סיפור חיים
הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990
הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק כ"ה
ממליכים את נאווי על באר-שבע

לאחר שנבחר לראש עיריית באר-שבע בבחירות 1963, היה אליהו נאווי בא למרכז השלטון המקומי בתל-אביב, וכשהיה פוגש שם מכרים, ונשאל: "מה נשמע בבאר-שבע?" – נהג לענות: "בבוקר, כשיצאתי, עוד הייתי ראש-העיר. מה נכון לזה הרגע? אינני יודע."
באותה תקופה, הוא מספר, כדי למכור נכס עירוני היית צריך לרוב מיוחס בישיבת מועצת העירייה, אבל כדי להדיח ראש-עיר – די היה ברוב רגיל. באר-שבע היתה אחד המקומות הבעייתיים ביותר מבחינת יציבות השלטון המקומי ומעמדה של מפא"י בו. מורכבת מקהילות חדשות, לא-הומוגניות, ומרוחקת ממרכזי הממשלה והמפלגה בירושלים ובתל-אביב, לא רק מרחק גיאוגראפי אלא גם בהלך-המחשבה.
למפא"י היה אינטרס להבטיח את ההגמוניה שלה בשלטון המקומי. למקומיים – היתה חברות במועצת העיר שיא היכולת לטפס בהירארכיה המפלגתית. על חברות בכנסת טרם חשבו אז. אבל במועצת העיר יכולת לקדם רישיונות בנייה, קבלת מגרשים, מינוי פקידים והעלאתם בדרגה. ולפיכך לכל עדה, קהילה או שכבת-אוכלוסייה היה אינטרס לקדם עסקנים משלה, לתבוע מהם אחר-כך טובות-הנאה לאנשי-שלומם, וכמובן – לתבוע מראש-העיר עצמו. ואם אינו משתף פעולה – אינו טוב, וצריך להדיחו, כדברי הפתגם הערבי: "עץ אשר אינו נותן צל לבעליו – ייכרת."

ראש-העיר הקודם, דוד טוביהו, לא הסתדר עם סניף מפא"י המקומי. בישיבות הסניף נמצאו עילות להתנגד לו, והסניף עצמו היה קרוע בבריתות מתחלפות. במועצת העירייה קמה קואליציה בין מפ"ם לחירות, ובשותפות נציגי מפא"י – הדיחו את טוביהו. זאב זריזי, ממפ"ם, התמנה לראש-העיר. העניינים התחממו. בקרב חברי המועצה היו תופעות של מעבר ממפלגה למפלגה (את חבר-המועצה דוד פליישר "לקחה" מפא"י ממפלגה אחרת), של הסתתרות לפני הצבעה, ומספרים אפילו על חטיפת אחד מחברי המועצה, כדי שלא יימצא רוב להדחה.
לקראת הבחירות של 1963 קם מנהיג עדתי, דוד חכם, חבר מפא"י לשעבר ומן הפעילים בסניף, והעמיד עצמו בראש רשימה מקומית שהיתה אמורה לייצג את הקהילה הבבלית, יוצאי עיראק, ואשר התעתד לכבוש את ראשות העיר מידי מפא"י – זה היה אחד הביטויים הראשונים, לאחר מהומות ואדי-סאליב בחיפה, להתארגנות עדתית ולאיום כוחני לכבוש את מעוזי-הכוח המפלגתיים מידי "ישראל הראשונה", קרי – שלטון ותיקי מפא"י.
על שרגא היה לבלות לילות כימים בבאר-שבע כדי לשוחח עם כל המושכים-בחוטים, עם ראשי העדות, להחזיק אצבע על הדופק ולנסות לתקן כל שבר. לעיתים היה נעזר בבכור שיטרית, במרדכי סורקיס, במיכה אלמוג ואפילו בפנחס ספיר. המשלחות היו יושבות בבתים פרטיים ובקפה "כסית" הבאר-שבעי, עד לשעות הקטנות של הלילה, כאשר המלצרים כבר הלכו ורק בעל המקום נשאר משום כבודם של הנוכחים.

בשלב הזה נזכר שרגא ב"מידת רגליו" של אליהו נאווי, והחליט שאין מתאים ממנו להיכנס לנעלי ראש-העיר באר-שבע.

