סיפור חיים
הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990
הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק כ"א
מאבק ה"גוש" ב"צעירים", הפנקס הקטן

לובה אליאב הכיר את שרגא בשנות החמישים. אותה תקופה הצטרף לובה ל"צעירי מפא"י", אך לא למעגל הפנימי שלהם, כי עבד מחוץ לתל-אביב, עם אשכול, ראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות, ביישוב הנגד ודרום הארץ, נבטים וחבל לכיש.
לובה לא היה ב"מרכז העשייה והתככים הפוליטיים," ולדבריו הצטיירה בעיניו דמותו של שרגא דרך הפריזמה, המשקפיים, של חבריו בחוג "צעירי מפא"י", שהיה להם דין-ודברים קשה וממושך, והתנגדות קשה. בעיקר אברהם עופר, וכן שמעון פרס ואהוביה מלכין. עופר סיפר על התנגשויות בלי-פוסקות שלו ושל חוג הצעירים עם שרגא נצר.
שרגא הצטייר בעיני לובה כיריב בעל כוח אדיר שיושב ומחזיק חוטים נראים ובלתי-נראים. היתה ללובה דיעה קדומה על האיש, וכלל לא לטובה. באותה תקופה היה לובה נפגש, לא לעיתים קרובות, עם שרגא, בעיקר כשהיה שרגא בא לאשכול. וכל אימת ששרגא הופיע, היה נדמה לו, ללובה, שהלה הולך לעשות עם אשכול איזה "שווארצע געשפטען", עסקים לא-כשרים.
כל אותן שנים לא נוצר קשר אישי בין שרגא לובה. לדימוי הקשה שנוצר אצל לובה על אודותיו היה כאילו כיסוי גם בדמות החיצונית של שרגא, שתאמה כביכול את הדיעה הקדומה על אודותיו – כאילו הוא מסתיר משהו, רומז משהו, קורץ משהו. הנה, זה האיש שכתבו עליו שהיה יושב במועצת זקני מפא"י, ועושה דברים "נוראים" לצעירים, מתמרן ורוקם תככים נגדם.
שרגא לא הניח לקבוצת הצעירים להיכנס למפא"י התל-אביבית. התנגשות זו, בראשית שנות החמישים, על הנהגת סניף מפא"י בתל-אביב, היתה עיקר המאבק בין ה"גוש" ל"צעירים". אברהם עופר, שהיה בראשית שלנות השלושים שלו, רצה, לדברי לובה, "להתגבר על המלך בביתו." פרץ זעם קשה משני הצדדים. פרס ודיין היו פחות פעילים במפלגה. הם פעלו בעיקר במישור הממלכתי. עופר היה הראשון, במישור העסקני, שרצה לכבוש את מבצר כוחו של שרגא.
לדעת לובה זה לא היה מאבק על נושא ארצי, וכלל לא קשור בבן-גוריון, אלא מאבק כוחני על מרכז ההשפעה של נצר. עופר, בשם הצעירים, נקט בכל התמרונים האפשריים כדי להוציא משרגא את הסניף התל-אביבי ואף הצליח להיבחר, אך לנצר הצטרפו בן-גוריון וגולדה, ולדברי לובה "נוצרה אווירה" בה גערו בעופר:
"לך לנגב, מה אתה עושה פה, בחור צעיר? לך לנגב, לך לגליל, חזור לחמדיה, לקיבוץ!"
לאחר שנים היה עופר לאחד האישים המרכזיים במפלגה, כיהן כשר, בינו לבין שרגא חלו התקרבות והערכה הדדית, ודומה שלא היה זכר לחילוקי הדיעות מן העבר.

*
לא עבר זמן רב ודמותו של שרגא בעיני לובה השתנתה: בשנים 1958-1960, שימש לובה כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה. בטרם יצא, בזמן ששהה שם, וכשהיה חוזר ארצה לדווח, דבורה ושרגא, שחלק ממשפחתם נשאר ברוסיה ואשר קשריהם עם הנושא היהודי-רוסי לא פסקו – נקשרו בו וקירבוהו אליהם בחמימות.
עוד בטרם יציאתו למוסקבה היה ללובה קשר עם הבן, משה, שעמד בראש משלחת הנוער לפסטיבל במוסקבה ב-1957, זו שפתחה את הצוהר הראשון ליהדות ברית-המועצות ושבה עם הבשורה שיש בה עדיין ציונות. לובה, שעבד ב"מוסד" בנושא זה בתקופת שאול אביגור, התקשר דרך משה גם עם הוריו, וגילה, לדבריו – שני אנשים נהדרים, מלאי אינפורמציה על יהודי ברית-המועצות, ליבם יוצא לנושא והם בעלי קשרים לשם.
כשחזר לובה משליחותו ברוסיה – נפתח ביתם של שרגא ודבורה בפניו והזמינו אותו פעמים רבות לבוא לספר על יהודי ברית-המועצות. שרגא הפך למליץ, בכל חוגי המפלגה והציבור, המוליך את לובה לספר על הנושא, שהיה אז בלתי-ידוע והתעלמו ממנו. דבורה ושרגא עודדו את לובה לכתוב על אותה תקופה. שרגא פתח בפניו את סניפי המפלגה לבוא לספר, ואז נוכח לובה שאין "כוחות אפלים" ואין "עסקים לא כשרים" אלא יש עומק של קשרים והיכרויות של שרגא, והאיש עצמו נפתח לפניו, אדם חם מאוד, פתוח, נלהב לעניין העלייה מרוסיה, ולכל עניין שהאמין בו.
בשנות השישים הראשונות, בהן נכנס לובה לחיים הפוליטיים במפלגה, החל מכיר את אופי פעולתו של שרגא בסניפים, בריכוזי-עולים, ראה שהוא בא לא כדי "להתעסק בתככים" אלא לעזור לבני-אדם, לעולים, משתתף בחגיגות, בר-מצווה, חתונה, קורן מאור פנים – וכל אלה לא תאמו כלל לסיפורים על ההתנגשויות עם ה"צעירים" בראשית שנות השישים.

