המעבר מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לחג העצמאות חד וקשה. כמעט בלתי אפשרי. תעצומות נפש רבות נדרשות, כדי להתייחד עם זכר הנופלים בצילן של חגיגות העצמאות, וכדי לשמוח שמחה אמיתית על עצמאותנו, בצל היגון והצער על הנופלים. אך החיבור בין שני הימים הללו נכון וראוי, בשל הזיקה העמוקה בין מהותם.

ביום הזיכרון אנו אבלים על יקירינו, חללי צה"ל. ביום העצמאות אנו חוגגים את עצמאות מדינתנו, מדינת ישראל. שמחת החג מהולה בתודעת המחיר הכבד הכרוך בקיום המדינה ובהגנה עליה. האבל והזיכרון מהולים בתודעת המשמעות של מחיר הדמים, שלא היה לשווא, כי הוא מבטיח את חיינו הלאומיים.

זו מהותו של יום הזיכרון. המשפחות השכולות אינן זקוקות ליום זיכרון. יש להן 365 ימי זיכרון בשנה. היום הזה קיים בעבור החברה הישראלית, כיום לאומי של התייחדות עם הנופלים. אולם להורים השכולים יש נחמה מסוימת, בכך שעם שלם מתאחד, יום בשנה, מניח בצד את המחלוקות בתוכו, וזכר הנופלים והיגון על אובדנם, פועם בלבות כולנו, כפעום לב אחד.

וכה מצער, שבשנים האחרונות קדושתו של יום זה חוללה במפגנים פוליטיים פלגניים, רדיקליים ופרובוקטיביים. תחת שם החיבה "אלטרנטיבי", נעשה ניסיון ליצור יום זיכרון אחר, החותר תחת מהותו ומשמעותו של יום הזיכרון, וממיר את ערכיו בערכים הפוכים.

מבקרת טלוויזיה צופה בתוכניות יום הזיכרון, וכותבת ש"הכל שקר", מלבד ראיון עם אב שכול שהתפרץ לנאום ראש הממשלה. למה שקר? כי האובדן הוא "אלוהי הכיעור." כל דיבור על הקרבה, על "ציוו לנו את החיים," על גאווה באנשים שהלכו ראשונים, שנשאו את עמם עלי שכם – כל אלה "מליצות ריקות," על פי הטרנד. כל מהותו של יום הזיכרון הוא שקר, ולכן יש להמירו במהות הפוכה.

המהות ההפוכה באה לידי ביטוי בטקס זיכרון משותף לישראלים לפלשתינאים שנהרגו בסכסוך. את מקום הסולידריות הלאומית, שבאה לידי ביטוי בהתייחדות עם זכר הנופלים למען המדינה ובהזדהות עם משפחותיהם, תופסת סולידריות אחרת, עם "קורבנות השנאה" משני הצדדים. יחס שווה למי שנפל במלחמה על קיומה של מדינת ישראל ולמי שנהרג במלחמה נגד קיומה. למי שנפל בהגנה על אזרחי ישראל ולמי שנהרג בניסיונו לפגוע בהם. למי שנרצח בפיגועי טרור ולמי שרצח באותם פיגועים.

טקס כזה כמוהו כזריית מלח על הפצעים הפתוחים והכואבים ביותר בחברה הישראלית, מתוך חוסר התחשבות בכאב שעצם קיומו מסב לכל כך הרבה אנשים בתוכנו. ופוליטיקאים מפמפמים את האירוע ומעלים אותו על נס, מתוך שיקול ציני, זר.

פרובוקציה גוררת פרובוקציה, קיצוניות גוררת קיצוניות, ועל הטקס עטו בחדווה, כמוצאי שלל רב, הזועמים המקצועיים, אנשי הימין הרדיקלי, "הצל", בן גביר ושכמותם. ויום הזיכרון, שבו השכול ניצב מעל השסעים והמחלוקות, הופך לזירת התגוששות אלימה בין הקיצונים המושכים את החברה הישראלית לשיח קצוות מתלהם.

