מסילות הברזל לפיתוח הארץ רצות מלבנון עד לים המלח ומחוף הים התיכון עד לגולן ולחורן, כמו תעלה של כוח אדם. (הרצל, "אלטנוילנד", 1902).

י' באייר הוא יום הולדתו ה-157 של בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת ישראל. יום זה הוגדר לפני שנים אחדות בחוק כיום ממלכתי, "יום הרצל".
הרצל, חוזה מדינת היהודים, הוא גם חוזה ההתיישבות בגולן. חזון ההתיישבות בגולן שהוא כתב, מופיע בספרו "אלטנוילנד".
"אלטנוילנד" הוא רומן אוטופי שכתב הרצל, ובו הוא מתאר שני ביקורים של אינטלקטואל יהודי-וינאי צעיר בשם פרידריך לֶוֶונְברג בארץ-ישראל. בביקור הראשון, ב-1902, הוא מוצא ארץ מוזנחת ועלובה. בביקור השני, ב-1923, הוא מופתע לגלות ארץ מפותחת ומתקדמת, מדינת מופת.
פירוש השם "אלטנוילנד" הוא "ארץ ישנה חדשה", והשם העברי שניתן לספר הוא "תל-אביב". בספר מתוארת דמותה של החברה היהודית החדשה שתקום בארץ ישראל. חשיבותו של הרומן היא הבנת דמותה של מדינת היהודים עליה חלם הרצל. אגב, קריאת הספר מפריכה את המיתוס חסר השחר על פיו התנועה הציונית התעלמה מן העובדה שחיו ערבים בארץ ישראל.
החבורה שעימה מבלה לוונברג בביקורו השני בארץ, מבקרת בטבריה ושם היא מתפצלת לשניים: חלק אחד מבקש לנסוע לאורך בקעת הירדן ולבקר ב"תעלת ים המלח", ואילו החלק השני מבקש קודם לבקר בגולן. אחרי שליטוואק, המנהיג הציוני הארצישראלי, הבטיח להם "שגם שם יש דברים שראויים להיראות."
כעבור יומיים – כך נדברו – יחזרו וייפגשו שני חלקי החבורה בבית שאן, אלה שיקדימו, כך סוכם, יחכו במלון הגדול של בית שאן לבאים מהגולן.
כיצד עולים לגולן? סירה הדורה, מונעת ע"י חשמל, המתינה לארבעת הנוסעים אשר ביקשו לעבור (מטבריה) אל הגדה השנייה של ים כינרת.
"היה יום אביבי," ממשיך הרצל – "מאותם ימים רבים ונעימים השכיחים בחוף הכינרת. הסירה פילחה במהירות את הגלים, שרוח קלה נשבה בהם. הארמונות והווילות הצחורים של טבריה הלכו ונתגמדו, והרמות התלולות של החוף המזרחי קרבו בהדרגה. נפלא היה מראה החרמון המושלג בצפון. והספינות הרבות מכל הסוגים והגדלים שעברו על פניהם ביעף היו תאווה לעיניים. כך עברה עליהם הנסיעה כחלום מהיר. בגדה שממול נצמדה הסירה לחופו של מפרץ קטן. במרחק פסיעות מעטות משם נמצאת תחנת הרכבת החשמלית. הנוסעים לא הוצרכו להמתין זמן רב לרכבת שבה עמדו להמשיך במסעם. הם עלו בקרון הטרקלין ונסעו לאל-קוניטרה. בעיר זו היה צריך דוד לטפל בעסקיו. המסילה עלתה בהדרגה, כי עד לאל-קוניטרה חייבת היתה להגיע לגובה של אלף מטר מעל פני הים. בהיותה צומת מסילות בעבר הירדן המזרחי, לבשה עיר זו חשיבות ניכרת. היא שכנה בתווך בין צפת לדמשק, ונהפכה למרכז מסחרי חשוב."
כאשר יצאו דוד ואורחיו מן הקרון בקוניטרה, הם ראו על פני פסים אחרים, "מקום שעמדה רכבת נכונה להפליג לביירות, קרון אחד בו ישבו נערים מצויינים מבתי הספר בארץ, שערכו מסע סביב העולם..."
בשעה שדוד השלים את ענייני עסקיו טיילו אורחיו בתוך העיר, שהיתה מלאה תנועה. ביקרו את המחסנים, שסחורות המזרח היו בהם מועטות, ואשר שימשו בעיקר סניפים לבתי מסחר אירופיים גדולים. לבסוף מצאו בהם אכסניה במלון אנגלי משובח. הם הקדימו לסעוד את סעודת הערב, על מנת להשכים למחרת לשם טיול אל המקום, שנקרא 'האסם' או 'אוצר הדגן'.
הביטויים "האסם" ו"אוצר הדגן" מבטאים את תפיסתו של הרצל, שההתיישבות בגולן תהיה אסם התבואה של ארץ ישראל וסביבתה – מרכז החקלאות הלאומי, שיספק מזון לארץ כולה.
פאר היצירה הציונית הוא מפעלי המים הלאומיים הגדולים. הרצל חזה, בספרו, הן את המוביל הארצי, המזרים את מי אגן ההיקוות של הכנרת לדרום הצחיח, והן את תעלת הימים – החזון שטרם הוגשם.
כותב הרצל: "היה בוקר רך צבעים. ברכבת חשמל צדדית הפליגו [בני החבורה] אל תוך הנוף הצעיר והמקסים. באזור זה של עבר הירדן המזרחי נמצאו ליד פרשת מים מיוחדת במינה. אחד מהארבעה, שטיינאק [מהנדס] הסביר, שזוהי פרשת מים, היות וכאן נפגשים המים העולים מצפון ומדרום...
"את המשקים החקלאיים החדשים שראו בסיורם כינה שטיינאק בשם 'מפעלי חרושת פתוחים', והסביר כי המים אליהם אמנם אינם זורמים ממש מלמטה למעלה, אך האנרגיה המופקת מגליהם, היא העולה. נחל הפורץ אל העמק במרחק חמישה עשר או עשרים מילין הוא המניע את הגלגלים, כי את כוחו מוליכים הנה בחוטים. בצורת זרם חשמלי. --- וכך ניתן להוליך הנה את אנרגית המים של תחנת ים המלח שבדרום, ושל מעינות ההרים של הלבנון והחרמון בצפון...
'המייסדים האמתיים של הארץ החדשה-העתיקה,' אמר דוד, 'היו טכנאי המים וייבוש הביצות, השקיית הקרקעות החרבות, ועל כל אלה – שיטת מפעלי הכוח, בזה היה תלוי הכל'."