*
שרגא נהג קמצנות בזיכרונותיו, בתארו את מאבק ה"גוש" ב"צעירים": "בשנים אלה [בסוף שנות החמישים] דובר רבות בציבור על הגוש' ועל חלקי בו. העיתונות דיברה על מנגנון אפל וחשאי המכוון את החלטות המוסדות המפלגתיים עוד לפני קיום הדיונים בהם; מעין גוף נסתר השולט במפלגה וקובע את מנהיגיה.
"האמת הפשוטה היא, שאותה קבוצה של אנשים שנקראה 'הגוש', הורכבה מפעילים ותיקים של המפלגה אשר הזדהו עם דרכה וראו צורך לשמור על תפקיד תקין של כל חלקיה, ועל ייצוגם של כל סניפיה. פעולותיו היו ארגוניות מובהקות. במשך הזמן נוצרה מתיחות בין 'הצעירים' ו'הוותיקים' על רקע קיומו של 'הגוש', שכן הראשונים ראו בו מנגנון שבא לחסום את דרכם והמנסה לשמר את עמדות הכוח של האחרונים. והאחרונים ראו בו, כאמור, מסגרת שתכליתה לשמר את דרכה המרכזית של המפלגה. בעקבות המתיחות הזאת פנה אליי בן-גוריון ב-1958 ודרש לפרק את הקבוצה הזאת. בקיץ 1958 התקיים כנס פיוס בכפר-הירוק, בראשות גיורא יוספטל, ובו הודעתי בפומבי על פירוק 'הגוש'. כל הפעילות, המאבקים והבירורים המפלגתיים הועברו לסניפי המפלגה ברחבי הארץ." ("רשימות מפנקסי", עמ' 52).

לדברי שרגא, היתה זו אחת הפעמים הבודדות בהן היה בעימות עם בן-גוריון, אשר תמך בפרס ובדיין בוויכוח שהיה בין ותיקי המפלגה ל"צעיריה", פרשה הסתיימה בפירוק ה"גוש" ב-1958, לאחר הכנס בכפר-הירוק. (שם. עמ' 62).

ואולם המציאות המפלגתית היתה מורכבת יותר.
מייזלס: "[נצר] ראה בעין זועמת את 'קפיצות-הדרך' של עסקנים צעירים מסויימים, שחתרו לעמדות חשובות, בלי להזדקק לשלבי-הביניים של התנועה. הוא התחיל ללחום בהם בעקשנות, בעיקר במבצרו תל-אביב. כשנבחר לפני שנים אחדות אחד הצעירים המוכשרים, אברהם עופר, כמזכיר הסניף, יחד עם אחד הוותיקים, לחם בו נצר, על אף הצטיינותו בתפקיד, עד שדחק את רגליו ובבחירות האחרונות לא נבחר עופר כציר לוועידת מפא"י.
"כדי לשמור על עמדות-הכוח של הוותיקים, הקים [שרגא] לפני למעלה משלוש שנים 'גוש ארצי' – לפי טענתו, כתגובה על ההתארגנות הארצית של הצעירים. גוש זה הופיע בפעם הראשונה בפומבי בכנס הראשון של הוועידה השמינית של מפא"י, לפני שלוש שנים. הוא כלל את סניף תל-אביב, סניף ירושלים בחלקו הגדול, איחוד הקבוצות והקיבוצים, המושבות וחלק מן המושבים. בכנס השני של הוועידה, לפני כשנה, הופיע הגוש כחזית רחבה יותר, בשיתוף עם סניף חיפה והאיגוד המקצועי של ההסתדרות." (מ. מייזלס: "האיש מאחורי הקלעים", "מעריב", 1960).

