ארבעים שנה חלפו מאז המהפך הפוליטי, ועליית הליכוד בראשות בגין לשלטון. המהפך שם קץ להגמוניה בת 47 שנים בתנועה הציונית ובמדינה של תנועת העבודה.
את ארבעים השנים הללו ניתן להגדיר, במידה רבה, כהגמוניה שלטונית של הליכוד. לאורך תקופה זו, הליכוד משל 29 שנים, כולל ארבע שנים בממשלות אחדות בראשותו וממשלות שבהן מפלגת העבודה השתתפה כשותפה זוטרה. רק 11 שנים, לאורך תקופה זו, השלטון היה בידי מפלגת העבודה או "קדימה", כולל שנתיים בראש ממשלת אחדות בהשתתפות הליכוד. לשם השוואה, בארבעים השנים הללו, בארה"ב הרפובליקאים שלטו 21 שנים והדמוקרטים – 19 שנה.
למרות ההגמוניה הברורה הזאת, אנו שומעים שוב ושוב בקרב ליכודניקים רבים את הטענה שהליכוד אינו שולט באמת, כיוון שמוקדי הכוח הבלתי נבחרים: התקשורת, האקדמיה, מערכת המשפט וצה"ל נשלטים בידי "השמאל". יש בכך הגזמה רבה, אך אין זו טענה חסרת שחר.
טענה זו משמשת תירוץ למדיניות "שמאל" של ממשלות הליכוד, כמו ההתנתקות או נאום בר-אילן, אף שאלו הן בפירוש החלטות נטו של ראשי ממשלה של הליכוד, ללא כל קשר למוקדי כוח אחרים.
מטענה זו יוצאת הקריאה הפופולרית ב"ימין", ש"הגיע הזמן לשלוט באמת." ומכאן הניסיון לרסק את התקשורת ולהפוך אותה לתקשורת צייתנית, וכן מסעות הדה-לגיטימציה נגד מערכת המשפט וצמרת צה"ל.
הרעיון העומד מאחורי הקו הזה כפול.
א. העם בוחר בליכוד אך מקבל מדיניות הפוכה בשל "האליטות" הללו. לכן, הדמוקרטיה מחייבת השתלטות של מי שמבטא את רצון העם על המוסדות הללו.
ב. המוסדות הללו חסומים בפני גורמים מבחוץ, כי מדובר במעין "חונטה" סגורה שמשבטת את עצמה ואינה נותנת להתקרב אליה.
שתי הטענות הללו אינן נכונות.
א. דווקא כאשר יש הגמוניה כל כך מובהקת בשלטון הפוליטי, טוב לדמוקרטיה שיהיו גורמים בולמים ומאזנים במוסדות מהסוג הזה. זהו מחסום מפני שלטון ללא מיצרים.
ב. מוקדי הכוח אינם חסומים. הדרך להשפיע עליהם, היא להצטרף אליהם.
מי שהבינה זאת היטב היא הציונות הדתית. ברגע שהיא אימצה את הדרך שהובילו ישראל הראל ואורי אורבך, של "הטובים לתקשורת", החלו יותר ויותר צעירים דתיים לאומיים מוכשרים לפנות לתקשורת. שינוי כזה, מלמטה, אינו נעשה ביום אחד, אולם היום הנוכחות, הבולטות וההשפעה של הציונות הדתית בתקשורת הישראלית גדולה מאוד. איש לא עצר את אורי אורבך, אורי אליצור, יאיר שלג, במבי שלג, ג'קי לוי, סיון רהב מאיר, קלמן ליבסקינד, אראל סגל, עמית סגל, אורי שרקי, אמילי עמרוסי, חנוך דאום ועוד רבים וטובים, והצלחתם והשפעתם גדולה.
איש לא יעצור את אנשי הליכוד והימין החילוני אם יחליטו להשתלב בתקשורת. הוא הדין בצה"ל. ברגע שהציונות הדתית החליטה להציב לנוער את ההשתלבות בפיקוד הצבאי כמשימה ואתגר חשובים, הבולטות והנוכחות הרבה של בוגריה והשפעתם בצה"ל היא אדירה. העובדה שיש מי שמתבכיינים על "הדתה" של צה"ל מעידה על כך. אדרבא, שהמתבכיינים יעשו מה שעשתה הציונות הדתית, ויעודדו את בניהם להשתלב בצה"ל ולהשפיע.
כך גם באקדמיה, כך גם במשפט וכן הלאה. סיפורי ההדרה מוגזמים מאוד. מה שיש זו הדרה עצמית.
כל מה שנדרש, מכל קבוצה בחברה הישראלית שחשה קיפוח, הוא לא להתבכיין, אלא ליטול אחריות ולהשתלב במוקדי הכוח.