משנכנס נאווי למערכה, כבר נמצא חכם מחוץ למפלגה, עומד בראש רשימה עדתית ונלחם בה מלחמת חורמה. לקראת הבחירות הופצה בעיר קריקטורה ארסית: טוביהו יושב על כיסא-מלכות ונאווי, במדי מלצר מגוחכים, מגיש לו על צלחת, עם סכין ומזלג, עולה חדש מעדות-המזרח, שאבריו מבותרים.
ההסתערות הקודמת היתה על טוביהו, סמל שלטון האשכנזים, ותיקי מפא"י. נאווי הכריז עתה שהוא ממשיך דרכו של טוביהו, למעט פרשת פליישר. בכך הפך לסמל, לדגל-אוייב שעליו הסתערו כולם. אמרו על אודותיו שהוא "קוויזלינג", שהובא כמועמד בידי שרגא נצר כדי לדכא את העיראקים.

הבעייה המרכזית שעמדה בפני שרגא, כיושב-ראש המחלקה המוניציפאלית של המפלגה, היתה להרכיב את רשימת מועמדי מפא"י למועצת העירייה. הקונצפציה היתה עדתית מובהקת והקושי נחלק לשניים – לקבוע את הסדר שבו יופיעו ברשימה נציגי העדות, אחרי נאווי עצמו, ולקבוע מי יהיה נציג כל עדה.
שרגא ישב בבאר-שבע לילות כימים, ומשלחות מכל עדה היו באות ומתייצבות בפניו בקפה "כסית". בסניף המפלגה לא ישב כי המקום היה בחזקתו של מזכיר-המפלגה המקומי, ועל כן לא מקובל על יריביו במפלגה כמקום ניטראלי. במרוצת הפגישות ב"כסית" טענו הנציגים דבר והיפוכו: מצד אחד – שעדתם היא הדומיננטית בעיר, אנשיה כולם נאמני מפא"י ולכן הם ראויים והם זכאים... ובאותה עת גם אמרו את ההיפך: שאם לא יתנו להם נציג, הם לא יצביעו עבור מפא"י אלא יילכו למפלגה אחרת!
נאווי זוכר את הפגישות בראשות שרגא כאילו לא בו עצמו ובגורלו כראש-עיר היה מדובר, אלא כמשקיף-מהצד במחזה מרתק. הישיבות המכריעות התנהלו משבת בבוקר ועד שעה מאוחרת בלילה. הופיעו נציגי חוגים שונים. היה חוג של מנהלי המפעלים הגדולים, והמוסדות הציבוריים: סולל-בונה, קופת-חולים, משרדי הממשלה; אלה היו חברי הסתדרות, אשכנזים, ותיקים, ללא הבדל רב ביניהם. עליהם היה מוטל לפרוע את שטרי ההבטחות של המפלגה ולהשפיע על אנשי-שלומם, על העובדים שלהם, בדרך שתיראה להם – שיבואו לקלפי. ואם אתה אחד משכבת המנהלים הללו, ומכריז בפורום הזה בפני שרגא שאנשיך לא יבואו – אז צריך לטכס עצה מה נותנים להם שכן יבואו, או איך גוערים בך על שאינך ממלא כראוי את תפקידך.
בטרם הוציאו את נאווי מ"הנפטלין", כדבריו – היו הוותיקים, שטוביהו היה בן-חוגם, סבורים כי ראוי שראש-העיר הבא יבוא מביניהם. דיברו על ראובן קליגלר, מנהל קופת חולים בבאר-שבע ובמחוז הדרום, שלימים נעשה ראש עיריית נתניה; דיברו על אברהם בלבן, מנהל "הדסה", ועל מאיר בץ, מהנדס מחוז הדרום במחלקת ההתיישבות של הסוכנות.

אותה שבת ב-1963, באו בזו אחר זו המשלחות: רומנים א', רומנים ב', קבוצת פליטי דוד חכם (לא כל העיראקים הלכו איתו). שתי משלחות ענק למרוקאים: האחת תמכה במאיר בן-יאיר, השנייה באורי סבאג. וכאמור, על שני נושאים עיקריים נאבקה כל משלחת: קודם כל השיבוץ – איפה מקומנו ברשימה? אחר-כך – מי האיש שייצג אותנו? – והמלחמה על שניהם היתה צמודה.

