הנָכְּבָּה עונש מוצדק ולא מספיק
הסטודנטים הערבים באוניברסיטת חיפה (כ-50 אחוז מהסטודנטים) חגגו באוניברסיטה את חג הנכבה.
בשלט שנתלה בתערוכה שאירגנה מפלגת חד״ש בטקס לציון ״יום הנכבה״ באוניברסיטת חיפה נכתב: ״800 אלף פלסטינים מתוך 1.4 מיליון פלסטינים חיו בתוך פלסטין בשנת 1948, הם נעקרו והוגלו מכפריהם ועריהם בעקבות הנכבה, שהתבססה על תוכנית פעולה של ׳טיהור אתני׳ שאותה תכננו גנרלים של המיליציות הציוניות ב-11.3.1948. אותה תוכנית פעולה קבעה את עמודי התווך העיקריים ואת שלבי הגירוש והעקירה של הפלסטינים באופן שיטתי.״
http://rotter.net/forum/scoops1/400922.shtml
הסטודנטים חברי תא בל״ד באוניברסיטת חיפה חילקו כוסות מים עם מלח כאות הזדהות עם שביתת הרעב של המחבלים בבתי הסוהר.
http://rotter.net/forum/scoops1/401127.shtml
הנהלת האוניברסיטה אישרה את קיום חגיגית הנכבה לאחר ייעוץ משפטי.
ישנם רבים המתנגדים לחגיגת הנכבה ע"י הערבים ותובעים לאסור על קיומה באוניברסיטה ומחוצה לה. אני דווקא תומך בציון הנכבה.
מול החוגגים הערבים עמדה קבוצה קטנה ופתטית של סטודנטים יהודים שהניפו את דגל ישראל, ולא הורשו להיכנס לאולם החגיגה.
לא זו הדרך!
עצתי לאותם סטודנטים היא: במקום להניף את דגלי ישראל, הניפו שלטים גדולים שעליהם רשום:
הנָכְּבָּה עונש מוצדק ולא מספיק!
וברקע יש להשמיע ברמקולים בקול חזק את השיר: "כן יאבדו כל אויבך, ישראל יאבדו!"
https://www.youtube.com/watch?v=ESEUTkR2o4Q
ויש לחלק דפי הסבר מדוע הנכבה היא עונש מוצדק ולא מספיק. לא אלאה בשנית את הקוראים במה שכבר כתבתי:
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00941.php
זו ההתייחסות הנכונה לחגיגות הנכבה. ולכן יש לעודד אותן ולא לאסרן.

