(סיפור)

"גוויות אלה (של לוחמי הליגיון הערבי) נקבּרוּ בּאחת התעלות שבּפתח הגִבעה – זו שדרכּה פּרצוּ הצנחנים אל ליבּה. מייק רונן, שקבר בּמו ידיו 17 ליגיונרים, כּיסה את התעלה והציב עליה שלט: 'כּאן קבוּרים 28 חיילים ירדנים'. בּא צנחן שראה את השלט והוסיף את המילה 'אמיצים'. לא היה בּפניו האפורות כּל חיוּך או אות לרהב ושֹינאה."
(משה נתן ז"ל: "המלחמה על ירוּשלים", שער גבעת התחמושת)

היום בּו חדלוּ הקרבות הוּא היום בּו חציתי את גבוּל אי-היֶדַע. אני מִתכּוונת לַיֶדַע שלי על עצמי, מוֹצָאִי, שורָשַי. לא רק על עזה ועל יריחו וּבית-לחם אפשר לִכפּות סֶגֶר. גם על רוּחה של אשה שאינה מְעֵזָה להכּיר את עצמה. ארבּעים שנה בּדיוּק אני ממֻלכּדת בּמין עוצר-בּית. עוצר יותר מִבַּית, הן בּית איננוּ רק גג וּכתלים. הגחה ראשונה שהיגחתי אירעה בִּזכוּתה של מלחמת יוּנִי. השניה - רק אתמול, בַּשישה-עשֹר בּמאי (אצלכם זה כּ"ח בּאִיָּר).

אז אני מתחילה, בּעלת-אוֹב פּרטית, בַּסִיאַנְס הראשון, של אי-פּעם. לא שמרחק הוּא תמיד פּרספּקטיבה ולא שפּרספּקטיבה היא תמיד הִתבּהרוּת. רק שזאת, כִּביכול, אחיזה כּלשהי ואני, כִּביכול, נאחזת. זאת הצרה שלי, אִם נאחזת אז רק כּביכול, לא ממש. מתי זה התחיל? זה התחיל כּשפּרצתי מִשם, מִשער-מנדלבּאוּם, אל הקאטאמונים. אני, כּמו בּ"פְּלֵי-בֶּק" כּזה, וירטוּאלי, חוזרת אל הבּוקר בּו הוּסר אותו הקיר. זהוּ רגע נדיר בּו נושמות הריאות חוּץ מחוֹם וּבטון גם היסטוריה. יש לה ריח חריף של זיעת שני עמים חמוּצת סקרנוּת ודמים.
תשע-עשֹרה שנים מִתבּוססות בּין גזיזֵי טיח. מיתוס שלם מתפּורר לאבק. החלום נהפּך להקיץ. חומת-בּרלין של עיר קטנה מִבּרלין אך גדולה מִמנה הוּפּלה בּידי אלה שגבוּל הִפרידם כּי טבחוּ זה את זה ללא גבוּל. לא שהחומה עצרה כּאילו את הטֶבַח, אלא ניפּוּץ החומה, הוּא עצמו, כּמו ניפּץ כּמה סטיגמות עד דק. שוּם גבוּלות לא מנעוּ עוד, סופית והֶרמֶטית, את מה שאותו אין למנוע. לא רק פּירצה קוראת לַגנב, גם חומה לַצלף שמִמוּל.
הם חוזרים איפוא ולא כּתיירים, חוזרים הבּיתה. אלה ואלה, פּגוּעי הטרַנספֶר הכּפוּל של בּירה חצוּיה. מה שחזק יותר, כאן ועכשיו, מניצחון וּתבוּסה גם יחד היא אותה צליינוּת בּו-זמנית, דוּ-סיטרית, של פּליטים אל בּיתם שנִגזל. מן ה"חוּרבה", מִבּתי-מחסה, מהר-הזיתים, מסימטת-הכּותל שוטפות כָּפִיוֹת, צפים קוּמבָּאזִים לַקאטאמונים, לאַבּוּ-תוֹר. מִקאטאמון וּמאבּוּ-תוֹר וּמִטַלבֵּיֶה וּמִמוּסרארה זורמות כּיפּות וקסדות לַכּותל, אל ה"חוּרבה", אל בּתי-מחסה. זוהי אינפוּזיה הדדית בּעיר פּצוּעה שעודה שותתת: דם לתוך דם, עם לתוך עם, השתלה מלאכוּתית של איבר טיבעי. אהבות משחיזות זו בַּזו געגוּע שיבטי בְּשֹינאה שלא פָּגָה. כּוח הגעגוּע עז מִכּוח השֹינאה. מאוּחר קצת יותר ימדדוּ את קדוּשת החיים מוּל קדוּשת האבן. אלה ואלה, כּוּמתות-צנחנים ותרבּוּשים, עפר מוּל אַרְד. אך כּרגע אצים אנשים שֶיָּרוּ עד אתמול זה בּזה, אובּסֶסיבית, לראות חצרות שגָּלוּ מהן פּעם כּל צד בּעטיוֹ של אויבו. מיים ושמן אינם נִבללים אבל אלה נִבללים כּמו העוּבדות בּתוך הפיקציה. שעטנז הוּא עירבּוּב שאוסרת הדת אך גם הוּא, כּמו הגבוּל כּאן, מוּפָר. ירוּשלים בּתוך אַל-קוּדְס, אַל-קוּדס בּתוך ירוּשלים. הריחרוּח הדוּ-לאוּמי הזה, כּמו של כּלבים בּעונת-הייחוּם. מבּטם של זרים בּחצר-בּיתךָ הוּא זרבּוּב בּתוך פּי-טבּעת. מבּטם של זרים שבּיתךָ היה פּעם בּ י ת ם הוּא כִּמעט כּמו סכּין. מריחים איפוא אלה את אלה בּכל החשד, התשוּקה והזעם של מי שאינם יכולים זה עִם זה ואינם יכולים זה בּלי זה. איך נִראֶה, עכשיו שנִראֶה, צידו האפל של הירח? איך בִּפְנִים, עכשיו שבִּפְנִים, מחנה-האויב, ערוותו, קרביו? כּאילוּ
מציצה פּתאום אוּמה סקרנית אחת מִתחת שַׂלְמַת צרתהּ השֹנוּאה וסונטת: "רואים... רואים לָךְ..."

