומוסיף כהנה וכהנה על כך שבן דרור הוא מסוג האנשים ש"ההיסטוריה לא תצליח להסביר את התנהגותם" ועוד ועוד.
אף שאני חלוק על עמדותיו המדיניות של בן דרור, אני מלא הערכה והערצה לפועלו הנמרץ נגד עלילות הדם על ישראל ונגד תעשיית השקרים. ויותר מכל אני מעריך דווקא את המורכבות הזאת; להבדיל מן האנשים העובדים על אוטומט.
* רמה אדומה מדם – ארגון העריקים מצה"ל המתקרא "יש גבול" עורך, כמידי שנה, שעה שאנו חוגגים את חג עצמאותנו, טקס הדלקת משואות אלטרנטיבי, בו זוכים עריקים, משתמטים ופעילים אנטי ישראלים בכבוד המפוקפק להצית אש זרה.
מודעת הענק שלהם ב"הארץ" (בספרו האוטוביוגרפי "אופטימי" אורי אבנרי סיפר ששוקן נותן ל"גוש שלום" פרסום שבועי בחינם, ולא אתפלא אם כך גם מודעת הענק הזאת) היא בצבעי שחור וצהוב, כביטוי לאבל. מצוירת שם מפת המדינה, ו"השטחים" צבועים באדום: כתם אדום אחד הוא "השטחים הפלסטינים הכבושים" (שגיאת הכתיב במקור), השני – עזה והשלישי – "הרמה הסורית".
השם גולן קיים אלפי שנים. גם בערבית נקרא המקום גולן. "הרמה הסורית" הוא כינוי שהעניקו לגולן תושבי העמקים בימים הנוראים שבהם מן "ההר שהיה כמפלצת" ירו עליהם מידי יום ומידי לילה. מן הסתם, זאת המציאות שאליה מתגעגעים עריקי צה"ל הנ"ל.
יש משהו נכון בכך שהם צבעו את "הרמה הסורית" בצבע הדם. הרי אם תקוותם היתה מתגשמת, חלילה, הגולן והכינרת היו היום אדומים מדם, כמו סוריה. יש לציין, שהשטח שהוגדר בידיהם כ"הרמה הסורית" גדול יותר משטח הגולן. ולא רק מהגולן על פי הגבול הבינלאומי אלא אפילו מקווי 4 ביוני 67' (שכוללים שטחים שהסורים כבשו מישראל בשנות החמישים, כמו חמת גדר, רמת בניאס והחוף הצפון מזרחי של הכינרת). כל הגדה המזרחית של הכינרת, כולל הקיבוצים עין גב, האון, תל קציר ומעגן, שהיו בידי ישראל בתקופת הכיבוש הסורי בגולן, ועין גב, אף עשור טרם קום המדינה, מוגדרים בידי העריקים כ"רמה הסורית".
יש לציין, שבין השטחים אקבושים לא נפקד מקומה של רצועת עזה, שממנה ישראל נסוגה לפני 12 שנים, החריבה את כל יישוביה וגירשה את כל אזרחיה, החיים והמתים. ללמדך, שגם אם ישראל תיסוג חלילה מיהודה ושומרון, הם ימשיכו לכנות אותם שטחים קבושים, כדי להצדיק את המשך המלחמה והטרור נגד ישראל ואת עריקתם מהגנה על כבשת הרש שתישאר מישראל.
* פועלך הציוני בציון – עמוס ידלין היה מועמדה של מפלגת העבודה לתפקיד שר הביטחון בבחירות האחרונות. שבתי שביט, לשעבר ראש המוסד, הוא אחד הדוברים המובהקים, בשנים האחרונות, של המחנה היוני בישראל, הקורא לפתרון שתי מדינות לשני עמים. עדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף, מזוהה כבעלת עמדות יוניות מובהקות. ג'ו ליברמן היה סנטור אמריקאי ומועמדה של המפלגה הדמוקרטית לתפקיד סגן הנשיא בבחירות 2000. אישים אלה הם אחדים מחברי המועצה הציבורית של עמותת עיר דוד, החתומים על מודעת ברכה לדוידלה בארי, עם זכייתו בפרס ישראל על מפעל חייו החשוב בירושלים. בין החתומים הנוספים שופטי בית המשפט העליון בדימוס, מפכ"ל המשטרה לשעבר, כלות וחתני פרס ישראל ואישי ציבור. וכך הם כתבו: "הענקת פרס ישראל בשנת החמישים לאיחוד ירושלים לדוידלה, אשר פועל ללא לאות לחשיפת עברה של ירושלים, לפיתוחה המתמיד בהווה ולקידומה העתידי של העיר, היא כבוד גדול לירושלים כולה. עלה והצלח בפועלך הציוני בציון – עיר דוד!"
