גדעון תלפז: "על החיים ועל המוות", הוצאת הקיבוץ המאוחד,
תל-אביב, 2000, 223 עמ'.
הרומאן החדש של גדעון תלפז, "על החיים ועל המוות", הוא ספר יפהפה ונוגע-ללב. אולי אין הוא רומאן במובן המקובל אך זו גם אינה אוטוביוגראפיה למרות שברור שזהו סיפור ילדותו ונעוריו בפתח-תקווה וסיפור נעוריהם, חייהם ומותם של הוריו יעקב ורחל גולדברג (זה שם משפחתו לפני היותו לתלפז).
עדותי על הספר היא עדות מוטה-לטובה לא רק מפני שגדעון ואני בני אותו גיל, גדלנו ב"ארץ פתח-תקווה" ושייכים ל"מאפייה הפתח-תקוואית בספרות העברית". הנה, בימים אלה אני מוציא לאור רומאן הקרוב ברוחו לאותה מושבה, ואני מתאר, ממש כגדעון, איך צמחתי בה כסופר. לכאורה היה עלינו להיות כדורכים אחד על עקבי רעהו. רק לכאורה, כי המוזר והמופלא הוא שכל אחד מאיתנו, חנוך ברטוב, יהושע קנז, אסתר שטרייט-וורצל, רות אלמוג או דוד מלמד – חוצב במושבה שלנו את המושבה שלו מבלי להסיג את גבול עמיתו, וזאת גם כאשר הרקע המשותף מדהים לעיתים. הנה, רות אלמוג ואני גדלנו באותו רחוב והיא מספרת באחד מספריה כיצד הרכבתי אותה על אווירון העץ שסבי יהודה ראב התקין לי, ואילו גדעון גר בקצה האחר של המושבה מול משפחת גלס, הוריו של יהושע קנז, ומספר:
"ריח העשב בשדה כשהרמן גלס, מן הבית שממול, הלך בו לפנות ערב קורא אל אווזיו, 'גנזאלך גנזאלך, שובו הביתה!' וריחם הפראי של גביעוני האקליפטוס שמתחתיו בנו יהושע ואני ניסינו בעזרת מקל קסמים נעוץ בתוך עיגול משורטט בחול לחולל כישוף שיפיל את היטלר. [ – – – ] הריח החמוץ שנדף מגלס האחר, החלבן, גם כשישב בבית הכנסת ביום כיפור עטוף טלית ומתפלל אל קונו." (עמ' 93).
ספרו של תלפז נחלק לשלושה פרקים, הראשון, "על החיים", מתאר את ילדותו ונעוריו, את נעוריהם והתאהבותם של אביו ואימו, את החיים במושבה עד לתקופה שבה מתה בת-דודתו תמר, וכיצד לימים יצא הוא-עצמו לשהיותיו הממושכות בארצות-חוץ, שגרמו לכל שיבה שלו ארצה להיראות כשיבת הבן האובד אל מולדתו ומשפחתו.
שני הפרקים האחרונים, "על המוות", מתארים את מות אביו ואימו והם כתובים בסגנון מדוייק, כמעט יומני; וכמו שמפליא תלפז ביכולת ההזדהות שלו עם נעורי הוריו ובתיאור אהבתם זה לזה בחלק הראשון, כן נפלאה אהבתו-שלו להם בשנותיהם האחרונות, ועימה יכולתו להעביר לקורא את תחושותיו אלה, כאילו על הפרידה מהוריך-שלך אתה קורא.
תלפז משלם לעיתים בספרו מחיר על הכתיבה האינוונטארית, זו המתרפקת בנוסטאלגיה על עשרות פריטים מן העבר בגודש רב מדי, אך הנוסטאלגיה היא גם כוחו והיא מאירה מחדש את סיפוריו הראשונים, רובם אוטוביוגראפיים, שבהם קנה את מקומו בספרות העברית.
כך למשל גילגולו של אחד מסיפוריו הטובים ביותר, "אשת חייל", הצף ועולה כאן מחדש לא רק כחלק מתולדות המשפחה בפרק "על החיים", אלא גם כאשר תלפז מספר כיצד הוא ואחיו ואחותו ישבו בחדר הגדול, ב"שבעה" למות האב, ולאחר שהשלימו שני סיבובים של קריאת פרקי תהילים, לבקשת האם, משך מאחת מכוננית הספרים את קובץ סיפוריו "שכונת חאפ" וקרא מתוכו בפניהם לראשונה את סיפורו "אשת חייל" שנכתב שנים רבות לפני-כן.
הזדמן לו לקרוא עשרות פעמים את הסיפור, גם בתירגומו האנגלי, בערבי קריאה ברחבי אמריקה, ובכל מקום שקרא אותו הביעו השומעים הערצה לאם, אשת החייל (או אשת חיל), על תושייתה, אומץ ליבה ורוחה האיתנה. כארבעים שנה קודם ל"שבעה" היא הגיעה למחנה הצבאי בסאראפנד עם ילדיה והצליחה לשכנע את הבריגדיר הבריטי שלא לקחת את בעלה למלחמה אלא להשאירו בארץ. "באותם ימים ידעה אימא לחולל נפלאות, [ – – – ] היא היתה נועזת, חדורת רוח לחימה, נמרה צעירה שיכלה להתמודד עם בריגדיר בריטי ולכוף אותו לרצונה. אבל כעת ישבה לפנינו שחוחה, עטופת יגון. לא עוד אש להבה. לא עוד הפנים היפות, הרעננות. זה כבר איבדה את רוח הלחימה..." (עמ' 175-176).
בימיה האחרונים, בגסיסתה, אמרה לי דודתי אסתר ראב, בת פתח-תקווה, משפט מוזר: "מעודי שנאתי את המזרח!" – אימו של תלפז, שעלתה ארצה בנעוריה, מפתיעה אותו באחרית ימיה בניסוח: "אני מרגישה עכשיו כמו עולה חדשה."
תלפז אינו מסתכל על גיבוריו ממעל, כאילו היו תיאטרון בובות, אינו מתמרן אותם לצורך העלילה, אינו מעניק להם מימד "ספרותי" שנוח ללועסו בחוגים לספרות, אין בו שמץ של עמימות שכה אהובה על מאחזי-עיניה של הספרות העברית. לא, הוא כותב כתיבה אנושית עמוקה, כואבת, כתיבה המתעמתת עם עולמם של הוריו ומנסה לגלות באמצעותם את פשר החיים והמוות כאחד.
תלפז הוא כמין פר גינט מפתח-תקווה הבורח כל חייו ממנה ואליה וכשהוא מתבונן בשרידי המושבה שהפכה לעיר אחרת, ובאימו הזקנה – הריהו כמתבונן במראה בהזדקנותו-שלו ומצליח לגעת בכתיבתו עד קצה גבול פשר חייו של אדם והוריו.
פורסם במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" בעריכת זיסי סתוי ב-7 באפריל 2000.