סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק כ"ד

קונספיראציה ו"חוק חמישים המטר"

משנת 1956 ועד לשנותיו האחרונות, כאשר פרש מעסקנות פעילה במפלגה, שימש שרגא נצר כיושב-ראש המחלקה המוניציפאלית במפא"י. במקביל שימש במפלגה, כל אותן שנים, יושב-ראש המחלקה לקואופראציה.

ממרחק הזמן נראה תפקידו המוניציפאלי חסר הילה של מיסתורין, בהשוואה לפעילותו האחרת בוועדות מינויים ובמערכות בחירות. וכי כמה יכול היה לעזור בתחום המוניציפאלי? מה לעסקן מרכזי כמוהו ולענייני הרשויות העירוניות?

כך, אולי, בעיני מתבונן בלתי-בקיא. אך האמת שבתפקידו כראש המחלקה המוניציפאלית נמצא שרגא שנים רבות בצומת עצבים מרכזי לשלטונה של מפא"י במדינה, שכן הערים והרשויות המקומיות היו מקום העשייה, זירה לבעיות המצריכות פתרון בתחומי הפיתוח, התיעוש, התעסוקה, העוני, הפער העדתי והקיפוח והטיפוח. לא היה ראש עיר אחד, או סגנו, או מי שמתעתד להיות ראש עיר, או סגנו – שלא עברו בחדרו של שרגא במרכז המפלגה שברחוב הירקון במשך השנה, יום-יום, לשפוך את הלב, לטעון, לחפש פתרון ומזור. לפני בחירות, להרכיב רשימת מועמדים, ואחריהן, למצוא פשרה שתאפשר הקמת קואליציה עירונית בראשות מפא"י.

רוב השנים, שבהן שימש שרגא בתפקידו המוניציפאלי, טרם נבחרו ראשי הערים בבחירות אישיות אלא היו תלויים בקואליציות שונות ומשונות ובתופעות של "כלנתריזם" (על שם רחמים כלנתר, שערק בשעתו מרשימה לרשימה במועצת עיריית ירושלים).

והנה דווקא שרגא, שהתנגד לבחירות הכול בכול במרכז המפלגה, מטעמים של "טרם זמנו" – היה מן הלוחמים העיקשים הראשונים לקבלת החוק לבחירת ראשי ערים באופן אישי, כדי לשים קץ לתופעה המבישה.

מאבקו למען החוק, שהתקבל בהתנגדות רבה מצד אישים במפלגתו, נבע ודאי מניסיונו בפגישות לאין-ספור, בחדרו ובנסיעותיו הרבות. לפחות אחת בשבוע היה נוסע לערי-פיתוח ברחבי-הארץ, לסייע להן בענייניהן ולנסות להביא מדברי פעיליהן למרכז. לאחר תקופת בחירות נועדו פגישות אלה להרכבת קואליציות שאיפשרו אמנם לראשי ערים ורשויות מקומיות לפעול, אך לא פעם כשסכנת ההדחה-מבפנים ("הפיכת-חצר") רובצת לפתחם.

לכאורה, נראה כאילו קיימת סתירה בין נאמנותו של שרגא להנהגה המפלגתית, שהיתה, מטבעה, שואפת למירכוז ולתוספת כוח והשפעה – לבין גישתו הבלתי-מתפשרת למען הנהגת בחירות אישיות לראשי הערים, ומתן יתר כוח לאנשי המקום. אולם, מי שעוקב אחר גישותיו החברתיות, יבין כי לדעת שרגא השלימו הדברים זה את זה. הוא סבר שיש להבטיח את הקשר בין הפרט לבין ראשי הציבור, על מנת להיענות יותר לצרכי הפרט, ובמקביל להגביר את הקשר בין מקום-היישוב לבין מרכז המפלגה, מרכז השואב את כוחו מן החברים בכל אתר ואתר.

