על "כאלה היינו – נעורים והתבגרות בישראל של העשור הראשון – סיפור אישי" מאת מרדכי נאור
הקיבוץ המאוחד 2017, 352 עמ'
מרדכי נאור, ששמו מתנוסס על כ-200 כותרים (כתיבה, שותף לכתיבה, עריכה) בתולדות ארץ ישראל, העם היהודי והתקשורת הישראלית, מצא לנכון להתרכז בספר שלפנינו בתקופה שאחרי ההרואיות של ימי מלחמת השחרור, ולפני הניצחון האדיר של מלחמת ששת הימים; וכל כך – לא רק מפני שמדובר בסיפור אישי (כפי שמצוין בכותרת), אלא מפני שבתקופה רבת קשיים זאת של ראשית ימיה של המדינה (קליטת מאות אלפי עולים, צנע, התנכלויות המסתננים הפאדאיון) – עדיין נשמר באדיקות האתוס החלוצי, מורשתם של בני העלייה השנייה והשלישית, ומורשתם של "הצברים" שהיוו כוח המגן בשעותיו הקשות של היישוב. מסתבר שהתקופה הזאת, כשהמדינה בחיתוליה, קמהם למרדכי נאור הסופר (ראו "ימי התום –ישראל של שנות החמישים והשישים – לא רק נוסטלגיה", הספרייה הציונית 2014).
מרדכי נאור, שמחקריו חובקים עולמות, בספר שלפנינו הוא כביכול מצהיר שרק על עצמו לספר ידע – הספר מתאר את קורותיו מגיל בית הספר התיכון ברחובות ועד ללידת בתם הראשונה של רעייתו לאה ושלו בתל-אביב, כלומר, מ-1950 ועד 1960-1959. אלא שמתוך המבט, הכביכול אישי – נחשפת התקופה כולה, על אישיה ומתווי דרכה.
כדי להמחיש עד כמה הטענה הזאת נכונה, אביא בפני הקורא רשימה (חלקית!) של האישים המוזכרים בספר: מרדכי למד בתיכון עם דויד עברי, ואיתן ברגלס, מורתו היתה נעמי סמילנסקי, מרדכי היה מדריכו של יוסי שניידר (לימים – שריד), יצחק לבני, רועי רוטברג (סירב להכשיל עצמו במבדקי קצינים, כמו שאר חברי גרעין הנח"ל) ומאיר הרציון חוו יחד עמו את אותה הטירונות, שמואל שי , עזרא סדן ומנשה קדישמן, היו חברים צעירים בקיבוץ מעיין ברוך, שקיבל את הגרעין שמרדכי השתייך אליו; בומבה צור ויונתן כרמון הכינו מופע בקן שמרדכי הדריך בפתח תקווה, ישעיהו ליבוביץ' הִרצה בימי העשרה למדריכי התנועה, מוטה גור היה קצין הדרכה בדרגת סרן בבסיס הטירונים בהיאחזות הנח"ל ליד עזה (לימים – נחל עוז), משה בריל (בר-כוכבא) היה מפקד פלוגת השריון שצורפה להיאחזות הנח"ל הראשונה – נחלאים מול עזה, דני מט לקח טרמפ במכוניתו את מרדכי, אברהם בייגה שוחט חרש את שדות נחל עוז יחד עמו, נחצ'ה הימן ומיכה ברעם התארחו בדירה הקטנה של הזוג מרדכי ולאה ברחוב טרומפלדור.
בהמשך הספר מסופר ששמואל שי (עורך "במעלה"), יצחק לבני (עורך "במחנה נח"ל"), שלמה טנאי (עורך השבועון "רימון") ודויד אבידן (עורך הכיתוב ב"רימון"), נפגשים בדרכו של מרדכי – רובם מסייעים לו ומקדמים אותו. בעבודתו כיחצ"ן של תיאטרון הוא עובד בצמוד לאברהם שלונסקי, ליוש הלוי, לגדעון ונעמי שמר. הוא מראיין את ס' יזהר, רחל סבוראי, נתן שחם, יעקב פיכמן, חיים גבתי, שמריהו גוטמן. באירועים השונים של הנח"ל מופיעים הרמטכ"ל יגאל ידין (כנס נח"ל ביער חולדה – 1952), אברהם הרצפלד (בטקס ההתאזרחות של נחל עוז), הרמטכ"ל משה דיין (בהלוויית רועי רוטברג; חברי נחל עוז לא סלחו למשה דיין על נאומו על קברו הפתוח של רועי, מהנאום ניתן היה להבין שחברי הקיבוץ הפגינו שאננות), ראש הממשלה משה שרת, לאחר ההפגזה שהונחתה על נחל עוז; מרדכי מתכתב עם בן-גוריון ומזמין אותו לקחת חלק ב"משפט" על עבודה שכירה בקיבוצים – כאמור, רשימה חלקית.