זה לא אמור להפתיע. הרי על ירושלים היהודית, על חשיפת העבר היהודי של ירושלים, יש קונצנזוס לאומי רחב, החוצה דעות פוליטיות בשאר הנושאים. אבל השמאל הרדיקלי אינו חדל לתקוף את הענקת הפרס. ויריב אופנהיימר פרסם היום ב"הארץ" פשקוויל נאצה נגדו. מבחינתו אין עיר דוד, יש סילוואן, או "האתר המתקרא עיר דוד". וחזרתנו לירושלים היא "שנת ה-50 לשליטת ישראל במזרח ירושלים."
האמת היא שאני די מרחם על אנשים תלושים ומנוכרים מסוגו.
דוידלה ראוי לפרס גם מסיבה נוספת – הוא היה בין הדוחפים והפעילים שפעלו בהצלחה לחקיקת חוק יסוד משאל עם, המחייב משאל עם כתנאי לוויתור על שטח שבריבונות ישראל. בכך, הוא תרם תרומה משמעותית להעצמת דמותה הדמוקרטית של ישראל.
* רכבת אווירית – ב-1975 ביקר בישראל השחקן ריימונד באר, כוכב סדרת הטלוויזיה הפופולרית "איירונסייד". הוא התקבל בכבוד מלכים, הוזמן לביקור בכנסת, נפגש עם שרים בממשלה והתקבל בכל מקום אליו הגיע בהתלהבות (אם כי, משום מה, אף אחד לא עשה איתו "סלפי"). לאחר מכן הוצג מערכון ב"ניקוי ראש" שהציג אותו כמי שמגיע לאיזה שבט פרימיטיבי נידח באפריקה (אז עוד לא המציאו את הפוליטיקלי קורקט) ובסוף, כשדחפו לו איזה אבטיח לפה, הוא אמר במבטא אמריקאי כבד: "עם ישראל... חיה."
למה זה קרה? כי בבידוד המדיני של ישראל באותם ימים, כאשר אחת לכמה שנים הגיע סלב-על לישראל, כל כך התמוגגנו מעצם העובדה הזאת, עד שכמעט איבדנו את הראש.
ולמה אני מזכיר זאת? לנוכח הרכבת האווירית של האמנים הפופולריים והמצליחים ביותר בעולם, בכל סוגות המוסיקה, העושים דרכם להופעות בישראל. מעבר לכך שזה כיף, ומשמח המוני ישראלים (איש איש על פי טעמו המוסיקלי), זו בראש ובראשונה עדות לכישלון ה-BDS, ובעיקר לכישלון חרם האמנים שמוביל גדול המטיפים האנטישמיים מאז מלחמת העולם השנייה, רוג'ר ווטרס.
זהו ניצחון גדול של האור על החושך, של הנאורות על הגזענות והאנטישמיות, של התרבות על הברבריות.
* זהירות: יהדות! – כבכל שנה, גם השנה השתתפתי כמנחה תוכן, מטעם "המדרשה" ב"אורנים" במסע לזכר חללי אסון המסוקים "נפגשים בשביל ישראל". מסע מאילת עד שאר ישוב, הכולל בתוכו מדי יום לימוד משותף ומעגלי שיח משותפים למשתתפיו – חילונים, מסורתיים ודתיים, בני עדות שנות, בעלי השקפות פוליטיות שונות, מבוגרים וצעירים, נשים וגברים. מנחה התוכן עורך בכל יום סדנה סביב נושא מסוים. אני לא מסתפק בסדנה, אלא במשך היום, בכל עצירה, מרחיב בתחומי המסע, בעיקר בהקראת טקסטים שונים הקשורים אליו.