קסטנר טורקמדה וגבלס
בדבריי על המרמה שבהנצחת קסטנר לא העליתי על הדעת את הקנאות של חסידיו.
הקנאות הגיעה לכדי כך כך שהקורא יוסף קנטור מאמץ לעצמו את התפקיד של טורקמדה האינקוויזיטור הגדול, או של גבלס, ותובע לצנזר "אנשים שמוציאים דיבה הקשורה לשואה" (גיליון 1240)
רחמנא ליצלן, כותב קנטור הצנזור החדש, מישהו האשים אפילו את בן גוריון באדישות לגורלם של היהודים... אבוי.
בניגוד לאידיאולוגיה של יוסף קנטור, שמן הסתם היה משתלב היטב במשטר הצפון קוריאני שם אסור לפגוע ב"מנהיג העליון" קים ג'ונג-און, אצלנו עדיין קיים חופש דיבור, ולמזלנו מותר לבקר את המנהיגים.
יש לומר את האמת, אחת הטרגדיות הגדולות של העם היהודי בשואה הוא נטישת המנהיגות.
מנחם בגין, נציב בית"ר בפולניה, תנועה עם שמונים אלף חברים. מנהיג עם כבוד ו"הדר" –"ז'בוטינסקאי", כפשע לפני כניסת הנאצים לורשה, נכנס לבנק הדואר. בחשבון היה 150 אלף זלוטי. סכום עתק. בגין לקח את הקופה וברח עם אשתו לווילנה. השאיר מאחוריו את חניכיו, כולם – למות. בדרך הוא שילם 1000 פאונד לנוכל פולני שהבטיח לו לשווא להציל את הוריו.
הרבי מבעלז כינס את חסידיו, ניבא להם הצלה שלימה, ועזב אותם לגורלם. כולם נספו.
הרבי מליובאוויטש, הרבי מגור, והרבי מסטמר גם הם עזבו את אנשיהם והצילו את נפשם. הגדיל לעשות הרבי מסטמר אוייב הציונות, שלאחר שניצַל על ידי הציונים, והגיע לא"י, ירד לאמריקה והמשיך משם את מלחמתו באותה ה"ציונות" שהצילה את נפשו.
זו היתה הטרגדיה הגדולה של היהודים בשואה. היהודים נשארו ללא הנהגה. קל היה לרכז אותם ולהשמיד אותם. למרבה הצער, גם אחד המנהיגים היחידים שלא נטש את חניכיו והלך עימם עד הסוף המר, הֵקֵל במעשהו זה על מלאכת ההשמדה. במקום לומר לילדים בני חסותו, לא לעלות לרכבת כי הם מוסעים להשמדה. ארגן המחנך הדגול – יאנוש קורצ'אק, את יתומיו למסע. הוא הבטיח להם "טיול" מהנה. בשקט, בטור מסודר, צעדו אחריו הילדים אל מותם.
תהליך ההשמדה עבר בקלות כל כך מפתיעה, עד שפרנץ שטנגל, מפקד טרבלינקה ,התגאה כי צוות של 40 גרמנים (במשמרות) הצליח בקלות רבה להשמיד שמונה מאות אלף יהודים.
יתכן שגם אם המנהיגים לא היו נוטשים התוצאות היו זהות אבל ייתכן גם שלא.
נחזור רגע לקסטנר, קנטור כותב: "יהודי הונגריה ידעו על שואת היהודים בארצות השכנות אבל הדחיקו את הידע במחשבה ש'לנו זה לא יקרה.'"
זה בדיוק אמור להיות תפקיד ההנהגה להעמיד את היהודים על המצב האמיתי.
בתגובה למה שכתבתי, כתבה לי בת של אישה שניצלה באותה רכבת מפורסמת: "סבי, אבי אימי, היה בטוח שבו לא יפגעו כי הוא היה קצין בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה. כמו שחשבו יהודים רבים כשכבר ידעו שמשמידים יהודים. קסטנר לפחות הציל חלק. אתה ושכמותך גיבורים במילים. מעניין איך היית מתנהג לו נקלעת לתנאים של שואה?"
כמובן היא צודקת. אינני יודע איך אני הייתי מתנהג אם היה בא אליי אייכמן ואומר לי: "המלחמה עומדת להסתיים ואני מתכנן במהלך השבועות הבאים לשלוח להשמדה באושוויץ את כל יהודי הונגריה לפני בוא הרוסים, ואני נותן לך אפשרות להציל את עצמך ומשפחתך ובלבד שתשמור על שקט תעשייתי."
בכנות אינני יודע מה הייתי עושה? האם הייתי משתף פעולה או אוזר עוז לנסות להתנגד ולשלם את המחיר, או אולי להתאבד כאדם צ'רניאקוב. תודה לאל או לגורל, למזלי לא עמדתי בפני דילמה איומה כזו.
העובדה המרה היא שבסוף המלחמה, ב- 1944, עדיין חשב יהודי שהעובדה שהיה קצין בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה תמנע את שילוחו לאושוויץ. את העובדה שההשמדה היא טוטלית הסתיר ממנו קסטנר או לפחות לא גילה לו בעת שבחר להציל את בתו.