ההשראה למאמר זה היא מאמר שפרסם צבי אילן בעיתון "למרחב", העיתון היומי של תנועת "אחדות העבודה" והקיבוץ המאוחד, ב-27.3.1969, תחת הכותרת "הרצל מסייר בקוניטרה". המאמר מופיע, בגרסה מקוצרת, בקובץ מאמרים על הגולן של המדור לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית, שיצא באותם ימים.
צבי אילן היה ארכיאולוג, היסטוריון, חוקר ארץ ישראל, עיתונאי וסופר צעיר ומבטיח, שהלך לעולמו בטרם עת, בגיל 54, ב-1990. אילן היה בעל טור בעיתון "למרחב", ולאחר מיזוגו עם "דבר" – בעיתון זה, ובהם עסק בעיקר בידיעת הארץ ובאהבתה. הטורים נקראו "ארץ חמדה" ו"משוט בארץ". שמות הטורים מעידים על כך שאין הם ספקי מידע אקדמי בלבד, אלא המידע נובע מאהבת ארץ ישראל יוקדת.
כתיבת הטור החלה ב-1964, אולם בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים חל בה תפנית. אילן חש שנפתחו בפני אוהבי ארץ ישראל השטחים המשוחררים – הגולן, יהודה ושומרון ומרחבי סיני, והוא נע ונד לאורכם ולרוחבם וכתב עליהם בהרחבה במאמריו ובספריו. הוא ליווה באהדה רבה גם את ההתיישבות החדשה, וסיקר אותה באהבה. יחס מיוחד היה לו לגולן, אותו חקר הן כארכיאולוג, והן כחוקר הזיקה אליו בעת החדשה. על כך כתב את ספרו המונומנטלי החשוב, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, "הכמיהה להתײשבות יהודית בעבר-הירדן 1871-1947", החשוב מבין למעלה מעשרים הספרים שכתב.
גם מאמרו "הרצל מסייר בקוניטרה" הוא יותר מאמר דידקטי ופובליציסטי מאשר העברת מידע לקורא. ניתן לראות איך באופן גלוי לגמרי, מטרתו היא הצגת הגולן כמחוז חפץ ציוני, שאותו מגשימים כעת, סוף סוף, החלוצים שעלו לחונן אבני הבזלת הגולניות.
אילן מתאר את הפער התהומי בין קוניטרה המודרנית המתוארת בחזונו של הרצל, לבין העיירה הסורית העלובה שמצאנו בעלותנו לגולן, והוסיף: "גם עתה, לאחר שחרור הגולן, לא תהא קוניטרה, ככל הנראה, בירת הגולן. למרות שמאות אנשים הציעו עצמם כמתיישבים בעיר הנטושה, היא לא תיושב, ובמקומה תוקם עיירת מחוז חדשה. סיבת הדבר היא בקרבתה היתירה של קוניטרה לגבול הפסקת האש והאפשרות של פגיעות בה מצד חבלנים [=מחבלים]. כבר עתה גילו הללו כוחם בהמטרת פגזים על העיר. העיירה המתוכננת תוקם פנימה יותר בגולן, ותהיה מובטחת יותר, לפחות מהכלים הקלים, המצויים כיום בידי ארגוני החבלה."
העובדה שאילן כתב את הדברים ב-1969 מעידה על היכרותו עם תוכנית פיתוח הגולן שהגה באותם ימים המתכנן עוזי גדור. בתכנית מוצגת הדילמה בין הקמת עיר הגולן בקוניטרה (כפי שהציע ראש הממשלה לוי אשכול), לבין הקמתה במרכז הגולן, באזור בו אכן הוקמה לימים קצרין, כפי שמוצע בתכניתו של גדור. יש לציין, שכל נושא הקמת היישוב העירוני לא קודם כהוא זה, בין השאר כיוון שמתיישבי הגולן לא אהדו אותו. רק לאחר מלחמת יום הכיפורים נפל האסימון בקרב המתיישבים, הם הבינו את החשיבות הדמוגרפית הקריטית שבקיומו של יישוב עירוני לקליטת מסה אנושית משמעותית, ודחפו בכל הכוח ובהצלחה גדולה להקמת קצרין.
צבי אילן מתייחס גם לסוגיית המים, שבאה לידי ביטוי ב"אלטנוילנד": "הרצל נוגע כאן בבעייה שהיא אולי העיקרית מאלה הניצבות בפני חקלאי הגולן: יורדות באזור זה (לפחות במרכזו ובצפונו) כמויות מים ניכרות, אלא שמים אלה קשים ביותר לניצול לתבואות קיץ ולשימוש לצרכי אדם ובעלי חיים משך כל השנה. הסיבה היא, שהמים פורצים בצורת מעיינות היורדים בערוצים עמוקים מערבה, אל הירדן והכינרת. עד עתה, כל עת השלטון הסורי, לא נעשו קידוחים עמוקים להעלאת מים במרום הגולן ולנוכח המצב הוחל בביצוע תוכניות לשאיבת מים מבריכת רם ומהכינרת, נבנו סכרים לעצירת שיטפונות, נקדחות בארות ועוד."