*
באחד הראיונות הנדירים שנתן לעיתונות. הרחיב מעט שרגא את היריעה, בהשיבו לשאלותיו של שלמה נקדימון:
" – היתה לכם מריבה גדולה עם הצעירים, שבעקבותיה כונס כנס בכפר-הירוק, שם אילץ בן-גוריון את 'הגוש' להתפרק. האומנם?
"נצד: איני יודע אם יימצא איש שיוכל להגדיר על מה היתה המריבה. כשבאנו לארץ, היינו אנחנו דור הצעירים. היינו בני 27. הראינו למפלגה ולארץ שיכולנו להקים מפלגה גדולה, הסתדרות חזקה. לדור שבא אחרינו היתה מטרה הפוכה מזו של 'הגוש'. ל'גוש' לא היה כל עניין של החלפת אנשים או התזת ראשים. לא הייתי אומר שלצעירים היתה מגמה כזו – אבל הם התפרצו לעסקנות. זו אמנם היתה תופעה חשובה אבל לא תמיד הם בחרו את הדרך הנכונה לגבי היחסים עם החברים היותר מבוגרים. היו אי-הבנות מרובות. הדרך שהלכו בה, של ארגון צעירים, לא היתה דרך שאנחנו בחרנו. אנחנו הלכנו להמונים, הסברנו את הרעיונות של המפלגה, בשכונות שונות באזורים שונים. הצעירים התרכזו סביב כמה חברים מיוצאי קיבוץ חמדיה, כמו אברהם עופר, אשר ידלין, מאיר בראלי, מאיר אביזוהר ואחרים. מאוחר יותר התרחבה המסגרת על-ידי הצטרפות משה דיין ושמעון פרס. היה גם יזהר סמילנסקי. יותר מאוחר בלט גד יעקובי ורבים נוספים כמו משה גלבוע ועמוס דגני. זו רשימה ארוכה. אתה לא יכול לבטל קבוצה אינטליגנטית כזו.
"בוויכוח בכפר-הירוק, אמרתי, שאנחנו מוכנים לבטל את 'הגוש' למען שלום-בית במפלגה, אבל לגבי שליחת חברים לתפקידים מרכזיים, או כניסה לפעילות, אני למשל מתנגד ל'הצנחה' מלמעלה. הייתי, אפוא, הראשון בפוליטיקה הישראלית שהתבטא נגד 'הצנחה' מעל ראשי חברים קיימים. פרס אמר אז: 'דבריך טובים, אבל הסוף – על ה'צנחנים' – היה מיותר.'
"חשבתי שאנשים צריכים לבוא להנהגה באופן יותר טבעי, על-ידי פעולה בסניפים, בוועדי פועלים, בקרב נוער ופעולה חינוכית. עבודתו של עופר בסניף תל-אביב לא הביאה כל תועלת. אין זאת אומרת שלא היתה לו יכולת, אבל ראשו עסק בשאלה איך לסלק את הוותיקים, איך להחליש את נצר ואת נמיר, את ה'גווארדיה' הוותיקה. זה היה אחד מחסרונותיו. אם כי כיום, כך אני סבור, הוא מצליח בתפקידו כשר השיכון.
"בכפר-הירוק דרש בן-גוריון לבטל את ה'גוש'. את הצעירים הוא החשיב אישית. אבל היה לו מספיק ידע על המתרחש בתנועה, והוא ידע שהצעירים אינם כוח מוביל, שזה איננו כוח שהוא יכול לסמוך עליו לגבי מערכות בחירות וכיוצא באלה. הסכמנו לבטל את ה'גוש' ודרשנו שהצעירים ישתלבו בעסקנות הכללית. ואם הם ירצו בחוג של צעירים, שיפתחוהו לכול. זה התקבל.
" – מה קרה לחבורה שלכם אחרי הפירוק כביכול?
"נצר: חזרנו כולנו לסניפים.
" – לא קיימתם יותר פגישות?
"נצר: לא. פרט להתייעצויות דחופות של חמישה-שישה איש." (שלמה נקדימון. "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות", 1975).

*
האינטרס של ה"קודקוד" במשולש מוקדי-הכוח, בן-גוריון עצמו, ביריבות שבין שתיים-שלוש הקבוצות שפעלו תחתיו, אינו חד-משמעי. בן-גוריון היה זקוק הן ל"גוש" והן ל"צעירים". ובהתייחסותו אליהם היה מעין משחק מסוים של כן ולא. של החזקתם על "אש קטנה"; מצד אחד, צבירת יתרון ממצב שמגביר את התלות במנהיגותו, ומצד שני, רצון מוצהר לפייס ולסיים את היריבות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכנס בכפר-הירוק. זאת ודאי גם מחשש שהיריבות עלולה לפגוע בסופו-של-דבר, בשלמות המפלגה, דבר שאכן קרה שבע שנים בלבד לאחר הכנס בכפר-הירוק, עם הפילוג במפא"י וייסוד רפ"י ב-1965.