על התיאבון – בין טורטית לחומוס
אי אפשר היה שלא ליהנות למראה פושע המלחמה, הרוצח הסדרתי, מפקד ארגון הרצח הג'יהאדיסטי "השהידים של הקצה", מרואן ברגותי, מחסל טורטית במקום יהודים.
אבל בד בבד אי אפשר היה שלא להיזכר בתיאבון הבריא של חיים אורון (המכונה ע"י חבריו ג'מוס), חברו ורעו של ברגותי, שבין רצח לרצח של יהודים (וגם יווני אחד) היה יושב עימו בצוותא ברמאללה ומנגב בתיאבון צלחת חומוס.

בזכות חוק הלאום
לפני שנים רבות ביקרה אצלנו נערה מאמריקה. אותה נערה הביעה את תמיהתה הרבה על העובדה שאין בארץ איסור על מכירת אלכוהול לצעירים. הוסבר לה שבארץ צעירים אינם צורכים כלל אלכוהול וממילא אין טעם בחוק האוסר על כך.
מאז כמובן זרמו מים רבים אפילו בירדן, צעירים החלו לשתות אלכוהול וממילא חוקק חוק האוסר על מכירתו לצעירים.
הצורך מוליד את החוק.
במה דברים אמורים. מכיוון שהערבים המוסלמים אינם מכירים בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו של העם היהודי, ובזכותו לריבונות (אבא של מאזן הגזען מוסיף על כך שהיהודים "טמאים ומטמאים"), הרי שנחוץ חוק המגדיר את מדינת היהודים כשייכת לעם היהודי (שקיומו נשלל). כל המתנגד לחוק הלאום היהודי אין מנוס מלהגדירו כגזען אנטישמי.

בזכות הערבית
למרות תמיכתי בחוק הלאום אינני יכול להבין את ההתקפה על השפה הערבית. צריך באמת מנה גדושה של בורות ושנאה פרימיטיבית פתולוגית כדי להטיף לסילוק הערבית כפי שתובע היהודי המשיחי ר' מנחם רהט באמרו שסילוק הערבית הוא "מה שיעיף לנו מהעיניים את התופעה המוזרה של רישומים על כל שלט רחוב בשפת אויבינו הקמים עלינו לכלותנו." (גיליון 1241).
האם היהודי המשיחי ר' מנחם רהט אינו יודע שספרי יסוד ביהדות כתובים בשפה הערבית? האם ר' רהט אינו יודע שרס"ג ר' סעדיה גאון כתב את כתביו הפילוסופיים בערבית, ריה"ל ר' יהודיה הלוי כתב את ספר "הכוזרי" בערבית, הרמב"ם כתב את "מורה הנבוכים" והפירוש למשנה בערבית, ועוד ועוד. האם ר' מנחם רהט שואף לסלק מהיהדות את הספרים הללו בגלל שהם כתובים בשפת אויבנו?
הערבית היא שפה אחות לעברית והשפיעה עליה רבות. כל השירה העברית בספרד מושפעת מהערבית. יש לכבד את הערבית ולא לבזות אותה. אין שום סיבה להתנגד לכך ששלטי החוצות יכתבו גם בערבית. להיפך, יש לכבד את הערבית.
המלחמה ההירואית באימפריאליזם ובקולוניאליזם הערבי ובגזענות המוסלמית אינו עובר דרך המלחמה בשפה הערבית.
מן הראוי שבחוק הלאום ייכתב שמדינת היהודים תכבד את שפות המיעוטים החיים בה: השפה הערבית, הרוסית, הטטארית, הצ'רקסית, והארמנית, ובראש וראשונה כמובן את השפה הערבית.
הרי איננו רוצים להידמות לצרפתים שלמרות סיסמתם היפה "חופש, שוויון, אחווה, אין בנמצא צרפתי שיעלה על הדעת לאפשר למיעוט הערבי-מוסלמי בצרפת (כ-35 אחוז מהתלמידים, יותר מבישראל) ללמוד בשפה הערבית כפי שמאפשר המשטר "הגזעני" היהודי.
אגב גם בשוויון לנשים הקדימה הציונות את צרפת, כאשר כבר בקונגרס הציוני השני הובטחה זכות בחירה לנשים ואילו הצרפתים עם הסיסמה היפה "שוויון" איפשרו לנשים את זכות הבחירה רק אחרי מלחמת העולם השניה ב-1945.