נשוב ונתלווה אל המסיירים בגולן ב"אלטנוילנד". הללו, לאחר נסיעה של שעה וחצי, הגיעו אל משק לדוגמה, שניבנה בפיקוח החברה החדשה, ע"י ארגון צדקה. מנהלו הראה לאורחיו כל מה שניתן לראות באחוזה נפלאה זו. התפעלות מיוחדת עורר המרכז החשמלי, שמקומו היה ליד בניין ההנהלה. מהמרכז סיפקו זרם לעבודות השדה העיקריות ומפעלים הקשורים עם המשק – ביח"ר לסוכר, טחנת קמח, ביח"ר לעמילן ועוד. בבנייני המשק, שביקרו בהם, כמו בבתי החרושת, בכבישים ובשדות, היה הכל "ערוך ומסודר לפי כל השיטות החדשות של החקלאות המודרנית".
וכאן צפויה הפתעה. מיהם המתיישבים באותה חווה משוכללת, אותו יישוב למופת?
לא ניחשתם.
אסירים, שהחברה רוצה להחזירם למוטב ושולחת אותם למיזם שיקום בגולן... אנשים אלה, אחרי שריצו את עונשם, מבקשים בדרך כלל להישאר במקום כפועלים או כמתיישבים.
ועל כך מעיר צבי אילן: "כמובן שהרצל לא יכול לחזות את מהלכה הלולייני של ההיסטוריה, ולהעלות במחשבתו מאות (ואולי כבר אלפים) צעירים הבאים מרצון ליישב את הגולן, והם הם שעשו את הגולן לעברי – בני קיבוץ מרום הגולן שפתחו בקוניטרה מלון, שאינו נופל הרבה מהמלון האנגלי שחזה הרצל; בני עין זיוון ואל על ומבוא חמה שמעבדים את הקרקע 'לפי כל התורות החדישות ביותר של החקלאות המודרנית' והכלים המשוכללים ביותר."

המשפט המוכר ביותר ב"אלטנוילנד" הוא המוטו שלו: "אם תרצו – אין זו אגדה".
וכך כותב הרצל בפרק הסיום של ספרו: "... אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה – ויישאר אגדה." את מאמרו "הרצל מסייר בקוניטרה" מסיים צבי אילן בהתייחסות לחזון ההתיישבות המתחדשת בגולן: "אם נרצה, מי יודע – אולי גם זו לא תהיה אגדה..."
חלפו יובל שנים. זו לא היתה אגדה.

