* סוף לפרשה – הפתרון הראוי לפרשת אזריה, הוא ויתור של שני הצדדים על הערעור, וכיבוד פסק הדין וגזר הדין שנקבעו בפרשה. מבחינת התביעה – הוכחו בעליל כל טענותיה. נחשפו כל שקרי ההגנה. המסר הערכי של ההרשעה היה חד משמעי. מבחינת ההגנה – בית המשפט התחשב מאוד בנסיבות המיוחדות של האירוע, בעברו של החייל כלוחם מצטיין ובמצבו המשפחתי, ונתן לו את העונש הקל ביותר שניתן. אין כל טעם להמשיך ולחפור בנושא – חפירה ששום דבר טוב לא ייצא ממנה, רק עוד נזק לחברה הישראלית כולה. די!

* מה "שלום עכשיו" מציעה? – מדוע "שלום עכשיו", שבעבר הצליחה לבדה להציף את הכיכר וסביבותיה במאות אלפי מפגינים, אינה מצליחה היום, גם כשהיא חוברת לשלל ארגונים, לגייס אלא אלפים ספורים להפגנותיה?

אז "שלום עכשיו" הציעה תקווה, חלום, אלטרנטיבה. היום היא מציעה לחזור ולנסות את דרכה שאומצה, נוסתה וכשלה, והדבר האחרון שהציבור הישראלי רוצה, הוא לנסות אותה שוב.

* אלה השותפים שלך, מר הרצוג? – ביום רביעי שעבר הגישה "הרשימה המשותפת" הצעת חוק פרובוקטיבית – חוק "יום הנכבה". מהותה של הצעה זו, היא הצגת קיומה של מדינת ישראל כשואה וציון יום הקמתה כיום זיכרון, עם הסממנים של יום הזיכרון לשואה, כולל צפירת דומיה וכד'. את דעתו של נציג "הרשימה המשותפת" על מקומם של יהודים בארץ, הוא ביטא באמרו: "אנחנו לא באנו לכאן במטוסים ובאוניות. אנחנו הילידים."

שלושה ימים לאחר מכן, ניצב יו"ר המחנה הציוני מעל במה אחת, בהפגנה אחת, עם יו"ר הרשימה המשותפת.

מר הרצוג, האם זה המחנה שלך? האם אלה השותפים שלך? האם זו הציונות שלך? האם אתה בצד של שגריר ישראל באו"ם שקרע את הנייר עליו נכתב גינוי הציונות, או בצד של מנסחי הגינוי?

האם זה מקרי שבכותרת ההפגנה נכתב: "שתי מדינות – תקווה אחת," ונעלם הצד האחר של המשוואה" – "לשני עמים"? הרי מה שמציעה הרשימה המשותפת היא חלוקת ארץ ישראל על גבול הקו הירוק. ממנו ומזרחה – מדינת לאום פלשתינאית נקייה מיהודים, אחרי שיגורשו מן השטח כל היהודים החיים בו, וממנו מערבה – מדינה דו-לאומית, לא יהודית, שתוצף במיליוני "פליטים" פלשתינאים במסגרת "זכות" השיבה הקדושה בעיניהם.

אלה שותפיך, יו"ר המחנה הציוני? זה המחנה שלך? זאת הציונות שלך?

* לא אינטלקטואל – רמי לבני פרסם ב"הארץ" פשקוויל נגד ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67'". אין שום דבר במאמרו, שניתן להסיק ממנו שהוא קרא את הספר, ואני משער שהוא לא קרא אותו. אולי עלעל ברפרוף. אין זה מאמר ביקורת על הספר, אלא מאמר המפציר בקוראיו לא לקרוא את הספר. למה? כי מיכה גודמן אינו איש רוח ואינטלקטואל, אלא דרשן ומטיף. ומה ההבדל בין אינטלקטואל ומטיף? רמי לבני שירבט כמה קשקושים להסברת כוונתו, אך חבל לבזבז את הזמן על קריאתם, ולכן אנסח אותם מחדש. אינטלקטואל הוא מי שכותב את דעותיו של לבני. דרשן ומטיף הוא מי שכותב דעות אחרות.

* ישראליזציה – אני בעד כל מה שיקדם את הישראליזציה של החרדים. מה פירוש ישראליזציה? שירות בצה"ל, הצטרפות למעגל העבודה, לימודי ליבה, השכלה. טוב היה, אילו ניתן היה באמצעות מטה קסמים, בבוקר בהיר אחד, להביא את כל החרדים לשירות צבאי, לעבודה ולהשכלה. אבל זה לא יקרה, אלא בהדרגה, ולכן ראוי לעודד כל מה שמקדם את המגמה.

יציאת חרדים להשכלה גבוהה, היא אינטרס מובהק של מדינת ישראל. היא תרחיב את מעגל התעסוקה של החרדים, היא תיתן להם כלים להשתלב בעולם התעסוקה, היא תחבר אותם לחברה, היא תסיר מחיצות ואני מאמין שהיא תגדיל גם את שיעור הגיוס לצה"ל.

