ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997

אם לפני שפרצה המלחמה היה משה הדוחף לקראתה, כדי שלא לאבד את גורם ההפתעה וכדי שהמדינות הערביות לא תצלחנה להזרים כוחות רבים עוד יותר לגבולותינו, הנה במהלכה הוא הופך לגורם ממתן, ואילו אשכול וממשלתו, נישאים על גלי הניצחונות הראשונים, שואפים להרחיב את מטרותיה ולהחיש את קצבה.

משה מתנגד לפריצה לעיר העתיקה, כי לדעתו ממילא תיכנע בתוך זמן קצר, אך הממשלה דוחקת בו. מחשבתו הצבאית, בעיקרה, היא עדיין תורת הקומנדו: פריצה נועזת לעומק ואיגוף האוייב, כדי שייכנע לאחר שתאחז בו בהלה ויבין שהוא מכותר, וזאת במטרה למנוע אבידות הנגרמות בהתקפה חזיתית לכיבוש היעדים המבוצרים.

משה מהסס לעלות על הרמה, וזאת חרף ההפצצות מהאוויר המתרחשות ביום הראשון, לפני השמדת חיל האוויר הסורי, למרות ההפגזות הממושכות במשך ארבעת ימיה הראשונים של המלחמה, ועל אף הניסיון הסורי להתקדם לעבר תל דן, קיבוץ דן ואשמורה. לדעתו, אם הבעייה הביטחונית מתמצית בסבלם של היישובים לאורך הגבול, הנגרם מאש הסורים, הרי צריך להמשיך לחיות כך אם אפשר, ובמקרה הגרוע ביותר – מוטב להרחיק את היישובים מן הגבול ולא לפתוח חזית נוספת.

"יצאנו לכיבוש רמת הגולן ב-9 ביוני בבוקר," הוא מספר. "ערב קודם, כשהיה דיון בפורום המוסמך, הייתי הקיצוני ביותר נגד הפעולה הזאת. אני מקווה, כי גם לאורך ימים יתברר, שחששותיי היו חששות שווא."

משה חשש מפני פתיחת חזית שלישית קודם שהביעה מצרים נכונות להפסקת-אש, ומכך שסוריה כה חיונית לרוסיה, עד שזו תעשה הכול כדי להגן עליה. ואולם, לדבריו, בנוסף לבשורה מליל ה-8 ביוני, שנאצר הסכים להפסקת-אש, "נתקבלה ידיעת מודיעין כי קוניטרה ריקה. יש בריחה. בחזית סוריה החלה התמוטטות. על סמך הידיעות האלה שיניתי את דעתי. בשעה שבע בבוקר, ה-9 ביוני, נתתי הוראה לפעול – לעלות על סוריה. ביקשתי אישור מראש הממשלה, וקיבלתי."

חיילי צה"ל מבקיעים את המערך הסורי ברמת הגולן וכובשים את המוצבים שאיימו על יישובי הגליל העליון והכינרת, והידועים בהם תל עזזיאת ותל פאח'ר. ב-10 ביוני נופלת גם קוניטרה בידינו. בכיבוש הגולן נופלים 141 חיילי צה"ל. אבידות הסורים מסתכמות בכ-500 הרוגים ו-2500 פצועים. ב-18:30 נכנסת לתוקפה גם הפסקת-האש עם סוריה, שסוריה הסכימה לה יומיים קודם, ומלחמת ששת הימים באה לסיומה.

אהוד: אצלי הסיפור הזה מופיע כבר ב-1997, בביוגראפיה שכתבתי על משה דיין, "אומץ", ואשר קטעים ממנה, בייחוד בקשר לאופציה הגרעינית ב-73', נמחקו בידי הצנזורה, למרות שכבר פורסמו קודם לכן בעיתוני העולם. כל מי שקרא את "אומץ" בעיון כבר לא יכול לכתוב כי שינוי דעתו של דיין בבוקר ה-9 ביוני 1967 היה בגדר תעלומה.

אלי וייסברוט-הלחמי, שלא ממנו שאבתי את הסיפור המופיע ב"אומץ" אלא ממקורות גלויים, אחרים, למד איתי בגימנסיה "אחד העם" בפתח-תקווה ואנחנו בקשר גם כיום.