אחד מגיבורי התרבות הבולטים של העולם המערבי מזה למעלה מאלפיים שנה, הוא ספרטקוס. ספרטקוס, מנהיג מרד העבדים ברומי (73-71 לפנה"ס) שימש השראה לדורות של חולמים ולוחמים, של שוחרי חופש, של מורדים ולוחמי עצמאות לאומית ומעמדית.
בשנת 73 לפנה"ס הוא ברח בראש קבוצה של 70 עבדים, חמושים בכלי מטבח. הם השתלטו על קרונות של נשק, וכך בנו צבא של 70,000 עבדים משוחררים, ובמשך שנתיים זכו לניצחונות מפתיעים על הצבא החזק בעולם, של האימפריה הגדולה בעולם.
לאורך הדורות נכתבו על ספרטקוס רומנים היסטוריים רבים, סרטים, סדרות. אגודות ספורט נקראו על שמו, פסלים נשאו את דמותו.
אבל המרד שלו הובס. עשרות אלפי לוחמיו נהרגו בקרבות או נשבו והוצאו להורג. הוא – ביניהם. אלפי שבויים נצלבו ולאורך תקופה ארוכה לא הורדו מהצלב, למען יראו וייראו.
תבוסה קשה, מוחצת, כואבת.
אבל תבוסה מפוארת. ניצחון גדול של רוח האדם. ואם היום אין כמעט עבדות בעולם, שני אתוסים אחראים לכך – סיפור יציאת מצרים של בני ישראל העבדים, וסיפורו של ספרטקוס ומרד העבדים.
ואיש אינו מכנה את ספרטקוס "מטורף" ו"הרפתקן" ש"המיט אסון" על עשרות אלפי משפחות של עבדים, שיכלו להמשיך לחיות איכשהו בעבדותם, הם ובניהם ובנותיהם ובני בניהם ועוד דורות רבים, עד עצם היום הזה.
 
מאתיים שנה אחרי מרד העבדים של ספרטקוס, פרץ מרד בר כוכבא, המרד של העם היהודי בארץ ישראל נגד הכובש הנוגש הרומי.היה זה מרד של רוח החירות הלאומית והדתית היהודית. במשך שלוש שנים נחלו המורדים ניצחונות מפתיעים על הצבא החזק בעולם, של האימפריה הגדולה בעולם. אך המרד הסתיים בתבוסה, בהרג המוני, בגזירות שמד קשות, ברצח עשרות הרוגי המלכות ובגלות.
תבוסה קשה, מוחצת, כואבת. אבל תבוסה מפוארת. ניצחון גדול של רוח האדם, של רוח העם היהודי.
בטווח הקצר המרד נחל מפלה. חכמים פחדו מאוד מהתעוררות רוח המרד, וסירסו את הרוח הלאומית של העם היהודי, בין השאר בשלוש השבועות: לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים, לא לדחוק את הקץ. הם ניתבו את שאיפת הגאולה, לציפייה פאסיבית לגאולה ניסית. פאסיביות שהגיעה למיצויה באושוויץ.
אולם רוח המרד מעולם לא נעלמה. היא פיעפעה בקרב העם היהודי מתחת לפני השטח, והמתינה לעתה. והיא פרצה במלוא עוזה במהפכה הציונית.
 