כּבר בַּבּוקר המדהים הזה, עשֹרים ותשעה בּיוּנִי, מתמוטט אותו שער, נמוג כּאבק, כּמו שגיאה שנִמחקת מִדַּף. מה אוורירי יותר, מוּצק פּחות, אני שואלת: זכרונות הטווּיים מִקוּרֵי-הזיה או עוּבדות של בּרזל וּבטון? כּעת, שקיר חוצץ זה נתפּוגג כּמוֹץ בָּרוּח ואילוּ רפאיו של העבר עולים בּאוֹב, אינני יודעת כּבר מה להשיב על אותה שאלה קְשַת-פּיצוּח. מה שהיה עד אתמול ודאוּת מִתמלא סימני-שאֵלה. שוּב אני בּין זרים אך זרים שהם דם מִדמי המוּרעל, כְּפוּל-השורש, דם החצוּי כּמו העיר הטרוּפה הזאת בּין זֶהוּיוֹת קוטביות. אותה צליינוּת בּוֹ-זמנית, דוּ-סיטרית, שפלטה אותי לכאן כּאותו דג את נֶבִּי יוּנֶס, הריהי טַייפוּן שפּתאום נסחפים בּו הרבּה גורלות, גם שלי.

אנחנוּ נוסעות בַּ"קָדֶט" הקטנה של אותה אחיינית שלי, אֶתִי. אֶתִי שאִמא שלה, היָאהוּדִית, הִנָּהּ אחותה של אמי. -"סְתַכְּלוּ ותִזכּרוּ," אומרת אֶתִי לִבנותיה, "היה פּעם גבוּל ואיננוּ. בִּמְקוֹם שני קרעים יש עכשיו עיר שלֵמה (במידה שחצוי הוא שָלֵם)." הן מסתכּלות. הן יזכּרוּ. שתי ילדות, בּת חמש וּבת שמונֶה, שלא מבינות עוד, ממש כּמו אִמָּן וּכמו סבתא שלהן (שהיא אָלֶגְרָה, דודתי) שֶמָּה שמִתגלֶה להן בְּבוקר זה של יוּנִי הוּא ניתוּחה הקיסרי של היסטוריה נולדת בּדם. מה שהיה עד אתמול חוּצלארץ, מוקשים, "עֲצוֹר, גבוּל לפניךָ!", מה שריחף כּאִיוּם יומיומי של קליעי צַלָּפֵי הליגיון - עובר פּתאום מין זרם-חילוּפין, מֶטָמוֹרפוֹזָה, עימוּת חשדני עִם טורף מסוּכּן שנִכלא על כּורחו בּצינוק. "כּאילוּ יצאנוּ פּתאום מהכּלוּב," מסבּירה להן אֶתִי, נרגשת. ("כּאילוּ יצאתי א נ י מהכּלוּב," אני סחה, בּלי קול, לעצמי). ועדיין איננוּ יודעות, לא אני ולא הן, מה ש א ז לא תפסנוּ: יש יציאה מִכּלוּב שהיא כּניסה לִכלוּב אחֵר. -"אני מחזיק אותךָ חזק," אמר הצַיָּד לַדוב. -"תחזיק, תחזיק," נהם הדוב (ולפת את לוֹפְתוֹ כִּפליים). -"נִראֶה מי יתעייף ראשון," גנח הצַיָּד, קְצַר-רוּח. -"שנינוּ," נהם הדוב, "אבל נְפַהֵק בּפִיוֹת סגוּרים..."