הכאב והגאווה המאפיינים את היום הזה מושלכים לקרן זווית, ואת מקומם תופסים העמקת השסע, הפלגנות והציניות.

הבה נחזיר את יום הזיכרון לייעודו – יום התייחדות לאומי עם הנופלים על תקומת ישראל.

2. צרור הערות 3.5.17

* הישראלי היפה – אבי החיילים הבודדים, חתן פרס ישראל צביקה לוי, הוא התגלמות הישראלי היפה. הוא דמות מופת – ציוני למופת, פטריוט למופת, קיבוצניק למופת, אדם למופת. איש שכולו עשיה, נתינה ואהבה – אהבת האדם, העם והארץ.

טקסי פרס ישראל מרגשים אותי תמיד. הם מבליטים את הטוב והיפה שבנו, שלעיתים נשכחים בטרדות היום יום. אך השנה התרגשתי באופן מיוחד, בזכות פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה ולמדינה שהוענק לצביקה לוי.

* ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – פרופסור אחמד עיד, מנהל המחלקה הכירורגית בבית החולים הדסה הר הצופים, הוזמן להדליק משואה ביום העצמאות, לתפארת מדינת ישראל ולציון יובל לשחרורה של ירושלים, בירת ישראל.

שעה שקהיליית הטרוניה מטפטפת לוורידיה בעקביות סיפורי בדים כמו "ישראל היא דמוקרטיה ליהודים בלבד," הבלי "אפרטהייד" ועוד בדותות וקשקושים מופרכים מסוג זה, פרופסור עיד מגלם את הדמוקרטיה הישראלית האמיתית, דמוקרטיה ליברלית במלוא מובן המילה; מדינת הלאום של העם היהודי שהיא גם מדינת כל אזרחיה (במובן האמיתי של המושג, לא כסיסמת שווא של שוללי קיומה של מדינה יהודית), מדינה יהודית המעניקה שיוויון זכויות מלא ואימתי לכל תושביה, ללא הבדל דת גזע ומין, כמובטח במגילת העצמאות. למרות הלחצים הכבדים והאיומים שהופעלו עליו, פרופ' עיד התעקש לדבוק באמת, ולהשיא כאזרח חופשי ושווה זכויות משואה בטקס הממלכתי בהר הרצל. פרופסור עיד הצהיר שהוא מדליק משואה "לכבודה של ישראל, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. לכבוד האחווה, לכבוד מסירות הנפש, לכבוד העתיד המשותף לכולנו – יהודים וערבים יחד". אמן!

ניכרים דברי אמת!

* דמות מופת – הדלקת המשואה בידי פרופסור עיד ודבריו המרגשים, מאירים בזרקור על סוגיית ערביי ישראל והשתלבותם בחברה הישראלית; סוגיה המשמשת את המסיתים נגד ישראל, מבית ומחוץ, לעלילת ה"אפרטהייד" כביכול.

אני מציע להתבונן בסוגיה בפרספקטיבה רחבה, ולא בראש קטן. מדינת ישראל חיה בתוך מרחב עצום השולל את עצם קיומה. מיום הקמתה היא נמצאת במלחמה בלתי פוסקת על קיומה. היא מתמודדת כל השנים עם טרור רצחני ברחובותיה, ועצם קיומה כרוך במחיר דמים כבד. ויש בתוכה מיעוט לאומי גדול, כחמישית מאזרחיה, השייך לרוב העצום במזה"ת הלוחם נגד קיומה. איני יודע מה חושב בלבו כל אזרח ערבי, אבל בקלפי רובם הגדול בוחרים כוח לאומני קיצוני, השולל את זכות קיומה של מדינה יהודית. זאת נקודת המוצא לבחינת הנושא.