בערב ל"ג בעומר קם הפלמ"ח. אי אפשר לתאר את הציונות בלי הפלמ"ח. את המאבק בבריטים, את ההעפלה וכמובן את הניצחון במלחמת השחרור. ואי אפשר להבין את הפלמ"ח בהתעלם מהבחירה להכריז על הקמתו בל"ג בעומר. ואי אפשר להבין את המהפכה הציונית בהתעלם מהמקום המרכזי של אתוס הגבורה של מרד בר כוכבא בהוויה הציונית.
השואה היתה סופה של היהדות הגלותית. אלמלא התחייה הציונית, שקדמה לשואה, לא היתה לעם היהודי תקומה מן החורבן הזה. התחייה הציונית לא היתה מתרחשת אלמלא נזרעו בעם היהודי וביהדות זרעי ההתרסה, התגר והאקטיביזם הלאומי, שאיתגרו את הגעגוע הפאסיבי לאורך הדורות, רחשו ופעפעו בתת התודעה היהודית. הזרעים הללו הביאו גם לאסונות, כמו השבתאות, אך בלעדי הרוח הזו, הגם שהודחקה, ספק רב אם העם היהודי היה מתקיים לאורך הדורות. ובזכות הרוח הזו, ובהשפעת הלאומיות המודרנית באירופה, עלתה הציונות, התנועה הלאומית של העם היהודי, שאיפשרה את המשך קיומו גם במאה ה-20, במאה ה-21 ולעתיד לבוא, בשיבת ציון ובקוממיות לאומית במדינת ישראל הריבונית.
בר כוכבא הוא אחד הסמלים המרכזיים של רוח האקטיביזם הלאומי, שחוללה את הציונות, ובזכותה העם היהודי שב למולדתו, החייה את שפתו והקים את מדינת ישראל.
מרד בר כוכבא, כמו גם מרד המקבים והמרד הגדול, היו סמליהם של כל הזרמים בציונות – הציונות הסוציאליסטית, הרוויזיוניסטית, האזרחית והדתית. הניסיון בשלושים-ארבעים השנים האחרונות לקעקע את אתוס בר כוכבא ולהציג אותו כמטורף שהמיט אסון על עם ישראל, נובע בעיקרו מנסיגה מהאתוס הציוני ורצון לקעקע את סמליו.
התנועה הציונית לא בחנה את מרד בר כוכבא על פי טבלת אקסל של רווח והפסד. התנועה הציונית העלתה על נס את בר כוכבא ואת המרד. התרבות הציונית הפכה את ל"ג בעומר לחגו של בר כוכבא, כמופת למאבק נחרץ לשחרור לאומי. קשה להגזים בתיאור מקומו המרכזי של בר כוכבא באתוס הציוני – בספרות, באמנות, בחינוך, באגודות הספורט, בתנועות הנוער (מבית"ר ו"בני עקיבא" ועד "השומר הצעיר") ובממלכתיות; מהאגדה על בר כוכבא והאריה, שחוברה באמצע המאה ה-19 ולוין קיפניס הפך אותה לשיר ילדים בראשית המאה ה-20 ועד טקס הקבורה הממלכתי (והפאתטי משהו) של "עצמות לוחמי בר כוכבא" ב-1982, שבועיים לפני פרוץ מלחמת הלבנון הראשונה.
בראשית שנות ה-80, יצא פרופסור יהושפט הרכבי למסע צלב נגד זכרו של בר-כוכבא ומקומו בתרבות הלאומית שלנו. הוא הציג את בר-כוכבא כמטורף שהמיט שואה על העם היהודי. למרבה הצער, לבבות רבים כבר היו בשלים למסר הזה, והקונצנזוס על בר כוכבא נסדק ונשבר (אני חושש שכך יקרה גם ליום הזיכרון למערכות ישראל, לנוכח אופנת הפרובוקציות ה"אלטרנטיביות").
הגישה הזו – כמוה כגישה הרואה בספרטקוס מטורף, מוחקת אותו מן התודעה התרבותית המערבית וחדלה לראות בו דמות מופת.
אסיים בדברים שאמר חתן פרס ישראל, הארכיאולוג יגאל ידין, חוקר מרד בר כוכבא והרמטכ"ל השני של צה"ל, בשנת 1983, בשיאו של פולמוס בר כוכבא שחולל הרכבי.
"...על סמך הערכת המצב שלנו... החליטו להכריז על הקמת מדינת ישראל! הרי החלטה זו יכלה להביא גם להרס. וההרס יכול היה להיות גדול מההרס של מרד בר-כוכבא, הרס טוטלי. כי שנאת היהודים מצד ערביי הארץ, באותם הימים, כשהמופתי הירושלמי עמד בראשם, שנאתם היתה כל-כך גדולה, שמלחמתנו, לו נגמרה במפלה, ואולי גם בשחיטה פיזית – היתה נהפכת להשמדה מוחלטת! אלא מה? איך אומרים באנגלית: אין לך דבר המצליח יותר מן ההצלחה – ולכן, ההכרזה על הקמת מדינת ישראל מפי בן-גוריון, שעמד בראש הממשלה הזמנית, תירשם בהיסטוריה העברית כאחד האקטים הגדולים של עמנו, ובצדק. ובן-גוריון – כגיבור שלמעשה הושיע את ישראל בשיקול-דעתו הנכון.
מי שטוען, כטענתו של הרכבי, שיש לשקול כל מעשה העזה ב'חשיבה ריאליסטית' כהגדרתו, היה צריך להצביע בתש"ח נגד הקמת מדינה יהודית; נגד קריאת התיגר של 600 אלף יהודי ארץ-ישראל, שהיתה אז חסרת הגיון.
... ואשר לערך הגבורה וההקרבה למען האידיאל בו מאמינים בני העם היהודי – גם בנושא זה אין לי ספק, כי יש להמשיך ולחנך עליו. כי עמנו לא יוכל להתקיים כעם אם יפסיק להאמין במשהו שהוא הייחוד שלו – ועל כך יהיו בני העם מוכנים לתת את נפשם."
 