רק שעכשיו יש תבוּסה בּצד זה ואוּפוֹרְיָה בַּצד שכּנגד. שלט ענק, עשֹוּי בּד מתנוסס על קירו של אחד הבּתים. בּלי שאֶשאַל מתרגמת לי דודה אָלֶגְרָה את מה שכּתוּב בּו. "עִיר שֶחֻבְּרָה לָהּ יַחְדָּו" (האומנם כּבר חוּבּרה? האומנם כּבר יחדיו?) בָּעיר המזרחית הכּל מוּגף, דומֵם כּקבר. קבר כּמו אלה שכּבר נחפּרים כּאן מִשני עֲבָרָיו של הגבוּל. גבוּל שאיננוּ קיים כּבר בַּשטח אבל בּליבּם של רבּים פֹּה לא בִּמהֵרה יִמָּחֵק עד שפּעם, אוּלי, תנַצַּח התבוּנה. לפי שעה רואים בּו הכּבוּשים, חורקי שיניים, "נַאקְבָּה" שניה ואילוּ בּצידם של הכּובשים - עליסה שיכּורה עוד מאותו שיקוּי-נַרקוֹטי שבִּגללו יִגדַל גוּפה למימדי-ענק ושוּב לא תצליח לצאת מן החדר שבּו, לא פּחות מאויביה, גם היא ממוּלכּדת למרות שעדיין אינה מבינה את זה כּלל.

אֶתִי עוצרת את ה"קָדֶט" מוּל בּתי-מחֲסה, בַּשמש. "מִכּאן והלאה הולכים בָּרגל, לֵיידִיס, בַּסימטאות". את אָלֶגְרָה אִמה, הנִרגשת יותר מִכּוּלנוּ, קשה לעצור פֹּה. טופפת לה כִּסייח שועט השב לאוּרוַת-הוריו. -"סבתא, חכּי!" מפצירה נֶכדתה הקטנה, אבל היא - מתעקשת: "לא מחכָּה. תִשכּחי מִזה, מותק. תשע-עשֹרה שנים חיכּיתי. לא מחכָּה יותר..." אני מלווה, מהוּפּנטת, את קצב לֶכתה-ריצתה אל הרובע. חַארת-אֶל-יאהד, בּו הבּת האובדת חוזרת אל נוף ילדוּתה. היא ניגשת אל שער של עץ שמַקּוֹש של בּרזל-יציקה בִּדמוּת "חַאמסָה" קבוּע על פּני חזיתו ושואפת אוויר כִּגמיעת וָלֶרְיָאן. -"זהוּ, זה כּאן," נחלצות המילים מִגרונה כּמו בּזוּג מלקחיים. אֶתִי וּשתי הקטנות מסתכּלות בּה, שותקות, בִּפליאה מתוּחה. מי שהיתה אצלן כּל חייהן רק על תֶקֶן של אמא וסבתא, פּתע היא שוּב הילדה שהיתה פּעם, זו שאינן מכּירות. היא נושמת בּקושי, עיניה לחות וּמיד היא מַפנה להן עורף. כּמו מִתבּיישת בּמה שעובר בּה כּזרם של עַרַק בַּדם. היא חוככת לרגע האִם להסב את פּניה, גלוּיות, מוּל כּוּלנוּ. גם ריגשה מטלטלת היא סוּג של עירטוּל, גם דמעות לִפעמים הן סטריפּטיז.

-"תיכף היכּרתי," היא סחה לִבְסוף, "לא, בּתים לא זזים. לעולם לא."
-"תִדפקי על השער," דוחקת בּה אֶתִי, גם היא מרוּגשת. מאוד.
אָלֶגְרָה מקישה על חזיתו של עץ-השער. איש לא עונה לה מלבד איזה שקט מתוּח, קפוּא, עצבּני. מה זה אומר אִם זה כּלוּם לא אומר - לא "יבוא", לא "מיד", לא "רק רגע"? בּית-רפאים? נִמלטוּ מן הבּית עִם בּוא היאהוּד? אין שם איש?

רק שכּאן פּתאום נשמע קיבקוּב פּסיעות על פּני מרצפת. ועדיין זהוּ ניחוּש נִשמע בלבד אך לא נִראֶה. יד אלמונית מעַיֶּלֶת מַפתֵּחַ חורק בַּמנעוּל הפַלצֶטִי. השער נִפתח חשדנית, כּדֵי סדק. הסדק צר, צר-עין. כּמו עינה של זאת, מִמוּל.
-"מַארְחַבָּה," מְבַקעת אָלֶגְרָה בּדוחק את קֶרַח-השתיקה שאין חוֹם יוּנִי ממיסוֹ.
-"מַרְחַבְּתֵּין," חושֹפת זו, האלמונית ההיא, עוד עין. כּך ירוּ כּאן, מִשני הצדדים, לא מִזמן, לאיתוּר מקורות האש.
-"אנחנוּ," תוכפת אלגרה היסוּס להיסוּס, "בּעניין הבּית..." רק צילצוּלו של קולה מנוּכּר, מה שאין כּן אוצר המילים. אלוּ יוצאות מתוך פּיה בּשטף רהוּט, עסיסי, אידְיומאטי. מה שאנחנוּ קוראים לו ה"לוּעָ'ה עַמִיֶה", עגה עממית.
-"הבּית?" נדהמת ההיא, הזרה, וּמיד מְצֵרָה את הסדק. יחס ישר מִתְמַחֵש כּאן לפתע בּין מימדיו של זה למימדי החשדנוּת.
-"כּן, הבּית," אומרת אלגרה בּשֹיא הנימוּס הקוֹרֶקטִי, "רצינוּ..."
-"לא לִמכירה. מצטערת מאוד," כּך ההיא, בּטון קר עד קפוּא.

