"ארץ ישראל שלנו. למה? ככה."
דברים אלה של ראש הממשלה יצחק שמיר, עוררו ביקורת חריפה ותגובות של לעג. מה זאת הרדידות הזאת? הרי כל ילד יודע ש"ככה זה לא תשובה,"
אי אפשר לחשוד בשמיר שהוא לא ידע והיטיב להסביר את מהות זיקתנו לארץ ישראל, את מהות זכותנו על ארץ ישראל, את משמעותה של ארץ ישראל לעם היהודי. האמירה הזאת לא ביטאה רדידות, אלא יש בה עומק רב. זו אמירה, על פיה כל הנימוקים גם יחד אינם יכולים לבטא את המהות של זיקת העם לארצו. התשובה "ככה," מכילה את הכול. בדיוק כפי שהורה אינו צריך להסביר מדוע הוא אוהב את ילדו.
ובכל זאת, כשנשאל יצחק שמיר על האמירה הזאת, הוא הבהיר: "אל תשאל למה! זה לפני הכול ואחרי הכול ולא צריך לנמק בכלל למה הארץ הזאת שלנו. האם יש עם בעולם שמתווכח על מולדתו, גודלה וממדיה?"
שמיר לא המציא את התשובה הזאת. קדם לו מייסד תנועתו, זאב ז'בוטינסקי. בשיחה עם המדינאי והוגה הדעות הצרפתי דה-מונזי, אמר המדינאי הצרפתי לז'בוטינסקי:
"'אני מקבל את כל תורת הציונות, אני מבין את שאיפתכם לשוב לארץ אבותיכם, אני מכיר בזכותכם להקים מדינה; דבר אחד אינני יכול להבין, אינני מקבלו: למה לכם עברית? ישנן שפות תרבותיות כבירות, עשירות; העברית היא שפה מתה במשך דורות רבים; למה לכם העברית בארץ ישראל?' זאב ז'בוטינסקי חשב קמעא והשיב: 'ככה.' אמר דה-מונזי: 'עכשיו אני מבין. אכן, יש שאלות שביחס אליהן חוסר ההסבר המילולי הוא ההסבר.'"
תלמידו של ז'בוטינסקי וקודמו של שמיר בהנהגת תנועתו ובראשות הממשלה, מנחם בגין, ציטט את השיחה בין ז'בוטינסקי ודה-מונזי בדיון בכנסת בסוגיית "מיהו יהודי," שהסעירה את המדינה בשנת 1958. בגין ותנועת החירות צידדו בעמדת המפלגות הדתיות, על אודות הגדרת מיהו יהודי בחוק השבות. בנאומו, עמד בגין על חוסר היכולת להפריד בין הלאום היהודי והדת היהודית, בניגוד למקובל בעמים אחרים, ואמר שהתשובה לשאלה למה דווקא היהודים אינם יכולים להפריד בין לאום ודת היא: "ככה."
האמת היא, שאחרי ה"ככה" הזה, הוא נימק באריכות את תפיסתו. אך האמירה "ככה" נועדה להבהיר, שיש משהו חזק ועמוק יותר מכל ההסברים המלומדים, הגורם לתשובה להיות מובנת מאליה.
ז'בוטינסקי עצמו סיפר על ה"ככה" שלו גם בהזדמנות אחרת, בהתייחסו לראשית דרכו הפוליטית, בקונגרס הציוני השישי (1903) המוכר כ"קונגרס אוגנדה", שבו שימש לראשונה כציר (בגיל 23). ז'בוטינסקי העריץ עד כלות את הרצל ואת מנהיגותו, ואף על פי כן הוא הצביע נגדו. וכך הוא כתב, לימים:
"איש לא דיבר על ליבי שאצביע כאשר הצבעתי. הרצל עשה עליי רושם ענקי – המילה איננה גוזמה, אין תיאור אחר שיתאים: ענקי; ואני לא בנקל אשתחווה לאישיות – בכלל, מכל ניסיונות חיי אינני זוכר אדם ש'עשה עליי רושם' כלשהו, לא לפני הרצל ולא אחרי כן: רק פה הרגשתי כי באמת, לִפְנֵי בחיר הגורל הנני עומד, נביא ומנהיג בחסד עליון, שאף לטעות ולתעות כדאי אחריו: ועד היום נדמה לי כי עוד מצלצל קולו באוזניי כשהוא נשבע לפני כולנו 'אם אשכחך ירושלים...' האמנתי לשבועתו: כולם האמינו. אבל הצבעתי נגדו, ואינני יודע למה: 'ככה.' אותו ה'ככה' שהנו תקיף מאלף נימוקים."