2. צבא אחר, מוסרי ויפה
בעקבות "שוברת שתיקה", 5.5.17
במאמרה "שוברת שתיקה" סיפרה דניאלה לונדון דקל על בנה החייל, מפקד כיתה בגדוד 50 של הנח"ל. "דרך עיניו," מספרת דקל, "אני חווה גם צבא אחר. מוסרי ויפה... ישנם גם סיפורים אחרים. נהדרים ביופיים. על נתינה, התחשבות, אומץ ורעות."
דניאלה שומעת ומתקשה להאמין, אבל הנה, כאשר היא פוגשת חייל אמיתי, בשר ודם, בנה, שאותו היא מכירה באמת, ומאמינה לו, לפתע היא מגלה שצה"ל הוא לא מה שכתוב בסיפוריהם של עמירה הס וגדעון לוי. מבנה היא שומעת, שצה"ל הוא היפוכו הגמור של צבא הקלגסים, הרוצחים ופושעי המלחמה, עליו מספרים "שוברים שתיקה" ברחבי העולם, בעוברם באובססיביות מעיר לעיר, ממדינה למדינה, מקמפוס לקמפוס להוציא דיבת מדינתם רעה. היא לבטח מבינה, שכאשר "שוברים שתיקה" נפגשים עם שר החוץ הגרמני, זה לא כדי לספר לו על הצבא המוסרי והיפה, צה"ל האמיתי. הם לא מספרים לו על הדברים הנהדרים ביופיים, שעליהם היא שומעת מבנה.
ואז מסיימת דניאלה את מאמרה במילים: "אם הוא ירצה לצעוק את התמונות שנחרתו בזיכרונו בדיוק באותה אכפתיות שבה הוא מפקד עכשיו על חייליו – באיזו זכות, איך אפשר, שעדותו תיחשב לו לבגידה."
העדות, עליו מדברת דניאלה, היא בארגון "שוברים שתיקה".
ואני שואל את דניאלה – באיזה עדות מדובר? אם הוא יעיד על צה"ל האמיתי, המוסרי והיפה, איזה עניין יהיה ל"שוברים שתיקה" בעדותו? הוא לא יעניין אותם.
אם בכוונתו להעיד על חריגות ומקרים שליליים, המנוגדים לדרכו של הצבא המוסרי והיפה, למה לו ללכת דווקא ל"שוברים שתיקה". עליו פשוט לפנות למפקדיו ולטיפולם. כלומר, אם בכוונתו לפתור בעייה, אם בכוונתו לתקן, כך עליו לנהוג.
ואם הוא רוצה להעיד דווקא בפני ארגון אזרחי, הוא יכול לעשות זאת באוזני פעילי הארגון "זכויות אדם כחול לבן", הפועלים להנחלת ערכי טוהר הנשק בצה"ל ומלווים ברגישות את החיילים והמפקדים בפעילותם, מתוך הזדהות ואמפתיה ומתוך רצון לתקן ולפתור, ולא לפגוע בישראל.
אם הוא יבחר להעיד דווקא בפני "שוברים שתיקה", גם אם כוונותיו טהורות ורצויות, השימוש הציני שייעשה בעדותו יהיה למטרות תעמולה נגד מדינת ישראל. כאדם ערכי, אני בטוח שאין הוא רוצה בכך. ולכן, מוטב שלא ייפול בפח שארגון זה טומן לו, כפי שהוא טמן וטומן לחיילים שוחרי טוב רבים.

3. צרור הערות 7.5.17
* שתי חזיתות – מאקרון נאלץ להתמודד לא רק נגד הפשיזם הגזעני המתעורר שוב באירופה, 70 שנה אחרי שרצינו להאמין שהוא מוגר, אלא גם נגד האימפריאליזם הרוסי של הרודן פוטין.

* בלי "ברוגז" – ההחלטה האנטי ישראלית של אונסק"ו מרתיחה את הדם – בצביעותה, בשקרנותה וברשעותה. אך החדשות החשובות הן השינוי המבורך שחל בשנים האחרונות במפת ההצבעה על אותה ההחלטה. משנה לשנה מספר המתנגדים והנמנעים גדל והשנה, לראשונה, היה גדול יותר ממספר התומכים. גם ריכוך הנוסח של ההחלטה, לא עצר את הזליגה הזאת.
לאחר ההחלטה הקודמת, שהיתה קיצונית יותר והתקבלה ברוב גדול יותר, היו קריאות להעניש את מדינות אירופה שהפנו לנו עורף, לנתק מגע, לגרש שגרירים וכו'. המסר של הקריאות הללו היה "כשיורקים עלינו, עלינו להבין שזה לא גשם."
אבל האמירות הללו, שהן מובנות בהחלט מבחינת תחושת הזעם והתסכול, מבטאות אי הבנה של הזירה המדינית. זו זירה חשובה, שאסור לנו להפקיר אותה לידי האוייב, הגם שהיא רוויית צביעות ושקר. עלינו לדבוק בעיקרון אותו טבעו בן גוריון ומשה שרת מיד עם הקמת המדינה – שאיפה ליחסים טובים ככל האפשר עם מקסימום מדינות, כמרכיב בעוצמת המדינה.
הפעילות הבינלאומית מתחלקת להידוק היחסים הבילטרליים בין ישראל למדינות השונות (כלכליים ואחרים) והשפעה על מדינות העולם להכרה בצדקתה של ישראל בסכסוך המזרח תיכוני. על ישראל לקדם את יחסיה הבילטרליים גם עם מדינות שממשיכות לפעול נגדה בזירה הבינלאומית, כמו המעצמות רוסיה וסין, כיוון שזהו אינטרס ישראלי, וכיוון שהדבר עשוי להוות מנוף גם לשינוי בדרכן המדינית בעתיד.
במדינאות אין מקום למשחקי "ברוגז", אלא לעבודה מדינית ודיפלומטית קשה וארוכת טווח, הגם שהיא רוויית אכזבות ותסכולים. יש לפעול להמשך המגמה החיובית של השנים האחרונות, עד יצירת מצב של בידוד המדינות הערביות והמוסלמיות ורוב מעשי נגד ההחלטות. הדבר אפשרי, הוא בהישג יד, והוא כרוך בעשיה מדינית קונסטרוקטיבית ענפה.