גם אם נתניהו יכהן כראש הממשלה 400 שנה, הוא לא יקבל חצי מההחלטות הרות הגורל, משנות ההיסטוריה, שקיבל מנחם בגין בשש שנות שלטונו. למה? כי אין לו את זה. מדובר בהחלטות שהיו שנויות במחלוקת אז, ולפחות חלקן שנויות במחלוקת גם עתה, אך אין ולא יכולה להיות מחלוקת, על עצם העובדה שבשש שנות שלטונו הוא קיבל החלטות היסטוריות גדולות. השלום עם מצרים והנסיגה מכל סיני ועקירת היישובים, הפצצת הכור העיראקי, סיפוח הגולן לריבונות ישראל, מלחמת שלום הגליל, מבצע משה להעלאת יהדות אתיופיה, מיזם שיקום השכונות, ההתיישבות הגדולה ביהודה ושומרון.
כל אחת מההחלטות הללו בוצעה, בהתאם להחלטתו של ראש הממשלה. זאת, חרף העובדה שבגין הקפיד להשאיר את כל מערכת השירות הציבורי על כנה, לא להכניס אנשי ליכוד למערכת הזאת ולהימנע ממינויים פוליטיים.
לאגדה הנפוצה לאחרונה על אודות הפקידות שנשארה נאמנה לשלטון הקודם והכשילה את הממשלה החדשה, אין ידיים ורגליים. בוודאי לא לטענה המופרכת, כאילו זה המצב היום, בחלוף ארבעים שנה.
בתקופת שלטון בגין הכלכלה הישראלית הידרדרה מדחי לדחי והגיעה לידי משבר חריף. זה לא קרה בשל הפקידות, אלא בשל מדיניות קלוקלת, החלטות רעות וסותרות ושרי אוצר כושלים. אולם המערכת המקצועית ביצעה בנאמנות וללא רבב את המדיניות של הממשלה.
כל הסיפור על "הגיע זמן לשלוט" מופרך מעיקרו, והוא נובע ממקום אחד – מגישתו האנטי ממלכתית של נתניהו ושל חלק מבכירי הליכוד. האנטי ממלכתיות, היא הגורם לניסיון לרסק את כל המוסדות הממלכתיים ולהמירם בשלטון ללא מיצרים.
מבחינה זו, אפשר לומר שלא היה מהפך אחד אלא שניים. היה המהפך של 1977 – עליית הליכוד לשלטון, ושלטונם הממלכתי של בגין ושמיר, האמונים על ההדר הבית"רי. והיה המהפך של 1996 – שלטון נתניהו האנטי ממלכתי.
כל העליהום על צה"ל, על התקשורת, על מערכת המשפט וכד', לא היה אפשרי בתקופתם של בגין ושמיר, בדיוק כפי שאי אפשר לדמיין אותם מקבלים "מתנות" במאות אלפי שקלים. הרי אפילו בתוכנת פוטושופ אי אפשר יהיה להלחים את תמונתו של יצחק שמיר על יאכטה במסע תענוגות עם מיליארדר צרפתי מפוקפק ומושחת.
נתניהו ואנשיו רוצים "סוף סוף לשלוט" וחסידיו השוטים מריעים לו ומהדהדים את כמיהתו. מנחם בגין ויצחק שמיר, לא רצו לשלוט. הם אמרו תמיד שרצונם לשרת את עמם.
יחי ההבדל.

[אהוד: מי אמר "אלוהים לשלטון בחרתנו!" – בגין או נתניהו?]