2. המלחמה שהפכה את ישראל לגורם בר קיימא
את משמעותו העיקרית של הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים, ניתן להבין באמצעות תרחיש חלופי לאותה מלחמה. על פי תרחיש זה מלחמת ששת הימים נפתחה בהפתעה נוסח מלחמת יום הכיפורים. אזעקות פילחו את האוויר בשעה 14:00 בצהרים, וצבאות מצרים, סוריה וירדן פלשו למדינת ישראל.
צבא סוריה גולש ממורדות הגולן וכובש במבצע בזק את עמק החולה ועמק הירדן, את קריית שמונה, חצור וטבריה ובחלוף שעות אחדות מתחיל להעפיל לעבר צפת. רק הזרמה מיידית של כוחות המילואים יכולה לבלום את הפלישה, אך כאן יש בעייה.
באותה שעה פלש צבא ירדן לישראל, ובתוך חצי שעה הגיע לים בנתניה ובראשל"צ וביתר את מדינת ישראל לשלושה חלקים. אין אפשרות להזרים כוחות מגוש דן לנגב ולגליל המותקפים, וגם אין בכך טעם, כיוון שהמשימה הראשונה היא להגן על גוש דן, מרכז האוכלוסייה האזרחית, שהותקף בידי הלגיון הירדני.
נעצור כאן את תרחישי הבלהה. אומר רק, שמדובר בתרחיש ריאלי בהחלט. עובדה, הוא קרה שש שנים מאוחר יותר, אולם במציאות אחרת לגמרי, מציאות חדשה שהיא התוצאה הישירה של מלחמת ששת הימים. מלחמת ששת הימים העניקה לישראל, לראשונה מאז הקמתה, גבולות בני הגנה.
בספרו "מסך של חול", שבע שנים לפני ששת הימים, כתב יגאל אלון ש"מבחינה גיאו-אסטרטגית תופסת ישראל את מקומה במפת המזרח הערבי כמובלעת, המכותרת כיתור יבשתי מלא ומאוימת בהסגר ימי חלקי או שלם." שמו של הפרק הוא "מדינה בגבה לים," והפרק מתאר את המציאות הזאת. את המציאות המסויטת והרעועה הזאת שינתה מלחמת ששת הימים, שהוגדרה בצדק, בפי יגאל אלון, "השלב האחרון במלחמת השחרור."
במלחמת ששת הימים, לראשונה, ישראל מיצבה עצמה כגורם יציב ובר קיימא בנוף המרחב, לא עלה נידף, לא מדינת חוף זעירה נטולת גבולות בני הגנה. זה המסר שהעניקה המלחמה לאזרחי ישראל, לעם היהודי, למדינות ערב ולעולם. ההישג הזה שינה את מצבה ומעמדה של ישראל, מכל הבחינות, כולל מעמדה הבינלאומי, והציב אותה במקום אחר לגמרי. הגבולות בני ההגנה של מלחמת ששת הימים, הירדן ורצועת התלים בגולן, הם הכרח קיומי לעתידה של ישראל עד היום.
הישג נוסף, הוא השליטה על מקורות המים של ישראל. כזכור, הסורים ניסו בשנות השישים להטות את מי הירדן ולייבש את מדינת ישראל. תוצאות מלחמת ששת הימים הסירו את האיום הזה מעל הפרק.