איך אומרים זונות בערבית?
מעבר לחשיבות התרבותית של השפה הערבית אי אפשר להתעלם ממנה גם בחיי היום יום, הרי אי אפשר לקלל כלל בעברית אלא רק בערבית או רוסית.
הדוגמה האחרונה היא קבוצת נשים הרוצות לצאת במצעד למען זכויות הנשים לא להיות מוטרדות מינית והקוראת למצעדן דווקא בערבית: "מצעד השרמוטות":
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4961125,00.html
תודו, בערבית זה נשמע הרבה יותר טוב.

אנדרה-לואי אוזייר – תוגת המפסיד
בכל ניצחון יש הפסד, בכל שמחת ניצחון יש את תוגת המפסיד.
המדאם (הגברת) הראשונה החדשה של צרפת, בריג'יט טרונייה-מקרון בת 64, היא בתו של שוקולטייר יצרן מקרונים מאמיין בצפון צרפת.
ב-1992, החלה בריז'יט ללמד תיאטרון בתיכון העירוני באמיין שם התאהב בה התלמיד עמנואל מקרון בן ה-15. הוריו העבירו אתו לתיכון בפריז אך הוא המשיך להיפגש עם מורתו לשעבר בת ה-39. בשנת 2007 היא התגרשה מבעלה והתחתנה עם עמנואל מקרון תלמידהּ.
שלושת ילדיה נטשו את אביהם, הלכו אחריה וראו בו אבא לכל דבר. בתה הצעירה של בריז'יט, טיפן, בת 30, אף ניהלה את מסע הבחירות שלו.
אז אם האלוהים הוא עם עמנואל שזכה בכתר השלטון, באהבה, בילדים ונכדים, הבעל הנטוש אנדרה-לואי אוזייר נותר לבד ללא אהבה וללא ילדים.
מי המשורר שיכתוב עליו שיר. תוגת המפסיד את עולמו.
ב-1968, מורה לספרות בת 32 בשם גבריאלה ריסייה נשפטה במרסיי באשמת רומן שהיה לה עם תלמיד בן 16 שהגן עליה במשפט. המורה התאבדה ושארל אזנבור חיבר בעקבות המעשה את השיר "למות מאהבה".
שארל אזנבור + ננה מושקורי, למות מאהבה:
https://www.youtube.com/watch?v=v-GhEr-b_LY
כמה עצוב ורומנטי למות מאהבה, וכמה עצוב ולא רומנטי לחיות בודד בלעדיה.