וּמיד, כּמו להטעים שגם הצר - יש צר ממנוּ. שהכּל יחסי חוּץ מִגודל הפּחד מִזר המִתאמץ להִסתנן אל נחלתךָ - פּוחֵת אותו סדק, הלוֹך-וחסוֹר, והשער נִקמץ כִּשֹפתיים. קו-השֹפתיים הזה הוּא אמנם מאוּנך, אך הדוּק לא פּחות.
-"רגע אחד, מי בּיקש מִמֵּךְ," כּכה אלגרה, "למכּור את הבּית?"
הסדק מִתרחב פּתאום לקצת יותר מִסדק. לא להרבּה יותר אבל יותר. ועַיִן בּוֹ.
-"אז מה המאדאם רוצָה אִם כּך?" יש כּפוֹר בּקולה, יש מֶתַח.
-"לראות את הבּית," אומרת אלגרה, "סתם כּכה, פּשוּט להבּיט."
-"זה לא מוּזיאון רוקפֶלֶר," אומרת זאת בּזעם, "זה בּית פּרטי. כּאן גרים בּני-אדם."
-"גם אנחנוּ בּני-אדם."
-"כּן, איזה?"
-"אלה שגָרוּ כּאן..."
כּעת, מאחר שהוּרחב אותו סדק, מוּרחב גם גלגל אותה עין. "חשבתי שגרוּ כּאן קודם ההם, היאהוּד," היא אומרת לה, "לא?"
-"ויאהוּד," כּך אלגרה, "זה לא בּני-אדם?"
-"אַתּ יָאהוּדית?" כּך ההיא.
-"בּדרך כּלל," עונה אלגרה.
-"וגרתם כּאן?"
-"עשֹרים ואחת שנים," עונה אלגרה.
-"עד איזו שנה?" כּך ההיא, סקרנית.
-"עד שבּאתם לגוּר כּאן אתם..."

כּעת ממיר הפּחד, כּמחליף מצב-צבירה, מוּצק בּנוזל, חשדנוּת בִּמבוּכה: "ערבית כּל-כּך טובה, מאדאם. חשבתי שאַתּ מִשלנוּ."
-"גם שֶלָּךְ לא רעה," מנדבת אלגרה קָלוֹריָה קטנה של אֶמפּאתיה. יש בְּחוֹם מצטבּר זה, למרות איפּוּקוֹ, להפשיר את הקרח, אט-אט.
-"תפָאדָלוּ," מרווחת ההיא, בּפתאום, את השער (וגם את עיניה). "אין לי נימוּס. מצטערת מאוד." (זוּג עיניים גדולות, מרהיבות).
אלגרה פּוסחת על שתי סעיפּים. ואריאציות על נושֹא אבל נושֹא רגיש, אקוּטי. מה בּין אותו "מצטערת מאוד" של עכשיו לההוּא של מִקֹּדֶם? איך פּתאום היא מוּזמנת לַבּית שלה, של עצמה, ועל תֶקֶן של מי?
-"בּתור בּני-אדם או בּתור בּני-יָאהוּד?" היא שוֹפֶדֶת בּה "סִיח" של אירוניה.
-"בּתור אלה שגרוּ בַּבּית הזה," כּך ההיא, מסמיקה כּרימון.
-"אִם כּכה," אין אלגרה מוותרת על הטקס, "תכּירי: זאת בּתי, אלוּ בּנותיה, וזאת - נִידָאם."
-"נידאם? שֵם ערבי כּל-כּך," מוּפתעת המארחת.
-"אבּא שלי היה ערבי," מתפּוצץ בּי אַבְּסְצֶס לא נִראֶה.
-"ערבי?" היא נדהמת, "מִנַּיִן? מה שמו?"
-"אֶל-חָטִיבּ," אני אומרת כּמודָה בּפשע, "לוּטְפִי."
-"בּנו של חאוואג'ה עבּדוּל אל-חטיבּ?" כּך ההיא, בִּצווחה, "מִטַאלְבִּיֶה?"
-"בּדיוּק," כּך אני, וּכמו חשה פּתאום איך פָּנַי מִתרוקנים מִדָמָם.

היא בּולעת רוּקהּ. "תיכּנסוּ, תיכּנסוּ!" היא קוראת וקולה כּמו בּוגד בּה. הוּא מערטל בּה מין סוּג של פּגיעוּת שאני מזהָה בּה מיד. היא יודעת את שמו של אבי המנוח, אני מהרהרת, מוּטרדת. מה היא אוּלי עוד יודעת עליו שאיננוּ ידוּע גם לי?

אנחנוּ נכנסות בּעיקבותיה אל הבּית. זה, שהיום הוּא בּיתה ושֶפַּעַם היה בֵּית משפּחת אמי. היא אצה מיד לַמיטבּח וחוזרת עם טס של כּוסות תמר-הִינְדִי. כּבר בּחוזרה היא רואָה שעינינוּ תלוּיות בַּתצלוּם על הקיר. "זה ... זהוּ עיסא, תותחן מצטיין בַּליגיון," היא אומרת, חיוורת. "שָם, מוּל אַל-מַבְּכָּא, גמר את חייו מרימון שנִזרק לעֶבְרוֹ." "אַל-מַבְּכָּא" הוּא הכּותל שלכם, אני זוכרת, ו"זה", בָּאֶספֶּרַאנטוֹ של השְכוֹל, הוּא בּנה המת.