*

מזכירו ועוזרו של שרגא במחלקה המוניציפאלית מ-1959 עד 1972, היה ישראל רובנר, ששימש כיד ימינו מבחינה ארגונית וטכנית. לדברי רובנר, כאשר הוחלט אצל שרגא למנות מישהו, היה הדבר בגדר סוד, כי מעטים ידעו על כך. אך משנקבע המינוי ואושר, שוב לא היה בגדר סוד. לפיכך קשה לומר ששרגא הותיר אחריו "סודות", למרות שחלק ניכר מכוחו היתה הילת הסודיות, הקונספיראטיביות, שב"חלוקת העבודה" שעשה במפלגה, באמצעות המינויים.

פגישות רבות של שרגא היו בחוץ, וכמעט תמיד בהרכב משתתפים שונה. גם כשהיה מדובר בחברי ה"גוש", שרגא נהג להיפגש עם חבר או שניים קודם, כדי להשיג הסכמה לקראת הפגישה בפורום הרחב יותר. זו היתה גדולתו.

עם אבא חושי היה נפגש בענייני חיפה. עם מרדכי סורקיס, על כפר-סבא והמושבות. משה ברעם, ירושלים. אליהו נאווי, באר-שבע. וכך עם אחרים, מכל רחבי הארץ. היו נפגשים עימו במקומותיהם בעת סיוריו, במשרדו או במלון "אסטור" [כיום "פרימה", ברחוב הירקון פינת פרישמן], סמוך לבית המפלגה [הירקון 110], מלון ששימש כמשרדי מטה נוסף, בתקופה שלפני בחירות.

היו נפגשים בקפה "ורד", ששכן בפינת שדרות קק"ל [לימים שדרות בן-גוריון] ודיזנגוף, או במסעדה במלון "ירדן" ששכן באותו צד של שדרות קק"ל, פינת רחוב בן-יהודה [כיום מרכול ברשת "טיב טעם"]. אנשים אלה, כולם יחד, כל אחד בעירו, או בסקטור שלו, קבעו גם את דמות המפלגה מבחינה ארצית, ושרגא היה איש שהחזיק בקצות החוטים, שטווה יחד את כולם. הוא התייעץ עם מזכירי המפלגה, יזם מעצמו וגם העביר הלאה בקשות של בן-גוריון או אשכול, ואליהם, אך תמיד היה מביא את הדברים כשהם כמעט-מוגמרים, ובכך היה כוחו.

*

מאוחר יותר עבר לצד שרגא, בתור מנהל המחלקה המוניציפאלית של המפלגה, יהודה חשאי, לימים חבר-כנסת מטעם מפא"י. לדברי חשאי ביקרו שניהם בסניפים רבים וטיפלו בבעיותיה של הרשות המקומית, כמו גם במריבות בסניפי המפלגה, שהיו לרוב על המועמדות לראשות העיר מטעמה, ובדרגת חשיבות שנייה במעלה – על הייצוג לכל סקטור וסקטור, ברשימת נציגיה לעירייה.

מה היה סוד השפעתו של שרגא בסניפי המפלגה? הוא ידע לפשר במריבות, היתה לו השפעה. היתה לו סמכות. אנשים לקחו בחשבון שהם צריכים להיעזר בהשפעתו, וסברו לא פעם שאם לא יקבלו את דעתו, אם לא ישמעו לעצתו, אולי לא ימצאו עצמם ב"רשימה" של מועמדים או בפנקס המפורסם שלו, כשידובר בתפקידם הבא.

מקור כוחו העיקרי של שרגא, לדעת חשאי, היה האישיות שלו, הכבוד שרחשו לו, ואולי גם קצת משום שחששו מפניו. הוא היה איש מתון. ידע לשבת שעות בישיבה, בלי לצעוק, בלי להרים קולו אפילו פעם אחת. היה בעל שליטה עצמית מופתית. לעיתים היו מזדמנים לחדרו שני עסקנים שהחלו רבים ביניהם, לרוב על תפקיד מסויים. הם היו פותחים פה זה על זה, צועקים, סבורים שבכך יעלה בידם להשפיע. שרגא – לא. בדרך-כלל היה מבקש את הצועק: "תעשה לי טובה. תיגש רגע לחדר של ישראל, תשב אצלו עד שתירגע."