באחת הפעמים התערב בן-גוריון בסכסוך שפרץ בסניף מפא"י בתל-אביב, בפרשת מזכיר המפלגה בשכונת פלורנטין, אברהם אבולעפיה. הלה טען שהוא נרדף על-ידי ה"גוש" בגלל הצטרפותו לקבוצת ה"צעירים". בחצות הלילה קיבל שרגא טלפון מבן-גוריון.
"מה קרה, בן-גוריון?" – שרגא היה מבטא תמיד את שמו במלעיל.
"יבואו אליך עוד מעט, עוד הלילה, משה דיין ומיספר חברים." קולו של בן-גוריון היה החלטי.
"במה אני זוכה לכבוד הזה?"
"הם ימסרו לך שהחבר'ה שלך בתל-אביב רודפים את אבולעפיה, מזכיר הסניף בפלורנטין. תקבל אותם ותסביר את העניין."
ובן-גוריון התחיל לספר לשרגא מיהו אבולעפיה ומניין בא, ועל סבא שלו, שהיה יליד טבריה, והוסיף פרטים רבים.
"בן-גוריון, אתה יודע, עכשיו כבר חצות. תלך לנוח. וכשיבוא דיין נראה מה העניין. אני תמיד מוכן לקבל חברים לשיחה. אך אני חושב שאינני יודע במה מדובר."
נראה שבן-גוריון היה נזעם למדי בדברו עם שרגא באותו לילה, אפילו לפי עדותו המרככת של שרגא: "הדברים נאמרו על ידו בטון תקיף מאוד והיה ברור שכאשר הוא [בן-גוריון] חושב לכוון אנשים לנהוג בדרך כלשהי, הוא אינו מהסס לעשות זאת. זו לא היתה התבטאות של כעס אלא של תקיפות." ("רשימות מפנקסי", עמ' 94).
כעבור זמן-מה אכן הופיע דיין בביתו של שרגא. דיין הודה שאינו בקיא בנושא אך הובא לידיעתו שאנשי מפלגה מסניף פלורנטין רודפים את אבולעפיה. דיין נקב בשמו של מנחם כהן, מרכז השכונות במועצת פועלי תל-אביב-יפו.
מנחם כהן היה איש השכונות ששרגא גילה: "הקדשתי חמש שנים להוציא את מנחם כהן מבית-חרושת 'הארגז', כאשר היה בן 17-18, ולהפוך אותו לפעיל בשכונה בה גר עד פטירתו, שכונת התקווה. אחר-כך הופקדו בידיו כל השכונות. הייתי בודק, עוקב אחרי האיש. הוא היה קשור לי, הוא היה נאמן לי." (שלמה נקדימון: "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות", 1975).
שרגא השיב לדיין שעד כמה שידוע לו אין הסיפור על רדיפת אבולעפיה מדוייק. הוא אינו יודע מאין נשאבה אינפורמציה זו. הסביר לדיין שמטרת הקבוצה, ה"גוש", היא ללכד ולגבש את המפלגה על כל חלקיה. ביקש שוב למסור לבן-גוריון שהאינפורמציה אינה נכונה ויחד עם זאת המליץ בפני דיין: "לא לעסוק בדברים פחותי ערך."

*
האומנם פחותי ערך? – יצחק נבון, שהיה מזכירו של בן-גוריון כל אותן שנים, משרטט את היחסים בין בן-גוריון לשרגא על רקע מאבק הכוחות במפא"י בשנות החמישים.
"יחסו של בן-גוריון לשרגא היה – חיבה עמוקה ואמון מבחינה אישית, ועם זאת היו לבן-גוריון ספקות לגבי יחסו לדור הצעיר. ה'צעירים' היו באים אל בן-גוריון ומתלוננים שכל הדברים מתבשלים ונחתכים ב'גוש', וכי שרגא נצר אינו מניח להם, ל'צעירים', להרים ראש. שהוא מארגן את הבחירות מראש. הכול מתוכנן. הכול מסודר.
"בן-גוריון היה פונה, למשל, לשרגא ואומר: 'אתה צריך להתחשב באברהם אבולעפיה, למה דוחקים אותו?' – ותשובת שרגא האופיינית היתה: 'בן-גוריון, הנח לאבולעפיה. מצבו טוב. למה לך להתעסק בזה? אתה תעסוק בענייני המדינה ואני אעסוק בתפקידי המפלגה, ותפקידי להבטיח שבן-גוריון [במלעיל], כל עוד הוא יכול, יהיה ראש-ממשלה. זה תפקידי במפלגה ואני לא אתן לאף אחד במפלגה שיפגע בו."

פעם אמר שרגא לנבון: "שמעתי שיש כנס של צעירים. ס. יזהר עומד לדבר שם. בוא ניגש יחד, לשמוע."
הלכו. הגיעו למועדון. ס. יזהר עמד שם לפני הקהל ודיבר בפאתוס על האינדיווידואליזם.
"ואתה לא תאמר למישהו איזו חליפה הוא ילבש ואיזו גיזרה הוא יתפור. הוא יחליט. לא אתה תכתיב לו. האינדיווידואליות של האדם היא ערך עליון."
וכך דיבר חמש דקות.
דיבר עשר דקות.
רבע שעה.
פנה שרגא לנבון ואמר: "בוא נלך. זה לא רציני. אין סכנה."
לדברי נבון, שרגא היה בטוח שבכנס יישבו וידברו שיש להעיף את זה, ואת ההוא. והנה – לא מעיפים. לא מתכננים דבר. סימן שאין מה לחשוש מן הצעירים הללו.