כאשר אנו בוחנים את הדברים מנקודת המוצא הזאת ובפרספקטיבה רחבה, ניתן לראות בעליל את עצם העובדה שישראל היא דמוקרטיה ליברלית המעניקה זכויות אזרח מלאות לאזרחים הערבים, הגם שהיא אינה דורשת מהם חובות מלאים, כתופעה חסרת תקדים באף דמוקרטיה אחרת בעולם. ניתן להשוות זאת למה שקורה היום באירופה. כאשר יש שם כמה פליטים מוסלמים, שאינם מתקרבים כלל לאחוז הערבים בתוכנו, ורובם הגדול ממש אינם רואים במדינה אליה באו – ישות שהם שוללים את קיומה או את אופייה, ושפה ושם יש איזה פיגוע, מן הסוג שאנו חווים מדי יום ביומו מאז הקמת המדינה – אפשר להשוות את התגובה שם לדמוקרטיה שלנו? בצרפת מועמדת בדמותו של בנצי גופשטיין עלתה לסיבוב השני בבחירות לנשיאות ועל פי כל הסקרים היא עלולה לגרוף עשרות אחוזי תמיכה. אצלנו המפלגות הללו אפילו אינן עוברות את אחוז החסימה. האם אנו יכולים לדמיין פרלמנט אירופי אחד, שהיה מאפשר בתוכו רשימה משותפת המונה עשירית מחברי הפרלמנט, שמתנגדת לקיומה של אותה מדינה? איפה? בבריטניה? בצרפת? בהולנד? בגרמניה? איפה?!

ואילו אצלנו, מתוך תפיסת העולם הדמוקרטית הליברלית, המאפיינת את הציונות על כל גווניה מיום הקמתה, ובאה לידי ביטוי במגילת העצמאות, הסובלנות והפתיחות הם חסרי תקדים ואין להם אח ורע בעולם. עלינו להתגאות בכך, ולא להלקות את עצמנו מלקות שווא, מתוך ספורט לאומי של כמה צדקנים צעקנים בתוכנו. הם יש עוד מה לשפר? בוודאי. בתחום זה כמו בכל תחום אחר בחיינו. וככל שנשתפר, תמיד יהיה עוד מה לשפר. אבל קודם כל עלינו להתבונן בעצמנו בעיניים פקוחות, ויש לנו הרבה הרבה במה להתגאות בדמוקרטיה הישראלית בכלל, וביחסה למיעוט הערבי בפרט.

מתוך נקודת מוצא זו, יש להתייחס להדלקת המשואה בידי פרופיסור עיד. אפשר לנוד על כך שהוא חריג, יוצא דופן וכו'. וכבר קראתי איזה מנוול יהודי שכינה אותו "ערבי מחמד". ואפשר לראותו כמופת לכך שאפשר, שמדינת ישראל היא אכן ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כפי שהוא היטיב לתאר אותה, ולעודד עוד ועוד ערבים ללכת בדרכו.

* מה שפרופסור עיד יודע – פרופסור עיד יודע היטב, שהוא שייך לקיבוץ הערבים היחיד במזרח התיכון, שנהנה מזכויות אזרח, מזכויות אדם, מזכויות פוליטיות, מחופש ביטוי, מחופש עיתונות, מחופש העיסוק, ומכל אותן חרויות שנשללות מן הערבים במדינות ערב. רק הערבים החיים במדינה היהודית הם אזרחים אמתיים.

* חתן תנ"ך חילוני – בדרך כלל איני אוהב את האבחנות בין "חילונים" ו"דתיים". ובכל זאת, אני שמח להבליט את העובדה שחתן התנ"ך העולמי, שגיב לוגסי, הוא הפעם נער "חילוני", ללמדך שהתנ"ך הוא ספר היסוד הלאומי שלנו, של כל יהודי באשר הוא, ולא של "הדתיים". ומול דחליל ה"הדתה" וזעקות הגעוואלד המתלוות אליו, טוב לראות שיש נערים "חילונים" שרוצים להעמיק ולהצטיין בהיכרותם עם התנ"ך, שהוגדר במגילת העצמאות כ"ספר הספרים הנצחי", שהעם היהודי יצר בארץ ישראל והנחיל לעולם כולו.

חבל שחתן התנ"ך חבש כיפה. לא שיש לי, חלילה, בעייה עם הכיפה, אלא שראוי היה להבליט את המסר, שהתנ"ך הוא של כולנו כמו שאנחנו, של חובשי כיפות ושל גלויי ראש כאחד.