שרגא לא נהג לאיים על מישהו, לפטר או לתבוע את פיטוריו, או למנוע ממנו אמצעים. היו לו סבלנות, חוכמה, וחוש להימנע מעימותים מיותרים. זו שיטת עבודה שאין לומדים אותה בספר וגם לא באוניברסיטה. אבל היה אפשר ללומדה משרגא. צריך להרגיע אנשים, ולדעת איך הם מרגישים. למשל, באמצעות הבאתם למקומות שבהם לא היו מעזים לפתוח את הפה. שרגא הזמין לא פעם את ספיר, את אשכול, אל חדרו ובכך השקיט יריבים. שום עסקן רוגז או חבר מועצה מתוסכל ובעל-תביעות, לא היו מעזים להרים קולם בנוכחות אישים מדרג המנהיגות העליונה של המפלגה.

כך הביא שרגא נושאים רבים לידי גמר. הוא לא היה אומר במפורש לאדם: "הקידום שלך בידי" – אבל אנשים נטו להבין זאת מעצמם. הם הסיקו שלא כדאי ללכת נגדו, כי קידומם תלוי לא רק בו אלא גם באנשים שישבו סביבו, כגון ראשי ה"גוש" האחרים, ובקשריהם עם ה"צמרת", וכל זה היה מתנקז, מתרכז – אצל שרגא. עימו היו צריכים להגיע לידי הסכמה.

למרבה הפלא הוא היה אדם שגם אפשר לשכנע אותו. לא היו לו דעות קדומות. למעשה חיפש כל שנותיו אנשים שאפשר לקדמם, בתנאי שהם ראויים לכך ושקידומם יעלה בקנה אחד עם טובת המפלגה, מכל אותן בחינות שהוא, שרגא נצר, החשיבן.

*

נהגו המסור, פרדי נפתלי, מספר כיצד חברי-כנסת היו באים אליו לבקשו שידבר עם שרגא כדי שישאיר אותם ברשימה לכנסת לעוד קדנציה אחת. עורך עיתון ידוע היה מוכן לשלם לפרדי סכום ניכר, אם רק ייאות לספר מן הידוע לו על שרגא. רבים היו מנסים לחלוב מפרדי מידע, שיספר היכן היה עם שרגא לאחרונה.

אך כל אלה, לשווא. פרדי לא תרם מידע, ולא דיבר על שום נושא מפלגתי עם שרגא, אלא אם נתבקש, והוא לא נתבקש. שרגא אהב סודיות. גם על הימצאות סליק הנשק של ה"הגנה" בחצר ביתו גילה, ליתר ביטחון, רק כעשר שנים לאחר קום המדינה. לדעת פרדי, אחת הסיבות להתקפות ולהשמצות על שרגא בעיתונות היתה לגרותו להגיב. שייצא מחומת הסודיות שלו. אך שרגא לא התפתה.

*

"אבא," אומרת רינה, "היה מתבדח על 'חוק חמישים המטר': בתום ישיבה, אם רוצים לדבר על מישהו שכבר יצא, צריך לעשות זאת כשהוא במרחק של בערך חמישים מטר – מספיק קרוב כדי לחשוב ש'ודאי מדברים עליו,' ורחוק מספיק כדי שלא ישמע שמדברים עליו..."

*

"לשרגא היתה קונספיראטיביות ללא-גבול בכל הקשור לעבודתו הציבורית," אומר לובה אליאב. "זוהי, ללא ספק, מורשת ימי המחתרת הציונית-סוציאליסטית ברוסיה. אנשים ידעו שלנצר אפשר להגיד דברים שיישארו אצלו בסודיות גמורה. הוא היה איש-סוד במובן הקלאסי של המילה. נוצרה הילה סביבו, שהוא יודע את הסודות הכי גדולים של המפלגה ואולי גם של המדינה. כשהיית משוחח עם שרגא בטלפון, היה סוגר. בלי לומר גמרנו, מיד לאחר שסיכם איתך עניין. מעודו לא קישקש בטלפון אלא ראה בו רק מכשיר ענייני, תכליתי.