בראשית המאבק על הגולן, בתחילת תקופת כהונתו השנייה של רבין, 1992, נערך מפגש של ראשי ועד יישובי הגולן עם השר משה שחל, בלשכתו בחיפה. ישבנו, ודיברנו, והעלינו את טענותינו המלומדות, ואז שחל החל להשיב באריכות ואנו חשנו שערפל של מילים ריקות אופף אותנו ומציף את החדר. פתאום, באופן בלתי צפוי, קטע סמי בר לב, ראש המועצה המקומית המיתולוגי של קצרין, את דברי השר בצעקה:
"תגיד, אתה מודע לכך שאנחנו יושבים בגולן כבר 25 שנים? מתי המפעל הזה יהיה בלתי הפיך? אחרי 30 שנה?! אחרי 40 שנה?! אחרי 50 שנה?!"
שחל החוויר והחל לגמגם, "לא... לא... מה פתאום. אחרי 50 שנה?" כמי שפתאום קולט על מה מדובר.

מחר, 10 ביוני 2017, ימלאו 50 שנה לשחרור הגולן. חמישה שבועות אחרי השחרור, עלו החלוצים הראשונים להקים את מפעל ההתיישבות הציוני בגולן.
במהלך 50 השנים הללו, נאלצנו לא אחת להיאבק על קיומנו, מול רעיונות עוועים על אודות נסיגה מהגולן. בכל המאבקים ניצחנו. הגולן נשאר ישראלי. אלמלא ההתיישבות, מזמן לא היינו פה.
ובכל המאבקים, הסברנו לציבור הישראלי מדוע חשוב שהגולן יישאר ישראלי. והיו לנו נימוקים נפלאים: התיישבות, מוסר, ביטחון, מים, אחדות העם, אופי המשטר הסורי ועוד. אני עצמי, באותן שנים, בהן שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, נעתי ונדתי כדרשן נודד מעיר לכפר, מבית ספר לקמפוס, מתנועת נוער לבסיס צבאי, מקיבוץ לבית אבות והסברתי את כל נימוקינו, והם באמת נימוקים נכונים, משכנעים וצודקים.
אבל הגיע הזמן לשים את הנימוקים בצד, כי אחרי חמישים שנה, הגולן הישראלי הוא מובן מאליו כמו הגליל, הכרמל וגוש דן. למה נהריה צריכה להיות ישראלית? ככה. ולמה כפר סבא? ככה. ולמה הגולן? ככה.
יצחק טבנקין, המנהיג ההיסטורי של תנועת הקיבוץ המאוחד, הסביר את התנגדותו לוויתורים טריטוריאליים. הוא אמר שגרביים אפשר להחליף, אבל לא את עור הרגל. ארץ ישראל אינה גרביים, הוא אמר. היא העור שלנו.

2. צרור הערות 7.6.17

* פסטיבל הנהי – במלאת יובל לניצחונה הגדול של ישראל על אויביה, ניצחון שקיבע את היותה עובדת קבע בארץ-ישראל ובמזרח התיכון, ניצחון ששינה את מצב הצבירה שלה מיישות מצומקת עם הגב לים למדינה בעלת גבולות בני הגנה, ניצחון שהשיב את מדינת העם היהודי למחוזות מולדת ובראשם העיר העתיקה בירושלים, מתנהל כאן... פסטיבל נהי תקשורתי על האסון הנורא שפקד אותנו במלחמת ששת הימים.
והרי תגובתו של הנביא ישעיהו על התופעה הזאת: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר."