2. שאלות לעמוס עוז
בימים אלה של העמקת הקרעים והשסעים בעם, של הקצנה בין מחנות והיגררות המחנות אחרי הקצוות שלהם, של שנאה ובוז ליריבים – עצם הדיאלוג המכובד והתרבותי שקיימו ביניהם עמוס עוז ודרור אידר, הוא משב רוח מרענן, והזדמנות לשיח מחודש, שיח בינינו לבין עצמנו, של בירור אמיתי וניסיון לגבש הסכמות. אני מעריך את יוזמתו של עמוס עוז "לדפוק על הדלת של 'ישראל היום'," כהגדרתו. אני מכבד את הושטת היד ומקווה שהיא תפגוש יד אחות.
ודווקא מתוך אותו כבוד ואותה הערכה, הנובעת בראש ובראשונה מהערכתי הרבה לעוז כסופר, אפנה אליו מספר שאלות, שהתעוררו בי למקרא דבריו. אני רואה לנכון להציג לו אותן, דווקא כיוון שבראיון הוא לא חשש גם להודות בטעויות ולהכות על חטא; למשל על דברים שאמר בעבר על המתנחלים, ועל הכללות על כלל המתנחלים של דברים הנכונים רק לגבי הפלג הכהניסטי.
ארבע שאלות אפנה לעמוס עוז.

א. בבואך לנהל שיח עם יריביך, אתה מציין שאתה בא עם הצעה. "חברים, תקשיבו, יש לי הצעה. קבלו, לא תקבלו, תקבלו חלק, לא תקבלו כלום, אבל תגידו, עמוס עוז פותח את פיו ... מפני שיש לו הצעה."
מכובד ומקובל. אולם האם אתה מוכן לכך שהדיאלוג יהיה על שלל הצעות, לא רק על הצעתך? האם אתה מוכן לדון באותו כובד ראש, על הצעתם של הדוגלים בשלמות הארץ? האם אתה מוכן לדון בפתיחות על הצעתם של הדוגלים בפשרה טריטוריאלית (נסיגה לקווי 67' אינה פשרה)? האם אתה מוכן לדון בהצעתם של המתיישבים ביו"ש?

ב. שוב ושוב הבעת, בשיחה, את העלבון מהדה-קרדיטיזציה לאהבת ישראל ואהבת היהדות שלך, מצד יריביך. הדבר שהכי מפריע לך, לטענתך, הוא אותה דה-קרדיטיזציה. "הענין הזה של מי יותר אוהב את ישראל הוא עלבון נורא. מה, יש רק דרך אחת לאהוב את ישראל?"
אתה צודק באמירתך זו. עלבונך מוצדק והתביעה להכיר באהבתך את ישראל נכונה.
אך האם נתת דעתך אי פעם, לדה-קרדיטיזציה הטמון במושג "מחנה השלום", שאתה הבולט בדובריו, ובהטלת הספק ברצונם הכן והאמיתי של יריביך בשלום? מה, יש רק דרך אחת לאהוב שלום ולרדוף אותו? האם כאשר חבריי ואני נאבקנו נגד נסיגה מהגולן תחת הכותרת "שלום עם הגולן", קיבלת את רצוננו הכן והאמיתי בשלום עם שכנינו הקרובים, מעבר לגדר, על בסיס כיבוד ריבונותן ושלמותן של שתי המדינות, בגבול הקיים?
והאם אין יותר מקורטוב של עזות מצח לדבר בשם "מחנה השלום" ולהטיל דופי בשאיפת השלום של יריביך, כאשר הדרך להגיע לשלום שנוסתה בשנות ה-90, הביאה דווקא לשפיכות דמים חסרת תקדים?