*
שרגא, לדברי נבון, נקלע למצבים בהם היה צריך לשמור על בן-גוריון ובאותו זמן לקיים קשרים עם אלה שראה אותם מתנגדים לבן-גוריון. מצב-ביניים זה היה קיים עוד בטרם פרץ ועלה על סדר היום הלאומי והמפלגתי משבר "פרשת לבון".
בן-גוריון נהג לומר לוותיקים: "אנחנו נחיה לנצח? צריך לתת גם לצעירים לעלות."
חברים ותיקים במפלגה, כגון ישראל ישעיהו, אף הוא "איש עדות" ומקורב לשרגא, היו עונים ברוח זו: "בן-גוריון, יש גם בעייה של כתונת הפסים. אתה, מכל בניך – בחרת ביוספים שלך ואתה רוצה לתת להם את כתונת הפסים. ויש קנאה."

התהליך נראה כאילו בן-גוריון, "הזקן" – עושה ברית עם הנכדים נגד האבות. מדלג על דור האבות. ב-1959 הכניס לממשלה כשרים את אבא אבן, גיורא יוספטל ויוסף אלמוגי, ואת פרס כסגן שר. להם, לוותיקים, אנשי הדרג השני בהנהגת המפלגה, לאחר בן-גוריון – היה ברור שזו מזימה להחליף אותם, להביא במקומם בעמדות מנהיגות והכרעה את דיין ופרס.
שרגא היה קשור בטבורו לוותיקים. חי איתם, עלה איתם, קשור עימם מנטאלית בשפה משותפת ובמגע יומיומי. הצעירים היו באים אל בן-גוריון ומתאוננים על שרגא:
"בחירות, דמוקראטיה – הכול מפוברק. מתוכנן, בנוי על שיטות של ארגון הצבעות מראש. זה לא בחירות. הכול נקבע בוועדות מינויים. אין שום אלמנט של בחירה במפלגה, במרכז."
ושרגא – לא כל כך הכחיש זאת. הוא נהג לומר לנבון: "צריך שיהיה סדר. צריך לדאוג לייצוג של קבוצות שונות שהן בעלות כוח או שצריך לתת להן כוח. מה זה – וִילְדֵע חַיֵיס [חיות רעות] יילכו למרכז, מאות אנשים, ככה סתם – גֵי וֵייס [לך דע] מה יקרה!? – אתה יודע מה יהיה אז במרכז המפלגה? – לא, צריך לנסות לדעת מראש מה יקרה. לכן יש גוף אחראי, מרכזי, שנקרא גוש."
למעשה לא היה לשרגא שום תפקיד פורמאלי בנושאים פרסונאליים, אבל בגלל היכרויותיו את האישים ואת מערך הכוחות, רוכזו אצלו הרשימות: מי יילך לכנסת, מי יהיה מזכיר מועצת-פועלים, סגן יושב-ראש ועד עובדי תנובה. כל השיבוצים. "זאת מפלגה. ואני – תפקידי לדאוג שיהיה סדר, שלא ישתוללו, ושבן-גוריון יהיה ראש-הממשלה."

לדעת נבון, המספר את הדברים האלה, היתה אמביוולנטיות ביחסו של בן-גוריון לשרגא. אישית, שררה חמימות. בן-גוריון אהב מאוד את ההומור של שרגא, את דרך ראייתו אנשים וניתוחו את אופיים. מצד שני, היתה בו מידה של חשדנות כלפי שרגא בשתי נקודות: יחסו לצעירים ודרכי הכנת רשימות המינויים.
בן-גוריון היה יכול לומר לשרגא: "אומרים שאתה מסדר הכול עם הרשימות שיש לך בכיס."
ושרגא, באינטרפרטאציה של נבון: "בהחלט כך צריך להיות. מה אתה רוצה, בן-גוריון? – תוהו ובוהו? צריך שיהיה סדר. מה רע ברשימה? אתה רוצה שינוי? תגיד. הלא אתה קובע מי יהיה בממשלה. יש ועדה – צריך לדעת מראש איך היא תיגמר. יש ישיבה – צריך לתכנן איך היא תסתיים. בן-גוריון, מפלגה זה הפקר פֵּטְרוּשְׁקְה?!
"אולי פעם יהיה אפשר אחרת. בינתיים לא. אם הדימוקראטיה תשתולל – יקרו דברים שלא תדע מהיכן הם באים, ופתאום לא תכיר את המפלגה. לכן צריך ועדת מינויים, והרשימות שלה הן שצריכות לעמוד לבחירה באופן דימוקראטי, וכמובן שצריך לדאוג לכך שלרשימה שאנחנו מציעים – יהיה רוב בהצבעה. אז רוב זה לא דבר דימוקראטי, בן-גוריון?"

שרגא חשב באמת ובתמים שהתקופה אינה מתאימה לדימוקראטיה בנוסח הכול בוחרים בכול, וכי אם זה יקרה – המפלגה תתפורר. כאשר דבר כזה התרחש בד"ש, היה לו הרבה מה להגיד – "ראיתם מה שקרה! זו מפלגה?"