* "הארץ". לא מה שחשבתם – לא תמיד "הארץ" היה עיתון אנטי ישראלי. הוא נהיה כזה רק תחת ידי המו"ל הנוכחי, חומץ בן יין – עמוס שוקן. בימי אביו, גרשום שוקן ז"ל, המו"ל והעורך המיתולוגי של העיתון, "הארץ" היה עיתון בעל השקפה יונית, אבל ציוני ופטריוטי למהדרין.
וכך נכתב במאמר המערכת, מן הסתם בידי גרשום שוקן, ב-8 ביוני 1967, יום לפני שצה"ל עלה לשחרר את הגולן:
"קשה להיזכר בימים סוערים אלה, שהכול נפתח ובא מסוריה. היתה זו סוריה שביקשה לנהל נגדנו 'מלחמה עממית', שהפגיזה יישובינו, שאימנה ושלחה מרצחים אל תוך גבולותינו. הגיעה השעה שהחשבון עם מדינה זו יסוכם ויסולק.
"מאז יום ג' תוקפים הסורים את יישובי הספר הצפוניים; עוד לפני כן הרעישו מטוסים סוריים מטרות אזרחיות בחיפה, מגידו ועוד. סוריה היא המבקשת את ההתמודדות איתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית המשולשת שאירגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם.
"יהיו שיטענו כי אל לנו ליישב את החשבון עם סוריה, כיוון שהיא במיוחד, עוד יותר ממצרים, אומצה וטופחה על ידי ברית המועצות; ואל לנו להרגיז את המעצמה הסובייטית האדירה. אך אלה הטוענים כך מן הראוי שייזכרו, כי הסובייטים הם שנתנו ידם ותמיכתם לתוקפנות הערבית; ואין כקברניטי המדיניות הסובייטית ריאליסטים להבין כי המפסיד משחק, חייב לשלם. ... יש לומר למדינות העולם, כי האזורים המפורזים, והמצב הבלתי ברור לאורך חופי הכנרת ושפך הירדן, הם מוקדי תבערה המסכנים את השלום בכל העת. שינוי קו התיחום בינינו ובין הכוחות המזויינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם; ואם, כפי שאנו משערים, מעוניינת ברית המועצות בשלום במזרח התיכון, אין היא צריכה להתנגד להרחקת הסורים מהמקומות שמהם הם יכולים לסכן אותו לאורך ימים.

"האמצעים להשלמת המלאכה נתונים בידי צה"ל. יש להפעילם כדי ליצור עובדות גיאוגרפיות ואסטרטגיות, המאפשרות לנו לאורך ימים הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי."

* צהלי ורוני – מאמר המערכת של "הארץ", שהמריץ את הממשלה לשלוח את צה"ל לשחרר את הגולן, לא היה מאמר המערכת היחיד באותו יום. הוא אף לא היה הראשי. מעליו היה מאמר שכותרתו: "צהלי ורוני יושבת ציון!"
מעט ציטוטים מן המאמר: "אין מילים לבטא את הרגשות המסעירות את ליבנו בשעה זו. ירושלים שוב אינה מחולקת אלא מאוחדת תחת דגל ישראל. מי לא יזכור עתה את הסבל האיום אשר היה מנת חלקם של יהודי העיר העתיקה בימי המצור של 1948. ומי לא יזכור את רגשי הדיכאון אשר העיקו על ליבותינו כאשר קומץ המגינים האמיצים שלא יכלו להדוף את התוקפים, הוכרחו להיכנע וללכת בשבי?
"עתה באה השעה היפה בה זיכרונות אלה שוב לא יעיקו עלינו. העיר העתיקה של ירושלים היא שלנו, שעריה פתוחים, והכותל המערבי שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר שוב לא נשקף מרחוק, אלא מעתה הוא יהיה חלק של המדינה החדשה, וזוהרו יפיץ את קרניו על מפעל הבנייה של חברה יהודית שהיא חולייה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו. ... עם ישראל כולו, בארץ ובתפוצות, מריע לצה"ל אשר החזיר את העטרה ליושנה. ירושלים כולה שלנו. צהלי ורוני יושבת ציון!"
הייתם מאמינים שבמאמר המערכת של "הארץ" נכתב "עם ישראל"?