כדי לאפשר זאת, האינטרס הלאומי מצדיק פתיחות של האקדמיה לדרכם האחרת, כלומר לימודים בכיתות נפרדות לגברים ולנשים. אני מבין בהחלט את התחושה הקשה שמעוררת הפרדה זו, כי אני שותף לאותה תחושה. אבל אני מאמין בסובלנות כלפי האחר, גם כלפי מנהגיו שכל כך זרים לי, ובראיה לאומית רחבה אני בעד הליכה לקראתם.

עדיף שיהיו יותר חרדים משכילים, שילמדו בכיתות נפרדות, מאשר פחות חרדים משכילים שילמדו בדרך הראויה, בכיתות מעורבות.

הרי אין כל חשש להליכה אחורה של האקדמיה. סטודנטים חילונים ודתיים לאומיים לא יזלגו לכיתות נפרדות, וברור שהאוניברסיטאות בכללן תמשכנה לפעול ללא הפרדה מגדרית. מדובר במיספר מצומצם של כיתות, והנכונות לאפשר אותן מוצדקת, כי היא למען מטרה נעלה.

* למען השלום – הישג ל-BDS. הצליחו לסכל את הקרנת הסרט "וונדר וומן", בכיכובה של השחקנית הישראלית גל גדות, בלבנון. בכך תרם הארגון שוחר השלום תרומה משמעותית לקידום השלום במזה"ת.

* דמוקרטיה אינה הפקרות – חופש ההפגנה והמחאה הוא יסוד מקודש בדמוקרטיה. אבל בת זוגה של החירות היא האחריות. אין חופש שאין לו גבולות. וגם חופש ההפגנה אינו חסר גבולות. הזירה הראויה להפגנות היא "כיכר השוק", כלומר המרחב הציבורי; המרחב שהציבור מקצה לה. ביתו הפרטי של אדם, אינו מרחב ראוי להפגנות.

גם נבחר ציבור הוא אזרח וגם לו יש זכויות. יש לו זכות לפרטיות. יש לו זכות לחיי משפחה. יש לו זכות לבית שאינו אתר להפגנות. יש לו משפחה – ובני משפחתו זכאים לפרטיות ולהגנה. ויש לו שכנים, וגם לשכנים שלו זכות לחיים נורמליים. אם כך נבחר ציבור – קל וחומר עובד ציבור.

האיסור על הפגנות ליד בתיהם הפרטיים של אנשים מוצדק. ביריונים חוליגניים כמו עוכר הדין ברק כהן, מנסים להפעיל לחץ נורא על יריבים פוליטיים, באמצעות אלימות מילולית, שיימינג של נבחר הציבור בעיני ילדיו ושל ילדיו בעיני חבריהם. הם מנסים למרר את חייו, לא לאפשר לו לישון, לא לאפשר לו חיים פרטיים, להוציאו משיווי משקל. וכמו ברק כהן וחבר מרעיו, כך גם תמונת הראי שלהם בימין הרדיקלי, פורעי הגבעות למיניהם, המפגינים ליד בתיהם של קציני צה"ל, בעיקר קצינים דתיים, כדי למרר את חייהם ולמנוע מהם לבצע את חובתם – השלטת חוק וסדר ביו"ש.

זאת לא דמוקרטיה. זאת הפקרות.

* יפסיקו להעריך אותי – מהפכת התשתיות התחבורתיות, היא מהפכה חברתית ממדרגה ראשונה, המקרבת את הפריפריה למרכז עד כדי מחיקת ההבדלים בין מרכז לפריפריה. זה טוב, אבל יש בעייה. הבעייה היא, שבקרוב אנשים יפסיקו להעריך אותי. לא אשמע עוד: "מה, באת במיוחד כל כך מרחוק?! כל הכבוד!" האנשים יתחילו להבין שזה כבר לא כל כך רחוק.

* ביד הלשון: אליעד – בשבועות האחרונים הקדשתי את הפינה ליישובים שנאבקו על השם שבחרו, מול ועדת השמות הממשלתית. כזה הוא גם מושב אליעד שבגולן.

אליעד הוא המושב הראשון שקם בגולן, לאחר ארבעה קיבוצים, בפברואר 1968. השם שניתן לו היה אלעל, בשל סמיכותו לנחל אלעל ולשרידי יישוב ערבי שנשא את השם הזה.

אולם התושבים רצו בכל מאודם להנציח את זכרו של אלי כהן, המרגל הישראלי בדמשק, שהוצא להורג ב-1965.

לאחר עשורים של מחלוקת והתנגחות (שכללו מתן שם כלאיים - אליעל), ב-1999 התרצתה ועדת השמות ואישרה את השם אליעד.