ג. אני מכבד מאוד את השקפת עולמך הפוליטית, עליה אני חלוק, אבל כדי לקיים דיאלוג מקדם, ראוי לבסס אותו על עובדות אמת. עם יד על הלב – אתה באמת רואה בישראל ובאש"ף אשמים בכישלון תהליך אוסלו? האם האשמתך המשווה את ערפאת ואת רבין ופרס בכישלון, היא כנה? נדמה לי שיש כאן ניסיון לייצר "איזון קדוש" בכל מחיר, אלא שהניסיון הזה אינו מתיישב עם העובדות ההיסטוריות.
בהסכם אוסלו ישראל התחייבה להכיר באש"ף, לאפשר לערפאת וארגונו להיכנס לתחומי יהודה, שומרון ועזה ולהקים בהם את הרשות הפלשתינאית ולסגת מעזה ומיריחו תחילה. תמורת אלה, התחייב אש"ף להפסיק את המאבק המזוין. ישראל מילאה את מלוא מחויבותה, ואילו הפלשתינאים – לא זו בלבד שלא הפסיקו, אלא שהם החריפו והחמירו את הטרור והביאו אותו לממדים חסרי תקדים. אף על פי כן, ישראל חתמה עימם על הסכם אוסלו ב', שבו התחייבה לסגת מכל ערי יהודה ושומרון ואזורים נוספים ולהעבירם לידי הרש"פ. בתמורה, התחייבו הפלשתינאים למה שכבר התחייבו שנתיים קודם לכן והפרו את התחייבותם – הפסקת הטרור. ושוב, ישראל מילאה את מלוא מחויבותה, ואילו הפלשתינאים החריפו והסלימו אף יותר את מתקפות הטרור הרצחני.
לנוכח עובדות אלו, איך אתה מצפה ליחס רציני לטענה ש"שני ההורים של אוסלו לא אהבו אותו מהרגע הראשון ולא התכוונו אליו ברצינות"? כאשר המעשים כה חד משמעיים – מה הטעם בהיפותזות על הכוונות?

ד. האם לנוכח השינויים במזרח התיכון בכלל ובסוריה בפרט, בשנים האחרונות, אתה מסוגל להטיל ספק בתמיכתך הנחרצת והנלהבת בנסיגה מהגולן ולהודות בטעותך?

3. צרור הערות 14.5.17
* ברוטלי, ציני ומכוער – האופן הברוטלי, הציני והמכוער שבו נגדעו שידורי רשות השידור, בהודעה מעכשיו לעכשיו, היא סמל לכל התנהלות הפארסה של רשות השידור והתאגיד, שכל כולה ניסיון של נתניהו להחריב את השידור הציבורי בישראל, כחלק מהאובססיה המטורפת שלו בנושא התקשורת, בעיות האגו שלו והשתלטנות שלו.

* אספסוף – חגיגות השמחה לאיד ברחבי הרשת בנפול רשות השידור, הן עדות להצלחת ההסתה רבת השנים נגד הרשות ועובדיה; השקרים וההשמצות, הדה-לגיטימציה והדה-קרדיטיזציה (כולל מצד עמיתים בתקשורת). היא גם מוכיחה כמה קל להפוך אנשים לאספסוף.

* גחלת השידור הציבורי – מלכתחילה, לא היתה כל סיבה לסגור את רשות השידור, במיוחד לאחר שנבנתה לרשות תוכנית הבראה כואבת, אך בהסכמה. זמן קצר לאחר ההסכמה על התוכנית, הנחיתו יאיר לפיד וגלעד ארדן, בתמיכתו ובגיבויו של נתניהו, את סגירת הרשות והקמת תאגיד השידור. התנגדתי לתוכנית וביקרתי אותה, אך משיצאה לדרך, ייחלתי בכל ליבי להצלחתה, כתקווה של השידור הציבורי. ואז נתניהו שלח את נער השליחויות שלו דוד ביטן למסע החרבת התאגיד, לאחר שבוצע וידוא הרוגה לרשות השידור. נתניהו זייף דמעות תנין על עובדי רשות השידור, וכמעט טלטל שוב את המדינה לבחירות מיותרות בשל האובססיה שלו.
כעת, למרות הכול, אני נושא תקוות בתאגיד "כאן" ובתאגיד החדשות. נכון, הם יוצאים לדרך מרוטים וחבולים. אבל אני מאמין שהם יישאו את גחלת השידור הציבורי. סביר להניח שנתניהו ועושי דברו יעשו הכול כדי לחבל בתאגיד, אבל הוא ימשיך לקיים כמיטב יכולתו את תפקידו. ובסופו של דבר, שלטון נתניהו אינו נצחי. מתישהו יהיה כאן ראש ממשלה אחר. יתכן שהוא יהיה ממפלגתו של נתניהו, אולי ממפלגה אחרת. אבל יהיה אשר יהיה – הוא לא ימשיך בדרכו להרס התקשורת החופשית בישראל. אני מאחל הצלחה לתאגיד.