* התנועה הקיבוצית מצדיעה לגולן – ביום היובל למלחמת ששת הימים, התכנסה ועידת התנועה הקיבוצית בקיבוץ עין גב. הנושא המרכזי בוועידה הוא "קיבוציונות", כלומר תרומתה של התנועה הקיבוצית לחברה הישראלית, לעם היהודי ולהגשמת הציונות בשנים הבאות. הוועידה גם ציינה בחגיגיות שני אירועים – 80 שנה לחומה ומגדל וחמישים שנה להתיישבות בגולן. החיבור הזה נפלא, כיוון שההתיישבות בגולן היא המשכה הישיר של חומה ומגדל, התיישבות המעצבת את גבול המדינה.
הרעיון לציין בוועידת התנועה את היובל להתיישבות בגולן היה שלי, וכשהצעתי אותו, לפני שנה, למזכ"ל התנועה ניר מאיר, הוא הרים מיד את הכפפה. ניסיונות "הקומץ" של השמאל הרדיקלי בתנועה לסכל את ההצדעה הזאת, נחלו כישלון חרוץ.
הוועידה נפתחה בסיורים בגולן. אני הדרכתי את הסיור הצפוני, ובמשך ארבע שעות הרבצתי באוזני הצירים את מורשת ההתיישבות בגולן ואת תורת ההתיישבות בגולן.
בערב הראשון, הופיעו בפני צירי הוועידה הגבעטרון וירדנה ארזי – מופע מרומם נפש. את ירדנה ארזי ראיתי לראשונה לפני 45 שנה, בהופעה של להקת הנח"ל בדיוק באותו אולם, בעין גב. והיא עדיין כל כך יפה!

* ראייה ארוכת טווח – בנאומו בוועידת התק"צ, העלה ח"כ יצחק הרצוג על נס את המשלחת של קיבוצי הגליל והעמק, בראשות יעקב אשכולי ז"ל, חבר קיבוץ כפר גלעדי וראש המועצה האזורית גליל עליון, שנפגשה במלחמת ששת הימים עם ראש הממשלה ועם שרי הממשלה והפעילה לחץ כבד להחליט על כיבוש הגולן ושחרור יישובי הספר מהסיוט של הסורים שהפגיזו אותם והתנכלו להם. בפרספקטיבה של חמישים שנה, אמר הרצוג, ברור שהם צדקו. פעולתם, הוא אמר, היתה מופת של ראיה ארוכת טווח.
מילים כדורבנות. מן התובנה הנכונה הזאת, משתמעת גם מסקנה אחרת, שאותה הרצוג לא אמר: ראשי הממשלות מטעם מפלגתו, רבין, פרס וברק, שניסו להביא להסכם על נסיגה מהגולן, טעו ולקו בקוצר ראייה אסטרטגית.

* קמפיין – ארבעה ימים לפני הבחירות בבריטניה, חבריו של קורבין פעלו בגשר לונדון.

* המחסום היחיד – במצב נורמלי, השאלה החשובה במערכת בחירות היא זהותו של המנצח. אולם יש מקרים, שבהם השאלה החשובה היא זהותו של המפסיד. כך היה, למשל, בבחירות האחרונות בצרפת. הדבר החשוב לא היה האם דווקא מקרון יבחר, אלא שמנהיגת הפשיזם הגזעני מארין לה-פן לא תבחר. הוא הדין השבוע בבריטניה. כלל לא בטוח שמיי היא ראש הממשלה האידיאלי, אך יש לה תכונה אחת שאין לאף אזרח בריטי אחר זולתה – היא היום המחסום היחיד בפני ניצחון אפשרי של קורבין הרדיקלי, האנטישמי ותומך הטרור.