*
לדעת נבון, אין זה נכון ששרגא היה רק בבחינת מוציא-ומביא לפני בן-גוריון. להצעותיו של שרגא היה כוח הכוונה לא-מבוטל, אם כי ההכרעה הסופית בנושאים כגון הרכב הממשלה, מעודה לא היתה בידיו.
שרגא ונבון הציעו פעם לבן-גוריון את אלמוגי בתור שר. בן-גוריון התבונן ברשימה ושאל:
"אלמוגי, מה עושה פה?"
השיבו לו: "הוא היה מזכיר המפלגה. כדאי שיהיה עכשיו שר, בלי תיק."
"טוב, שיהיה."
בן-גוריון קיבל את ההצעה, אבל לא יזם מרצונו שאלמוגי יהיה בפנים.

*
בשנת 1961 היה צורך להכניס לממשלה שר מעדות-המזרח. נבון דיבר עם שרגא, המליץ בפניו על אליהו נאווי. הוא צעיר, מעדות-המזרח, משכיל, עסיסי, אלקטוראלי גם במיגזר הערבי.
הזעיקו את נאווי מאילת למלון "ירדן" בתל-אביב. שרגא נפגש איתו, ועל פי נבון, אמר: "בחור טוב, אבל יכול לחכות קצת."
אז נזכרו באליהו ששון, שגריר ישראל בשווייץ. בן-גוריון אישר. נבון טילפן. ששון הסכים וחזר ארצה לכהן בתור שר הדואר, על תקן "עדות-מזרח".

*
חיים ישראלי, מזכירו הנאמן של בן-גוריון ולימים מזכיר וראש לשכה של כל שרי-הביטחון, מספר כי נבון הודיע בטלפון לנאווי שבן-גוריון החליט למנותו לשר-הדואר. בן-גוריון לא היה צמוד רק לקבוצה של פרס-דיין אלא חיפש צעירים נוספים. ואולם תוך שעות אחדות, עד הגיע נאווי במטוס לתל-אביב, השתנתה כל התמונה. שרגא וחבריו החליטו על אליהו ששון, והצליחו כנראה לנמק זאת בצורה משכנעת אצל בן-גוריון.

*
בעיני נאווי מצטייר הסיפור קצת אחרת. הוא שימש שש שנים כשופט. לפני כן, בבחירות 1955, התייצב אמנם כחבר המפלגה, אך במיגזר הערבי, שם היו לו יותר מהלכים. מהיותו רחוק ממרכזי החוטים השלטוניים הצטייר שרגא בעיניו כ"עריץ" המושך בחוטים מאחורי הקלעים, שמסוגל לעשות הכול למען שלטון הכוח של המפלגה.
פגישתו הראשונה עם שרגא היתה כאשר הוזעק מאילת, במטוס, לישיבה בתל-אביב, מבלי שנאמר לו לשם מה. כל הדרך העסיקוהו מחשבות – האם התלוננו עליו שלקח שוחד כשופט? או אולי רוצים למנותו כראש ועדת החקירה למות חמשת הנערים הערביים על גבול עזה? ואם כך, מדוע מזעיקים אותו בשם ראש-הממשלה ולא בשם שר-המשפטים?
נאווי הגיע למלון "ירדן" בתל-אביב [הבניין הצפון-מזרחי בפינת רחוב בן-יהודה ושדרות בן-גוריון], ושם פגש לראשונה בשרגא. קבוצה אחת של עסקנים ישבה במסעדת המלון, קבוצה אחרת בבית בן-גוריון הסמוך, הכול רחש פעילות תוססת, ולנאווי הוברר עד מהרה ששרגא אמנם רצה בו שיכהן כשר, אך בתור שופט היה עליו להתפטר שלושה חודשים קודם, או ששר המשפטים ישחררו, והשר לא הסכים לכך.
נאווי ראה בכל אותה פרשה מעין חדירה לתחום הפרט. אתה רוצה לעשותני שר, אולי תשאל אותי קודם? תברר מה הרקע שלי? מניין הביטחון הזה שאני אקבל כל מה שיוצע לי וכי לשם כך אפשר להזעיקני מבלי לומר לי כלל במה העניין?
שרגא הרגיש כנראה בחוש, באכזבתו של נאווי ואמר לו: "היכרתי אותך. אני מבטיח לך שלא ארפה ממך."
על הפנקס הקטן של שרגא היו אומרים, מספר נאווי, ששם רשומים אפילו מידות הנעליים של המועמדים הפוטנציאליים, מהיום לעוד עשר שנים. נראה כי מידותיו של נאווי, שאותן שיער שרגא באותה פגישה, התאימו למועד מאוחר יותר. כעבור כשלוש שנים בלבד, לקראת הבחירות של 1963, זכרוֹ שרגא והעמידו בראש רשימת מפא"י לראשות העיר באר-שבע.
נאווי, שלמד מהר לדעת כי ה"העריץ" אינו כל-כך עריץ, וכי לפניו איש חם, שפתח בפניו ובפני בני-ביתו את ביתו שלו, הפך לאחד מידידיו הקרובים של שרגא, ולא היה אירוע, שמחה או אבל, בבית שרגא, שנאווי לא השתתף בו.