עוד הישג, הוא השיבה לחבלי ארץ ישראל שהיו בידי האוייב ופתיחתם להתיישבות ישראלית. לא לשם כך יצא צה"ל למלחמה. אנו הסתפקנו בגבולות החלוקה, אך האוייב שסרב לקבל נוכחות יהודית כלשהי, נלחם בנו, הרחבנו את גבולות המדינה, ודבקנו בהם. אנו השלמנו עם קווי שביתת הנשק, אך הותקפנו שוב, וחבלי ארץ ישראל ששיחררנו, הם שלנו בזכות. ובראש ובראשונה – ירושלים.
לצד ההישגים, יצרה המלחמה בעיות חדשות. בראש ובראשונה, הבעיה הדמוגרפית, המאיימת על הרוב היהודי בישראל. לכן, הוצעה מיד אחרי מלחמת ששת הימים תוכנית אלון, ולאחר מכן תוכניות נוספות ברוחה, לפשרה טריטוריאלית, השומרת בידי ישראל את הגבולות בני ההגנה ואת האזורים הריקים ופנויים להתיישבות, ומשאירה את האזורים עתירי האוכלוסייה הפלשתינאית כקלף למיקוח במו"מ על הסדר שלום. מדיניות ההתיישבות בשנים הראשונות לאחר המלחמה הייתה ברוח תוכנית אלון ואפשרה את עיצוב הגבול על פיה.
ההתיישבות המאסיבית מחוץ לקווים אלה, הפכה את יישום הפשרה הטריטוריאלית לקשה יותר, אך היא עדיין אפשרית. הקמת הרש"פ בעקבות הסכם אוסלו, שמה קץ לשליטה הישירה שלנו על האוכלוסייה הפלשתינאית, ובכך יצרה הפרדה ברוכה בין העמים. אמנם הסכם אוסלו נכשל לחלוטין ביומרה לקדם את השלום ואף הביא לשפיכות דמים חסרת תקדים. אולם אין להתעלם מן ההישג שבעצם ההפרדה שנוצרה עם הקמת הרש"פ.
בעיה נוספת, שהיא תוצר של מלחמת ששת הימים והיא הולכת ומחריפה, היא התערערות הקונצנזוס הלאומי. הדבר נגרם הן כתוצאה ממדיניות התיישבות חד-צדדית, לא מתוך הידברות לאומית ולא בדרכי הסכמה לאומית, בידי ממשלות הליכוד, והן כתוצאה מההקצנה החריפה בקרב השמאל הישראלי, לעמדות המציגות את ישיבתנו בחלקי א"י כ"כיבוש", קידוש "הקו הירוק" וקריאה לנסיגה הכרוכה בוויתור על גבולות בני הגנה ואף זליגה למחוזות האיומים והנוראים של פוסט ציונות.
הקרע בעם, השסע המחנאי בין "שמאל" ו"ימין", שיח הקצוות המשתלט על הציבוריות הישראלית, אלו היום הבעיות העיקריות המאיימות על החברה הישראלית. למרבה הצער, אין היום הנהגה מלכדת, המנסה להעצים מחדש את המיינסטרים הציוני הדמוקרטי, ובמקומה יש הנהגות המלבות את העימות והקרע. התמודדות עם המשבר הזה ועיצובה מחדש של ההסכמה הלאומית – זה האתגר המרכזי של ישראל, בעשור השישי לאחר המלחמה.
 