לא, היא אינה מזכּירה מי פּגע בּו בִּבנה, שוּם זיהוּי, אף לא רמז. מה שמיד מִתפּרש לי כּאות וסימן שזו אש היאהוּד. אך עיניה החומקות לרגע קל מִמבּטינוּ מִתבַּיּתות על תצלוּמוֹ, כּשואבות מִכּך עידוּד. אבל לי, שמין אָשָם כּפוּל רובץ עלי בּלי אֹמֶר (למי אַתּ שייכת בִּכלל? לצד מי אַתּ? מתי כּבר תחליטי סופית?) מזכּיר בּית זה את הבּית ההוּא שממנוּ יצאנוּ קצת קֹדֶם: בֵּית המיספֵּד של משפּחת אַלְגְרַבְּלִי, שבּו הם יושבים עוד "שיבעה".
כּורעים היוּ, שבט קטן וּמוּכֶּה, על כּרים, מיזרנים וּמחצלת. מי בּגרבּיים וּמי בּיחף, וכוּלם עיניהם אדוּמות. הזכרים - ילדים או זקֵנים, בּלי גיל-אמצע (האמצע גוּיַס ואיננוּ). רק אחד בּמדים, בּתחבּושת-ענק לראשו. כּמו חַיְזָר, איש-חלל.
מסתבּר: בּאמת איש-חלל, בּפירוּש לא מִכּאן, לא אותה הפְּלָנֶטָה. מִסינַי נתגלגל לשם, כּמו ריקוֹשֶט שנָחַת על בּיתם בּטעוּת. אין הוּא איש "סְטָאר-טְרֶק", משמיע "בִּיפּ-בִּיפּ" או מקרין לראשו מין אנטֶנה. אף-על-פּי-כן: הדברים שמהם הוּא מגיח - גַּ'הַנָּם חרוּך. כּשדיבּר, לא הבנתי מילה מִדבריו, גם היֶתֶר בּקושי הבינוּ. לא רק מחסום-השֹפה, מִסתבּר, הוּא מין גבוּל, גם מחסום הזוועות. כּשיצאנוּ, וּכבר בַּ"קָדֶט" הדוהרת לחַארת-אל-יאהוּד, אל הבּית, הִטלִיאה לי אלגרה מין תירגוּם-בּגוּף-הסרט, וּמה שאמרה היה כּך:
"קאלאצ'ניקוֹב," גימגם נבוך, "פּגיעה ישירה, בַּלילה." עלוּ בְּאיגוּף על מיתחם של מִצרִים ואַלגרַבּלי צנח שם ראשון. כּשבּיקשוּ לחלצוֹ, אף ששוּב לא צעק (להבדיל מִפּצוּעים אחרים שם) נָתבוּ רימוני-תאוּרה את השטח, הופכים את הלילה ליום. גליקשטיין, החובש הפּלוּגתי, קרא לו: "דני." אלא שדני כּבר לא נזדקק לחובש אבל גליקשטיין - מאוד. סנדלרים מהלכים יחפים אך חובש שנפגע מי יבוא ויחבּוש לו? מאוּחר מִזה לא רק אין מי שיחבּוש אלא אין כּבר בּעצם את מי.
הוּא עצמו, שאוּל חָתוּכָּה, בּטוּרבַּאן-תחבּושות מבעית זה, נִזכּר בִּספירה-לאחור איך תחב את פּניו בּעפר הקר. "זה הסוף," נִתהבהב בּו הירהוּר אחֲרון, כּמו "The End" בּסיוּם איזה סרט, "כּך מוּרגש אם כּך זה שכּבר כּלוּם לא מוּרגש בּו. כּמו אַבָּאדָאן. קץ. סוף פּסוּק" - - -

כּמה זמן היה מוּטל שם בּין הדיוּנוֹת של סינַי אין הוּא זוכר, למָעֵט אפֵלה אנסתֶטית בּלי גבוּל וּבלי חַיִץ. להיות בּתוך הלא-להיות זה או שניה או נצח. מי שחוזר מִשם שב כּמו מִפֶּטְרָה: חיים, אך על טַיימינג גנוּב.
כּשפּקח את עיניו אל אור-יום בַּמידבּר נתחוור: תאג"ד מאוּלתרת. אי-שם על כּביש קציעוֹת-אַבּוּ-עָגֵילָה, צְפוֹן-סינַי. הוּא וכל יתר פּצוּעי הפּלוּגה, ייוודע לו, חוּלצוּ שם עִם שחר. צַחִי, נהג- הפּינוּי, יחייך לו: "בּרוּך המֵקִיץ נִרדמים."
-"מה איתי?" מילמל בּקושי, בּין לגימות מימיה פּושרות.
-"שֹריטה של קליע רוּסִי אבל כּלוּם לא בִּפְנִים, רק דימוּם קל וזהוּ."
-"מרוּסיה בּאהבה," ניסה לגחך ונִתקף שיעוּל.
-"שְתֵה," אמר צחי, "בּארבּע תטוּס עם הסוּפֶּר-פֶּרלוֹן ל'הדסה'."