* החמאסניק המתון – השאלה האם הניה מתון יותר ממשעל מגוחכת. להעמיד את המילה "מתון" ליד חמאסניק, זאת בדיחה. האם הוא פחות קיצוני ממשעל? אין דבר כזה חמאסניק פחות קיצוני. ובכל זאת, לדבר אחד אפשר לקוות – שהעובדה שהוא תושב עזה, תגרום לכך שההרתעה של צה"ל תעבוד עליו יותר מאשר על משעל, מה שעשוי לדחות את העימות הבא.

* ריקוד הכבשים – אוהד נהרין החליט שרקדני להקת בת שבע ירקדו ויניפו את דגל אש"ף בריקודם (הרי דגל ישראל טוב, בעבור המילייה שלו, רק כדי לתחוב אותו לתחת או לחרבן עליו).
מה שמטריד במיוחד, בפרובוקציה הפרברסית הזאת, היא שתיקת הכבשים של הרקדנים. אוהד אמר ידיים למעלה... אוהד אמר להניף את דגל האויב... אוהד אמר לציית. איזה אפסים, חדלי אישים, חסרי עמוד שדרה. איזו צייתנות עיוורת. צייתנות עלובה. איזו פחדנות.

* גזען – טקס הדלקת המשואות בהר הרצל לא היה מספיק "אשכנזי" בעבור מנשה רז, והוא פרסם בפייסבוק פשקוויל שטנה נגד עדות המזרח. כיוון שאנו חברים בפייסבוק, נתקלתי בפשקוויל זמן קצר אחרי שעלה, ובטרם ידעתי שהוא יקבל חשיפה תקשורתית.
התלבטתי איך להגיב. להתווכח איתו? להסביר לו? להעמיד אותו על טעותו? זה חסר טעם. הרי אין המדובר בדעה מושכלת, כי אם ברגש – רגש קמאי של שנאה גזעית לבני עמו שמוצא הוריהם בגולה אחרת משל הוריו. לא להגיב? סתם ללכת להקיא? הרגשתי שאיני יכול לשתוק. הגבתי במילה אחת קצרה, המסכמת הכול: גזען!

* דמעות התנין של גדעון לוי – תקדים! גדעון לוי כתב מאמר בעקבות מותו של ישראלי יהודי, ולא תמך בהורגיו.
מה קרה? ביום העצמאות, נער ישראלי התאבד בירושלים. הוא נטל סכין ורץ לעבר חיילי צה"ל במחסום חיזמה. החיילים הבינו שמדובר בפיגוע, ירו בו והרגוהו.
לגדעון לוי לא אכפת ממותו של יהודי. אילו היה אכפת לו, הוא לא היה יוצא מגדרו להסביר ולהצדיק את המחבלים ואת פיגועיהם. אבל הוא ניצל את ההזדמנות כדי להציג את חיילי צה"ל כמכונות מוות. המסר של מאמרו, היה שצה"ל הוא מכונת מוות אוטומטית. כלומר, גדעון לוי ניצל בציניות אכזרית ומקפיאת דם את מותו הטרגי של הנער, וגייס אותו לתעמולה האנטי ישראלית הארסית שלו ושל אויבינו.
חיילי צה"ל נהגו כשורה – עשו בדיוק את מה שנכון היה שיעשו. כאשר הם מזהים מחבל שרץ לעברם עם סכין, ולא היתה סיבה שיבינו אחרת, במקרה זה, עליהם לירות ולהרוג, כיוון שהאלטרנטיבה היא שהם ייהרגו.
האם גדעון לוי אינו יודע זאת? בוודאי שהוא יודע זאת. הוא כותב בפירוש: "החיילים ספרו את ההרוג המי יודע כמה שלהם, בלי נפגעים לכוחותינו. העיקר תמיד: בלי נפגעים לכוחותינו." ובמשפט זה הבהיר גדעון לוי מה רצונו, מה היה מספק אותו, מה היה ממלא אותו באושר. נפגעים לכוחותינו.

* ואם זה היה נגמר אחרת – נניח שסיפור ההתאבדות של הנער היה מסתיים אחרת, מה היה כותב לוי? זאת היתה הוכחה לכך שישראל היא מדינת אפרטהייד. הוא היה כותב שבמדינת ישראל תפקידם של הערבים למות, ועובדה שכאשר מדובר ביהודי...