3. צרור הערות 10.5.17
* לקח ויימאר – אנחת הרווחה הדהדה מקצה העולם ועד קצהו. מליבו של כל שוחר חירות בעולם נגולה אבן כבדה. מנהיגת הפשיזם הגזעני והאנטישמי הפסידה בבחירות, ובהפרש די גדול.
אך כדאי לא להיות שאננים. הרבה מאוד נורות אדומות נדלקו בבחירות הללו.
אחד מכל שלושה צרפתים בחר בפשיזם הגזעני.
בחלק מהסקרים הגיעה לה-פן ל-40% תמיכה, מה שמעיד על כך שהיא לא מיצתה את מלוא הפוטנציאל שלה.
חלק מהמצביעים בעד מקרון (משנאת המן) הם אנשי השמאל הרדיקלי, שאינו טוב בהרבה מלה-פן.
אחוז ההצבעה הנמוך מעיד על אדישות, וכשהרוב הדומם אדיש, הקיצונים והמיליטנטים הם המרוויחים.
לאחר מלחמת העולם השנייה, היתה אשלייה שמגפת הפשיזם באירופה מוגרה סופית, לאחר שהכול הבינו איזה אסון היא המיטה על אירופה. חלפו שבעים שנה, ושוב הפשיזם מרים ראש.
המדמנה המצמיחה את הפשיזם היא חוּלְשָׁת הדמוקרטיה. כאשר הדמוקרטיה אינה מצליחה לספק לאזרחים ביטחון אישי וכלכלי, נוצר ייאוש, וייאוש הוא המדגרה של דמגוגים בכלל, ודמגוגים פשיסטים בפרט.
זה לקח רפובליקת ויימאר, זה לקח איטליה ושאר המדינות שנפלו בידי הפשיזם בסיבוב הקודם.
עלייתה של לה-פן, היא תוצאת אוזלת היד של ממשל הולנד ולפני כן סרקוזי, במלחמה בטרור ובפשע ובבלימת האבטלה. הם החטא ולה-פן היא העונש.
האתגר של מקרון, הוא הפגנת עוצמתה של הדמוקרטיה ויכולתה לתת מענה הולם למצוקות של אזרחי צרפת. אם הוא לא ישכיל לעשות כן, אם הוא לא ינהל מלחמת חורמה בטרור האיסלמיסטי, הוא ימליך במו ידיו את מקסם השווא הפשיסטי.
 
