בדרך כלל קונצרטים בפילהרמונית מסתיימים בנגינת סימפוניה ואינם מתחילים בה, אלא ביצירת קצרה לפתיחה ולאחריה קונצרט לסולן ולתזמורת, הדרנים, והפסקה.
הפעם, משיקולים מוצדקים כנראה, נפתח הקונצרט בסימפוניה השמינית בפה מג'ור, אופוס 93, ללודוויג ואן בטהובן (1770-1827), בניצוחו הנהדר של זובין מהטה בן ה-81. אנחנו בני אותו גיל, שהוא גם גילה של הפילהרמונית, ונדמה לנו כי יש כבר קצת כבדות בהליכתו, כמו גם בזו שלנו. אבל הגיל אינו פוגם ביכולתו המופלאה להעלות את התזמורת לשיאים.
הסימפוניה נשמעה, למן האקורד הראשון, כביצוע מלא טמפרמנט מצד אחד, ושמיימי מצד שני. בטהובן במיטבו. קשה להאמין שחלפו 205 שנים מאז שהיצירה נכתבה, כי היא נשמעת רעננה כאילו המציאו אותה בזה הרגע שבו היא מושמעת. הסימפוניה היתה כל כך סוחפת, ונפלאה, עד שנדמתה קצרה מדי, ובאמת היא נמשכת רק כ-26 דקות.
בהמשך הופיע נגן הפיקולו ליאור איתן בן ה-54 (כך לפי התוכנייה), הנראה עדיין צעיר מאוד, ב"פריקולו", קונצרט לפיקולו מאת יוסף חממי, בן ה-45, שגם עלה בסיום הקונצרט על הבמה.
הקהל היה מרותק. קונצרט נהדר בביצוע מופתי, שנחלק כאילו בין שלושה גושים, הפיקולו, כלי ההקשה, ושאר התזמורת, וכמובן בניצוחו המלהיב של זובין מהטה. נהדרים היו קטעי הפיקולו עם כלי ההקשה. בניגוד לפחד ולרתיעה מיצירות של מוסיקה מודרנית, שהקהל מקשיב להן בסבלנות מנומסת ומחכה שהזמן יעבור מהר, כאן סחפה היצירה את הקהל וגם זכתה לתשואות ממושכות, לא פחות מבטהובן, ולהדרן של ליאור איתן, שהפליא למלא את היכל התרבות בכלי הקטן שלו.
כדאי לצטט כאן מהתוכנייה את קורות חייו של המלחין: יוסף (יוסי) חממי, יליד תל-אביב, החל את הקריירה המוזיקלית שלו כנגן גיטרה באס בלהקות רוק ופיוז'ן. הוא נמנה על מייסדי להקת הרוק האגדית, עטורת תקליט הפלטינה "מוניקה סקס", והיה חבר בלהקה במשך מיספר שנים. בגיל 28 למד לראשונה לכתוב תווים והחל ללמוד הלחנה אצל ריצ'רד פרבר, מאז כתב מיספר רב של יצירות קאמריות ותזמורתיות, המבוצעות באולמי הקונצרטים ואף מושמעות ברדיו. כמו כן כתב קונצ'רטות לכלי סולו עם תזמורת, מוזיקה לשני סרטים קצרים ושירים רבים. יוסף חממי בונה גשרים בין מזרח ומערב, קלאסי ופופולארי, והמוזיקה שלו יוצרת שפה אמנותית פלוראליסטית חדשה. כתיבתו מושפעת ממלחינים כדביוסי, ראוול והולסט. הקונצ'רטו לפיקולו נכתב בשנת 2003 עבור ליאור איתן ובהזמנתו, ובוצע על ידו בבכורה עולמית עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית במסגרת אירועי "יום החליל" בשנת 2010. מאז יצא לאור בגירסה לפיקולו ולפסנתר ובוצע גם באירופה, באמריקה ובמזרח הרחוק.
אחרי ההפסקה ניגנו ארבעה נגני קרן עם התזמורת "קטע קונצרטי" לארבע קרנות ולתזמורת, אופוס 86, של רוברט שומאן (1810-1856). היה משעמם. גם היצירה וגם הביצוע. מאוד לא מלהיב.
לסיום הופיעה הפסנתרנית "ילדת הפלא" סֶרֶנָה וַאנג בת ה-13 (כך לפי התוכנייה, אך היא נראית כבר כבת עשרים) – בנגינת הקונצ'רטו מס' 1 בסול מינור לפסנתר ולתזמורת אופוס 25 של פליקס מנדלסון (1809-1856), כמובן בניצוחו של מהטה, שהִרבה לעודד אותה בחיוכיו, והיא זכתה למחיאות כפיים נלהבות וגם זיכתה את הקהל בהדרן.
מה נאמר ומה נדבר, לאוזנינו נשמעה נגינתה אמנם נהדרת מבחינת הביצוע המושלם אבל חסרת נשמה, יבשה, איטית, ללא רגש, אפילו משעממת.