מאוּחר מִזה חדל לינוק מאותה מימיה, סיפּר שם. בִּמְקום זה מצץ, בּאותה איטיוּת מייגעת, מֵידָע מסוּוָג. "מה עם אַלגרַבּלי?" - שתיקה, אין תשוּבה. אין תשוּבה גם היא תשוּבה, תשוּבה של אֵין (אלגרבּלי, גליקשטיין). דני אלגרבּלי והוּא היוּ צמד צמוּד, תאומים סִיאָמִים. "שאלתי אותךָ שאֵלה," לא הירפּה, "מה איתךָ: סעיף-אוזן? חֵרֵש?"
צחי הידק לִסתותיו ושתק, סנטרו רוקד סַאלסָה, כּמו גֶ'לִי. איך מודדים את הרטט הזה? לאיזה סוּלם-ריכטֶר הוּא שייך, אִם יש כּזה? האפשר ש"טִיק" חתוּף אחד, קצרצר, משמע "פּצוּע" (פּצוּע קשה או פּצוּע קל?) וּצמרמורת שלֵמה היא – "כּבר מת"? וּמה זה "קשה"? שליש-גוויה? חצי-פּגר? ואם הרוּג, כּמה הרוּג: קשה, בּינוני או קל? מִנַּיִן הפּיקחוּת הזאת הסוּפֶּר-חכמולוגית: לִמדוד, לדָרֵג כּמו מיצעד-פּיזמונים אֶת שאין לו בּעצם שיעוּר?
כּשנחת אותו מסוֹק על גג "הדסה" בּעֵין-כָּרֶם, היוּ כּבר שליחי קְצִין-העיר מתדפּקים על דלתם של הורי ההרוּג. לא, הוּא איננוּ פּולט על כּך הגה אך מה שרשוּם על המצח, גם אִם המצח חבוּש בּתחבּושת, אומר את עצמו בּלי מילים. ג'וֹבְּנִיק, אומרים לו, חייל לא-קרבי, פּטוּר מן העימוּת עִם הסיכּוּן, האש, הפּחד. רק שאֶת זה, להגיד לה לאמא של דני שדני איננוּ - הוּא, הקרבי, שזחל תחת אש, לא היה מסוּגל. אין לו דם...

איך הגיע לכאן אִם נפצע ואוּשפּז? -"נפצע כּן, אוּשפּז לא," כּך אלגרה. כּשראה מה הולך בּחֲדַר-המיוּן, הִתפַלֵּחַ, פּשוּט הִשאיר פּס. "לא הייתָ מכניס בַּצפיפוּת ההיא מחט," אמר, "חוּץ מִמחט-אינפוּזיה." פּתאום התבּייש, למראֵה הזוועות שסביבוֹ, שפִּצעוֹ פֶּצַע קל.

ועכשיו הוּא איתם, עִם יושבי ה"שיבעה". על מיזרן. בּגרבּיים של חאקי. יושב בּטוּרבַּאן-תחבּושות זה, מבּיט בּה בּאמא של דני, אשֵם. כּאילו מִתנצל בּלי הִתנצלוּת, בּלי קול, בּלי צדק, שהוּא זה לא דני, שדני לא הוּא, שהכּל זה רוּלֶטָה רוּסית - - -

-"אלוהים," מתנשמת אלגרה שעה מאוּחר יותר, "זהוּ הבּית." ותיכף, כּמו ילדה קטנה, על אף מיטען שנותיה: "על זה, אותו וַו, היה אבּא תולה את קַפְטַן-השבּת שלו, כּאן..."