כשקראתי את הספר, אמרתי לעצמי: הרי הוא כותב את קורות חיי – למרות שאני צעיר ממרדכי נאור בחמש שנים, אני עברתי ממש את אותן החוויות: הצנע, הסיגוף והפשטות כאידיאל, תנועת הנוער, טירונות של אותם ימים (אפילו באותם מקומות!), כאשר הטרטור היה חובה לחישול החייל, והפיכתו למיספר אישי ("חגור פילים", נשיאת המיטה וכל הציוד למהיסדרים נוספים, משמעת מים המטומטמת, "הפילים" בקנה, העונשים הדרקוניים), האתוס ההתיישבותי והעבודה החקלאית המפרכת, ההתמודדות עם מסתננים שגנבו יבול, בהמות, ורצחו נשים וילדים. אבל באמת אני זוכר הכול בצורה די כללית, ואין כלל להשוות לזיכרון הפנומנאלי של מרדכי נאור: הוא זוכר לא רק את שמות מוריו, אלא גם מה הם אמרו, מה הם לבשו, מה נאם ד"ר פוזנר, מנהל בית הספר בכניסתם לכיתה י"ב, מה לבשו המורות לאנגלית, מה היה הגובה (בסנטימטרים!) שלהן, מה היה שכר הלימוד, איך נהגו במי שאיחר בתשלום שכר לימוד, מי למדו בכיתתו, ומה עלה בגורלו בהמשך חייהם (מי פרופסור, מי מנכ"ל, מי שר וכד').
הוא מזכיר פרטים על מבחני הנהיגה שעבר – מה היו השאלות בתיאוריה, מה היה שם מורה הנהיגה, ומקום מגוריו, מה היו הרחובות בהם נסע עם הטסטר! אני חושד במרדכי נאור שכבר בילדותו החליט שהוא יהיה סופר וחוקר (זוכרים שעמוס עוז החליט בגיל 7 שהוא סופר?) ולכן החליט לכתוב יומן. הוא מודה על כך שעשה זאת בשנים 1954-1953, בהיותו מדריך הקן של התנועה המאוחדת בפתח-תקווה (כלומר בגיל 19; עמ' 176), אבל אני מרשה לעצמי לא להאמין לו – לא ייתכן שהפרוטרוט שהוא נוקט יסתמך רק על זיכרון.
המחבר מתאר בפרוטרוט את טיולי בית הספר וטיולי התנועה, שהיו מתחילים בהסעה במשאית, ונמשכים בצעידות ברגל לאורך עשרות קילומטרים, את מצוקת המעברות בשלג של שנת 1950 ובסופות הגשמים שהיו בשנים הבאות, והעזרה שתנועות הנוער הגישו להם, כולל העברת הילדים לכיתות מחוממות בבתי ספר; טיולים חסרי אחריות בטרמפים, ובלית ברירה באוטובוסים (עד אילת של אותם ימים, שטרם נסלל לשם כביש; בגליל עם לאה, בעזה ובסיני לאחר מבצע קדש וכו').
באותה תקופה, שגם לי היא זכורה היטב, אנשים התגאו בצניעות הלבוש (חאקי, חולצה כחולה, סנדלים), בנכונות לעבוד בכל עבודה "שחורה" (מרדכי עסק בחלוקת עיתונים וחלב, גם אני!), היו מאושרים אם התאפשר להם לגור, אפילו בתנאים ספרטניים (הדירה הראשונה שהזוג נאור שכר בתל-אביב היתה מיניאטורית, השקיפה על בית הקברות, הנוחיות היתה משותפת, ואליה הובילו 75 מדרגות). המחבר מתאר בפרוטרוט איזו ויה דולורוסה עברו הם וההורים כדי להשיג את הסכום הדרוש לשכירת הדירה. ודירה מסכנה זאת שימשה בית מלון עבור חברים שניקרו בתל-אביב, ולא היה להם איפה לשים את הראש. אודיסיאה שלימה עבר הזוג נאור כדי לרכוש מכונת כתיבה זעירה, כאשר החלו לזרום למרדכי הזמנות לכתבות עיתונאיות.
חטיבה חשובה בספר נסבה סביב התפתחותו של מרדכי כעיתונאי וכסופר. מסתבר שכבר בבית הספר התיכון הוא הפיק עיתון מחתרת בשם "גלי זין" (כיתה י"א נקראה כיתה שביעית...), אחר כך הוא ערך את עלון ההכשרה של גרעין הנח"ל במעיין ברוך, פירסם פיליטון ב"שדמות", ערך את העלון "דפים" של נחל עוז, יחד עם לאה חברתו, ואחר כך – רעייתו, הוא מחבר אופרטות לחתונות המשותפות שבקיבוץ נחל עוז, מפרסם כתבה ב"במעלה" (בעריכת שמואל שי) על התנגדות הקיבוצים לנסיגה מעזה, שעד מלחמת קדש היו מפגיזים משם את יישובי עוטף עזה; אחר כך כתבה על בעיית "השבתות" בקיבוצים ("סטחנובים" בלית ברירה הפסידו יום חופש בשבוע משום מחסור בידיים עובדות); סקירה של כנס סודי של "שורת המתנדבים", כתבה על ייבוש החולה, כתבה על הישגי תיאטרון "אהל" (על סף גסיסתו), על "האופרה בעפולה" וכו'.