"להילה של קונספיראטור יש שני מובנים – קשר, וקונספיראציה. שרגא היה קושר קשרים עם בני-אדם, ושומר סודותיהם. אם היה מסתודד, במעברה, עם ראש-החמולה, חשבו – מי יודע מה מתרחש שם. ההסתודדות לא היתה קשורה אצלו בתככים אלא כדרך פעולה. אך אווירה של תככים דבקה בשמו.

"מתוך אותה גישה קונספיראטיבית נבע גם יחסו לעיתונות. חס וחלילה שלא לנהל דרכה מאבקים. ככל שתפטפט פחות – כן תהיה חזק יותר. אבל צריך להעניק, לעשות משהו במקום הפרסומת, ומהו הבמקום? – השקעה של עשרים שעות עבודה ביום במשך עשרות שנים, בפגישות, שיחות טלפון, קשרים חברתיים, עזרה לאנשים. השתתפות בימי חגיהם ואבלם – מי מוכן היום לעשות זאת? מי ישמע היום לעצות שכאלה? שרגא היה האנטי-תיזה לעסקן הפוליטי של היום. איש נקי כפיים. למרות שבעימותים קשים, כמו עם אברהם עופר שניסה לכבוש את הטריטוריה שלו בסניף תל-אביב – היתה המלחמה אכזרית מאוד."

*

"עצם העשייה הציבורית היתה סיפוקו של שרגא," אומר רובנר. "מהמפלגה הוא לא ראה גרוש. לפעמים היה מביא פתק קבלה על לירה, מקפה 'ורד', או מדי שבוע, במרוכז, שתיים-שלוש לירות מן הישיבה בבית-הקפה."

מדי בוקר היה שרגא נוהג לבוא ברגל, מביתו שברחוב לוי יצחק, לקפה "ורד". ב-7.30 כבר היה יושב שם, מכתיב לישראל רובנר את כל פרטי פעילותו ביום הקודם, שעה-שעה, עם מי נפגש, מה היה נושא השיחה. שרגא היה מבקש להדפיס את החומר בארבעה עותקים – אחד לרינה בתו, אחד למשה בנו, אחד לו עצמו ואחד שיהיה למשמרת בארכיון העבודה.

שלושה ימים על דפי היומן:

יום א', 11.12.1956.

סיור בקריית מלאכי, אשקלון, שדרות ובאר-שבע. הסיור הוקדש בעיקר לענייני הקואופראציה הצרכנית באזורי הפיתוח, וזאת לאחר שיחה, לפני כשבוע, עם ספיר, טנה, מילמן וב"צ ויסמן. נפגשנו בכל מקום עם ראשי הרשויות המקומיות ומועצות הפועלים על נושא זה. בהזדמנות זו העליתי גם את בעיית המלאכה, הקואפראציה השירותית-יצרנית במסחר הזעיר. כ"כ שוחחנו על בעיית הקואליציה בכל מקום ומקום. כתוצאה מסיור זה אצטרך להיפגש שנית עם אנשי באר-שבע על מנת להסדיר את ענייני המפלגה במקום.

יום ב', 12.12.1956.

8.00 עם חניתא אטיאס לפני נסיעתה לדימונה. שיחה על דרכי עבודתה בסניפי בדרום, במיוחד בקרב יוצאי צפון אפריקה.

8.30 עם מיכה אלמוג, מיספר בעיות מוניציפאליות. סוכם על כנס ראשי מועצות וערים ב-25 ל-ח.ז. בבית ברל עם ספיר.