* מחרחר מלחמת אזרחים – ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, פרסם שוקן פשקוויל נאצה של רוגל אלפר, המחרחר מלחמת אזרחים ומטיף לה, "שוחר שלום" שכמותו. תהיה זו מלחמת אזרחים נגד המדינה היהודית, שבה ילחמו נגד המדינה היהודית הפלשתינאים יחד עם "הדמוקרטים", כלומר אלה שמתנגדים לקיומה של מדינה יהודית.

טוב, ל"דמוקרטים" כבר יש יום זיכרון חלופי...

* ומוספים כהלכתם – אני מרבה לבקר את הקו האנטי ציוני שמובילה דבוקת שוקן ב"הארץ". דווקא מסיבה זו, היושרה האינטלקטואלית מחייבת אותי להעלות על נס ביטויים שונים ומגמות אחרות באותו עיתון.

אני שמח לציין לשבח את המוסף הספרותי של "הארץ" ליום העצמאות. בראש ובראשונה כי הוא מוסף מרתק ועשיר, חומר הקריאה הטוב ביותר בעיתוני החג (לפחות לחובבי היסטוריה ציונית). אך בראש ובראשונה, כיוון שהוא מוסף אולטרה ציוני.

אציין בעיקר שני מאמרים. מאמר מרתק של יגאל בן-נון על מרקו ברוך, מנהיג ציוני צעיר, גאון ומבריק, אינטלקטואל מזהיר, שהיה אופוזיציה להרצל בתבעו קו מיליטנטי ומיליטריסטי של הציונות, שהתאבד בשל אהבה נכזבת בגיל 27. בדרך כלל הועלה מרקו ברוך על נס בידי הזרם המקסימליסטי של הציונות הרוויזיוניסטית, והופתעתי למצוא מאמר על אודותיו, מלא הערצה ותמיכה בדרכו, דווקא ב"הארץ". לא אהבתי את הנימה הביקורתית מדי על הרצל והבלטת שגיאותיו. אין מנהיג דגול שאי אפשר להצביע על רשימת שגיאותיו וכישלונותיו, כולל צ'רצ'יל ובן גוריון.

המאמר השני הוא מאמר של דביר שוורץ על "הטור השביעי" של אלתרמן. מאמר אוהד ומעריץ של אלתרמן, בעיקר של שירתו הלאומית ובמיוחד של "הטור השבועי". שוורץ מתפלמס עם המבקר החריף ביותר של "הטור השביעי", פרופ' דן מירון. המאמר כולל ניתוח מקורי, מבריק לדעתי, לגדולתו של "הטור השביעי" ומה שהפך אותו נערץ על הישראלים בני התקופה – האופן שבו בנה את האתוס הלאומי הגדול מתוך חוויותיהם ונקודת מבטם של אזרחים מן השורה, ולעיתים דווקא מן השכבות הנמוכות ביותר. תצריף חוויותיהם של אותם גיבורים לשעה, יוצר את הסיפור הקולקטיבי של האומה, לא פחות מהחלטות המנהיגים.

כמו כן הופיעו במוסף, בין השאר, מאמר של רפי מן על עיסוקו של בן-גוריון בשפה העברית, שני מאמרים על המשורר דן פגיס במלאת שלושים שנה לפטירתו, והחלק השלישי מן המסה המרתקת על משנתו האידיאולוגית של בן ציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה (חבל שפרקי המסה מתפרסמים במרווחי זמן כל כך גדולים, ולא ברצף, עובדה היוצרת נתק במעקב של הקורא אחרי המחקר).

* נשכנות לשמה – כתבתי שרוג'ר ווטרס הוא גדול המטיפים האנטישמיים מאז מלחמת העולם השניה, ושאל אותי אחד הקוראים אם לא הגזמתי קצת. שאלתי אותו: "למה? אתה מכיר מישהו יותר אנטישמי?" והוא השיב: "אחמדיניז'אד, למשל."