* האב והבת – ההבדל בין לה-פן האב ולה-פן הבת, הוא כמו ההבדל בין אחמדיניג'אד ורוחאני. טקטיקות פוליטיות שונות להשגת אותן מטרות.
 
* צו עשה – פעמים רבות הבעתי את יחסי השלילי לעצם הרעיון של אחזקת דרכון זר. בעבורי, הדרכון הוא ביטוי לזהות הלאומית, ואיני מאמין בכפל זהויות. ברור שמעולם לא העליתי על דעתי את הרעיון לנצל את זכותי לדרכון אירופי, וגם ילדיי יודעים שזה לא נושא שעליו יכול להיות דיון בביתנו.
אבל ביום הבחירות בצרפת עלו בי הרהורי כפירה בנדון. הרי היכולת לסייע במיגור החיה הפשיסטית הוא צו עשה שאסור ליהודי להשתמט ממנו.
 
* להכיר ברצח העם הארמני – בתקופת הברית האסטרטגית האיתנה בין ישראל לטורקיה, בשנות ה-90, נאמר שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לסכן ברית עם מעצמה מזרח תיכונית, ולכן נדחו הקריאות להכרה ישראלית ברצח העם הארמני. לאחר עליית האיסלאם הקנאי לשלטון בטורקיה, נאמר שמערכת היחסים בין המדינות התקררה והיא בסכנה, ולכן ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לתת תירוץ לטורקים להתנתק ממנה, ולכן אין להכיר ברצח העם הארמני. אחרי פיגוע ה"מרמרה", נאמר שבמשבר כל כך קשה בין המדינות, רק זה חסר לנו, שגם נכיר ברצח העם הארמני. אח"כ החלה מדיניות הפייסנות המתרפסת של נתניהו, שהגיעה לשפל בהתנצלות הישראלית על התוקפנות הטורקית נגדנו ובפיצויים ישראליים למשפחות המחבלים, ואז ברור שאסור היה לסכן את ההזדמנות הגדולה ולכן ודאי שאין זה הזמן להכיר ברצח העם הארמני... ועוד לסכן את עסקת הגז, שתהיה או לא תהיה. ועכשיו הרודן הטורקי שב ומסית את העולם המוסלמי נגד ישראל, ובטח יימצא תירוץ חדש.
בכל המקרים הללו, טיעוני ה"ריאל פוליטיק" כביכול, שבשמו ישראל נמנעה מהצעד המוסרי המובן מאליו של הכרה רשמית ברצח העם הארמני, לא הצדיקו באמת את העמדה הישראלית. זו עמדה מבישה, בתור מדינה יהודית, הנאבקת נגד מגמת הכחשת השואה.
היום, כאשר הפשיזם האירופי מרים את ראש, והדבר בא יד ביד עם הכחשת השואה, ע"י לה-פן האב והבת, הגיעה באמת השעה שנתעשת, ננהג כמדינה יהודית ומוסרית, ונכיר ברצח העם הארמני.
יש לציין, שבכל עשרים השנים האחרונות, גם בימי ירח הדבש עם טורקיה, שוב ושוב כתבתי על הצורך לעשות כן. זו עמדתי העקבית. היא אינה קשורה לעוינות הטורקית לישראל. אבל אני מקווה שהמשך העוינות הטורקית גם אחרי הסכם הפייסנות, יסיר סוף סוף את החששות וההתנגדויות, וישראל תבצע את הצעד הראוי כל כך.
 
* ארדואן הישן והרע – ארדואן חוזר לסורו, משתלח בישראל ומסית נגדה את העולם המוסלמי. לא אתפלא אם נתניהו יזדרז להתנצל בפניו על כך.
 
* זעזוע, כאב וגאווה – אלפי פצועים סוריים כבר טופלו בישראל במהלך מלחמת האזרחים בסוריה. חברי יניב בן שושן הוא עובד סוציאלי בבית החולים "זיו", שבו מטופלים רבים מן הפצועים. שנינו חברים בבית המדרש "מעגלים" בגליל העליון, והיום הוא הרצה בפני הקבוצה, ותיאר את סיפורם של הפצועים מסוריה והטיפול בהם.
האזנתי בקשב לדברים וקיבלתי אותם בזעזוע, בכאב ובגאווה. לראות תמונה של שני אחים, ילדים, שניהם קטועי שתי רגליהם – אי אפשר שלא להזדעזע ממראה כזה, משֶׁמע סיפוריו מסמרי השיער של יניב. ולצד הכאב, גאווה על מדינת ישראל, על צה"ל, על מערכת הבריאות הישראלית, על המבצע ההומניטרי הזה, ללא כל תמורה ומימון, אך ורק מתוך אנושיות, מוסריות, חמלה ואהבת האדם באשר הוא אדם.
הלוואי שהפעילות הזאת גם תקרב את ההבנה והשלום בין העמים, אך איני משלה את עצמי. לדאבוני, נשאר אויבים. אך אין זה מוריד כהוא זה את חשיבות המשימה. שכר מצווה – מצווה. אין כל צורך בפירות זולת עצם המעשה הזה, המבטא את אנושיותנו ויהדותנו.
 
