סמי מיכאל: "הכנף השלישית". סדרת "כתר קצרים". כתר הוצאה לאור. ירושלים, 2000. 53 עמ'.

יצירתו הספרותית של סמי מיכאל, כתולדות חייו השזורות בה ללא הפרד, מבטאת את אחת העלילות המרתקות של שיבת עם ישראל לארצו וחידוש תרבותו בה. בסמי מיכאל חל שילוב של כשרון ספרותי אדיר יחד עם מעורבות חברתית ורגשית עזה בהיסטוריה של אזורנו ושל העמים היושבים בו. אזור שהעניק לסמי מיכאל את תעודת זהותו המיוחדת ואת קורות חייו, שהשפיעו ישירות ובעקיפין על מרבית ספריו, הקשורים זה בזה כסאגה רבת משתתפים. סיפורו האחרון "הכנף השלישית" בקע מתוכם כגוזל של ציפור רבת עצב ויופי.

"ויקטוריה" תיאר את השכונה הבגדאדית, שעל רקעה צמחה משפחתו של הגיבור הסמי-מיכאלי, סבתו, אביו ושאר בני-משפחתו, כל אלה בתוך השפעה חזקה של הסביבה המוסלמית, של חיים קשי-יום, של אימי הפרהוד, זה הפוגרום ביהודי בגדאד בתקופת מלחמת העולם השנייה, ושל סיפורי חיים יצריים ועזים שתוארו בכישרון גדול ובאומץ, ללא אפולוגטיקה, והפכו את "החווייה העיראקית" לחוויה ישראלית. "'ויקטוריה' אינו רק עוד רומן משובח בפרוזה הישראלית המשביחה והולכת," כתב עליו בשעתו נתן זך ("חדשות", 10 במרס 1993), "מדובר ברומן הטוב ביותר, שבמרכזו עלילת חיי אישה, שנכתב בשפה העברית מאז קום מדינת היהודים, ואולי בספרות העברית לדורותיה. על פחות מזה כבר העניקו אצלנו את פרס ישראל."

"חופן של ערפל" תיאר את נעוריו של הגיבור הסמי-מיכאלי בבגדאד, את התגבשות הכרתו החברתית והלאומית בתוך עולמה המתעורר של הלאומיות העיראקית, בשלהי תקופת השלטון הבריטי, כאשר החלום על עיראק דימוקראטית רבת דתות ולאומים מתנפץ אל המציאות. בתקופת 1948 מתברר לגיבור, כמו גם לכלל הקהילה היהודית, שאין להם מקום אחר אלא בישראל. בריחת סמי מיכאל, הקומוניסט הצעיר, מעיראק דרך איראן לישראל – היא מפתח חשוב להבנת התקופה הדחוסה והרת מאורעות, ולדמות יוסף, גיבורו סיפורו "הכנף השלישית", לו "תרם" סמי מיכאל את בריחתו מעיראק לישראל, ואולי גם יותר מכך.

ב"חסות" עמד הגיבור הסמי-מיכאלי, עתה בישראל – כאילו בצד, ואת הבמה תפסו גיבורי הציר השני ביצירתו, שראשיתו בתיאור מלחמת 1948 בעיני הצד הערבי בבגדאד, ב"חופן של ערפל" – ועתה הם הערבים הישראליים. מהיותו סופר כותב ערבית לא רק בנעוריו בבגדאד אלא גם בראשית כתיבתו בעתונות הערבית-ישראלית בחיפה, הצליח סמי מיכאל להפוך את גיבורו, פתחי, משורר המחאה הערבי-ישראלי, לדמות המסמלת בעיניו יהודים וערבים כאחד את מלוא המורכבות של חיי הערבים והיהודים בישראל.

ב"חצוצרה בוואדי" נעשה הגיבור הסמי-מיכאלי, או אולי המספר עצמו, לעד, עד לדרמה שגם בה לוקחות חלק דמויות של מהגרים לישראל או של אלה שחשים עצמם "זרים" בה – שתי בנות, אימן וסבן, ממשפחה ערבית שמוצאה ממצרים, ועולה חדש בודד, יהודי, מרוסיה. "חצוצרה בוואדי" היה רומאן מקסים, משעשע ועצוב. הוא תיאר תקופה קצרה שבה כביכול יכלו להיתכן חיים משותפים ליהודי וערביה, אשר דווקא זרותם למימסד הישראלי-היהודי הוותיק והרגשתם את עצמם כבנים למיעוט – קירבה אותם זה לזה. אך הנה פלשה לחייהם מלחמת לבנון והביאה עליהם סוף טראגי.