9.00 עם נציגי סניף גבעת עלייה ביפו. גיוס אנשים לפעילות ותוכנית פעולה לעתיד.

10.00 עם משה עקרון על המצב בסניפים בתל-אביב והצורך בשיפוצים במועדוני תל-אביב.

11.00 בהלווייתו של אברהם ינאי (אברשה) מאנשי ה"הגנה" ומהשוטרים הראשונים בתל-אביב.

12.30 עם פנחס שורץ על ענייני בעלי המלאכה לאור המסקנות שנתקבלו בישיבה אצל ספיר.

18.00 בירושלים, בניין הכנסת, עם אנשי עדות-המזרח, דיון על הכנס העולמי של הספרדים בלונדון. השתתפו שיטרית, ששון וחברי-כנסת שונים.

19.00 עם סובינסקי וגוטמן, מסחר זעיר, ירושלים. ארגון הפעולה באיגוד המסחר הזעיר.

20.30. אצל גולדה מאיר, בדירתה, עם חברי סיעת המערך ונציגי המפלגה (מפא"י ואחה"ע). כ"כ השתתפו בבה אידלסון וסורוקה. ברקת נעדר בגלל מחלתו. למעשה היתה זו מסיבת פרידה ל-5 חברים ותיקים שפרשו מהכנסת: הרצפלד, בר רב האי, אידלסון, ניר ואפרתי, וקבלת פנים לחברי הכנסת החדשים.

יום א', 7.5.1967.

8.00 מרכז המפלגה.

עד 13.00.

עם משלחת מדימונה. עזרת המערך להכריז על דימונה כעיר.

עם ראש המועצה מבאר-יעקב, עניין ניסיון הפיכת-חצר במקום.

עם מיידנצ'יק מכפר חב"ד, בעניינים שונים של הכפר.

עם גולני מקריית אונו, ביקש התערבותי לקבל סכומי כסף באמצעות דחף (גביית מיסים) למניעת פיטורי עובדים.

עם נציגי רעננה, עניין חבר המועצה – עובד הצרכניה.

סוכם עניין ירוחם, על הסדרת השלטון במקום, דהיינו, קואליציה מערך-מפד"ל.

ניתנה אורכה 2-3 [ימים?] לאור-עקיבא, לגבי תשובתם בעניין הקואליציה במקום.

עם מנחם כהן ומיידנצ'יק מכפר חב"ד בעניין הרב בקריית טבעון.

עם אשר מניב ומיכה אלמוג על ישיבות מועצות הסניפים והסברה לבחירות אישיות לראשי ערים.

עם פנחס רשיש על ההכנות לוועידת קופת-חולים.

נקבעה פגישה בעניין המשביר ותנועת המושבים עם זאב און ו-א. ידלין.

עם ציזל, מויאל וקלדרון על המצב בהתאחדות עולי צפון אפריקה.

עם ישראלי ויהודה עידן, סידורים והכנות לכנס עם השר זאב שרף.

שיחה עם אליעזר מל"ע בעניין הקואליציה ברמת-גן.

מסרתי פרטים לגולדה על עניין ר"ג שלפי דעתי היא [ר"ג] נסוגה מעמדתה, הקודמת, על הקמת קואליציה מערך-ליבראליים בראשות קריניצי, וזאת בגלל דרישתו על הקואליציה מקיר אל קיר, בניגוד לדעת המרכז על קואליציה עם חירות.

18.15 פגישה אצל גולדה עם אנשי ר"ג, סוכם על הודעת המערך נגד כלנתריזם והבעת החרדה למצב בעירייה, וסוכם להמשיך בבירורים.

20.00 שיחה טלפונית עם גולדה, וקבענו שייפגשו מיספר חברים עם גולדה וחברי ל"ע, לשיחה על המצב ברמת-גן.