* חובתו של רופא – אם אסיר יתלה את עצמו – חובתו של סוהר לעשות הכול כדי להוריד אותו מחבל התלייה ולהציל את חייו. סוהר שלא ינהג כך, ימעל בתפקידו וייענש. אם כך סוהר, קל וחומר רופא, ששליחות חייו היא הצלת חיי אדם, כל אדם, גם הנתעב שברוצחים. אחת היא, אם מדובר בהתאבדות באמצעות תליה או באמצעות שביתת רעב. רופא שלא ינסה להציל את חייו של אסיר שובת רעב, גם בהאכלה בכפייה, נוהג בניגוד לשבועת הרופאים ואינו ראוי להיות רופא.
לעיתים עלולה להתגלות סתירה בין חובתו של רופא לבין האינטרס של המדינה. במקרה כזה, עם כל הקושי בכך, חובתו המוסרית והמקצועית של הרופא לחיי אדם – קודמת. אם, למשל, המדינה תחשוב שלא אכפת לה שמחבלים שובתי רעב ימותו ולכן תורה לרופאים לא להאכיל אותם בכפייה, אני מצפה מרופא לסרב לדרישת המדינה, ולהמרות את פיה.
והנה, כאשר יש זהות מלאה בין חובת הרופא לאינטרס של המדינה, למנוע את הצלחת שביתת הרעב, שעלולה להבעיר את האזור, לדחוק את ישראל לפינה מבחינה מדינית והסברתית ולחשוף אותה ללחץ לשחרר את המחבלים, מובן מאליו, שכל רופא יאכיל בכפייה שובת רעב שהגיע לסכנת חיים.
אז איך הצליח טרנד פסבדו "ליברלי" לטמטם את מוחם ומצפונם של חברי ההסתדרות הרפואית, עד שהם מפרים את חובתם הרפואית ופוגעים במדינה, כדי לשרת אינטרס של האוייב? זהו ליקוי מאורות מוסרי.
 
* שביתת טורטית – מעולם לא שמחתי כל כך לראות מחבל נהנה מממתק. השב"ס שיחק אותה בלוחמה פסיכולוגית, עם פרסום התמונות. והחרא הזה הוכיח איזה מין "מנהיג" הוא.
 
* העבירה האהובה – שמעתי השבוע משפט: העבירה האהובה עליי ביותר היא על "בנפול אויבך אל תשמח." כך הרגשתי למראה ברגותי, שובת הרעב, נוגס בטורטית.
 
* חרם על טורטית – עכשיו רוגל אלפר בטח יציע להחרים את הטורטית, שהבריזה וקילקלה את הצגת הקורבניות של הרוצח הסדרתי.
 
* מזימה ציונית – דבוקת שוקן מגויסת מראשית שביתת הרעב של המחבלים הכלואים, לתמיכה חד משמעית במאבק. סיקרן אותי איך הם יגיבו על הפדיחה של "מנהיג" השביתה, ששולח את מאמיניו לשבות רעב ובעצמו מכרסם עוגיות ומאפים. האם הם יצטרפו להכחשה הפאתטית של משפחתו? ובכן, רווית הכט כתבה על ה"יחידה שהטמינה לברגותי את העוגיות בתא." טוב, מה עוד נותר לומר?
 