*
"ישיבות ה'גוש' נמשכו שנים מבלי שנדפסה עליהן מילה בעיתון ואיש לא ידע אפילו היכן הן מתקיימות. לא כמו היום – שפוליטיקאי רק זז – ואחריו המצלמה והטלוויזיה. היינו מתאספים מדי שבועיים באופן לא-רשמי בבית מרכז השלטון המקומי, ורק בשבתות – בבתי-קפה. בן-גוריון מעודו לא בא לפגישות. גם לא שרת או אשכול. מדי שלושה שבועות היינו באים למלון 'דן', להיפגש עם אשכול. מה שהוחלט שם – זה מה שהיה עובר." מספר שותפו-לדרך של שרגא במשך שנים רבות, מרדכי סורקיס, שהיה יושב-ראש מרכז השלטון המקומי וראש העיר כפר-סבא עד שהודח בעת פילוג מפא"י ב-1965, כשהלך אחרי בן-גוריון עם רפ"י.
"היו שלושים חברים לערך ב'גוש'. הפורום המצומצם כלל את ישראל ישעיהו, יהושע רבינוביץ, שרגא, אני [סורקיס] ויצחק שפירא מן המרכז החקלאי, שהיה מביא את רשימות המועמדים לוועידה ולא פעם 'מאבד' חלק מהם בדרך. ידענו שלקראת כל ועידה צריך להתכונן. שרגא היה אומר – "אנחנו צריכים להיות מסודרים.' – כי תמיד היה מישהו שדאג שלא יהיה סדר. ולא פעם, מי שלא רצו לעשות 'סדר' איתנו – אז אנחנו עשינו 'סדר' איתם!
"לפני בחירות, הרבה חברים היו מאיימים על שרגא, שעסק בהרכבת רשימת-המועמדים בוועדת מינויים. לשרגא היה פנקס כתום, לא יומן. כל יום כתב בו מה צריך להיעשות, מי ייבחר, מי יישאר בחוץ. קשה היה להציץ בפנקס. פעם, כששמתי עין לעברו – סגר אותו מיד כי לא רצה שאראה מה כתוב שם.

"בא אחד ואומר: 'אם לא אהיה ברשימה – תראו מה שיקרה!'
"ושרגא: 'שְׁרֵקְצַאךְ נִישְׁט [אל תיבהלו] – יהיה בסדר!'
"'אתה יודע מי אני?'
"זֹאגְטְ עֵהר [אומר] שרגא: 'אני אפילו יודע את מיספר הנעליים שלך1 אז אתה על תשאל אותי אם אני יודע מי אתה!'

"והיו באים חברי ואומרים: 'אם אני לא אהיה [ברשימה] – יהיה זעזוע במדינה!'
"ושרגא אינו מתפעל: 'יהיה זעזוע? – שיהיה זעזוע.'

"או חבר בא לוועדת המינויים, סבור שהוא כבר מיניסטר – שרגא בנחת מציע לו שיקנה בינתיים נפטלין וימלא בו את כיסי החליפה, שהקדים לתפור לעצמו.
"'לאט לאט, אתה עוד לא בתור. יש מישהו לפניך. תחכה.'
"והאיש מתרגז: 'מדוע הוצאת אותי מהרשימה?'
"ושרגא: 'סליחה, לא הוצאתי. אותך לא הכנסתי. אתה בכלל לא היית בפנים.'

"כשהיה צריך לבוא בדברים עם כמה מגדולי הדור – מי יעמוד שלישי, מי רביעי ומי חמישי ברשימה לכנסת – זה לא היה פשוט. היו למשל החבר'ה הוותיקים מהצ"ס, איש אחד שמר על השני בשבע עיניים. קואופראטיב!

"כוחו של שרגא היה בכך שכאשר יצאו חברים מתפקידיהם, ולא תמיד מרצונם, היה צורך לדאוג להם למקום עבודה אחר. לא היו אז קרנות ופנסיה, כמו היום. ושרגא – היה הכתובת. היה לו יחס מיוחד לאנשים שעברו משברים. לא "כותל מערבי" אלא שיחה חברית, והוא ידע לגייס את עזרת החברים-מלמעלה כדי שנוכל לעזור לאדם."

*
מטילדה גז, שהיתה חברת-כנסת, ומפעילות מפא"י ורפ"י, פגשה לראשונה בשרגא כשהחלה עבודתה במרכז המפלגה, ב-1958. חדרה בירקון 110 ניצב מול חדרו של שרגא.
"זו היתה מחתרת! באים נכנסים סוגרים את הדלת. יוצאים משם – סוגרים את הדלת. שום דבר לא דלף. אלה שיצאו, אף פעם לא המשיכו שיחה מבפנים. היו ממלאים פיהם מים. הייתי סקרנית. מיהו האיש? קצת הפחיד אותי. בצרפתית יש לכך מילה – Eminence Gris [יועץ סתרים], העוצמה שמאחורי הקלעים. האיש המושך בחוטים. פחדתי. אפילו סורקיס הרעשן היה שותק בצאתו מחדרו של שרגא. שאלתי חברים:
"מה מוכרים שם?"
"ענו לי: 'אהבה לבן-גוריון.'
"'גם אני רוצה להשתייך.'
"'תעמדי בתור, ומי יודע אם בעוד שלושים-ארבעים שנה תהיה לך אפילו הזכות להיכנס לחדר הזה.'
"'מיהו האיש?'
"'הוא כל-יכול. קובע מי יהיה ראש-עיר, מי יהיה חבר-כנסת, מי ימות ומי יחיה.'

