סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק כ"ב

שרגא ופרס

ערב הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות, בשנת 1959, עמדה על הפרק שאלת מועמד מפא"י לראשות העיר תל-אביב. בבחירות הקודמות, ב-1955, עמדה גולדה בראש הרשימה, ומשום סירוב סיעת המפד"ל להצטרף לקואליציה בראשות אישה, מטעמים הלכתיים (דבר שלא הפריע להם לימים להיות בקואליציה כשהיתה שר וראש-ממשלה) – עברה ראשות-העירייה לידי הציונים-הכלליים דאז, בראשות חיים לבנון.

בחירות 1959 התקיימו בסימן הכרזה שהודבקה בכל מקום אפשרי וקראה – "הגידו כן לזקן!" – על רקע צדודית פניו התקיפה של בן-גוריון. סיסמה זו אמרה הכול. בן-גוריון סמלה של מפא"י, סמלה של המדינה, דמות מנהיג חריזמאטי הגורפת אחריה המונים.

כשבאו במשלחת זאב וינר, אליעזר שכטר, יהושע רבינוביץ, אורי אלפרט ושרגא, כולם מאנשי ה"גוש", לבן-גוריון כדי להתייעץ מי יהיה מועמד המפלגה "כי תל-אביב איננה סתם עיירה..." – כדברי שרגא, הפתיע אותם באומרו:

"יש לי כבר מועמד לראשות-העיר."

"מי?"

"אתם מכירים המנהל הכללי של משרד הביטחון, קוראים לו שמעון פרס. הוא אדם צעיר, מסור ונאמן. גם כישרוני ויעיל."

חברי המשלחת נדהמו. לשים בראשם אחר ממנהיגי ה"צעירים" במפא"י, עימם שרוי הגוש בחילוקי-דיעות עמוקים (למרות כנס ה"פיוס" שנערך כשנה קודם לכן בכפר-הירוק). מינוי העומד בניגוד לדרכו של שרגא, שבשמה דחה כל מי שנדחק לתפקיד "קודם זמנו", בטענה שאין מצניחים "צנחנים".

אך איש מקבוצת אנשי ה"גוש" המפורסם לא פצה פה. לא העז להמרות את פי מנהיגה של מפא"י וראש הממשלה. רק שרגא, שליו, אזר עוז (העיקר – "שרקצאך נישט!"), והודיע בשקט:

"בן-גוריון (במלעיל) – זה לא יילך!"

בן-גוריון התרגז. החברים האחרים נבהלו. איך אפשר לדבר כך אל בן-גוריון? – אבל שרגא בשלו: "אני מכיר את שמעון פרס ואני מכיר את תל-אביב ואני אומר לך שזה לא יילך!"

לימים סיפר שרגא שלא שלל את שמעון פרס אישית. להיפך. ידידות היתה ביניהם כל השנים, עוד מן התקופה ששמעון פרס היה במידה מסויימת חניכו ב"הנוער העובד", ושרגא ראה בו אחד מגידוליו. אך אותה תקופה החריפו היחסים עם ה"צעירים" ו"שיטות פעולתם לא היו לרוחנו."

לשאלה כיצד העז לעמוד כך נגד החלטתו של בן-גוריון, השיב שרגא:

"לי היתה שפה מיוחדת אליו. כשאמרתי מה שאמרתי, הוא הביט בי. כולם פתחו עיניהם כשהמשכתי ואמרתי: 'בן-גוריון, אני יודע בדיוק איפה יושב עכשיו שמעון פרס עם רעייתו סוניה. בלי כל קשר לעניין קבעתי עימו פגישה, ואני הולך להגיד לו שאתה מציע אותו כראש העיר ואני רוצה שהוא יידע שאמרתי לך בעניין זה: לא.' – כך אני נוהג לעשות. אינני פועל מאחורי הגב. זה אולי משונה. אבל זו עובדה." (שלמה נקדימון: "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות", 1975).