-"בּית יפה," כּך ההיא, הזרה, "ראינוּ, איך שבּאנוּ, ששמרוּ, היה טיפּוּח." פּתאום היא מין אורחת שכּזאת, אצלה בַּבּית. "רק עם הסִיוּד," היא מִתוודה, "היוּ צרות."
-"איזה צרות?" כּך אלגרה, דרוּכה. כּאילוּ אשמתה, אחריוּתה, כּמו היא הבּית.
-"הצבע הירוק תמיד נִקלף," כּך האשה. "בִּפרט בּחֲדַר-האורחים: מִתעקש וחוזר לַכּחלחל שכּוּסה בּו..."
אלגרה מתעקשת לא פּחות: "תַראי, תַראי לי?"; נִלווית, כּמו פּגעוּ בִּכבודה, לִפסיעות האשה אל הקיר שמִמוּל. כּעת, שזו פּותחת את התריס מחדיר האור, ניגלות פֹּה ושם כּמו כּיבים תכוּלֵי צבע, קאפּריזוֹת-הקיר, כּמין "דווקא". שיכבת-הסיד העליונה, בּמין טוּרְקִיז פַּסטֶלִי, פּקעה כּפצע מוּרְסָתִי, נשרה פְּצָלוֹת-פְּצָלוֹת. משהוּ עז, כּמו בּמין פָּלִימְפְּסֶסְט שכּתובות-המקור נמחקוּ בּו ואף-על-פּי-כן הן נִראות גם מִבַּעַד לְרובד-הכּתב החדש, מפגין שם איזה סוּג לא רציונאלי של קְשִי-עורף, מזכּיר לי את אמי שמיאנה להִתאסלֵם. אִם מסכּימים הפיסיקאים לַמוּשֹג "עייפוּת החומר" מדוּע לא יסכּימוּ גם ל"סרבנוּת הסיד"? אִם נכון שהבּית הזה מאוּכלס רפאים, זִכרונות מאֵי-פּעם, האפשר שהקיר החוזר חֵרֶף כּל מסיידיו אל צִבעו הראשון, הוּא אות שהבּית זוכר את שוכניו שגֹרשוּ והפכוּ פּליטֵי-חרב, כּך, בִּמחאה מיסתורית וּדמוּמה השומרת להם אמוּנים?
-"הִזמנתי מוּמחה," מִתוודה האשה, "שיסבּיר, אִם יוּכַל, מה קורה פֹּה? בּא עִם סוּלם, התבּונן וּבדק ואמר: 'תסיידי מחדש.' עשֹיתי בּדיוּק מה שאמר, ולא הועיל. איך שהסיד הִתייבּש שוּב נִסדק הירוֹק והופיעה התכלת... בּאה חמותי, אשה זקֵנה וחכמה, אמרה לי: 'יש פּיתגם עתיק. נַסִּי, אוּלי יועיל לָךְ. 'אִיסְאַל אִל מְגַ'ארֶבּ וַּלַא תִיסְאַל אִלְחַכִּים' ('שְאַל רק בּעל-ניסיון ולא מוּמחה-מִטעם.') אמרתי: 'יא חָמָאת, אַתּ מדבּרת בּחידות. לאיזה בּעל-ניסיון סופסוף אַתּ מתכּוונת?' אמרה לי: 'לוּא יכולת לשאול את אלה שעכשיו יושבים בקטמון, איפֹה שגרנוּ, היית יודעת'..."

אני מבּיטה מכוּשפת בִּפני האשה: האוּמנם זה אפשר? שגם הקירות שהם אבן כּאילוּ זולגות דִמעות-סיד מעֵינָם? שהבּית, כּל שנה, מאז קרבות ארבּעים וּשמונה, תובע כּכרם נָבוֹת היזרעאלי את עלבּון נוטשיו? הלא די להקשיב בַּלילות לחירוּק השיניים הדק של הטיח. בּתי-אדם, כּגוּפות-אדם, הם עֵדוּת לעוולות הזמן. יש מין אֹנֶס אילם בּבתי עַם אחד הגדוּשים בּעקוּריו של עַם אחֵר, אף הוּא שְדוּד-בּית, משני עֶבְרֵי העיר הזאת, משני עברי הצדק - זה, אשר לא כָּעיר, אינו ניתן לחלוּקה. למה כּל-כּך מתקבּל על הדעת שאין הקונכית שוכחת (גם אִם מאות בַּשנים הוּרחקה מן החוף, מהמיית נחשוליו) את הים, את בִּכיוֹ ודָכיוֹ, את צריבת מליחוּת דמעותיו שאין סוף לה - ואינו מתקבּל על הלב שהאבן עֵדָה, שהבּית זוכר? הן תמיד, בִּשעות-האור, אוטם ההוֹוֶה את תיבת-פּנדוֹרה. כּל רַחֲשֵי היום-יום מחרישים את הצער אותו הם מַסווים: צליל מצעים נחבּטים על גזוזטרה, זרימתם של עורקי הצַנֶּרֶת, קול מחבתות וסירים - אינוֶנטאר של קולות, רשימת-קניות. אך לַלילה, לַלילה יש לחן אחֵר, כּמו צילצוּל הקוּפּה הרושמת. כּאן מְפַנָּה רשימת-הקניות מקומה לַחשבּון, לַ מ ח י ר. את קול נַחֲרות ההוֹוֶה השָׂבֵע פּורמים קולותיו של השֶקֶט, שקט עשֹוּי מהרבּה צעקות חנוּקות של עבר לא נשכּח. אִם תקשיב, תקשיב היטב, תִשמע, קשה שלא לשמוע: זוהי משכּנתא קוֹלית מִתפּוררת, שטר-חוב לא-נִפרע של כּאֵב. הבּית זוכר, הקירות מחליפים בּיניהם איתוּתים של מחתרת. כּמו נקישת אסירים נִדבּרים זה עם זה, בּין צינוק לצינוק...