השנה, לראשונה, הדרכתי שבוע ברצף. אם יורשה לי לא להצטנע, קיבלתי מן המשתתפים משוב מצוין, ולא ארחיב בנושא. אולם בתום היום האחרון ניגש אליי אחד המשתתפים ואמר לי: "היה מאוד מעניין, אבל דבר אחד הפריע לי. הכול היה נורא דתי. מה, אין לך טקסטים חילוניים? הכול זה רק אמר רבי זה, אמר רבי זה?"
הטקסטים שהבאתי מתפרשים לאורך כל היצירה היהודית. הטקסט העתיק ביותר היה של ישעיהו. המאוחר ביותר היה של יהושע סובול. עשיתי ספירת מלאי. בסך הכול עסקנו באותו שבוע ב-26 טקסטים. מתוכם 8 הם מה שאותו משתתף כינה "דתיים" ו-18 מה שהוא כינה "חילוניים". כלומר, מבחינתו, עצם העובדה שבין רבע לשליש מהטקסטים היו "דתיים" צבעה את הכול בצבע "דתי", השם ישמור.
אבל ההפרדה בין השמונה והשמונה עשר לא קיימת אצלי. מבחינתי מדובר במורשת היהודית ישראלית, שיש בה מן התנ"ך, מספרות חז"ל, מן הספרות החסידית, משירת ימי הביניים וכן מן היצירה היהודית הציונית העברית עד ימינו. כאשר הבאתי טקסטים של עמיחי, יהושע רבינוב, של זלמן שז"ר או של יגאל אלון, לא הבאתי אותם כטקסטים "חילונים". וגם כאשר הבאתי טקסטים מן התלמוד, הרש"ר הירש והרבי מקוצק, לא הבאתי אותם כטקסטים "דתיים". ולא הבאתי את אלה לעומת אלה. אלה ואלה שורשי היניקה שלי ומקורות ההשראה שלי.
אגב, אחד הטקסטים שהבאתי היה... שלי. קטע מדרשה שנשאתי לפני שנים אחדות בקבלת השבת בקיבוץ אורטל על פרשת "שמיני". זה טקסט "חילוני"? הרי כתב אותו מי שמוגדר על ידי הסוציולוגיה הדיכוטומית כ"חילוני", שנכתב עבור אירוע בקיבוץ "חילוני". מצד שני, זה טקסט על פרשת השבוע, שהיא הרי "של הדתיים", אז הוא בטח טקסט "דתי". אבל מצד שלישי, היו דווקא כמה דתיים בקהל שמאוד לא אהבו, בלשון המעטה, את הפרשנות שלי למושג "אש זרה".
את כל זה סיפרתי, בהקשר של הג'יהאד שמנהלים עיתון "הארץ" ו"הפורום החילוני" נגד ה"הדתה" של מערכת החינוך. מסע הפחדה שאין לו שחר. מוביל אותו אור קשתי, המחלק את זמנו בין מסע צלב נגד כל מה שמריח ציונות במערכת החינוך או לא עלינו פטריוטיות, לבין כל מה שמריח יהדות. ובפשקווילו האחרון הוא ספר כמה טקסטים "דתיים" מובאים כשטיפת מוח לעוללינו הרכים, שעוד עלולים להזכיר להם שהם יהודים, רחמנא לצלן, ואז אנה אנו באים?
האמת היא, שתלמידי החינוך הממלכתי לוקים בחסך משמעותי בהיכרות עם יהדותם. בוגר י"ב שנות לימוד ההולך למכינה קדם צבאית חילונית, לומד בחודש הראשון שלו במכינה יותר יהדות מכל מה שלמד ב-12 שנות הלימוד במערכת החינוך. בעבר, כאשר הרציתי או לימדתי במכינה, ביקשתי מהחניכים להקריא טקסטים מדף המקורות שהכנתי לשיעור. בשלב מסוים לא יכולתי לשאת את העובדה שהם אפילו אינם מסוגלים לקרוא פסוק מהתנ"ך, כאילו היה שפה זרה, ואת הטקסטים אני מקריא בעצמי.