נאווי: "הרכבת הרשימה היתה מעשה פסיפס, שאתה מזיז ומצרף בו אבן לאבן כדי ליצור תמונה שלמה. שרגא היה הפיגורה המרכזית, וברור שמה שהוא יגיד – זה יהיה. הנציגים היו מנסים לפרש כל תנועה, כל ניד-עפעף או גוון-קול משתנה אצלו – כדי לנחש לאיזה צד הוא נוטה. כל שאר המשתתפים הקבועים בפגישה, תהא חשיבותם אשר תהא – היו רק כעוזרים על יד שרגא במלאכת הקודש."

לבסוף הורכבה הרשימה כך:
קודם החליטו, כצפוי, שנאווי יעמוד בראש הרשימה, והוא מס' 1.
מס' 2 – ותיקים, היו שני מועמדים – ראובן קליגלר ואביגדור אבידוב, שניהם ראשי מוסדות. נבחר אבידוב, כי קליגלר נראה, נוסף לוותיקותו, פולני מדי, וביקשו לרצות גם את יוצאי רוסיה.
מס' 3 – מרוקאי. אורי סבאג הפסיד ונבחר מאיר בן יאיר, מנהל בית-החולים בבאר-שבע.
על מקום מס' 4 התנהלה מלחמה קשה ולבסוף זכו בו הרומנים ונבחר עסקן מטעמם, שיוצאי רומניה עמדו בראש מעייניו.
מס' 3 – עיראקי. נאווי, שעלה בגיל תשע עם משפחתו מבגדד וגדל בתוך היישוב הוותיק – נחשב מועמד "כללי", שלא על מיכסה עדתית. ליתר ביטחון העמידו נציג עיראקי במס' 5, למשוך קולות מרשימתו של דוד חכם, וכך היו שני "עיראקים" בחמישייה הפותחת של הרשימה.
מס' 6 – מצרי.
מס' 7 – הונגרי.
מס' 8 – פרסי.
מס' 9 – " לא זוכר!" (מסיים נאווי את פירוט הרשימה).
נאווי, שהיה עֵד למעשה המרכבה, ישב בכל הישיבות ולא ידע עדיין איך פועלת השיטה. היום, לדבריו, הוא מבין טוב יותר איך ה"עסק" עבד. גדולתו של שרגא היתה בכך שאף פעם לא ידעת אם כבר החליט או טרם החליט, ולעולם גם לא ידעת מה יחליט. לא ידעת אם הוא בא עם החלטה מוכנה-מראש, או לא, ואם לא – אזיי באיזה שלב של הישיבה החליט.
שרגא "שיחק אותה". פניו היו חתומים. דיבר יפה לכולם. לא הבטיח דבר לאיש אבל גם לא דחה איש. כשמשלחת של שני אנשים יצא מפגישה עימו – היה האחד אופטימי והשני פסימי לגבי אותם דברים עצמם שהשמיע שרגא באוזני שניהם.
לפורום בבאר-שבע לא היה שם רשמי. לאחר שהסתלקו כל המשלחות, נשאר צוות מצומצם יותר שבמסגרתו, בסיום תהליך ארוך ומתמשך, התקבלו ההחלטות הסופיות. הדברים הובאו לידי גמר לא באמצעות סניף המפלגה המקומי, שפוזר עקב הסכסוכים שפילגוהו, אלא במסגרת ועדה מקומית שהגישה את הרשימה הגמורה.
היתה טקטיקה מיוחדת בעיתוי הפעולות שבטרם הגשת הרשימה. הבירורים נסחבו, גם במכוון, עד לקבלת ההחלטה. אך ההחלטות התקבלו במועד שלא הותיר זמן רב לשינויין. העיתוי של מתן ההחלטה היה חלק ממנה. להשתמש בלחץ של הרגע האחרון כדי להביא להכרעה הרצויה, אך גם להסיר ממנה מכשולים באמצעות הלחץ. כך, הפגישה האחרונה ב"כסית" לא זומנה מוקדם מדי, כדי שלא לאפשר בריתות והתארגנויות לאחר היוודע תוצאותיה; אחרת – יכול כל אחד מהבלתי-מרוצים להקים מחנה חדש או להצטרף למחנה קיים של מפלגה אחרת. להצטרף למחנה קיים – אפשר תמיד. אבל להקים מחנה חדש – לכך צריך זמן.
וכמובן – זימונה של הפגישה היה לא מאוחר מדי, כדי שיספיקו להגיש את הרשימה הסופית סמוך מאוד למועד האחרון של הגשת רשימות המועמדים לבחירות.