הפגישה עם בן-גוריון התקיימה במהלכו של כנס שנערך בבית "הבימה". לדברי שרגא, אכן הלך אז אל פרס וסיפר לו על מהלך הפגישה, ופרס השיב:

"אני אומר לך שאף פעם לא פעלת בחוכמה כזו. התחום המוניציפאלי זה לא השטח שלי."

שרגא: "ידעתי שכך תהיה תגובתך ועל כן לא תמכתי בהצעה. ידעתי שכהונה זו לא מושכת אותך ולא תמשוך אותך, אני מכיר אותך ואת מחשבותיך, וזה לא זה."  

*

פרס זוכר את התקופה ההיא. לדבריו נראתה מועמדותו בעיני שרגא כ"פרי בוסר". שרגא, המשופשף היטב בענייני בחירות, חשש כי מועמדותו של פרס לא תגרוף די קולות. נוסף לכך, לדברי פרס:

"היה בלב הקבוצה של שרגא חשד שאם המפלגה תיפול בידי תיאורטיקנים גדולים מדי או מרדנים גדולים מדי – הם יהרסו אותה. אנשי ה'גוש' חשבו שהמפלגה מוכרחה להישען על קו פראגמאטי, רציני, ענייני, וצריך לתת הגנה לכל המנהיגים וההנהגה. מה עוד שאחדים מהם צמחו מתוך תל-אביב, כמו נמיר וארן. חוט שידרה פראגמאטי של המפלגה, כך הם ראו את עצמם. וכל מי שקפץ, מלמעלה או מלמטה, נראה להם כסכנה. יש לאפשר לבן-גוריון לעסוק בפוליטיקה באין-מפריע, ויש לתת גיבוי להנהגה הוותיקה, לדאוג לחלק המגיע לה במפלגה, ל'סידור-עבודה'. והנה כאן באים חבר'ה חצי-נחמדים חצי ארחי-פרחי, סייחים חסרי-סבלנות, שוברי גדרות, ובן-גוריון מריץ אותם מהר מדי, לדעת הוותיקים.

"במשך הזמן נוצרה מערכת יחסים חברתיים ב'גוש'. אכלו יחד דג מלוח ושתו 'כוסית'. ראו עצמם כנושאי חוכמת החיים של המפלגה. וראו שהצעירים מערערים את ההנהגה בטרם בוא הזמן. על אחדים מאיתנו חשבו שאנחנו 'פראים', לא נוהגים לפי כללי המשחק. אך הם הבחינו בינינו, בתוך החבורה. אברהם עופר הסתבך איתם בקרב על סניף תל-אביב, מבצר שאסור לערערו, בעיניהם. אותי הכיר שרגא כשהייתי בן חמש-עשרה, הפגישה הראשונה של קבוצתי ב'הנוער העובד' היתה אצל שרגא בבית. אליי, לא היתה לו כמעט התנגדות."

*

לימים אכן נקשרה בין פרס לשרגא רעות עמוקה ונאמנה. מכל צמרת ה"צעירים" של מפא"י – הלך לימים פרס בעקבות שרגא. בן-גוריון היה רבו ומורו של פרס, אבל לפרס לא היה שרגא משלו, לסייע לו בתחום המפלגתי – ולכן לא היה יכול להיות "פרימדונה" כבן-גוריון.

לאחר הקמת רפ"י היה על פרס להיות מעין "שרגא" לעצמו ולאחרים, להפשיל שרוולים ולשאת בכל העבודה הסניפית, המייגעת והסיזיפית. פרס למד מהי מפלגה ומהם חיי סניף באותה דרך קשה ששרגא המליץ עליה ואף חסם בשמה לא-פעם פעיל צעיר שהתפרץ לתפקיד בכיר: "קודם תהיה עשר שנים מזכיר סניף מפא"י בזרנוגה ג'. תלמד מהי עבודה מפלגתית בשטח. מהן השיטות. דברים אלה לא תדע לעולם בשיטה של הצנחה מלמעלה."