* רובה ומחסנית במיטתו של הילד – לפני ימים אחדים נתפס מפקד חוליית מחבלים שביצעה מספר פיגועי ירי. הרובה והמחסנית נתפסו בארגז המיטה של בנו. התמונה של הרובה, עם המחסנית בפנים, בארגז המיטה, התפרסמה ב-YNET.
איך נתפס המחבל ונשקו? כאשר אנחנו שומעים על קלגסי אקיבוש האכזרים שפולשים באישון לילה לבתי פלשתינאים תמימים ושולפים אותם מן המיטות... בדיוק כך נתפסים מחבלים וכלי נשקם.
מדובר ברובה שירה על אזרחים ישראלים ונועד להמשיך לירות ולרצוח אזרחים וילדים ישראליים.
בפשקוויל "ביקורת טלוויזיה", בעקבות תוכנית על מפקד גדס"ר "גולני" בערוץ 2, כתב עליו רוגל אלפר: "מה עושה אבא בלילות? בועט בדלתות של זקנות." וכך הוא ממשיך ומתאר ברוח זו מעצר של מחבל.
מחבלים נעצרים כדי להגן על חיי אדם. הרי כבר היינו בסרט של 1,500 נרצחים בשנים שאחרי אוסלו, עד שצה"ל חזר לפעול ביו"ש.
בעיני אלפר, צה"ל הוא צבא שבועט בדלתות של זקנות בלילות. בעיני אדם הגון, צה"ל הוא צבא שמציל חיי אדם, באמצעות מעצר המחבלים לפני הפיגוע; בטרם יבצעו זממם הרצחני.
בשנה שעברה פרסם אלפר ב"הארץ" מכתב למחבל שידקור אותו, בו הוא מצדיק את המעשה ומתנצל על כך שבתור ישראלי הוא שותף לכיבוש. הוא תומך ללא סייג בפיגועי הטרור. ולכן, הוא מתנגד לסיכול הפיגועים ומציג אותם כהתעמרות בזקנות.

* או"ם שמום נוסח דבוקת שוקן – ב. מיכאל פרסם פשקוויל ב"הארץ", בו הוא תקף את האו"ם על הכרתו בישראל ב-1949 והסביר שבכך הוא הוכיח שהוא "או"ם שמום".
אזהרה: ב. מיכאל היה פעם סטיריקן, ומישהו עלול לחשוב שהוא כתב זאת במאמר סטירי. אולי כפרודיה או הגזמה. לא. הוא כתב זאת במאמר פובליציסטי. זו דעתו.

* יהודה ושומרון – מפקד גל"צ ירון דקל ריענן הנחיה לשדרי התחנה, לא להשתמש בביטוי "הגדה המערבית" שאומץ כביטוי האג'נדה הפלשתינאית והאג'נדה של השמאל, אלא בביטוי נייטרלי – "השטחים".
הוא צודק לגבי "הגדה המערבית". מה זה הגדה המערבית? מקום שבו ניתן לשכשך את הרגליים במי הירדן? מאה מטר מן הירדן? עד כביש 90? אולי כל א"י המערבית, עד הים? הביטוי הפוליטי הגדה המערבית, מנוגד לכל היגיון גיאוגרפי ולשוני ואין לו מקום.
אבל הוא טועה לגבי "השטחים". אחרי מלחמת ששת הימים דובר על "השטחים" – יש שכינו אותם "השטחים המשוחררים", אחרים – "השטחים הכבושים", וההגדרה הרשמית היתה "השטחים המוחזקים".
אבל הביטוי הזה אנכרוניסטי. מדובר באזורים שיש להם שמות עבריים יפים ועתיקים, הרבה דורות לפני שקמה מדינת ישראל – יהודה ושומרון. אין שום סיבה שבעולם להשתמש בשם אחר. זה השם האובייקטיבי ביותר, כי הוא פשוט קורא למקומות בשמם, בשפתנו. גם מי שתומך בנסיגה מיהודה ושומרון או בפשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון, אינו צריך להמציא טרמינולוגיה חלופית, כדי לאנוס את השקפתו הפוליטית על השפה העברית ועל הגיאוגרפיה של א"י.
הנחייתו של ירון דקל הקימה עליו את "הארץ", ש"יצאו עליו", כהרגלם. ירון דקל חוטף מהם שוב ושוב, כיוון שפתח את התחנה לקולות אחרים והפך אותה לתחנה פלורליסטית ומגוונת, כיאה לתחנת שידור ציבורית. בעיני דבוקת שוקן פתיחות ופלורליזם נקראים "השתלטות ימנית". אגב, מישהו אמר "הדתה" ולא קיבל?

* הערעור – שפטל השיג את ליטרת הרייטינג.

* בגלל המתנחלים – עמוס עוז, מתוך ספרו "שלום לקנאים": "'הכול בגלל הגלובליזציה!', 'הכול באשמת המוסלמים!', 'הכול בגלל המתירנות!', או 'בגלל המערב!', או 'בגלל הציונות!', או 'בגלל השמאלנים!' – כל מה שעליך לעשות הוא למחוק את המיותר, לסמן עיגול סביב השטן הנכון בעיניך."
צודק, אבל הוא שכח מישהו. את ה"שטן" החביב על קבוצת ההתייחסות שלו, ולבטח על מרבית קוראי ספרו. "בגלל המתנחלים!". והיה מצופה ממנו, ולו מתוך יושרה אינטלקטואלית, לציין זאת.