"לפני בחירות, היו אנשים שנכנסו לחדר עם חזה נפוח, לעשות רושם על שרגא. מגולחים, מסודרים-למראה, ויצאו – בראש מורד. ידענו גורלם נחרץ. לכנסת לא יגיעו. שרים לא יהיו.

"יום אחד הזמין אותי שרגא נצר אליו. לא ישנתי כל הלילה. מה הוא רוצה ממני? למחרת נכנסתי. היכרתי בן-אדם הומאני, מדבר על אנשים בחיבה ובאהבה, כמו האב של משפחת המפלגה. ביקש ממני להירתם לפעילות של עזרה לעולים. אני מתגעגעת לתקופה שלו."

*
"שרגא היה בוחן כל אדם בעשייתו," אומר מרדכי בן-פורת, חבר-הכנסת ושר לשעבר, מפעילי מפא"י ורפ"י. "גיל בלבד, עם עסקנות וקצת זיופים בהתאחדות הסטודנטים – מזה לא הגיעו אצלו למקום ברשימה לכנסת. שרגא עשה בזמנו גדולות, אך הוא נזקק לקבלני-מישנה. הוא פחד מפעילים עצמאיים. אהב אותם, אך השתדל להשאירם מרחוק, שלא יהפכו לו את הסדר בתוך פנקסו."

*
"הכישרון הבלתי-רגיל של שרגא היה להחזיק-יחד את האליטה השלטת. הוא טיפח אותה ודאג ששליחיה, כאשר יגיעו למסגרות הפורמאליות, ימשיכו להיות חלק מן המסגרת הבלתי-פורמאלית שהיא מח-העצמות של כל מערכה, ומבלעדיה היא מתפוררת." אומר דב בן-מאיר, מזכיר מועצת פועלי תל-אביב לשעבר, ח"כ וסגן ראש עיריית תל-אביב.
"לד"ש היתה שיטת-בחירות עם מחשב, אבל זו לא היתה מפלגה, כי מפלגה היא לא רק הצד הטכני, המסגרתי. מפלגה היא הרוח ואפילו הריח המשותף של כל אלה הגדלים בחצר אחת, ולא באחרת. ושרגא נצר היה הרבי של ה'חצר', של השטיבל. בכנסים, במיפגשים, גם אצלו בבית, היתה לו ולאחרים אפשרות להתחכך יחד, לדבר, להתראות. שררה ההרגשה שגם בחילוקי-דיעות, לא נפרדים. שרגא העניק למנהיגות, במשך עשרות שנם, את העילה לחיות יחד כעדה מובילה. בחיי יום-יום זה התבטא בפנקס, בהיכרות ובדאגה האישית לחברים."

*
חיים צדוק, חבר-כנסת ושר-המשפטים לשעבר, נולד בגליציה ושמו היה חיים יוסל יוסט. ב-1950 עיברת את שמו לצדוק. הוא עבד כמשפטן צעיר במשרד המשפטים, בניסוח חוקים. לקראת הבחירות לכנסת השנייה, ב-1951, קבעו בן-גוריון, שרת ולבון את ההרכב הסופי של הרשימה לכנסת והכניסו את צדוק במקום ריאלי. "דרוש לנו משפטן בסיעה."
בוועדת-המינויים שהכינה את הרשימה ישבו יצחק שפירא ושרגא. כשהובאה הרשימה לישיבת המרכז והוצגה על-ידי שרת, התפלא שרגא לראות שהתווסף לה השם "חיים צדוק". הוא ביקש את רשות הדיבור ואמר שהוא נגד חיים צדוק (שאותו לא הכיר כלל ואף לא ידע כיצד הוא נראה).
קם משה שרת ושאל את שרגא: "למה אתה מתנגד לו?"
אמר שרגא: "יש לנו כבר תימני אחד ברשימה. טביב. וזה מספיק."
"אבל מדובר בחיים צדוק!"
מבטי-פליאה הופנו לעבר שרגא, כיוון שלא הרחק ממנו, לפי סיפורו שלו-עצמו, ישב חיים צדוק, עליו אפשר לומר דברים רבים, אבל לא שהוא נראה כמו תימני.
שרת המשיך והסביר מיהו צדוק ומהם כישוריו. אבל בן-גוריון פסק, לאחר הישיבה:
"חברים, אם שרגא לא מכיר האיש, הוא לא יכול להיות חבר-כנסת מטעם המפלגה."
וכך חיכה צדוק עוד שמונה שנים, עד שהגיע לכנסת, הפעם בהסכמתו של שרגא.

המשך יבוא