* אספסוף – אחד הגורמים המעודדים את השחיתות בישראל, הוא הפליליזציה והמשפטיזציה. כאשר אין שיח מוסרי, נורמטיבי, אלא רק פלילי – כל מה שאינו פלילי הוא כשר. כאשר איננו מציבים בפני ההנהגה רף מוסרי גבוה של טוהר מידות, ומסתפקים בסף הפלילי הנמוך של לא להיות עבריין, אנו נותנים גושפנקא לשחיתות שאינה פלילית.
התנהלותו של נתניהו, הן בפרשת המתנות והן בפרשת מוזס, היא מושחתת. היא מושחתת על סמך העובדות שאין עליהן מחלוקת ושגם נתניהו אינו מכחיש אותן. בעיניי, היא פוסלת אותו מלהיות ראוי להנהגה לאומית, לצד ביטויים נוספים של התנהלות פלגנית ומסכסכת ועוד (וזאת מבלי להמעיט בהישגיו, כמו למשל הפריצה המדינית לאפריקה, אם לתת דוגמה מימים אלה).
אולם אין זה אומר שהוא ביצע עבירות פליליות. לשם כך יש חקירה, יש משטרה, יש פרקליטות, יש יועץ משפטי לממשלה, יש בתי משפט. הם יפסקו.
מסע השיימינג והדה-לגיטימציה ליועץ המשפטי לממשלה, הוא ניסיון אנטי דמוקרטי להלך אימים על רשויות אכיפת החוק, ויצירת משפט שדה לנתניהו. המטרה היא להציג כל החלטה של היועץ המשפטי, זולת הגשת כתב אישום, כ"טיוח". ומה יקרה אם יוגש כתב אישום? המפגינים יעבור להפגין ליד בתי השופטים, כדי להבטיח שהם יחליטו על פי משפט השדה? הקריאות "נתניהו לכלא" הן העתק של הקריאות "לאסור אותה," שקרא האספסוף של טראמפ בהתייחסו להילארי קלינטון. ואלה שמפגינים נגד היועץ המשפטי לממשלה וקוראים "נתניהו לכלא" – גם הם אספסוף.
הניסיון של האספסוף להכניס לכלא ללא הליך משפטי יריב פוליטי שנבחר בבחירות דמוקרטיות, הוא התנקשות בדמוקרטיה. והוא גם מחזק את השחיתות, כי הוא מחזק את הפליליזציה.

* מוטב מאוחר – הפעילות היזומה והתקיפה של משטרת ישראל, נגד אויבי ישראל בקסבה של מאה שערים ברוכה. מוטב מאוחר (ועוד כמה מאוחר) מאשר בכלל לא.

* מנהיגות חסרת אחריות – כאשר ראשי הציבור הערבי בישראל והח"כים הערביים מלינים על כך שהמשטרה אינה נוכחת דיה ביישובי המגזר, אני מזדהה עימם ועם תלונתם. המשטרה היא שירות ציבורי חיוני, שהאזרח, כל אזרח, ראוי לו.
אולם שוב ושוב, כאשר נכנסת המשטרה לכפרים לבצע את משימותיה, היא מותקפת כאילו היתה כוח עויין, בליבוי ושלהוב יצרים של אותם ח"כים. קהל מאות שמתפרע, מצית ניידות, מיידה אבנים כמעט מבצע לינץ' בשוטרים, כדי למנוע מעצר של חשוד בפלילים; זו לא הפעם הראשונה ולא העשירית. ומיד לאחר מכן, מיתממים הח"כים ומשתלחים במשטרה וועדת המעקב קוראת לשביתה ומוסיפה שמן לבערה.
מנהיגות אמת היתה נוהגת בצורה הפוכה. ניצבת מול הציבור, מרגיעה את הרוחות, קוראת לאחריות. אבל מנהיגות אמת היתה נוהגת אחרת לכל אורך הקו; היא היתה מובילה להשתלבות, לאזרחות טובה. המנהיגות הפוליטית של ערביי ישראל היא האוייב הגדול של הדו-קיום בין יהודים לערבים בישראל.