יומניו של שרגא, תחילתם בפנקסים בכתב-ידו, והמשכם בתקופת שבה נהג להכתיבם למזכירו ישראל רובנר, שהדפיסם במכונת-כתיבה וסידרם עבורו בקלאסרים. היומנים משתרעים על פני עשרות שנים ומחזיקים אלפי עמודים, הדומים בתוכנם לשלושה הימים האקראיים האלה. הם כתובים בצפיפות, ומתארים פעילות ציבורית יומיומית שנמשכה על פני אלפי ימים. אם ניקח ממוצע של פגישות שקיים וישיבות שבהם השתתף מדי יום – יתברר שמדובר באלפי מפגשים עם מאות אנשים במשך עשרות שנים, שלא לדבר על עשרות אלפי שיחות טלפון מחדרו במרכז המפלגה, מביתו וממקומות אחרים. היקף פעילות מדהים שנעשה, כאמור, כל השנים מבלי ששרגא היה שכיר במפלגה או במוסד ציבורי, ממלכתי או הסתדרותי כלשהו, אלא עובד, ומאוחר יותר פנסיונר, של עיריית תל-אביב.

"השקעה של עשרים שעות עבודה ביום, במשך עשרות שנים," כדברי לובה אליאב, המסבירה את "סוד" הכוח ה"מיסתורי" וה"אפל" שיוחס לשרגא, ואת מקורו: התמדה, טיפול אישי מסור בכל אדם ובכל בעייה, מבלי לאיים אי-פעם בהתפטרות, מבלי לנטוש את תפקידו או לראות בו קרש-קפיצה למישרה רמה ומכובדת יותר, כביכול.

*

בתל-אביב, ובנסיעות מחוץ לעיר, לא נהג שרגא לאכול דברים מיוחדים, ובעצם מיעט לאכול בחוץ. "האדם הזה לא היה אוכל בדרכים." מעיד נהגו פרדי. "גם אני למדתי ממנו לא לאכול."

שרגא היה יכול לסעוד כרצונו, במקומות מפוארים, על חשבון ההוצאות של המפלגה. אך המקום המפואר ביותר שבו סעד, זוכר מזכירו ישראל, היה מלון "אסטור", כאשר איתרע מזלו להיקלע שם יום תמים לשם יישוב פרשה מתמשכת של סכסוך מוניציפאלי.

אחת האמרות של שרגא בקשר לאוכל היתה: "אני אוהב לאכול דבר ברור." סלט ירקות – זה ברור. רואים עגבנייה, רואים מלפפון. מרק – גם כן. הוא לא אהב חומוס, טחינה, סטייקים. כל אכילה גסה. בהימצאם בדרכים, כמעט שלא היו עוצרים לאכול. כוס קפה. עוגייה. זהו. לאכול – אוכלים בבית. שרגא אהב את האוכל שבישלה לו דבורה, והיה נאמן לארוחותיה. אהב את הבלינצ'ס, את תפוחי-האדמה נוסח רוסיה או ישראל, ואת הדג מלוח. למרות אהבתו ל"דברים הברורים", היה מוכן לטעום את ניסיונותיה הבישוליים של דבורה (שלא חסכה מאמץ ללמוד ולהתקדם גם בשטח הקולינארי) – בתנאי, כמובן, שזה האוכל של דבורה.

*

שרגא נכנס למסעדה. "מה יש כאן לאכול?"

"כבד קצוץ."

שרגא: "תביאו את הכבד ותביאו את הבצל. אני כבר אקצץ לבד."

הבדיחה, שסופרה על שרגא בשעתו, ממחישה את הפער בין דמותו בעיני אלה שהכירוהו מקרוב (ושהבינו בה את העוקץ כמתייחס להקפדתו "לאכול דבר ברור") – לבין תדמיתו הציבורית (בעיני אלה שראו את עיקרה בדמות שרגא "המקצץ").

אין לדעת אם לשרגא באמת לא היה איכפת מה מדברים עליו, ובייחוד מה כותבים על אודותיו בעיתונים (שלא חסכו ממנו ביקורתם), ואולם אין ספק שמן הבדיחה הזו הוא נהנה.

המשך יבוא