* חשוב יותר מסיום הקונפליקט – עמוס עוז, מתוך ספרו "שלום לקנאים": "... מצב נורמלי, מצב שבו לא יעמוד מולנו יומם ולילה איזה 'צר ואויב' תורן... בעיני רבים בימין וגם ביהדות ההלכה וביהדות ההתנחלויות, מצב כזה מאיים על עצם זהותנו. ... לא מעטים הם הסבורים שאפילו יותר מאשר חשובים לנו השטחים – חשוב שהקונפליקט הנצחי ימשיך להיות נצחי."
עם כל הכבוד, ויש כבוד, מדובר בהבלים. ההיפך הוא הנכון. הכמיהה לשלום חזקה מאוד בעם היהודי, מעל ומעבר למחלוקות. אולם ב-25 השנים האחרונות חל סחף באמונה שהשלום בהישג יד, בשל מספר אירועים היסטוריים, כמו תוצאות הסכם אוסלו, תוצאות ההתנתקות, תוצאות הנסיגה מלבנון, תוצאות פסגת קמפ-דיוויד בשנת 2000, תגובת הפלשתינאים להצעות ברק ואולמרט, קלינטון וקרי. וגם המציאות סביבנו במזרח התיכון ה"אביבי". הרי אילו הסכם אוסלו לא היה מוביל למרחץ דמים אלא לשלום או אפילו רק לשקט ביטחוני, דעת הקהל בישראל היתה היום במקום אחר לגמרי.
אבל יש בתוכנו לא מעטים הסבורים שאפילו יותר מאשר חשוב לנו לסיים את הקונפליקט, חשובה לנו הנסיגה.

[אהוד: כבר שנים שאני אומר וחוזר ואומר שיש אצלנו אנשים המאמינים שאם עמוס עוז היה אומר שהשמש לא תזרח מחר היא לא היתה זורחת וכי עלינו להיות אסירי תודה לו על שטרם אמר זאת ולא החשיך עלינו את עולמנו לנצח. וכן – שכמעט כל דבר נכון שהוא אומר אינו חדש וכמעט כל דבר חדש שהוא אומר אינו נכון. אבל, כאמור, בארץ יש לא מעט פתאים המאמינים לו, אלה שהשכלתם אינה מגיעה מעבר ל"כמו שעמוס עוז אומר..."]

* חבל שאיני חבר הסתדרות – קראתי את הריאיון מעורר ההשראה של שלי יחימוביץ' ב"ידיעות אחרונות" וחשבתי בעיקר על כך, שכל כך חבל שאיני חבר ההסתדרות ואיני יכול להצביע בעדה. שלי היא מנהיגת עובדים אמיתית, המאמינה בצדק חברתי ומשרתת את קידום הצדק החברתי בחברה הישראלית.
כאשר שלי עמדה בראש מפלגת העבודה, הצבעתי בעד מפלגת העבודה לכנסת, על אף המחלוקת המדינית העמוקה שלי איתה, בזכות מנהיגותה של שלי, עמדותיה הכלכליות חברתיות והמקום המרכזי של הנושא החברתי כלכלי בראש מעייניה.
התמיכה שלי בה בבחירות להסתדרות היא ללא סייג. בעצם עם סייג אחד קטן ושולי – אין לי זכות הצבעה.

* שבת ישראלית – לפני כעשרים שנה, ערכו ח"כ מ"הדרך השלישית", פרופ' אלכס לובוצקי, יהודי דתי, וח"כ יוסי ביילין, מו"מ על גיבוש הסכמות בין חילונים ודתיים בנושאי דת ומדינה. הנושא הראשון והקל ביותר, שבו הם הגיעו להסכמה, היה השבת. רוח ההסכמה היתה – שהשבת היא יום התרבות והפנאי בישראל, ולא יום של עסקים. הרעיון היה צמצום דרמטי של פעילות העסקים והמסחר בשבת, אך פתיחת מוסדות התרבות האמנות והפנאי ובאופן חלקי ומוגבל גם תחבורה ציבורית בשבת.
הסיבה לכך שדווקא בנושא זה היה קל להגיע להסכמה, היא היותו win-win. שני הצדדים לא חשו שוויתרו, אלא שהרוויחו, כיוון שהשבת אינה רק עניין לדתיים, אלא לכל היהודים, ובעצם לכל בני האדם.
מאז היו הרבה מהלכים לגיבוש הסכמות בין חילונים ודתיים בנושאי דת ומדינה. באחדים מהם נטלתי חלק. המהלך המפורסם מכל היה אמנת גביזון-מדן. ובכולם, הנושא הקל ביותר להגיע להסכמות, ותמיד באותה רוח, היה השבת.
ואף על פי כן, חילונים וחרדים קיצונים שוב ושוב דוחפים אותנו למלחמות שבת מיותרות, מתוך אינטרסים זרים.
לראשונה, תוגש השבוע לוועדת השרים לחקיקה הצעת חוק ברוח זו, "חוק השבת". מובילים את היוזמה ח"כים מן הקואליציה והאופוזיציה, ובהם מיקי זוהר (ליכוד), רחל עזריה ("כולנו"), אלעזר שטרן ("יש עתיד") ומנואל טרכטנברג (המחנ"צ).
לבושתי קראתי שהמתנגד החריף במחנ"צ הוא איתן ברושי, נציג הקיבוצים, בשם הקיבוצים המרוויחים הון מפעילות מרכזי עסקים בשבת. התביישתי, שדווקא בתנועה הקיבוצית יש התנגדות לחוק חשוב כל כך לחברה הישראלית, ולחוק המעגן את השבת גם מבחינת צדק חברתי, וזאת בשל רדיפת בצע.