* לשבור את רוחם – הביקורת הנמתחת על השיימינג שנעשה לברגותי, עם חשיפת תמונתו מפר את שביתת הרעב שהוא מנהיג, היא צדקנות מאוסה. שביתת הרעב הזאת היא צעד אסטרטגי במאבק נגד ישראל. היא נועדה להתסיס את הפלשתינאים כדי לחמם את האזור ולהצית "אינתיפאדה" חדשה. היא נועדה למקד את דעת הקהל העולמית לדה-לגיטימציה למדינת ישראל. היא נועדה לדחוק את ישראל לפינה, ולסחוט הישגים שיבנו את המחבלים בכלא כמנצחים. היא נועדה לבחון את יכולת העמידה של ישראל, ואם ישיגו הישגים, הצעד הבא יהיה ניסיון לכפות את שחרורם מהכלא באמצעות שביתות רעב.
המטרה שלהם היא מוות של שובת רעב אחד לפחות, כדי להשיג את ההישגים הללו. האינטרס של ישראל הוא למנוע זאת. יש למנוע זאת באמצעות האכלה בכפייה. ויש למנוע זאת באמצעות מלחמה פסיכולוגית שנועדה לשבור את רוחם של השובתים. כדי לשבות רעב יש צורך ברוח איתנה (ואני כותב זאת כבוגר שביתת רעב בת 19 ימים על מים בלבד). כאשר המחבלים השובתים יראו שמנהיגם "מרטיב" עוגיות וטורטית, זאת פגיעה קשה שעשויה לשבור את רוחם. לפחות של אחדים מהם. אם אחדים יפסיקו את השביתה, עשוי להיווצר כדור שלג שיביא להפסקתה.
זה האינטרס הישראלי. האינטרס הישראלי אינו מקדש את כל האמצעים, אבל מי ששולל אוטומטית כל אמצעי, כנראה תומך במאבק נגד המדינה.
השיימינג לברגותי הוא צעד חכם. הטעות היחידה היא שהשר לביטחון פנים בעצמו בישר על כך, ובכך העצים את משקלו הפוליטי של ברגותי. צריך היה פשוט להתחיל להפיץ את הסרטון, לשדרו בכלי התקשורת, בלי ההסבר של השר.
סוג נוסף של ביקורת, הוא שמדובר בזיוף. לביקורת הזאת לא אתייחס, כי המשמיעים אותה בעצמם אינם מאמינים לדבריהם.
 
* חובו לחברה – השופט יצחק כהן הורשע בפלילים, לאחר שבית המשפט ביטל את עסקת הטיעון עמו. האם לאחר ש"יחזיר את חובו לחברה" הוא יוכל לחזור לכס המשפט, כמו דרעי?
 
* מהיכן עלה בר-לב – "ישראל היום" ציין מלאת 23 שנים לפטירתו של חיים בר-לב, הרמטכ"ל השמיני של צה"ל. פורסמה תמונה שלו כרמטכ"ל וכמה מילים על אודותיו. יפה וראוי. הבעייה היא שהעובדות שנכתבו לא נבדקו די צרכן. נכתב על בר-לב, שהוא עלה בגיל 14 מאוסטריה. בר-לב אמנם נולד באוסטריה, אך כבר בגיל ארבע היגר ליוגוסלביה, שם גדל והתחנך ומשם עלה לארץ.
 
* ביד הלשון: אתה אמרת – מוסף שביעי של פסח של "ידיעות אחרונות", מתוך ראיון עם ראש המל"ל היוצא יעקב נגל:
 
" – יש בזה פגיעה ביטחונית בכך שהם [בכירים בדימוס במערכת הביטחון] משתמשים במידע סודי שנחשפו אליו בעבודתם?
– אתה אמרת. ואתה צודק."
 
"אתה אמרת". מה מקור הביטוי?
התשובה בלתי צפויה. המקור הוא הברית החדשה. דיאלוג בין יהודה איש קריות לישוע.
"הגיב יהודה שהיה עתיד להסגירו – ושאל: 'זה אני, רבי?'
השיב לו: 'אתה אמרת.'"
(הבשורה על פי מתי, כ"ו 25).