מרדכי נאור עורך אפילו סטטיסטיקה כמה כתבות הפיק מדי שנה (ראו עמ' 312, 317), וזה נראה לי באמת מוגזם. כן נראה לי מוגזם הציטוט המפורט של חלק מהכתבות שפרסם על במות שונות (ראו דוגמאות: עמ' 128, 129, 254) אפשר היה להסתפק בתמצית.
הספר מתאר כיצד לאט לאט, בסיועם של שמואל שי ויצחק לבני, הצליח מרדכי נאור להצטרף ככתב וכעורך ב"במעלה", "במחנה גדנ"ע", "במחנה", "דבר לילדים", "שורות", "דבר".
בספר מתוארים יחסים חמים עם ההורים משני הצדדים – של מרדכי ושל לאה – כולל עזרה ממשית בשכירת הדירה הפיצפונת, ואחר כך בקניית הדירה ליד הירקון שבאותם ימים העלה צחנה. פעם אחת הביע אביו של מרדכי כעס על בנו – כאשר הוא נכנס לחדר משפחה עם לאה בטרם נישאו כדת, וכך לא ייעשה... הבן המסור תיקן את "המעוות", ונשא את לאה לאישה מיד כאשר הקיבוץ נחל עוז אפשר להם (חובה היתה למצוא עוד זוג שמוכן להתחתן כדי לצמצם בהוצאות...)
אנרי ברגסון קבע שאין אנשים צנועים, יש אנשים שיודעים להסתיר את רצון ההתבלטות שלהם. איפה ניתן למקם את מרדכי נאור בנדון? ובכן, מדי פעם הוא טופח לעצמו על השכם: מזכיר את ד"ר פוזנר, מנהל הגימנסיה ברחובות ששיבח אותו על ציוניו, והציע לו לעבור לכיתה "הטובה", לאה מחמיאה לו על כתיבתו, שמואל שי וגדעון שמר משבחים את כתבתו על ההצגה "הפואמה הפדגוגית" של מקרנקו בכיכובו של גדעון שמר; הוא מזכיר את הפרס שקיבל מהחידונאי שמואל רוזן ואת פרס הניחומים ע"ש עמוס לב (ראו עמ' 254, 271, 290, 343); אבל המחבר מזכיר גם את כל כישלונותיו: עבד במשך חצי שנה, יחד עם גיזלה, רעייתו של א' א' אנסקי, על תרגום "העצים מתים זקופים" של אלחנדרו קאזונה, ואז הסתבר ש"הבימה" קיבלה את הזכויות על המחזה, והוטל על עזה צבי לתרגם – כל עבודתם הלכה לטמיון.
שמואל שי מציע למרדכי נאור להוציא עיתון ספורט שיראה אור במוצאי שבת, אך גם ניסיון זה נכשל. ובכן, איך היה ברגסון ממקם את מרדכי נאור?
המסלול שעבר המחבר, והמתואר בספר זה, היה מסלול "חובה" על כל בחור וטוב בתחילת ימיה של המדינה: תנועת נוער, היאחזות נח"ל, קיבוץ, או התיישבות חקלאית במושב עובדים. הספר מתאר גם את שבירתו של האתוס הזה: הזוג נאור נוטש את נחל עוז, ויוצא לעיר, שם נפתחים בפני הזוג הזה אופקים רחבים מאוד – על מרדכי נאור רמזתי לעיל (בספר מוזכרים לימודיו לקראת תואר ב"א בסוציולוגיה ובמדעי המדינה בלבד, והרי מרדכי נאור הוא בעל תואר דוקטור, ו"אבא" לכ-200 כותרים!), ואילו לאה נאור, המוזכרת בספר בהמון אהבה והערכה, תהיה בהמשך חייה מחברת מלבבת של סיפורים, תסריטים, תכניות ילדים בטלוויזיה, מחזות זמר, פזמונים ללהקות צבאיות, ספרי ילדים, ביוגרפיות, תרגומים (קיפלינג, דוקוטר סוס, שיריה של אמילי דיקינסון ועוד).
האם כל השפע הזה היה מתאפשר גם במסגרת הקיבוץ, תוך כדי עבודה מפרכת ושמירה בלילות – קשה להכריע. עובדה שסופרים רבים נטשו את הקיבוץ (למשל, משה שמיר, נתן יונתן), ורק מעטים המשיכו ליצור שם למרות הקשיים (מקרהו של נתן שחם).