* יכבדו את המסקנות? – לאחרונה נפוצה בפייסבוק קריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית על רצח תאיר ראדה.
אם תקום ועדה כזאת – לאחר פרסום מסקנותיה, כל אלה שתובעים היום את הקמתה יצרפו את חברי הוועדה למשטרה, לפרקליטות ולשופטים בכל הערכאות – כל השותפים ל"קשר", כביכול, נגד רומן זדורוב התמים.

* פרס ישראל לסמי מיכאל – אהוד בן עזר צודק בקמפיין-היחיד שבו הוא קורא להענקת פרס ישראל לספרות לסמי מיכאל. הפרס מוצדק משני טעמים. ראשית, כיוון שמדובר בסופר דגול, מגדולי הסופרים העבריים. שנית, גילו המתקדם, העובדה שהוא כבר בעשור העשירי לחייו, נותנים לו עדיפות על פני סופרים טובים לא פחות (כמו למשל חיים באר), שיכולים להמתין לסיבוב הבא.
הקמפיין של השבועות האחרונים לא היה רלוונטי, כיוון שהשנה כלל לא הוענק פרס ישראל לספרות, אולם עתה, יש ללחוץ על הענקת הפרס למיכאל בשנה הבאה.

* פרס ישראלי – חתן פרס ישראל על מפעל חיים צביקה לוי לבש חולצה, ולא כפת עצמו במיקטורן או חלילה בעניבה. חתן פרס ישראל על מפעל חיים דוידלה בארי לבש חולצה בחוץ ללא מיקטורן או חלילה עניבה, ונעל סנדלים. חתן פרס ישראל לחקר מחשבת ישראל פרופ' יהודה ליבס לא ענב עניבה. וסוף סוף הייתה תחושה שפרס ישראל הוא פרס ישראלי.

* תעשה לי ילד – קראתי שאחת המעריצות של ג'סטין ביבר פונתה מההופעה עם צירי לידה. איך זה קרה? היא צרחה "תעשה לי ילד?"

* ביד הלשון: תל אביב – לכבוד יום הרצל, אני מקדיש את הפינה לשמה של העיר העברית הראשונה, תל-אביב.
מה הקשר בין הרצל לתל-אביב?
בכ' בניסן תרס"ט, 11.4.1909, עלו לקרקע חברי אגודת "אחוזת בית" כדי להקים את העיר העברית הראשונה בארץ ישראל.
כעבור שנה, ניתן לשכונה השם תל-אביב.
בחירת השם תל-אביב היתה הצהרת כוונות, שהעיר נועדה להגשים את חזונו של הרצל. חזונו של הרצל על דמותה של המדינה היהודית בארץ ישראל מופיע ברומן האוטופי שלו "אלטנוילנד", שיצא לאור ב-1902, שנתיים לפני מותו של המנהיג. לטיוטת ספרו הוא העניק את השם "ציון החדשה", אולם לקראת פרסום הספר הוא החליט לשנות את שמו ל"אלטנוילנד".
פירוש השם אלטנוילנד, הוא "ארץ ישנה חדשה".
הסופר, המשורר, המתרגם והעיתונאי נחום סוקולוב, לימים נשיא ההסתדרות הציונית, תירגם את "אלטנוילנד" לעברית, והעניק לו את השם "תל-אביב". למה תל-אביב? בשם תל-אביב ראה סוקולוב את מימוש המשמעות של ארץ ישנה חדשה. התל יושב על חורבות עיר עתיקה. האביב מסמל התחדשות. אחרי "אביב העמים" של המאה ה-19, האביב סימל במיוחד התחדשות לאומית.
את צירוף המילים תל-אביב, לקח סוקולוב מפרק ג' בספר יחזקאל. המעניין, הוא שתל-אביב לא היתה רק מקום בגולה, אלא אף הוגדרה במילה המפורשת – גולה, "הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב". בעיניי זו הברקה של ממש, המבטאת את מהות החזון הציוני והמפעל הציוני – המרת תל אביב של הגולה, בתל-אביב של המולדת, העיר העברית הראשונה, העיר שנועדה לממש את החזון הציוני של המדינה היהודית בארץ ישראל.
כמו הרצל, סוקולוב ומנהיגי הציונות הראשונים, כך גם הנביא יחזקאל היה חוזה מדינת היהודים שתקום לאחר גלות בבל, ואף הוא צייר אוטופיה של ארץ ישנה חדשה, "אלטנוילנד".