* פס הקול של חיינו, פס הקול של חיי – לא אחת מתחתי ביקורת על שידורים אלה או אחרים בטלוויזיה הישראלית וב"קול ישראל", אך תמיד הייתה זו ביקורת נקודתית, מלווה בהערכה גדולה.
רשות השידור היא פס הקול של חיי, משחר ילדותי. תמיד הייתי "חיית" אקטואליה. מאז היותי בכיתה ג'. ומאז ועד היום סדר העדיפויות שלי היה: במקום הראשון העיתונות הכתובה, אח"כ הרדיו ורק בסוף הטלוויזיה.
תמיד קמתי עם "הבוקר הזה", חזרתי מבית הספר ל"בחצי היום" ובערב אהבתי להקשיב ל"היום הזה – אנשים, מאורעות וחדשות." וכילד, כמובן, "היום בספורט" והתוכנית האהודה עליי באותן שנים, "שירים ושערים". אפילו ל"פרקי היום בתנ"ך" אהבתי להאזין. בשבת בבוקר – פינתו של עזריה אלון "נוף ארצנו", שאבא שלי מעולם לא החמיץ, ואני איתו, ואח"כ "יומן השבוע".
ובטלוויזיה – "מבט לחדשות", "השבוע – יומן אירועים", "מבט ספורט", "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", "ניקוי ראש" המיתולוגית, "מוקד", "בומרנג", "עלי כותרת", "טנדו", "מחפשים את המטמון", ועוד ועוד ועוד.
בנעוריי ערקתי לגל"צ. ומתי חזרתי לרשת ב'? במלחמת המפרץ איחדו את תחנות גל"צ ו"קול ישראל". באותם שבועות הבחנתי לאט לאט, שהטובים, הרציניים, המעמיקים והמקצועיים יותר הם דווקא העיתונאים של "קול ישראל", תחנה שהתנתקתי ממנה למעלה מעשור. ולאחר המלחמה, עם פיצול התחנות מחדש, התחברתי יותר דווקא לרשת ב'. "הכול דיבורים", "עניין אחר", יומן חוץ הנפלא בהנחייתו הידענית והעמוקה של יצחק נוי ועוד.
הקשר שלי עם רשות השידור הוא בעיקר כצרכן תקשורת, ומדי פעם גם כמשתתף בפועל. הפעם האחרונה שבה עליתי לשידור ב"קול ישראל" היתה בשבוע שעבר. התראיינתי בתוכנית "סדר יום" של קרן נויבך, על מזמור מ"ט בתהלים. אקטואליה מסוג אחר. אני כותב קבוע במיזם 929 על פרקי התנ"ך. מדי יום חמישי קרן הקדישה פינה למיזם וראיינה את כותביו. אני הייתי האחרון במסגרת "קול ישראל", אך התוכנית תימשך גם במסגרת התאגיד.
התקופה שבה הייתי בקשרים אחרים עם התקשורת כולה, ובתוכה רשות השידור, היתה בתפקידי כדובר ועד יישובי הגולן.

* עבודתי מול רשות השידור – בשנים 1992-2001 שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, בימים הקשים אך ההרואיים של המאבק נגד הנסיגה. תפקידי היה להביא את דבר המאבק לכל אזרח בישראל, תוך שימוש בכל אמצעי התקשורת, הכתובה והמשודרת. הגישה שלי היתה, שהתקשורת אינה אוייב ואינה יריב, אין לי ריב עם התקשורת ואיני מקטר על התקשורת, איני "מאשים את התקשורת." גישתי היתה שהתקשורת היא ידיד, כי באמצעותה ורק באמצעותה אנחנו יכולים להגיע לקהל הרחב. נכון, היו לי גם עימותים ומתחתי ביקורת, אך בסך הכל הצלחתי להשתמש בה לצרכיי, ובהצלחה לא מועטה. עובדה, לא היה ישראלי שדברינו לא הגיעו לאוזניו, והשפעתנו הייתה רבה.
כשנכנסתי לתפקיד, היה רק ערוץ טלוויזיה אחד בישראל, ובהמשך הדרך קם גם הערוץ השני. באותן שנים יצא לי לבקר לא פעם ברחוב הלני המלכה בירושלים, ברשות השידור. לעתים כמרואיין ב"פופוליטיקה", כמראיין אורח ב"עניין אחר" ופעם אף כמרואיין במשך שעה בתוכנית לערביי ישראל. ולא פעם השכמתי קום וב-7:00 בבוקר כבר התייצבתי בירושלים לתכנית הבוקר.
עיקר העבודה השוטפת היתה עם הכתבים בצפון. מדובר בקשר יום-יומי, ולעיתים הטרדתי את הביפר שלהם (כלי התקשורת המתוחכם והמתקדם של אותם ימים...) פעמים רבות ביום. הכתב של הערוץ הראשון היה מוטי עדן, שתמך בנו ובמאבקנו בכל לב. ברדיו הכתבים התחלפו – חיים הכט, יואב אביב, יורם רועה ויואב קרקובסקי. כל אחד מהם היה אישיות שונה. חיים הכט אהב להעשיר את הידיעות כיד הדמיון הטובה עליו, והדיוק העיתונאי לא ממש שימש נר לרגליו. יואב אביב היה מקצועי וענייני, אך משום מה לא נוצרה בינינו כימיה. אילן רועה היה הטוב, המקצועי, החרוץ והאמין מכולם, ונקשרו בינינו יחסי חברות יפים, שנגדעו כשנפל על משמרתו העיתונאית, בהתקפה על שיירה בלבנון אליה הצטרף. עם קרקובסקי היו לי עימותים בשל האובססיה שלו להציג "איזון" כביכול בין ועד יישובי הגולן, הגוף המייצג של תושבי הגולן, לבין איזה שוחר נסיגה שחי בגולן, והציג את עצמו כגוף אלטרנטיבי, כאופוזיציה לוועד. הבנתי שנכון להציג אותו פעם, כקוריוז ו"אדם נשך כלב", אך הניסיון הפאתטי להשמיע שני קולות בגולן, היה בלתי מקצועי. הסבריי, שהשלטון הוא הממשלה שמנסה להביא לנסיגה מהגולן, ואנחנו מייצגים את ההתנגדות, והאיזון צריך להיות בין הממשלה לבינינו, ולא בינינו לבין הקוריוז, נפלו על אוזניים ערלות. עם זאת, חרף חשיפת היתר שלו, קרקובסקי היטיב להביא למאזינים גם את דברינו ואת פעולות המחאה שלנו.
כמה זיכרונות. נוצרו קשרי עבודה טובים ביני לבין שולה שמרלינג. היא סיקרה את התנועה הקיבוצית, וכחלק מזה את מאבק קיבוצי הגולן, ומכאן היכרותנו. היא היתה גם עורכת חדשות. בימים ושעות שבהם היא ערכה את החדשות, ידעתי שרבים סיכויי להכניס ידיעות ותגובות. וכך, העברתי את התגובות ישירות אליה 5 דקות לפני המהדורה, ושמחתי לשמוע את ההודעה במלואה במהדורה.
ביוני 1994 ערכנו מסע טרקטורים מגמלא לירושלים. המסע לא ירד מהכותרות לאורך ארבעת ימיו. בכל יום שידרנו מתוכו בשידור חי לפחות פעם אחת, בתוכניתה של שלי יחימוביץ' "הכל דיבורים".
לאחר 19 יום של שביתת רעב (אמיתית, בלי טוריטיות, רק מים) בגמלא, הגעתי סחוט ועייף הביתה. בהגיעי הביתה קיבלתי טלפון, וביקשו שאהיה המראיין האורח בתכניתה של דליה יאירי "עניין אחר", למחרת ב-8:00, והבטיחו לי שרוב התכנית תוקדש לנושא. חששתי לנהוג, והסיעו אותי במונית לאולפן בחיפה וחזרה. היו אלו שעתיים, שבהן היה לי כמעט מיקרופון חופשי, כמראיין פעיל ודעתן מאוד, לניצול הצלחה תקשורתית של שביתת הרעב, שגם כך זכתה לסיקור מעולה.
פעמים רבות התראיינתי ליומן הבוקר – לשלום קיטל ולאחר מכן לחיים זיסוביץ'. זכורני אחד הראיונות שהיה בנושא מסוים. באמצע הראיון היתה הפסקה להשמעת מבזק חצי, ושם צוטטו דבריו של אחד השרים בזכות הנסיגה; דברים שהרתיחו אותי. כשחזר אליי השידור, הנחתי בצד את הנושא שעליו הייתי אמור לדבר, ותקפתי בשידור חי, בתכנית עתירת רייטינג, את השר (שכחתי מי האיש).
ב-1997, במלאת שלושים שנה להתיישבות בגולן, נערכו שני ימי שידורים של "קול ישראל" מהגולן. כל התוכניות שודרו מאולפן שהקמנו במתנ"ס קצרין. אני ליוויתי את השידור כולו מטעם הוועד. בלילה הם ישנו בצימרים באורטל, ובערב ערכנו להם סדנת יינות של יקבי רמת הגולן, ב"בזיליקום" באורטל. ובאמצע הסדנה – פצצה חדשותית. המשטרה זימנה את ראש הממשלה נתניהו לחקירה פלילית, לראשונה בתולדות המדינה. והעיתונאים המתוסכלים כמעט רצחו אותי, על כך שביום כזה הם נאלצים להיות כל כך רחוקים ממרכז העניינים.
כמובן שהאירוע החדשותי חיבל ביום השידורים. חלק ניכר מהאייטימים הגולניים לא עלו לאוויר, ורוב השידורים יוחדו לחדשות הלוהטות. ואז, באמצע "הכל דיבורים", שעסק ברובו בחקירת נתניהו, הגיעה הידיעה על מותו של הנשיא השישי חיים הרצוג. ושלי יחימוביץ', על סף יאוש, צעקה: "מה הוא מת לי באמצע השידור!"
והיו כמובן גם דברים שהכעיסו. תוכנית "מבט שני" שטנית, נואלת ושקרית על הגולן, של מיכאל קרפין. ביקשנו פגישה דחופה עם יו"ר רשות השידור מוטי קירשנבאום. הוא קיבל אותנו לשיחה, ולקראת השיחה הוא צפה בשידור. נכנסנו אליו טעונים ודרוכים לקרב. אבל המשפט הראשון שלו הוציא את האוויר ממפרשינו. הוא סיפר שהוא צפה בתוכנית, אכן היא חד צדדית ורעה, הוא התנצל והתחייב שהדבר לא יחזור על עצמו. הוא אישר לנו לצטט את דבריו. את שאר השיחה הקדשנו לאהבתו הגדולה – הנשרים בגמלא.
כן, רשות השידור היא פס הקול של חיי, כפי שאומרת הקלישאה, משחר ילדותי ועד היום. אני כואב את סגירתה, ונושא תקוות שתאגיד "כאן" לא יאכזב והשידור הציבורי בישראל לא ייעלם.

* משיח לא בא – "הארץ" באופוריה. קם להם משיח חדש. והמשיח החדש הוא נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. הוא האיש החזק, שנתניהו לא יוכל לעשות עליו סיבוב, שלא יהיה נרפה מול קיצונים כמו אובמה, והוא יכתיב הסכם שלום על בסיס "חזון שתי המדינות". "רק טראמפ יכול" – זו הכותרת המרוחה לאורך כל עמוד 3 בגיליון שבת. בכותרת הראשית נאמר ש"טראמפ נחוש". האופוריה המשיחית הזאת מזכירה לי מאוד את האופוריה בימין לאחר ניצחונו של טראמפ, כאילו נציג מועצת יש"ע נכנס לבית הלבן.
בשני המקרים הייתה הגזמה רבה, אך דומני שהאמת קרובה יותר לתיאורים ב"הארץ" מאשר לחגיגות הניצחון של מירי רגב ונפתלי בנט.

* אויב משותף – אחד המאפיינים המשותפים של חוק הרדיקלים השלובים – אנשי השמאלימין הקיצוני, הוא השנאה התהומית לצה"ל ולמפקדיו. באותו השבוע שבו התועמלנית האנטי ישראלית עמירה הס פרסמה פשקוויל נאצה נגד קצין בצה"ל, וסימנה את ראשו לכנופיות BDS וכיעד לפיגוע, קרוליין גליק פריסמה מאמר שקיבל מימדים ויראליים בקרב ימנני הרשתות החברתיות, המאשים את צמרת צה"ל בכך שהפכה את טראמפ מהמשיח של הימין הישראלי לפרו פלשתינאי. תנו לצה"ל להפסיד.
כמובן שאיני משווה, חלילה, עיתונאית פטריוטית כגליק (שאני מתנגד להשקפותיה הפוליטיות, אך מכבד אותה) לתועמלנית אנטי ישראלית, התומכת אוטומטית במרים שבאויבי ישראל כעמירה הס, אבל לצערי, גליק שותפה למתקפה הנפסדת על צה"ל, המותקף כל העת משמאל ומימין, בחוסר אחריות משווע.
(באחד הפוסטים מישהו קרא לנתניהו לדלג על כל רשימת האלופים הנוכחית, המקולקלת, ולהציב תא"ל לרמטכ"ל הבא. יש לי רעיון עוד יותר טוב. לדלג על עוד כמה שלבים בשדרת הפיקוד, ולמנות לתפקיד סמל שהורד לדרגת טוראי).

* למה הוא פוטר – ג'יימס קומי, ראש ה-FBI המודח, העניק לטראמפ את הנשיאות על מגש של כסף, בהודעה ההזויה על חקירת המיילים של קלינטון, בדקה ה-90 לפני הבחירות. זה לא הפריע לטראמפ להדיח אותו, כיוון שהוא מנהל חקירה מקצועית על המעורבות הרוסית בבחירתו. כעת הוא מחפש מועמד לתפקיד, שיתחייב בפניו לא לחקור את הפרשה.

* מה היו אומרים היום - מה היו אומרים היום, כל אלה שמציגים את חוק הלאום כ... גזעני / אפרטהייד / לאומני / פשיסטי ו... שכחתי משהו מארסנל הג'יבריש הזה? על המשפט הבא: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל"?

* התנצלות – בהערה הקודמת, לצד הגזעני/לאומני וכו', שכחתי את הסופרלטיבים החביבים ביותר – נאצים, חוקי הגזע וכו'. שיטוט קצר בפייסבוק הזכיר לי.

* פייק היסטוריה – מלחמת העולם השנייה: מלחמה שבה בנות הברית התקיפו בהפצצות נוראות את העיר הגרמנית דרזדן. זאת רמת ההיסטוריוגרפיה של טרנד הנהי על מלחמת ששת הימים.

* התקדים הטורקי – יש לקוות שנתניהו לא יתנצל בפני ירדן על פיגוע הטרור של מחבל ירדני בירושלים.

* אויבות הפמיניזם – אחד הנושאים המרכזיים שנגדו יוצא הפמיניזם הוא ההחפצה (או החיפצון) של גוף האישה. אין החפצה גסה יותר מ"מצעד השרמוטות" שהפכו את האיברים המוצנעים בגופן למכשיר תעמולה. מצעד דומה של גברים עם "החבילה" בחוץ, היה מוגדר, בצדק, כהטרדה מינית.
כמו בכל דת, הקנאות היא האוייב הגדול גם של הפמיניזם. השאלה היא האם הרוב השפוי של הנשים תנערנה חוצנן מן הזולות הללו.

* ביד הלשון: כרכר – האקדמיה ללשון עברית מבקשת את הציבור להציע שם עברי ל"ספינר".
זו ההצעה שהגשתי לאקדמיה: ההצעה שלי - כִּרְכָּר. זאת היתה הצעתו של ביאליק למילה סביבון. הצעתו לא התקבלה, אלא הצעתו של אליעזר בן יהודה. כעת ה"ספינר" מספק לנו הזדמנות לגאול את המילה.
שנוי במחלוקת – שאילתה שהופנתה אלי בידי הקורא ד.י.: מה משמעות המילה "שָׁנוּי", בביטוי "שנוי במחלוקת"?
הפועל שנה, פירושו – למד. שנוי, פירושו – נלמד. כלומר הסוגיה שנלמדה, היא במחלוקת בין חכמים. זה מקור הביטוי. היום צירוף המילים עומד בפני עצמו, ומשמעותו: דבר מה שקיימת לגבי אי הסכמה.