* המועמד הראוי – מבין המועמדים הריאליים להנהגת מפלגת העבודה, אבי גבאי הוא הקרוב ביותר למיינסטרים הציוני הדמוקרטי השפוי. לכן, הוא המועמד הראוי מכולם.

* שיימינג מקארתיסטי – אבי גבאי הסתבך בשקרים, בעימות עם אראל מרגלית, שבו הכחיש שהצביע בעבר לליכוד. לא סימפטי. אבל המעשה המכוער הוא אותו תרגיל "כיפה אדומה" שעשה לו אראל מרגלית, אותו שיימינג מקארתיסטי. וזה מתאים לאראל מרגלית, קיבינימט.

* פוליטיקה פנים ערבית – המצור של מדינות ערביות בהנהגת סעודיה על קטאר, הוא חדשות טובות, בשל תמיכתה של קטאר בטרור ומימונו. גם נשיא ארה"ב טראמפ ראוי על כך לשבח, בזכות הרוח הגבית שנתן לאותן מדינות. אבל אם להיות כנים... גם סעודיה היא מדינה תומכת טרור ומממנת טרור. כך שכנראה יותר משיש כאן מאבק בטרור, יש כאן ענייני פוליטיקה פנים ערבית.

* עמוד התווך – דן מרגלית היה עמוד התווך של העיתון "ישראל היום". העיתונאי הטוב והמקצועי ביותר מבין הכותבים בעיתון. עד לפני שנים אחדות, הוא היה הכותב הראשי – על כל נושא וכל עניין בכל עמוד. הוא היה הדגל של העיתון. בשנים האחרונות הוא הלך ונדחק עד שאתמול פוטר.
אני מצדיע לו בעיקר על המלחמה בשחיתות, שהוא היה נושא הדגל שלה. על העמדה הציבורית הברורה והחד משמעית בפרשת אולמרט. על העמדה הברורה בפרשת אשכנזי, שבה ניצב חד משמעית נגד הפוטש, למעשה, שהוא ביצע בהיותו רמטכ"ל וחתירתו תחת הדרג המדיני. אני גם מעריך את העובדה שהוא אמר את האמת שלו, שבה הוא האמין, גם כשלא הלמה את קו של העיתון.
איני דואג לדן מרגלית ולפרנסתו. אני מניח שכל עיתון רק יתברך בו. אבל העיתון "ישראל היום" נפגע, פגע בעצמו ובאמינותו.

* ביד הלשון: חד נס – משמעות שמו של היישוב הקהילתי בגולן חד נס, היושב סמוך לחוף הצפון מזרחי של הכנרת ובקרבת פארק הירדן – כפולה.
היישוב הוא של תנועת משקי חירות בית"ר. "חד נס" הוא הניסוח של ז'בוטינסקי לגישת המוניזם בה דגל: התנגדות לדגל האדום לצד דגל הלאום, וקיומו של דגל אחד בלבד, הדגל הכחול לבן.
המשמעות השנייה – היישוב נושא את שמותיהם של שלושת יישובי תנועת החירות בית"ר בחבל ימית: חרובית, דקלה, נאות סיני; בראשי תיבות – חד נס. שלושת היישובים נעקרו על פי החלטת ממשלה בראשות תנועת החירות...
לכתחילה, תנועת חירות בית"ר ייעדה את חד נס לעקורי יישוביה בסיני, אך אפילו עקור אחד לא התיישב בחד נס.