מי יודע אם דרכו של פרס לא היתה אחרת אילו נמצא לו מראשיתו עוזר נאמן כשרגא – לשאת כליו כל השנים, ולנהל עבורו את "סידור-העבודה" במפלגה.

*

מועמדות פרס, לבחירות לראשות עיריית תל-אביב ב-1959, נפלה. שרגא המשיך לפעול במרץ:

"נפלתי על המצאה חדשה. קראתי ל'עזרה ראשונה' את פנחס ספיר. יונה כסה היה מזכיר סניף המפלגה בתל-אביב. עם ספיר עבדתי עשרים שנה ברציפות בטיפול בבעלי-מלאכה, סוחרים וקואופראציה. היינו מתייעצים בהרבה דברים, בייחוד כשהיה צורך לקבל הכרעות. נפגשתי עם ספיר וכסה בירושלים והחלטנו להיפגש בו-בלילה עם נמיר, שהיה אז שר-העבודה, בדירתו בירושלים. כבר היה שתיים בלילה. אמרתי לספיר ולכסה: 'נעיר אותו ונציע לו להיות ראש-עיר. אפילו בשעה כזו, הוא לא יגרש אותנו. קודם כל, הוא איש נימוסים. הוא חבר שלי והוא בידידות אתכם.'

"הערנו אותו. הוא הביט עלינו ושאל: 'מה קרה?' – כשני רגעים נדהם: 'מה קרה שבאתם בשתיים בלילה?' – כששמע את משאלתנו, שאל: 'אתם רוצים להוציא אותי מן הממשלה? זה עתה נכנסתי אליה. התחלתי להתרווח במשרד העבודה. רק עכשיו התחלתי למצוא בזה עניין. שמתי יד על ענייני שיכון ומעברות. אתם עושים לי עוול. לא רק לי באופן פרטי אלא גם לעניין.'

"אמרנו לו: 'ההכרעה כבר נפלה. מחוז תל-אביב של המפלגה יתכנס לאשר את זה. זה דין התנועה ואין לעשות שום דבר. אתה תמיד מקבל את דין התנועה!'

"נמיר שמע את הדברים אך ניסה שלא לקבל את הדין. אחרי שיחה של שעה וחצי אמרתי: 'מרדכי נמיר, אתה מתבקש לבוא לביתו של שרגא נצר בבוקר, בשעה שמונה, ויבואו גם ספיר וכסה. עכשיו לפנות בוקר, אני נוסע הביתה ואודיע לאשתי, דבורה, שאתה תבוא בבוקר. היא תשמח מאוד לארח את החברים האחרים ובייחוד אותך, כראש העיר הבא של תל-אביב. היא תשמח שיהיה לה חבר ראש-עיר.'

"אני זוכר שנמיר קילל אותנו וצעק עלינו..." (שלמה נקדימון: "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות", 1975).

בבוקר בא נמיר אל שרגא, הסכים להתפטר מהממשלה ולעמוד בראש רשימת מפא"י לבחירות לעירייה. הוא כיהן תשע שנים כראש העיר תל-אביב והטיל בה חותמו אול יותר משהיה מצליח לפעול אילו נשאר שר בממשלה.

*

ההצעה להציב את פרס בראש רשימת מפא"י לבחירות לעיריית תל-אביב היתה בעיני ההנהגה הוותיקה של מפא"י ב-1959 בבחינת "חילול הקודש", היא עוררה חשד. לשרגא היה האומץ להתנגד לה ולהביא לדחייתה – אך "הורדת" נמיר מהממשלה לאותו תפקיד-ממש, כשגם הפעם היוזם, המוציא-לפועל המפעיל – הוא שרגא, נתפסה אף היא בחשדנות על-ידי אותה הנהגה ותיקה.