לצערי, לעיתים גם חבריי לארגוני ההתחדשות היהודית, הנאבקים בצדק נגד אפליה תקציבית מצד משרד החינוך, משתפים פעולה עם מסעות הצלב של קשתי, נגד ה"הדתה"-שמדתה של מערכת החינוך, בלי להבין שבעצם המלחמה האמתית שלו היא נגד מפעל חיינו.
* פרובוקציה ביום הזיכרון – החיבור בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ליום העצמאות, יוצק משמעות ייחודית הן ליום העצמאות והן ליום הזיכרון. שעה שאנו חוגגים את שמחת עצמאותנו, אנו זוכרים שעצמאות ישראל וקיום המדינה גובים מאתנו מחיר דמים כבד. שעה שאנו מתייחדים עם יקירינו, אנו זוכרים שהם לא נפלו לשווא, אלא כדי לאפשר את חיינו הלאומיים, את קיומנו ועצמאותנו.
הטקס ה"אלטרנטיבי", שחותר תחת מהותו של יום הזיכרון, באמצעות יצירת זיכרון משותף לחללי צה"ל ופעולות האיבה ולאויבים והמחבלים דווקא ביום הזיכרון הלאומי ובמנותק ממהותו, הוא פרובוקציה מכוערת וצינית.
מי שמקיים טקס משותף עם המחבלים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל במערכה הראשונה, יקיים במערכה השלישית טקס משותף לזכר היהודים והנאצים ביום השואה.
* זבח עצמאות – למי שתמה לאן נעלם זבח הפסח – הוא לא נעלם. הוא בסך הכול קפץ שלושה שבועות קדימה, ליום העצמאות.
* ביד הלשון: גבוה כזֶמֶר – אחד משירי הזיכרון היפים שלנו, הוא "היו לילות" שכתבו יעקב אורלנד ומרדכי זעירא (המשורר והמלחין ישבו יחד ועבדו על השיר) במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939) שלצערי יותר ויותר היסטוריונים ישראלים נוהגים לאחרונה לאמץ את מינוחם הערבי ההרואי – "המרד הערבי".
בין הביטויים המתארים את יפי גיבור השיר, ש"הלך ולא שב", מופיע הדימוי היפהפה "גבוה כזֶמֶר". אבל... מה פירוש גבוה כזמר? איך זמר יכול להיות גבוה?
מסתבר שבתורה מופיע בעל חיים בלתי מזוהה ששמו זמר. בימי תחיית העברית, בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, ניתנו שמות תנ"כיים עבריים לצמחים ובעלי חיים שונים, ובין השאר ניתן לג'ירפה השם העברי... זמר, כשמה של אותה חיה מקראית בלתי מזוהה.
בעבודת הדוקטורט שלו, נתקל אבשלום קור בשיר של הפייטן הארצישראלי בן המאה הראשונה יניי, שגם בו השורש זמר מבטא גובה.
האם אורלנד היה מודע לכך? זו הייתה כוונתו? זו הייתה השראתו? הוא רצה לומר על גיבור השיר שהיה גבוה כג'ירף?
מספר אבשלום קור: "טילפנתי אל יעקב אורלנד, לביתו בחיפה (1986, תשמ"ו) ושאלתי: למה התכוונת כשכתבת 'גבוה כזמר' ב'היו לילות'?
"אורלנד ענה מיד: זה לא ג'ירפה (אני, בשאלתי, לא הזכרתי את הג'ירפה).
"שאלתי: הכרת את הפיוט של יניי, ראשון הפייטנים החורזים בעברית בארץ, לפני 1,500 שנה, ששם 'זמר' - לשון רוממות?
"השיב לי: לא. אינני מכיר.
"שאלתי: אז מדוע כתבת, בעצם, 'גבוה כזמר'?
"השיב: ככה חשתי כמשורר. הזמר הוא דבר שמרומם!
הנה, כיוון המשורר יעקב אורלנד למה שהילך בארץ ישראל לפני 1,500 שנה ושנרשם בפיוט של יניי, ראשון הפייטנים החורזים בארץ ישראל הקדומה."
והרי זו גדולתו של משורר; לעיתים מקורות ההשראה שלו אינם מודעים, והם אחראים לביטויים היפים ביותר של יצירתו.
אורי הייטנר
1. עז הזיכרון בקרב, ונורא
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר