דברים במועצת תק"צ 18.5.17
זמן רב לא עמדתי על הבמה הזאת, אולם בשנות ה-90, שנות המאבק על הגולן, הרביתי להופיע כאן כנציג קיבוצי הגולן, בפני מרכז התק"ם, ולהביא את דבר החברים בגולן.
לא אחת שאלו אותי חבריי, למה אני מתעקש? למה אני משקיע כל כך הרבה, בפלח קטן כל כך באוכלוסייה הישראלית, שמשקלו במשאל עם על הגולן אפסי ושתמיכת מרבית חבריו בנסיגה כמעט מובטחת?
תשובתי היתה, שאני מודע לכך, אך איני עושה זאת כתושב הגולן המשכנע ציבור מצביעים, אלא כחבר קיבוץ הנאבק על נשמתה ועל דמותה של תנועתי.
כך אני חש גם היום. תושבי הגולן מצויים בעיצומם של אירועי היובל, אירועים רבים ומגוונים, לאורך שנה שלמה. בעוד כחודש נחגוג את היובל בעצרת רבתי, בהשתתפות נשיא המדינה, המייצג בנוכחותו את כלל אזרחי ישראל. מה כל כך חשוב לנו, לקבל גם את הוקרת התנועה הקיבוצית?
וגם כאן, אני חש שיותר משהדבר חשוב לי כתושב הגולן, הוא חשוב לי כחבר בתנועה הקיבוצית. בקיום הוועידה בגולן, מצדיעה התנועה הקיבוצית לקיבוץ, להתיישבות, לרעיון הקיבוצי, לתנועה הקיבוצית, שחוללה את אחד ממפעלי ההתיישבות החשובים והמוצלחים ביותר בתולדות הציונות, ולבטח את מפעל ההתיישבות הקיבוצית המוצלח ביותר שנוצר אחרי קום המדינה.
מפעל ההתיישבות בגולן הוא בראש ובראשונה מפעל של התנועה הקיבוצית. הוא צמח מיוזמה של קיבוצי הגליל העליון מיד לאחר המלחמה. הוא החל בהתיישבות חלוצי מרום גולן בעלייקה חמישה שבועות בלבד אחרי המלחמה. ארבעת היישובים הראשונים בגולן היו קיבוצים; החלוץ לפני המחנה.
במשך כמעט עשרים שנה, לאחר קום המדינה, התנועה הקיבוצית הייתה בבצורת התיישבותית. אף תנועה לא הצליחה להקים קיבוצים, גם לא בשעה שהוקמו מאות מושבים בגליל ובנגב. מפעל ההתיישבות בגולן פתח עשור של התיישבות קיבוצית, בגולן, בבקעת הירדן ובצפון ים המלח, ובאותה תנופה – גם בגליל, בנגב ובערבה. יש לתנועה הקיבוצית מלוא הסיבות לגאווה על המפעל הזה, וכל הסיבות שבעולם לציינו ולחגוג אותו בוועידה, המוקדשת לקיבוץ וציונות.
מפעל ההתיישבות הקיבוצי בגולן, היה של שלוש התנועות. הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקבוצות והקיבוצים דחפו להתיישבות והובילו אותה, אך גם הקיבוץ הארצי, הגם שהיתה בתוכו מחלוקת, נטל בה חלק חשוב מאוד. הדבר בא לידי ביטוי, בראש ובראשונה, במעשה ההתיישבותי – בהקמת שניר, גשור ונטור. אך בנוסף לכך, חשוב לציין ולזכור, שנציגי מפ"ם והקיבוץ הארצי בממשלה ובוועדת השרים להתיישבות, היו שותפים מלאים להחלטות על יישוב הגולן. איני מדבר על אחריות משותפת מעצם ישיבתם בממשלה, בדומה לאחריותם להתיישבות בבקעת הירדן למרות שהם התנגדו לה. אני מדבר על שותפות כמי שתמכו תמיד, ללא סייג, בכל ההחלטות על ההתיישבות בגולן בעשור שבו המערך היה בשלטון – ובעשור זה הוקם רוב מניינו ובניינו של מפעל ההתיישבות בגולן.
טועה ומטעה מי שנאחז ב"נוסחת גשור" ש"יישובינו לא יהיו מכשול לשלום," כבעלת משמעות. הרי איש ממתנגדי הקמת גשור לא תמך בהקמת הקיבוץ בעקבות הנוסחה הזאת, ובצדק לשיטתו, כי הוא ידע שההחלטה להקים יישוב, להכות שורש, לשלוח אנשים לבנות את בתיהם, את משפחותיהם ואת חייהם בגולן משמעותי לאין ערוך יותר מכל ערימת מילים. גם תומכי ההתיישבות הבינו זאת, ולכן היו מוכנים לשלם את מס השפתיים הזה. לבוא היום, אחרי 45 שנים, כאשר חלוצי גשור הם כבר סבים לנכדים, ולהיאחז בנוסחה העבשה הזאת, זה... תסלחו לי, קצת מגוחך.
פתחתי בתקופת המאבק על הגולן, ובו אסיים. אין כמעט שבוע שבו לא אומר לי מישהו שבזמן המאבק על הגולן הוא היה נגדנו, בעד הנסיגה, והיום הוא מודה בטעותו ובצדקתנו. "איזה מזל שעמדתנו לא התקבלה," הוא אומר לי. היום ברור לכל, שמשמעות עקירתנו מהגולן, היתה מסירת הגולן למשרפות של אסד, והבאת דאע"ש וג'בהת אל נוסרה אל חופי הכינרת ואל גדת הירדן. האסון הזה נמנע בזכות קיומה של ההתיישבות בגולן.
לתנועה הקיבוצית יש זכות ראשונים בהתיישבות בגולן. ההתיישבות בגולן הוכיחה, שגם אחרי קום המדינה, לא רק טנקים ומטוסי קרב, אלא בראש ובראשונה מתיישבים וחלוצים מעצבים את גבול המדינה.
את ההצלחה הזאת ראוי שנחגוג, במלאת יובל להתיישבות בגולן, לצד חגיגת 80 שנה לחומה ומגדל.

2. לפני שיירצח חייל חרדי
ניתוח בראיה רחבה של תופעות ההקצנה וההסלמה של המאבק שמנהלים זרמים חרדיים נגד הגיוס לצה"ל, יוצר פרספקטיבה חיובית ואופטימית. מדובר במלחמת מאסף של מיעוט קנאי, כנגד תהליכי עומק של ישראליזאציה בחברה החרדית, שבאים לידי ביטוי בגישה פטריוטית, בניסיון להתחבר לחברה הישראלית ולסמליה (למשל, ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל), בעלייה משמעותית של הצטרפות למעגל העבודה והפרנסה, בפנייה של חרדים וחרדיות להשכלה ואפילו בגיוס לצה"ל. לפני שלושים שנה לא היה אפשר לדמיין התקפות אלימות על חיילים חרדים, כיוון שלא היו חיילים חרדים. עם כל הזעם על תופעות ההקצנה, כדאי לבחון את התהליך בפרספקטיבה רחבה, ולראות את התמונה המלאה, שהיא הרבה יותר חיובית מכפי שנדמה.
אולם אין בדברי ההקדמה הללו כדי להמעיט בחומרת ההקצנה ובסכנותיה. ההיפך הוא הנכון. לא אחת, דווקא קבוצות קנאים פנאטיות מובסות – הן מסוכנות יותר. התופעות שאנו חווים בחודשים האחרונים, ובעיקר – ההסלמה המתמדת שלהם, עלולות להידרדר לשפיכות דמים, לא פחות, אם המדינה לא תתעשת ותדכא את הקנאים.
ההקצנה אינה רק בגילוי האלימות, הפיסית והמילולית, אלא גם במהות המאבק. מדובר במאבק אלים נגד גיוס חרדים לצה"ל, כאשר אין גיוס חרדים לצה"ל (יש התגייסות מבחירה, אך לא גיוס בחוק). אדרבא, הממשלה הנוכחית גנזה, למרבה הצער, את חוק ה"שוויון בנטל" (שם מכובס, כי הוא היה עדין רחוק משוויון, ובעייתי כי הוא הציג את הזכות הגדולה לשרת את המדינה כ"נטל") שנועד לצמצם את תופעת ההשתמטות, ונתנה גושפנקא רבתי להשתמטות. ודווקא אז הוחרף והוסלם המאבק.
המצב הקיים, הוא שהחרדים המועמדים לגיוס הולכים לצו ראשון ומקבלים פטור. מה שקרה, הוא שהפלגים הקיצוניים החלו להחרים את הצו הראשון, וכתוצאה מכך, חרדים שלא הגיעו לריטואל הצו הראשון וקבלת הפטור, נעצרו כעריקים. כתוצאה מכך, המחאה היא נגד המעצרים, שהם "גיוס בכפייה". כלומר, הרבנים של הפלגים הקיצונים אוסרים על תלמידיהם את "ביטול התורה" של הגעה ללשכת הגיוס כדי לקבל פטור במהלך של דקות ספורות, ובמקום זה שולחים אותם לבטל תורה בהתפרעויות והפגנות אלימות של ימים ולילות לאורך שבועות וחודשים.
ההסלמה באה לידי ביטוי בהפגנות אלימות, חסימת צירים מרכזיים, שריפת בובות של חיילים, ההסתה הפרועה בלשון שלוחת רסן נגד ראש אכ"א האלוף מוטי אלמוז והתופעה החמורה והמסוכנת מכל היא האלימות הפיזית נגד חיילים, ובפרט נגד חיילים חרדים. הקסבה של מאה שערים הפכה אזור עוין, שחייל צה"ל הנכנס אליו מסתכן כאילו נכנס לקסבה של שכם.
הפעולה האלימה נגד החיילים החרדים, שהחלה בכינויי גנאי ("חרדקים"), נמשכה בשיימינג והשפלה וכבר הגיעה לאלימות פיזית וניסיונות לינץ', נובעת מפחד – הפחד מפני התגברות גל ההתגייסות מרצון של צעירים חרדים לצה"ל, שעלולה להפוך אותם לגיבורים ומודל לחיקוי בקרב הילדים והנוער החרדיים. כנגד ה"סכנה" הזאת נלחמים הפורעים, והדבר עלול להגיע לשפיכות דמים. עדיף שגורמי אכיפת החוק יתעוררו עכשיו לשים קץ לתופעה, (כולל מעצר מנהיגם של הקנאים הרב אויערבאך) ולא יעשו זאת אחרי הרצח הראשון של חייל חרדי.

3. צרור הערות 21.5.17
* לחסוך את הבושה – אהוד בן עזר מייחס את העובדה שטראמפ, כמו קודמו אובמה, לא ינאם בכנסת, בעת ביקורו בישראל, לאי ההכרה בירושלים כבירת ישראל. איני מסכים עם הערכה זאת. עובדה – שני נשיאים בעבר, קרטר ובוש הבן, נאמו בכנסת. בוש היה הנשיא הידידותי ביותר לישראל מכל הנשיאים, אך גם הוא לא הכיר בירושלים ונאם בכנסת. קרטר היה הנשיא העוין ביותר לישראל מכל הנשיאים, ובו בוודאי אין לחשוד שהכיר בירושלים, ואף הוא נאם בכנסת.
יהיה המניע אשר יהיה, טוב שהם אינם נואמים, וזאת מסיבה אחרת. בשנים האחרונות, נאומי מנהיגים זרים בכנסת הפכו לביזיון. ח"כים רודפי רייטינג בכל מחיר, קיצונים וחסרי אחריות, משמאל ומימין, ניצלו את המיקוד התקשורתי באירועים אלה, כדי להשתולל ולהפריע לאורח בקריאות ביניים. אין ספק שכך היה קורה גם בנאומים של טראמפ ואובמה, אילו התארחו בכנסת. עדיף לחסוך ממדינת ישראל את הבושה.

[אהוד: בהתרשמות ראשונה אתה צודק, אך במחשבה נוספת, נשיא או ראש-ממשלה זר שמוזמן לנאום בכנסת ישראל צריך לקבל את דמותה של הדמוקרטיה הישראלית גם כשהיא נשמעת חצופה לפעמים ומחייבת הוצאת ח"כים מן האולם. אם אני זוכר נכון הוציאו את ח"כ גאולה כהן מאולם המליאה לאחר שהפריעה בעת נאומו ההיסטורי של סאדאת. אנחנו אולי לא כל כך מנומסים אבל אנחנו לא עדת גלמים כמו בקבלות פנים בממלכת סעודיה העורפת ראשי פושעים או בנתב"ג עם טראמפ החושש מהשמש].

* איפה מותר להתנחל – אחת התופעות החברתיות היפות ביותר בחברה הישראלית, היא הגרעינים החברתיים/אידיאולוגיים של צעירים חדורי רוח שליחות ואמונה בדרך, המתיישבים בערי הפיתוח, בפריפריה הגאוגרפית ובפריפריה החברתית (כלומר גם באזורי מצוקה במרכז הארץ) בונים שם את ביתם ומשתלבים כאזרחים פעילים בקהילה ובעיקר במערכות החינוך שלה. קבוצות אלו הן חילוניות ודתיות, מן השמאל הציוני והימין הציוני. גרעינים תורניים של הציונות הדתית, תנועת "דרור ישראל" של בוגרי הנוער העובד והלומד, תנועות הבוגרים של "השומר הצעיר", של "מחנות העולים", של מעגל הקבוצות השיתופיות, של תנועת "תרבות" ועוד.
השר אורי אריאל ראוי לכל שבח על שעשה מה שלא עשה איש מקודמיו – נרתם במרץ לסייע למהלך החברתי החשוב הזה, ללא אפלייה, כפי שמעידים גם הגרעינים החילונים והשמאליים.
מבקר המדינה חשף ליקויים בתקינות קבלת ההחלטות של השר בנדון. לשם כך קיים מוסד מבקר המדינה, וכעת יש לתקן את הליקויים כדי לשמור על כללי המנהל התקין. חבל שמבקר המדינה ממשיך את דרכו של קודמו, בצביעת הביקורת בצהוב לצרכי רייטינג, כמו הדיבור על "מקורבים", כאילו השר העביר תקציבים ציבוריים לכיס מקורביו; טענה חסרת שחר.
כצפוי, סתיו שפיר ושכמותה הסתערו על הנושא כמוצאי שלל רב. בלשונה הגסה והמשתלחת, ובבורות אופיינית ואי הכרת הנושא שעליה היא מלהגת; בורות שאותה היא מנסה לכסות בדיבור מהיר שאינו מאפשר למראיין להשחיל שאלה, השתלחה שפיר בשר ובמפעל הגרעינים התורניים, ומסקנתה ההגיונית מהדו"ח היא שיש לשפוך את התינוק עם המים.
בעבר, נהגו רבים לסנוט בציונות הדתית על כך שהיא הולכת רק ליהודה ושומרון ומפקירה את הגליל והנגב, את ערי הפיתוח, את שכונות המצוקה, את המשימות החברתיות. אבל כאשר הציונות הדתית הולכת למקומות הללו, יותר מכל מגזר אחר בחברה הישראלית, אותם אנשים יוצאים נגדה על כך שהיא "מתנחלת" בלוד. אסור, כנראה, שיהיה מנוח לכף רגלם של בני הציונות הדתית. ונשאלת השאלה: אלה שמציעים לעקור את מאות אלפי המתיישבים הישראלים ביהודה ושומרון, או בלשונם המכובסת והצינית "להחזיר אותם לארץ" – האם הם מוכנים לקבל אותם אחרי העקירה, או שהם יילחמו נגד התנחלותם בכל מקום אליו יגיעו?

* אמבולנס בשירות הלינץ' – תמונות האירוע בחווארה חד משמעיות: מדובר היה בניסיון לינץ'. הירי היה מוצדק לחלוטין. הפורע ההרוג הרוויח בדין את מותו וכך גם הפורעים הפצועים. הדבר המזעזע ביותר הוא השימוש באמבולנס לביצוע לינץ' באזרחים. זו לא הפעם הראשונה. גם מחבלים מתאבדים וחגורות נפץ הועברו באמבולנסים. עובדה זו היא עדות לברבריות של אויבינו. ואח"כ מתבכיינים שאנחנו מעכבים אמבולנס במחסומים.

* מילון עברי מוסי רזי – עברית: מאות פורעים ערבים ניסו לבצע לינץ' באזרח ישראלי. בפעולה מובהקת של הגנה עצמית, הוא הצליח להציל את חייו. אחד הפורעים נהרג. מוסי רזית: "צעיר פלסטיני נורה למוות על ידי מתנחל." מוסי רז מאתגר את אורוויל.

* בגלל אקיבוש – כמה דברים רעים שקרו אך ורק בגלל אקיבוש: מאורעות 1920. מאורעות מאורעות 1929 ובתוכם הטבח בחברון. מאורעות 1936-1939. שיתוף הפעולה של הפלשתינאים ומנהיגם עם היטלר. דחיית תוכנית החלוקה וההתנפלות על היישוב היהודי על מנת להשמידו שנתיים וחצי אחרי השואה. פלישת צבאות כל מדינות ערב למדינת ישראל בת יומה על מנת לסכל את הקמתה ולהטביע בדם את היישוב היהודי. הסירוב להשלים עם קיומה של מדינת ישראל בקו הירוק ו-19 שנות טרור, הסתננות ותוקפנות על מדינת ישראל מסוריה, ירדן ומצרים. הטבח במעלה העקרבים. ירי צלפים ("משוגעים תורנים") מעל חומות העיר העתיקה לעבר אזרחים ישראליים בירושלים. הקמת הפת"ח והפיגועים נגד ישראל. התקפות חוזרות ונשנות מסוריה על יישובי עמק הירדן ועמק החולה. הניסיון להטות את הירדן וליבש את מדינת ישראל. חסימת מצרי טיראן. רשימה חלקית בהחלט. וכל זאת לא היה קורה אלמלא אקיבוש של 1967. אקיבוש משכיט.

* מה הסיבה להכחשת השואה – מה דוחף את שונאי ישראל לטירוף של הכחשת השואה וגימודה? מה גורם לאדם כמו אבו מאזן לבדות עבודת דוקטורט מקיפה של הכחשת שואה? המהלך הוא כזה. הבעייה היא קיומה של מדינת ישראל. למדינה זו אין זכות קיום. ולמה היא קיימת? כביכול בגלל השואה (שזו כשלעצמה טענה חסרת שחר). אם נכחיש את השואה, או לפחות נגמד אותה ונהפוך אותה לשולית, נעקור מן השורש את לגיטימיות קיומה של מדינת ישראל. וכשנעקור את הלגיטימיות, נוכל בקלות לעקור את המדינה עצמה.
מי שקורא את כתיבתו האובססיבית של רוגל אלפר נגד זיכרון השואה בישראל, יבין זאת היטב. הפשקוויל האחרון שלו בנדון, היה "ביקורת טלוויזיה" על כתבה בחדשות הערב של "כאן", שציינה 70 שנה ליומנה של אנה פרנק. ה"ביקורת" היתה על עצם הכתבה, על עצם ציון המועד. "מדובר בפולחן, בטקס יומיומי. כמו להתפלל, כמו להניח תפילין. ואם ... אתם מודעים ללולאת הזמן השואתית, אתם עלולים להשתגע מהישנותו היומיומית של יום השואה. אתם עשויים לערוג ליום אחד בשנה שיהיה יום הלא-שואה."

* מקארתיזם נוקב – ירון דקל הוביל מהפכה חשובה בגל"צ. הוא הפך תחנה חדגונית מבחינה אידיאולוגית וסוציולוגית, לתחנה מגוונת, פלורליסטית, המבוססת על ריבוי קולות ונותנת ביטוי לכל הקשת הישראלית, על הרצף הפוליטי, החילוני-דתי, והגיאוגרפי (מרכז-פריפריה). מלבד התרומה החברתית החשובה שבכך לחברה הישראלית, לשיח הישראלי, למהות השידור הציבורי – מבחינה מקצועית ועיתונאית זהו צעד נכון וחשוב. תחנה המבוססת על ריבוי קולות מעניינת יותר, עשירה יותר, מקצועית יותר.
יגאל מוסקו, ב"אולפן שישי" בערוץ השני, שיפד את דקל ב"ראיון נוקב", כפי שהתהדר הקדימון. היתה זו כתבת הקוזאק הנגזל; מי שחש שנחלתו המונוליטית חוללה. מבחינתו, הפתיחות לקולות אחרים אינה אלא "התרפסות בפני השלטון" ו"כניעה לפוליטיקאים." ובמפגן מכוער של מקארתיזם הוא חקר את דקל על רשימת העיתונאים ה"ימניים", שאותם מנה בזה אחר זה, בניסיון להטיל בהם דופי.