אֶתי וּשתי הקטנות (אף כּי אין הן דוברות ערבית, השתיים) תולות מבּטן, כּמו אלגרה, כּמוני - מִמוּל, בַּתצלוּם על הקיר. "עיסא," אומרת ההיא ונִשנקת, "סוף מאי, ארבּעים וּשמונֶה... ילד הרוּג מת רק פּעם אחת, אך אמו - מִדֵּי יום מחדש..."
מוּטל היה, סיפּרה, קרוב ליומיים, יָרוּי, בַּשמש. בּין רחוב סַאלְסִילֶה, על המרצֶפֶת, וּבין השַארֵע-אל-יאהוּד, רחוב היהוּדים. כּשניסוּ לחלצו, אף כּי שוּב לא נשם, נענוּ מִשתי עמדות אויב סמוּכות בּאש צולבת. איש מאנשי הליגיון לא הֵעֵז למלט את גוּפו של הנער. גוּף שהיה לגוּפה וגוּפה שאִם לא תִקָּבֵר - תֵרָקֵב.
וּפתאום זה מזכּיר לי נורא את חזון יוחנן ההוּא, פּרק י"א. מה שזוכרים הנוצרים זה אלפי בַּשנים על אותה אוּרְשָלִים. שני עֵדֵי המטבּיל, פִּגריהם הגלוּיים לַחמה, השֹינאה והפּחד. פּרק-הזמן המאקאבּרי שבּו לא הֵעֵז אף אחד לקוברם. כּמה זמן היה מוּטל שם לא זָכַר, אמר חָתוּכָּה. זה שבּיקש לחלץ את אַלגרַבּלי וּגליקשטיין מִשם, לא יותר. "בַּסוף," אומרת זו, עיניה קבוּעות בַּתצלוּם שמִנגד, "גרר השַאוִּיש שלו, תחת אש-תופת, את מה שנִשאר כּבר מִבּני."
-"איך זה גרר?" כּך אלגרה, קפוּאה.
-"בִּזחילה," כּך ההיא, "צעד-צעד."
-"ויצא מִזה חי?" מִשתוממת אלגרה.
-"כּן, לוּטְפִי ניצַל שם בּנס."
-"לוּטפי?" פּתאום משתחרר מִתוֹכִי קול אחֵר, לא שלי, "איזה לוּטפי?"
-"בּנו של חאוואג'ה עבּדוּל אל-חטיבּ," היא אומרת לי חֶרֶש, "אָבִיךְ..."
וצוֹפָה בּעיניו של המת על הקיר. העתק-פּחם, פּחם לוהט מאוד, של שתי עיניה. יש מבּט מיוּחד לתמוּנות של מתים החיים בּעיניו של החי. בּהּ, באמו, הוּא עוד חי וּבועט כּמו בּטרם היוולדוֹ, כּשהכּאֵב קדם לאושר. עכשיו, שמֵת האושר, הכּאב גָדֵל כּמו ילד, חי וצומח בּהּ כּמו הזיקנה, כּמו שֹיחי היסמין בּחצר. "קברנוּ אותו בּהסתר," היא אומרת, "בַּלילה השני, בחיפּזון, מוּל שייח' ג'ראח. היה לנוּ מזל, לא צַלָּפִים, לא אש, רק חושך. תיכף חזרנוּ לַבּית של פּעם, הבּית הישן, מוּל בּית-הספר לשוטרים."
-"בּית-הספר לשוטרים?" יש צליל מוּפתע בּקול אלגרה. צליל הגובל בִּצווחה. הדברים מִתפּתחים מעצמם. וּמהר.
-"כּן," אומרת זו, הנוכריה, בּעלת-הבּית, "כּשגרנוּ שם קֹדֶם קראוּ לַשכוּנה 'סנהדריה'. זוכרת כּל פּרט."
-"סנהדריה זה שם יהוּדי של שכוּנה יהוּדית," מאזכּרת לה אֶתִי.
-"נכון. והבּית שלנוּ גבל בּבתי היאהוּד, על הגבוּל."
-"איך זה?" נדלקת אלגרה פּתאום בּמין זיק לא נִבלם, פּירוֹמאני. משהוּ דק מִתקצר בּה כּמו פּתיל-חבּלה לִנקוּדת-הפּיצוּץ. אבל זאת, המארחת, כּבר שבוּיה בּין רְפָאֶיהָ. רגע נוסטאלגי צועף את עיניה כּמין רעלה לא-נִראֵית. "כּשקָנוּ, בִּשנת עשֹרים ושש, שם, בַּשכוּנה, קוּשָאנִים, מכרוּ האֶפֶנדִים לכם, לַיָאהוּד, מיגרשים, חוּץ מאבּא שלי. לא הועילוּ הצעות-מחיר כּפוּלות, לא קֶש, לא לחץ. אבּא אמר: 'אדמה זה כּמו אמא. את אמא מוכרים? בּשוּם הון!'... כּשבּרחנוּ, אותו לילה מר בּארבּעים וּשמונה, בּכיתי לו: 'אבּא, למכּור לא רציתָ, עכשיו הם לוקחים בּחינם...' הוּא שתק, הזקֵן. לא שמע אף מילה. מ ז ל שלא שמע, שכּבר נִקבּר שנתיים קודם. לדבּר אל המת זה לצעוק אל הרוּח. הרוּח - תמיד היא בּוכה."
-"בּאיזו כּתובת גרתם אז?" שואלת אלגרה פּתע. מה שהיה עד כּה זיק בּעיניה פּוֹשֶׂה כִּדלֵקה של קוצים.
היא נוקבת לה, ההיא, בּשֵם הרחוב, מיספּר הבּית. למה פּתאום מחווירות פּני אלגרה כּקיר שנִבקע צִפּוּיוֹ?
-"זה הבּית של רחל," היא מלחיתה, "רחל אַלגרַבּלי... רק עכשיו הרי בּאנוּ מִשם, בִּגלל דני. עדיין יושבים שם 'שיבעה'..."

(מתוך רומאן העתיד לראות אור)

(הטקסט ניתן בדיוק לפי הנוסח ששלח לנו המחבר, ללא שום שינויים)