כשנכנס דב בן-מאיר לפעילות במערכת המוניציפאלית של תל-אביב, בא להיוועץ בשרגא ולמד ממנו את הכלל הבא: "להיות הראשון בכל ישיבה, כדי שלא יספיקו לרכל עליי לפני שאני בא, ולעזוב אחרון כדי שלא יהפכו את ההחלטות שכבר סוכמו. אלו שתי תכונות בהן היה שרגא נצר נוטה להתפאר, ואני חושב שהן חשובות ומייצגות קודם כל את ההתמדה והחריצות שבפעילותו." ("רשימות מפנקסי", עמ' 166).

ממה נבעה הרגשת סמכותו של שרגא בפגישות ב"כסית" הבאר-שבעי, ובפעילותו בכלל? – נאווי סבור ששרגא נחשב אז לכל-יכול, לממליך מלכים. הפנקס השחור של ספיר היה כאין-וכאפס לעומת הפנקס הכתום של שרגא.
בפנקס של ספיר היה מדובר בכספים, ואילו אצל שרגא – באנשים, ובכוח השלטון. איש לא הרהר ולא ערער, באותן שנים, על הסמכות שלו. כשנאווי הכירו כבר היתה לשרגא ההילה, כוחו היה כבר מן המוסכמות, אבל עם זאת הצליח שלא להרגיז אף אחד. גם את הדברים הקשים ביותר היה אומר בקול רך: "תראה, היום דבר זה לא ניתן." – אבל בכך לא אמר לך שמחר זה כן ניתן.
לדברי נאווי, ספיר אמר פעם לעסקן מקומי, שבא עם משלחת ממקורביו בתביעה להיות מועמד המפלגה לראשות-העיר: "אתה תהיה ראש עיר כשתצמחנה לי שערות על כף ידי!"
הדברים נאמרו בבוטות, במעמד בני-בריתו של האיש, ואולי שברו אותו. שרגא מטבעו לא היה אומר לאיש דבר שכזה גם אם היה סבור שאינו מתאים לתפקיד. כי שרגא, בעיני נאווי, היה לא רק אדם חכם אלא גם מוסרי. איש לא הטיל דופי ביושרו, במניעיו מאחורי הגוף הערטילאי של המפלגה – שרגא נצר היה הדמות האנושית שייצגה את היישות ששמה מפא"י. אמנם, כלפי חוץ, בלט קודם כל מימד אחד בפעולתו – הכוח, אך מי שצעד צעד נוסף לקראתו ועימו, הבחין גם בהיבטים המוסריים שלפיהם התנהלה פעילותו. היה ברור ששרגא יעשה הכול למען המפלגה, שעומדת בראש מעייניו. מפלגה חייבת לשרוד והיא משתמשת לא פעם באמצעים ברוטאליים לשם כך. אף על פי כן, איש מאלה שהכירוהו לא הטיל דופי בצד המוסרי שבאישיותו של שרגא.
הדיעות שהילכו בציבור על אודות שרגא ניזונו בשעתן מההגזמות של התקשורת, אך ברור שההילה שנקשרה לשמו היתה חלק מכוחו הממשי גם אם הוא עצמו לא טרח להשתמש בתקשורת – לקח לפוליטיקאים בני-ימינו, אשר מחליפים לעיתים עשייה ממשית בעשייה תקשורתית.
שרגא סבר שאין ברכה אלא בעשיה עצמה, אפילו היא סמוייה מן העין. מישיבות הגוש לא היו הדלפות. החלטות סוכמו ומועמדויות נקבעו מראש, ללא השאר מקום רב למקריות. העיתונאים התרוצצו סביב האיש, סביב מזכירו, סביב נהגו – לשווא. האיש עצמו לא רץ אחר עיתונאים. לא היה תלוי בהם. נהנה אם כתבו עליו טובות, כי ראה את כל פעולותיו באור חיובי, כהכרחיות לטובת המדינה, המפלגה והמנהיג – אבל אם השמיצו אותו בכלי-התקשורת, התעלם, לא נכנס לוויכוחים, ואפילו ראה בכך מעין "מחמאה" למידת ההשפעה המוגזמת, לדעתו, שמייחסים לו.