האם ראוי לתת את "פרס ישראל" למטיף לחיסולה?
לקמפיין הארוך של אהוד בן עזר למתן פרס ישראל לסופר סמי מיכאל הצטרף לאחרונה באופן מוזר גם אורי הייטנר בנימוק שהוא "סופר דגול" ובגלל היותו בא בימים (גיליון 1240).
אז אני חוזר בשנית על דבריי.
הסופר כמאל סאלח מוג'אלד (בערבית הכורך) מנשה, ידוע יותר בכינויו הספרותי העברי "סמי מיכאל" (שם של יהודי פרסי שניתן לו בדרכון מזויף שהנפיקה התנועה הציונית כאשר הבריחה אותו מעיראק לאיראן ומשם לארץ).
סאלח מוג'דל (הכורך) מנשה נודע גם בכינויו הספרותי הערבי "סמיר מארד", כסופר הביטאון הקומוניסטי-הערבי האנטי-ציוני אל-איתיחאד ואל-ג'דיד.
עוד מנעוריו כחבר המפלגה הקומוניסטית-סטליניסטית בעיראק התנגד סאלח מוג'אלד לציונות. לארץ הוא עלה רק בדלית ברירה כאשר נמלט על חייו מעיראק, והמדינה היהודית שימשה לו מקום מקלט. (הצלת יהודים, זו הרי בדיוק הגשמת האידיאולוגיה הציונית).
לאחר הגילויים של הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, נטש אמנם סאלח מוג'אלד (סמי מיכאל) את המפלגה הקומוניסטית, אבל למרות שהתנועה הציונית היא-היא שהצילה את חייו, הוא המשיך וממשיך לשמור על האידיאולוגיה הסטאליניסטית האנטי-ציונית לאורך כל חייו.
על המדינה היהודית אמר סאלח מוג'אלד (סמי מיכאל) את הדברים הבאים: "אני חושב ש(זה) הטמטום הכי גדול שעשה העם היהודי באלף השנים האחרונות. תקיעת יתד במקום קבוע זו הזמנה לשואה חדשה." ועוד הוסיף: "מדינה יהודית זה חלום, פיקשן, רומן של עיתונאי... שאנחנו התייחסנו אליו ברצינות יתר."
בראיון לכתב העת "אופקים חדשים" שנתן ב-2004 אמר כי הוא מבין לרוחם של אנשי החמאס שנלחמים ביהודים, ושאין להגדיר אותם כ"מחבלים", והוא הדין בחיזבאללה.
דומה שמולדתו האמיתית של סאלח אינה בגדד, אלא מוסקבה של סטאלין. מי שהיה קומוניסט-סטליניסט אנטי-ציוני, לא יפסיק לעולם להיות קומוניסט אנטי-ציוני.
דומה שאין היום סופר עברי שהינו יותר אנטי-ציוני מסאלח מוג'אלד (סמי מיכאל), מוזר אם כן שאריאל הירשפלד לא המליץ עליו לפרס ישראל.
לאור דבריו התמידיים נגד הקליקה האנטי-ציונית בעולם הספרות, מוזרה תמיכתו של אהוד בן עזר בסופר אנטי-ציוני (ואנטי-אשכנזי) כסאלח לזכייה בפרס ישראל. האם תמיכתו היא רק בגלל שהלה כיבד אותו בביתו בארוחת צהריים מושקעת ומפנקת?
נ.ב. בכל אלו איני אומר מילה על איכות ספריו. נהניתי בייחוד מספרו "חסות" שכתב בעת שגרתי ברחוב עבאס בחיפה והכרתי את הרקע לספרו.
אם הוא באמת "סופר דגול" כמו שקובע הייטנר ימליצו עליו מומחי הספרות לפרס נובל ושם בגלל אנטי-ציוניותו יש לו גם סיכוי לזכות בו.

[אהוד: מתוך רתיעה עזה מאוד אני מפרסם את הנבירה המעליבה שלך בקורות חייו של סמי מיכאל, כולל האיזכור העלוב שלך לארוחת הצהריים ה"מושקעת". נידמה לי כי כאשר מקטרגים רבים עליו יישכחו לגמרי, סמי מיכאל עדיין ייזכר כאחד מגדולי הסופרים העבריים בדורנו].

נגד הגזענות
צעיר בשם רון נשר (לא הצלחתי לברר את שם משפחתו המקורי) עם בעיות בזהות המינית, פרסם ב"ספר הפנים" שלו נאום מלא חרפות וקללות עם איומים על חנין זועבי.
לא אצטט את פיו המלוכלך, הרוצה לשמוע את דבריו שילחץ:
https://www.facebook.com/ron.nesher/videos/543914949045720/
בפרקליטות הוחלט להגיש נגדו כתב אישום על הסתה. עונש מקסימאלי חמש שנים בכלא.
ייאמר ברורות. המאבק נגד הגזענות האיסלמו-נאצית של חנין זועבי צריך להיעשות בדרך הסברה ובשפה תרבותית, ולא באיומים ובניבולי פה.
טוב עשתה הפרקליטות שהגישה כתב אישום. ומן הדין שתעשה זאת גם כלפי איומי הערבים.