כל שבח שאכתוב כאן יהיה מעט מדי כדי לתאר את הביצוע המופלא של "נישואי פיגארו", האופרה הראשונה והנהדרת של מוצרט [1756-1791] בהיכל התרבות במוצ"ש האחרון. הניצוח של דן אטינגר היה מצויין ואפילו ללא קצת ההתחכמויות שזובין מהטה היה נוהג לתבל בביצועים הקונצרטנטיים של האופרות בניצוחו. התזמורת, בהרכב לא גדול שלא האפיל על הקולות האנושיים, היתה אף היא מצויינת ומלאה חיים, כמו מוצרט.
והזמרות, והזמרים. איזה אנסמבל נפלא. הרוזנת אלמוויוה, אלכס פנדה הבולגרית, סופרן, היתה נהדרת וקולה, מהקצה המרוחק של הבמה, מילא את ההיכל והביא לה תשואות מושכות בייחוד באריה הראשונה שלה, "טוהר האהבה".
סוזנה הישראלית, רינת מוריה, סופרן, דקת הגוף ועזת הקול, היתה אף היא נהדרת במשך כל שלוש השעות של האופרה. קול רענן, חי, מלא הומור וגם כישרון משחק. ממש להתאהב בה כמו שקרה לפיגארו ולרוזן אלמוויוה.
והרוזן, רומן טרקל הגרמני הגבוה והקירח, בריטון עז בתפקיד קצת כפוי-טובה כי הוא האיש הרע במחזה שהכול שמחים "לסדר" אותו ולהוליכו שולל. קולו לא איכזב לרגע.
ופיגארו, דניאל אוקליץ' הקנדי, באס-בריטון ושחקן כובש את הלב. ראיתי באחד העיתונים ביקורת מוזרה על כך שבמחצית השנייה של האופרה נחלש קולו. מה פתאום?! הוא שומר על אותה רמה במשך כל שלוש השעות, ואפשר לומר עליו ועל האנסמבל הקולי כולו כי ככל שהאופרה נמשכת ו"מתחממת" כן נעשים קולותיהם חזקים ומהנים יותר.
את כרובינו הפופולארי משחקת ומזמרת המצו-סופרן הישראלית רינת שחם. זהו תפקיד נהדר ובו כמה מהאריות היפות ביותר באופרה כמו למשל "ווֹי קֶה סַפֶּטֶה", אתן היודעות, שתמיד מזכירה לי את אשתי הראשונה ענת פיינברג שלמדה פיתוח קול אצל פנינה אבני, אשתו הראשונה של המלחין צבי אבני, והיתה מתרגלת בבית את האריה הזו. רינת שחם, שמשחקת ושרה את כרובינו, בין היתר כגבר שמחופש לאישה, היתה נפלאה, ובכלל מעורר כבוד חלקן הגדול של הזמרות הישראליות בהפקה הזו.
מרצ'לינה, מצו-סופרן, היתה עדנה פרחוניק, אף היא ישראלית. ברטולו, באס, היה קריסטין סיגמונדסון האיסלנדי, הר-אדם כסוף-שיער ובעל קול שמרעיד את היכל התרבות, נפלא. ועוד השתתפו בביצוע האופרה רוברט מק'פירסון, טנור, בתפקיד דון בזיליו. פליקס ליבשיץ, טנור, בתפקיד דון קורציו. דניאלה סקורקה, סופרן, בתפקיד ברברינה. יאיר פולישוק, בריטון, בתפקיד המשעשע של הגנן אנטוניו, וכן המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני, שאמנם לא היו לה חלקים רבים באופרה אבל אלה שאותם שרה היו מצויינים.
שלוש שעות של מוסיקה נפלאה ואנסמבל קולי מעולה. ממש התגשמות החלום הציוני של תרבות ישראלית מערבית במיטבה, שידעה ויודעת לקחת את כל הטוב מאירופה מבלי לזהם עצמה בשטניות, בייחוד הגרמנית שפיעפעה והשמידה ביבשת הזו ואולי גם עלולה להתפרץ בה מחדש.
אין טעם לומר מהרו ורוצו כי הקונצרט במוצ"ש האחרון היה האחרון בסידרה הזו בתל-אביב.