היו אנשים במפלגה שקודמו על-ידו ושמרו לו אמונים כי חשבו על הקידום הבא, התלוי בהמלצתו שב"פנקס", ואלה שהובסו – לא תמיד השמיצו אותו, להיפך – אם הובסתי, אני רוצה קודם כל שהציבור יידע שלא הובסתי בידי נמושה אלא בידי ענק, וככל ששרגא גדול וחזק יותר – זה מקטין את התבוסה הפרטית שלי. נלחמתי עם אריה והפסדתי. כאבימלך שביקש מן הנער למותתו, כך שלנאמניו, כמו גם למתנגדיו, היה אינטרס להעצים את דמותו של שרגא.
דברי נאווי.

*
ב-1975, לצורך סדרת הכתבות על אודותיו ב"ידיעות אחרונות", הציג בפניו שלמה נקדימון שאלה:
"אוסף קטעי העיתונות בארכיון המערכת מגלה, כי הציגוך כמי שהשיג את השפעתו במפלגה מתוקף מתן הבטחות, הפעלת לחצים, איומים ופיתוים. סיפרו שנמיר כינה אותך 'פרופסור לבחירות', ולפי מקורות שונים: 'מושך בחוטים'. 'שליט', 'בוס', 'מר מנגנון'. כשיצאת לחופשה היו אומרים: 'מפא"י בחופשה'. אשאל אותך: מי אתה שרגא נצר? מניין צברת כוח כה רב?"
נצר, שהחזיק ביד את המיקרופון, לתוכו דיבר כבר שעות ארוכות, לא התרגש מן השאלה הצפוייה, וענה:
"כל מה שקראת – קראתי גם אני. אין אמת בכל זה. לפני שניכנס לפרטים אני רוצה לומר לך את ה'אני מאמין' המפלגתי שלי. חבר-מפלגה נמדד לפי ארבע תכונות:
"להבין ולקבל את דרכה הרעיונית של המפלגה, לגלות מסירות לעניין ונאמנות לעקרונות. מילוי שליחות. יש לראות בכמה מבין מניחי היסוד של התנועה מררי-דרך. על החבר להיות ישר דרך.
"אני דבקתי בעקרונות אלה, ומה שכתבו עליי היה ניסיון להדביק לי דימוי של אדם, שכל רצונו בחיים הוא, כביכול, לשלוט, להיות 'בוס', להשתמש בדרכים לא ישרות כדי להגיע למטרות. התקפת כלי-התקשורת עליי היתה מרוכזת, משך שנים רבות, בתקופות סוערות ביותר של חיי המפלגה. אני מקבל את זה ברוח טובה. האם כדאי שבגלל זה אתרגז?"
נקדימון: "העיתונות לא בדתה את פירסומיה. אתה סירבת להתראיין או למסור מידע. חברים מרכזיים אחרים כן עשו זאת."
נצר: "נכון. אבל אני שולל הדלפות."

*
בראיון ליעקב אגמון ("מעריב", 1986) אומרת פרופ' רינה שפירא שעיקר עבודתו של אביה לא היה ביום הבחירות ולקראתו, אלא בתקופה הארוכה שבין בחירות לבחירות, וזה – "נותן כוח, אבל זה כוח אמיתי, זה כוח שמפלגה באמת רוצה. מפלגה צוברת את כוחה מהאדם הקטן. מהיחס לאותו אדם, יחד עם ערכים וארגון. שילוב של השלושה. לכן אני חושבת שזה היה סוד כוחו האמיתי. לזה אתה חייב להוסיף את הסגולות הנדירות שלו, כאדם. הוא היה אוהב אדם. אדם שהיסוד האופטימי והאהבה הינחו אותו. הוא היה שקט. הוא היה בעל חוש הומור בלתי רגיל. חריף מאוד, מהיר תפישה. תופש מהר מאוד את הסיטואציה, לא מרים קול. אתה יודע שלא שמעתי את אבא שלי אף פעם אחת מרים קול. לא בחוץ ולא בבית. תתאר לעצמך בית שלא צועקים בו. הוא היה הולך לאט אבל מגיע לאן שהיה רוצה."