ולמה לדעתי ווטרס אנטישמי יותר? אחמדיניז'אד הוא קנאי איסלמיסטי שיעי ולאומן איראני, והאנטישמיות שלו היא פועל יוצא של הקנאות והלאומנות. לעומת זאת, האנטישמיות של ווטרס מזוקקת. זו אנטישמיות לשמה, אנטישמיות נטו. אנטישמיות להכעיס ולתיאבון.

הוא כמו כלב נושך – לא כדי לאכול, אלא כדי לנשוך.

אגב, אני נגד החרמת המוסיקה שלו ושל וגנר.

* חרפה והישג – ההחלטה האנטי ישראלית באונסק"ו היא חרפה לארגון, ומצטרפת לשורה ארוכה של ביזיונות של האו"ם וארגוניו. אך דווקא הפעם, החדשות הטובות בולטות יותר. הרוב האוטומטי האנטי ישראלי הולך ומצטמצם. מיספר המדינות המתנגדות והנמנעות גדל משנה לשנה, והפעם היה גדול יותר ממיספר התומכים. מבין המדינות הדמוקרטיות, היחידה שתמכה הפעם בביזיון היא שבדיה. בניגוד לאגדות "הבידוד המדיני", מצבה המדיני של ישראל דווקא משתפר בשנים האחרונות, והביטויים לכך רבים. יש להמשיך ולפעול להמשך המגמה – להעביר משנה לשנה עוד תומכים להימנעות ועוד נמנעים להתנגדות.

נקודה בולטת בהצבעה הזאת, היא המשך התמיכה האוטומטית של רוסיה בכל יוזמה אנטי ישראלית באו"ם ובמוסדותיו, בניגוד לאשלייה על יחסי ידידות הנרקמים בין המדינות. הקשר המתהדק בין ישראל לרוסיה ובין נתניהו לפוטין חשוב ביותר, אך אין לטעות – רוסיה היא עדיין מעצמה עוינת.

* הצעה לסדר – אני מציע שביקורו של הנשיא טראמפ בישראל לא יכלול נאום בכנסת. בשנים האחרונות, נאומי המנהיגים הזרים בכנסת הפכו לקרקס. ח"כים מתלהמים וקיצונים מימין ומשמאל, נרקומנים של "צומי" ורייטינג, מרשים לעצמם לשסע את נאומי האורחים ולהפריע להם. זה לא מכובד, לא מכבד את האורח ובעיקר לא מכבד את הכנסת ואת הדמוקרטיה הישראלית.

את התשובה ש"לא צריך להיכנע לקיצונים ולתת להם להכתיב את חוקי המשחק" אני יודע לתת לבד. והיא נכונה. ובכל זאת, עדיף להימנע מביזיון.

* הודעה אישית – ב-2 במאי מלאו 90 שנה להולדתו של הסופר, העיתונאי והסטיריקן עמוס קינן. קינן היה איש שמאל, אך אדם פתוח שלא חשב כאוטומט, אלא בחן דברים לגופם. בראשית שנת 2000, בימים הקשים ביותר של המאבק על הגולן, הוא שלח מכתב ליהודה הראל, ואמר לו שזהו מכתב לפירסום. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן, וכמובן שפירסמתי אותו מיד.

כותרת המכתב היתה "הודעה אישית", וזה היה תוכנה:

"אני יודע שצריך לעשות שלום עם סוריה. אני יודע שאין שלום עם סוריה ללא החזרת רמת הגולן לסוריה. אבל אינני מסוגל להצביע במשאל עם בעד ההצעה. ידיי, ליבי וגם מוחי אינם מסוגלים להחזיר את רמת הגולן היפה והפורחת והמשגשגת לרודן עלוב של ארץ עלובה ונחשלת, שחוץ מצבא אין לה מאומה. אינני מפחד מהצבא הסורי, כשם שאינני מפחד מיציאה ללא תנאי מדרום לבנון. החיזבאללה רוצה אותנו מחוץ ללבנון. אינני מאמין שהחיזבאללה ירדוף אחרינו לתחומי ישראל, ואם אכן כך יעשו בכוחנו לשתק את לבנון. רמת הגולן היא החלק הגיאוגרפי של ארץ ישראל, שבשנת 1919 נמנע מאתנו בהסכם בין צרפת לבריטניה, שאז היו אימפריות והיום כבר לא. הגולן הוא א"י, וא"י לא תימסר לעולם למדינה זרה. עד כאן."