* כשיוצאים נגד סמל – לא בכל אירוע חייבים לשיר "התקווה". ברוב האירועים שאני מארגן וארגנתי, לא שרים את ההמנון. אוניברסיטה יכולה להחליט שלא לסיים טקס חלוקות תארים בשירת ההמנון. זאת לא הבעייה. הבעייה היא הנימוק – אי שירת ההמנון בטענה שהדבר פוגע ברגשות. "התקווה" מבטא את מהותה של ישראל כמדינה יהודית. הטענה נגד "התקווה" היא טענה נגד מה שהוא מסמל – המדינה היהודית. ונגד הביטוי הפוסט ציוני הזה צריך לצאת. כי מי שקיומה של מדינה יהודית פוגע ברגשותיו – רגשותיו חשובים כקליפת השום.

* גזענים – בתום מהדורת "מבט" האחרונה בערוץ הראשון, קמו העובדים ופצחו באופן ספונטני בשירת "התקווה". בכך הם פגעו ברגשות חלק מהציבור. גזענים!

* חדשות האופנה – ובראש החדשות – חדשות האופנה. ונשאלת השאלה: האם זה סימן לנורמליזציה או ללא-נורמליזציה?

* יודע לצטט פסוק – האזנתי לראשונה לתכניתם של קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן ברשת ב' של תאגיד "כאן". תכנית עשירה ומעניינית; אהבתי. ודבר אחד ששבה את ליבי – קלמן ליבסקינד הוא בחור שיודע לצטט פסוק.
כוונתי ל"גשש החיוור". הדור-שלא-ידע-את, או כאלה ששכחו, או המוזרים שלא אהבו את "הגשש" – לא בטוח שהם הבינו אותו, כאשר הוא זרק "המהפך של חלפון" באייטם של ארבעים שנה למהפך. ולבטח לא הבינו את הדקוּת, כשהוא הסביר לאסף מהו "מעגל הקבוצות: מעגל אתה יודע מה זה? קבוצות לא צריך להסביר לך." והם גם לא מבינים את מה שכתבתי כאן.
אבל מי שכמוני גדלו על "הגשש" ושוחרי השפה "הגששית", לבטח התמוגגו כמוני.

[אהוד: גם אני לא הבנתי את הציטוטים שלך, ואני מעריץ של הגששים].

* ביד הלשון: ראש פינה – שמה של המושבה ראש פינה, לקוח ממזמור קי"ח בתהלים: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים – הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה." המשורר נכנס לבית המקדש, כדי לפרסם ברבים כיצד נושע ממצוקה גדולה ולהלל את האלוהים. ובין השאר הוא מסביר, שאבן שאותה מאסו הבונים, שלא נראתה להם טובה, יציבה או יפה, הייתה בסופו של דבר לאבן הראשה, עליה מבוססת החומה כולה, שהיא גם האבן הבולטת ביותר.
בחירתם של חלוצי ראש פינה בפסוק, מספרת את סיפור המקום, ובעצם את סיפור הציונות כולה. המושבה ראש פינה נוסדה ב-1882, בידי חלוצים, חובבי ציון מרומניה, משפחות של חסידים. הם התיישבו באדמות שנגאלו 7 שנים קודם לכן בכפר הערבי ג'עוני. ב-1878 התיישבה בג'עוני חבורה של 17 משפחות מבני היישוב הישן בצפת, ונתנה לו שם הדומה בצלילו לשמו הערבי של הכפר – גֵּיא אוֹנִי, העמק של כוחי. מטרתם הייתה לשנות את אורח חייהם, ולעבור מהתבססות טפילית על כספי "החלוקה", לפרנסה בכבוד מיגיע כפיים ועבודת האדמה. אולם תנאי חיים קשים ביותר, שכללו בצורת, רעב, דבר ומחלות, וכן עוינות רבה מצד יהודי צפת, הכריעה אותם וגרמה להם לשוב לעיר.
עם התיישבותם של מייסדי ראש פינה, הם ראו עצמם כגואלי היישוב שננטש, שיהפכו את המקום שנעזב למושבה מצליחה. ומכאן החיבור לפסוק: אבן מאסו הבונים, זה היישוב גיא אוני שננטש. והוא יהיה ראש פינה ליישוב ארץ ישראל.
ובהקשר רחב יותר, עצם שיבת העם היהודי לארצו העזובה והנטושה, לכונן את עפרה וליישבה מחדש, היא הגשמה רבתי של הפסוק. לאחר קום המדינה הפכה ראש פינה למועצה מקומית. הפסוק מתהלים מתנוסס על סמל המועצה.