*
"שרגא," אומר נאווי, "נשאר מוסרי וישר-דרך גם כשהיה עליו לעסוק בדברים מזוהמים. כשמישהו הוכה – הוא לא היכה אותו." במערכת הבחירות לעיריית באר-שבע ב-1963 השמיץ דוד חכם את מפא"י ואת שרגא נצר ואת אליהו נאווי באופן הקשה ביותר, כשהוא פורט על נימת קיפוח חריפה ומעניק לרשימתו אופי עדתי מובהק. כשהלך לבחירות ידע שלא יהיה לו רוב, אבל רצה לנקום במפא"י ולשרוד על המפה העירונית. תוצאות הבחירות היו חמישה מאנדאטים למפא"י וארבעה למפ"ם, מתוך חמישה-עשר מושבים במועצה. זה היה ניצחון על חודו של קול, או של מאנדאט. אילו היו התוצאות הפוכות – היה חכם מתמנה לפחות לסגן ראש-העיר. חכם זכה בשני מאנדאטים. כעשרה אחוז מן הקולות, אך היה אפשר להסתדר בלעדיו.

ושוב נמצא שרגא בבאר-שבע, כי שוב היתה לו עבודה: הפעם, לאחר הבחירות – להקים קואליציה עירונית, בראשותו של נאווי, ובהרכב נציגי מפא"י, מפ"ם והמפד"ל. בבחירות היתה זו מלחמת חורמה. מפא"י לא רצתה לוותר על בירת הנגב. הנחרצות של שרגא היתה חזקה. עתה, לאחר שעזר בהרכבת הקואליציה העירונית, ניפנה גם "לטפל" ביריב-מאתמול.
חודשים אחדים לאחר מערכת הבחירות קרא לנאווי ושאל:
"לדוד חכם יש פרנסה או איו?"
"לא יודע."
"אני שומע שמצבו הכלכלי קשה ואין לו מה לאכול."
"מה זה עניינך?"
"אליהו, האיש הזה בכל זאת שירת את התנועה. אם הוא סטה – צריך לסלוח לו. שמע, דחפנו את חכם למצב מאוד קשה, אך עלינו לחלץ אותו מהר, כדי שלא יהיה מסכן. אנחנו את שלנו השגנו, אל תתעלל."
"אני אינני מתעלל."
"יפה. בוא נבטיח לכל יהודי, לידיד וליריב, שתהא לו פרנסה, ומכובדת. אני שומע שיש לו מאפייה, ומחזיק בה משרד-הביטחון. תשיג לי את הפרטים."

וכך היה. המאפייה נמכרה, דוד חכם קיבל רישיון, קנה בית-קולנוע, והסתדר. הוא אף חזר, כעבור זמן, לשורות מפא"י.

כזה היה שרגא. הוא לא נהנה ממפלת הזולת, אף כי ראה אותה כהכרחית וצודקת, למען מפלגתו-שלו, למען עשייה בה האמין.
לאחר שהביס את חכם וגם ניטרל אותו מהשתתפות בקואליציה החדשה, לא נטר לו ולא נקם. מה היה השיקול של שרגא בנדיבות הזו? לא-דווקא המחשבה, הלגיטימית בכל אסטרטגיה – שהאוייב-מאתמול יכול להיות בן-ברית מחר. אלא בעיקר שיקול הומאני: חכם, כשחזר, ממילא כבר לא היתה לו העוצמה הקודמת, ומאז באמת לא שמעו עליו. שרגא עזר לו לא מתוך חשבון כוחני לעתיד. עובדה, איש בציבור לא ידע על העזרה לחכם. לא ניתן לזה פירסום. לא הפיקו ממנה רווחים פוליטיים.
זו היתה פעולה אנושית, שייחדה את שרגא נצר כמו שייחדה בשעתו את פייבל נוסביצקי, שהלך לשחרר מידי הרוסים את הבחורים היהודים שהערימו עליו וגנבו את תכולתה של הצרכנייה בסוסניצה, ולאחר ששרפוה, ניסו לגלגל עליו את האשמה, ואף העמידוהו בסכנה מוחשית-ביותר של הוצאתו-להורג.

המשך יבוא