שרגא מילא כאן תפקיד-ביניים, לטובת בן-גוריון והמפלגה, כפי שנראו בעיניו, ובשירותם, אך כבר נזרעו כאן זרעי המשבר שעתיד-לבוא, כאשר יהיה על שרגא לבחור בין נאמנותו לבן-גוריון, הפורש ועימו בעיקר ה"צעירים", אנשי רפ"י – לבין ההנהגה הוותיקה, חבריו בני-דורו של שרגא, מרבית אנשי ה"גוש", שנשארו והיו מפא"י.

ראוי לחזור ולהדגיש כאן כי לאחר הפילוג במפא"י והקמת סיעה ב', שנעשתה ל"תנועה לאחדות העבודה" וב-1948 התאחדה עם "השומר הצעיר", במסגרת מפ"ם – נשארה מרבית הנוער, דור ההמשך  של מפא"י – מחוץ למפלגה. זה, בין השאר, הרקע ליריבות שהביאה ב-1949 לפירוק הפלמ"ח, שרק שלושה ממפקדיו באותה עת, אליעזר שושני, אסף שמחוני ומשה נצר, בנו של שרגא, היו אנשי מפא"י, וכל שאר הצעירים, דוגמת יגאל אלון, שהיו אמורים לשמש דור המשך למפא"י – היו אנשי "אחדות העבודה", רובם במסגרת "הקיבוץ המאוחד". על מצב זה קונן בשעתו ברל, כאשר הרגיש כי בחלקו של טבנקין, רעו ומתנגדו, עלה לאחר הפילוג – הנוער, גידול דור ההמשך.

שרגא מצדיק את צעדו של בן-גוריון: "התנגדותו לפלמ"ח נבעה מהחשש, שמא יהפוך גוף זה למעין צבא פרטי של 'הקיבוץ המאוחד'. בפירוק הפלמ"ח תמכו אנשים שהיו שייכים לקבוצה שייסדה את הפלמ"ח כמו אסף שמחוני ומשה נצר." ("רשימת מפנקסי", עמ' 49).

בן-גוריון ודאי הרגיש אותן שנים בפער שנוצר כתוצאה מאיבוד דור הפלמ"ח למפא"י, ובצורך להקים במפלגה משקל-שכנגד מקרב הצעירים, שיבואו אחרי ההנהגה הוותיקה (שרובה בת-גילו של בן-גוריון או צעירה ממנו בעשר שנים לכל היותר) – אחרת ייווצר פער של דור שלם במפלגה, ויהא חשש להמשכיותה. ומי יודע אם לא היה זה אחד מאסונותיה הגדולים של מפא"י, כמעט מראשיתה: לדור ההנהגה הוותיקה ולאנשי ה"גוש" לא היה, במישור העסקנות המפלגתית, המשך הולם, אורגאני, דור בעל מרקמים חברתיים משותפים, כפי שהיה למשל דור הפלמ"ח, שנוטרל מכל השפעה פוליטית ממשית בישראל של אותן שנים. אולי משום כך רבו בה, במפא"י, לימים, "הצנחנים", ייבוא של הנהגה מפלגתית שלא היה עולה על הדעת בתקופות הקודמות, ואשר שרגא היה כל ימיו ממתנגדיו החריפים ביותר מסיבות עקרוניות ופרסונאליות גם-יחד.

זאת עוד, "אחדות-העבודה" נשארה כל השנים מפלגה אליטיסטית, קטנה, שבסיסה "הקיבוץ המאוחד", בעוד מפא"י הפכה, עם הקמת המדינה ותקופת  העליות ההמוניות, ובהנהגתו של בן-גוריון – למפלגת המונים המאגדת ומייצגת סקטורים שונים אשר העניקו לה כוח אלקטוראלי אך גם טישטשו את זהותה האידיאולוגית והעצימו את מנגנוניה.

המשך יבוא