דומה שבסימן אהבות נכזבות עומדת כמעט כל הפרוזה של סמי מיכאל, שנטועה במאה אחוז בהיסטוריה ובתהליכים החברתיים של תקופתו אבל היא גם מאה אחוז של האנושי, של גורל הפרט, שרק דרכו מומחשת התקופה.

גם "הכנף השלישית" הוא סיפור שתחילתו באגדד, עיר שבה נולדה אהבה נכזבת, אהבת דייזי ליוסף. דייזי היא אימו של הצעיר-המספר, אסף, אשר במהלך הסיפור נפרשת בפניו פרשת חייה הסמויים של אימו, אהבה שלא מומשה מעולם אבל המשיכה להיות עיקר חייה כל שנותיה בישראל ובטבעון, עד ערש מותה.

בספריו הקודמים הופיעה במרכז, או היתה חלק חשוב בעלילה, דמות אוטוביוגראפית שיש בה מסמי מיכאל עצמו. הפעם לא הוא המתבונן במראה אלא היא, המראה – מתבוננת בו, והיא האישה שאולי אהב בנעוריו בבאגדד, ושאולי הוא כיוסף לה. הסיפור הוא של דייזי, שנישאה בארץ לאחר, ילדה וגידלה בן ובת, אבל ליבה היה נתון כל ימיה לאהובה היחיד והראשון, ולא ארחיב – ולא כי הסיפור קצר-יחסית אלא בעיקר כי המיבנה שלו כשל ספר מתח, ואף שלא מתרחשת בו אלימות, אם אגלה את תוכנו, תיפגם הנאת הקורא.

הייתי מצטרף לדברי נתן זך על "ויקטוריה" ומוסיף שאילו השכילו שופטי פרס ישראל לספרות בשנים האחרונות להעניקו לסמי מיכאל, היה בכך מתן כבוד לפרס וסמל למדינת ישראל ולתרבותה, ואולם מאחר שגדולי סופרינו ובהם נתן שחם, חנוך ברטוב ואהרון מגד טרם זכו לכבד את הפרס בזכייתם בו, אזיי אין לי מה להגיד.

אבל יש לי מה לומר – סידרת "כתר קצרים" היא ממש מקסימה, נועזת בתפיסה המו"לית שלה – כי היא תופסת פלח של הפצה ושוק קוראים שמזמן לא פנו אליו בצורה זמינה וקלה כזו. היא מזכירה סדרות ספרוני פרוזה דקים משנות הארבעים של המאה הקודמת בהוצאת עפר ירושלים, בסדרת "ספרון" ידיעות אחרונות, שנערכה בידי עזריאל קרליבך (כן, זה היה עוד טרם נוסד "מעריב"), בסדרת "דורון" של ספריית פועלים בשנות החמישים, ובעיקר במפעלו המונומנטאלי של ישראל הר עורך "ספריית תרמיל", שלה הקדיש את מרבית חייו עד שאלפי עותקיה, שנישארו במחסני ההוצאה לאור של משרד הביטחון, נמכרו בשקל עותק ובהמשך נשלחו לגריסה. נקווה שגורל "כתר קצרים" יהיה טוב יותר.

* מתוך היומן: הרשימה הזו בכותרת הזו התפרסמה במלואה ביום שישי, 31.3.2000, בעברית ובמהדורה האנגלית של עיתון "הארץ". להפתעתי אף אחד לא מטלפן אליי בעקבות הרשימה, למעט סמי עצמו, בערב, שמגלה לי שבאמת יש יסוד אוטוביוגראפי לסיפור. הוא אהב בחורה בשם ראשל, בעלת שיער שחור ארוך ופנים לבנות, יפהפייה, ונמלט מבלי להיפרד ממנה, וכל שנותיו בארץ לא נפגש איתה. הוא גם מספר כיצד סיפר את הסיפור בבית הגפן לפני שנה, בפני קהל יהודי וערבי, לאחר שערבי מהגליל התאונן על מה שהיהודים עשו לדודו, שאינו גר בכפרו שלו אלא גלה לכפר אחר. לאחר סיפורו של סמי, שתיאר מה עשו הערבים ליהודים בגרשם אותם מעיראק, בכו כולם, יהודים כערבים, באולם.