* אני כותב – הסופר, המשורר, הסטיריקן, העורך והמבקר הבריטי קינגסלי איימיס, מחבר הספרים: "ג'ים בר מזל", "סטנלי והנשים" ואחרים, כתב פעם: "אם אינך רוצה לעצבן אף אחד – אל תכתוב."

הוא צדק. ואני כותב.

אני כותב גם כשאני מעצבן, כי חשוב לי לבטא את אמונותיי, חשוב לי להשפיע, ואני מוכן לספוג ביקורת ולהתמודד איתה. גם כאשר היא מרושעת. גם כאשר היא ממקלדתו של העורך.

אני כותב את הדברים שאני מאמין בהם, וממש לא מעניינים אותי כל מיני תיוגים אנכרוניסטיים ש"ישל "ימין" ו"שמאל". ולכן, איני מתרגש כשקוראים, וגם לא כשעורכים, מתייגים אותי כ"שמאלן" או כ"ימני".

ואם אהוד בן עזר סבור שעמדתי בנושא אלאור אזריה משייכת אותי ל"מחנה ישראלי שמאלני פרו-פלסטיני בתקשורת", אותי ההערה הזאת בעיקר משעשעת, ברמה האישית. מצד שני, היא קצת מדאיגה ברמה העקרונית, כי משתמע ממנה, שבעיני בן עזר הרצון שצה"ל יישאר צה"ל ולא יהפוך לכנופיה היא עמדה פרו-פלשתינאית, ומכאן שעמדה פרו ישראלית היא שאיפה להתפוררותו של צה"ל והפיכתו לצבא מובס. וזה קצת מוזר.

[אהוד: אל תיתמם. צה"ל אינו הופך לכנופייה, וסמל אלאור אזריה פעל בדיוק לפי הפקודות שניתנו לו ולכל החיילים האחרים, הנלחמים יומם וליל בטרור הפלסטיני הרצחני, ואשר נמצאו, יימצאו במצבים דומים, גם בעתיד. הפקודות הן של וידוא הריגה, מה עוד שאין אצלנו עונש מוות לרוצחים אז לפחות ראוי להרוג אותם בשעת פעולתם. סמל אלאור אזריה הורשע בידי בית דין צבאי יהיר ומנותק מן המציאות, וזאת על לא עוול בכפו, ומי שהיטיבו ומיטיבים לגנות את סמל אלאור אזריה הם "המחנה הישראלי השמאלני הפרו-פלסטיני בתקשורת", ולצערי גם צדקנים כמוך.

המשפט הצבאי המטורלל שנערך לסמל אלאור אזריה היה אחת ההצלחות האנטי-ישראליות המזוהמות ביותר של ארגון "בצלם", של צלמיו הפלסטיניים שאותם הוא מממן, ושל הקרן לישראל חדשה המממנת אותו. לכן הביקורת שלי עליך אינה "מרושעת" אלא צודקת].

* ביד הלשון: אסכלה – מנגל או ברביקיו? מה המינוח העברי ל"על האש"? בלשון חז"ל המונח אסכלה הוא "צלי אש, ולא צלי שפוד ולא צלי אסכלה ולא צלי התנור..." (מכילתא על שמות יב ח).

"אין צולין את הפסח לא על השפוד ולא על האסכלא" (פסחים פרק ז', משנה ב').

"הלוקח כלי תשמיש מן הגוי, את שדרכו להטביל – יטביל, להגעיל – יגעיל, ללבן באור – ילבן באור. השפוד והאסכלה, מלבנן באור." (משנה עבודה זרה ה יב).

ונשאלת השאלה האם הנפנוף נקרא בפיהם "תנועת האסכלה"?